ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

—

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]

1. אני קורא בימים האלה, בין ספר-דוקטורט אחד למשנהו, את ספרו החדש, ממש מלפני כחודש, של אריה קופרסמית Holy Beggars: A Journey from Haight Street to Jerusalem (כתבתי עליו מעט כאן). סיפור המסגרת של הספר הוא מיסודו ופעולתו של ה- House of Love and Prayer בסאן פרנסיסקו ב-1968. הבית היה המרכז המקומי של ר' שלמה קרליבך, והוא הוקם על ידי קופרסמית. סיפור העומק של הספר, ברם, הוא מאבקיו הרוחניים של קופרסמית, שנע בין חייו בשנות התשעים כאיש עסקים מצליח שנשוי לנוצרייה, זכרונותיו מהזמן שבו שר ולימד יהדות עם קרליבך, וחיפושיו המחודשים אחר זהות בשנים האחרונות. הוא כתוב בצורה יפיפיה ומרגשת.

אני רק בחצי הספר, אבל כמה דברים קטנים ברורים: ראשית, שקרליבך היה כנראה באמת פנומן. אדם שהיה יכול לחוש את זולתו בצורה עמוקה, להתחבר אליו או אליה ולהרים אותו על איזה גל של שמחה ואף התלהבות של עבודת ה'. הוא היה יכול לעשות את זה אחד על אחד, וכמובן היה אמן בחסד עליון בעבודה עם קהל, דרך מוזיקה.

ושנית, בנוגע לסצנה בסאן-פרנסיסקו של שנות השישים, שמתוארת בצבעוניות ובאהבה שהיא ראוייה להם. המחבר מצליח לצייר בצורה מרגשת את האווירה האנארכית והאופטימית כל כך שהיתה שם, מעין ערבוב מקסים של חיפוש רוחני, מין חופשי, כוונות טובות וסמים. חוסר סדר שאיכשהו מסתדר ותומך ופועם. בימים האלה של התעוררות חברתית ותחושה של סולידריות צריך לזכור שכבר היו תקופות כאלה, וארוכות ורחבות הרבה יותר, ושעם כל הטוב שהן הביאו הן לא מנעו את רייגן ותאצ'ר, וגרוע מכך, את הפיכתם של רוחניקים רבים כל כך לבני דמותם של הבורגנים המשעממים שלהם הם בזו בצעירותם.

2. הטלפון בביתי החדש (והשכור כמובן) בירושלים טלפן השבוע, ועל הקו היתה אשה, שפנתה אלי בבקשה לפרסם משהו בבלוג שלי. היא לא מכירה את הבלוג ולא מכירה אותי, אבל איכשהו היא השיגה את הטלפון ואיכשהו שמעה שאולי אני אפרסם את מה שהיא רוצה שכולם ידעו. ומה היא רוצה שידעו? היא רוצה לומר לכל המהפכנים הצעירים היום, לכל המוחים והמוחות הרוצים והרוצות צדק חברתי, שהמהפכה האמיתית שמתחוללת מול עינינו היא מהפכה תודעתית.

תגיד להם שזה לא עניין של דיור וזה לא עניין של שכר. הם בעצמם לא מבינים. הם לא מבינים שמה שהם רוצים זה לא מדינת רווחה או שום דבר כזה. הם פשוט מגיבים לגל שעובר עכשיו בכל העולם, גל שמסמן שינוי תודעתי כללי. אנחנו נכנסים לעידן חדש. יש כאן שינוי של מצב התודעה. [כו' וכו']

אמרתי לה שאני לא אכתוב דבר כזה בבלוג, כי זה לא ממש מה שאני עושה איתו. וגם שלמרות שדבריה בגדול חביבים, אני לא חושב שנכון לומר שהמוחים לא באמת רוצים את מה שהם חושבים שהם רוצים. ואף יותר חשוב מכך שהאמת העמוקה לדעתי היא שכמו שדיור או שכר או רווחה לא מספיקים כדי לחיות חיים ראויים ללא שינוי תודעתי, הרי שגם שינוי תודעתי אינו אפשרי, לפחות עבור רוב האנשים, ללא דיור ושכר ורווחה.

3. ועוד ספר שיצא ממש עכשיו, ספר מעניין מאוד של אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת שיח יצחק ואחד מתלמידיו הקרובים של הרב שג"ר ז"ל, גם עורך הספרות במוסף "שבת" של מקור ראשון, משורר (שמות ספריו תחינה על האינטימיות, והאש הרגילה) שזכה השנה בפרס ראש הממשלה ליצירה, גם ידיד אישי שלי וגם אדם שאני מאוד מעריך. הספר, אם רץ לבך: רוח וקודש בחיי היום-יום, עוסק בחיבור בין רוחניות לחיי המעשה מנקודת מבט יהודית. ניר דואג להבהיר את כוונותיו כבר בתחילת הספר:

זרמים רוחניים רבים – הן כאלה המצויים במזרח אסיה והן זרמים פילוסופיים מערביים-יווניים קדומים […] ביקשו להשתחרר ממעגל התשוקות ומן השעבוד למציאות החיים הנדמית להם פחותת ערך. בתורת משה לא מצאתי בקשה כזאת. (עמ' 12)

אני חושב שניר מצביע כאן על נקודה מהותית שבה לדעתי יש ליהדות נקודת זכות רצינית על פני זרמים רוחניים רבים כל כך. היהדות מתחילתה קידשה את העולם – מעצם העובדה שהיא גרסה שהאל הטוב ברא אותו – ומתחילתה לא ראתה ביציאה ממנו יתרון. את קידוש העולם הזה והחיים האלה, על כל תלאותיהם ותשוקותיהם, קשה למצוא במסורות רוחניות רבות. הבודהיזם המהאיאני תיקן עניין זה ביחס לבודהיזם המוקדם יותר, והשייוויזם והשאקטיזם תיקנו אותו ביחס לזרמי ההינדואיזם האחרים. אבל הנטייה המזרחית, כמו גם הנוצרית, לבכר את הרוח על פני הגוף נותרה מודגשת בחלק ניכר מהתרבויות האלה, ופעמים רבות הכיוון הזה מוביל לדעתי לניתוק לא בריא מהחיים.

דווקא בהיצמדות להתניות הנפש ותנאי העולם בצורה מכוונת ונכונה – זו שתיקרא מעתה "רצוא ושוב" – עומדת ההזמנה לחיים היהודיים. (שם)

ספרו של ניר עוסק באותו "רצוא ושוב" דרך בחינת הופעתו בפסוקים, בספר יצירה ובתלמוד הבבלי ובעיקר בהגותם של רצף של הוגים (הבעש"ט, ר' נחום מטשרנוביל, ר' אלימלך מליז'נסק, ר' שניאור זלמן מלאדי ובנו – האדמו"ר האמצעי, ר' נחמן מברסלב, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק). אבל הוא גם הרבה יותר מזה, כי ניר, משורר שכמותו, משלב בו גם הרהורי-לב שלא מן העניין הרשמי אבל מאוד מאוד מן העניין המהותי – ובתוך אלה קטעי שירה, ציטוטי הוגים ואמנים שונים, ווידויים אישיים. הנה הרהור שכזה לדוגמא:

רוב מהלך החיים אינו רצוף התגלויות אלא מתנהל בתוך שגרה, עם הבזקי ערגה לימי הברק המתרחשים לרוב בימי הנעורים. עד מהרה האדם תופס עצמו יושב לעת ערב בסלון ביתו המרווח, לפניו כוס תה מהביל, האויר נושב בדיוק במשב הנכון, הילדים במקומם, נשימותיהם קצובות, הוא כבר מודה בחצי פה כי "קיום של אמת יש לייחס רק למה שניתן למגע ומישוש" [מתוך סופיסטן של אפלטון].
יש להודות: הכל בסדר. באמת שהכל בסדר.
ואז, מול השיתוק הנורא שנקרא "הכל בסדר", מול האובדן העוטף ומאיים לחנוק הנקרא "הכל בסדר", הוא נתקף געגוע; געגוע לימים שבתקופות מאוחרות יותר הוא ראה אותם באור של נאיביות, ימים של טרם הגירוש מגן עדן; ימים שבהם הלך כמשוגע ברחובות ולא חיפש דבר, מלבד את הדבר עצמו; לילות שבהם נמלט בכל מחיר מהבנאלי וידע כי לא יניח אבן על אבן עד אשר יבוא "לשבירת מפרקתם של הדברים שהם כמות שהם" [מתוך עפיפונים של רומן גארי]. כעת, אחר כל ה"בסדר", אדם יודע כי משהו נעדר הרבה יותר מאשר נוכח. אבל יותר מכך: הנורא מכל הוא הגילוי הפתאומי שאדם מגלה כי גורש מן העדן של הבקשה והחיפוש, אך למעשה דבר לא קרה. הכול נשאר כפי שהיה. (עמ' 131-132)

האסון הכי גדול שלנו הוא לא אובדן הדרישה לאמת, אלא אובדן הרצון לדרישה לאמת. הטרגדיה היא לא ששכחנו את האש הבוערת של האותנטיות, אלא ששכחנו את ששכחנו. שיכחת השיכחה, היא הזוועה האיומה ביותר. היא השברון שמזמנים לנו חיים של אלילות. כי מה שנורא בעבודת אלילים, כמו שידע לומר התיאולוג הפרוטסטנטי המבריק קארל בארת, הוא שהיא עובדת. כלומר, האדם עובד את אליליו ונראה לו שהכל בסדר. והוא הולך ומתרחק מהאל החי. התרחקות נמשכת זו היא הגירוש מן העדן של הבקשה והחיפוש, כפי שמכנה אותה כאן ניר. כי, שוב, לא הגירוש מגן עדן הוא הקטסטרופה, אלא שוויון הנפש שאחריו, של אחרי תום הבקשה והחיפוש לחזור אליו.

גם לכן, אגב, המחאה של הזמן הזה כל כך יפה. כי היא מערערת, ולו במעט, על הסדר המובן מאליו, על ה"בסדר" ההוא של היומיום. היא יפה מעוד הרבה בחינות (כמו הדרישה לצדק, כמו הסולידריות המתחדשת ועוד ועוד), אבל גם לכן היא יפה. ואותם ציניקנים שמתחילתה של המחאה ראו אותה, כפי שכותב ניר, "באור של נאיביות", אולי צודקים בקשר לנאיביות, אבל טעותם הגדולה היא שהם לא מכירים בערכה של נאיביות, שהם איבדו מזמן את היכולת לצאת מתוך הקונכיה השמרנית שלהם ולנוע חשופים. ולו לרגע, חשופים אבל חופשיים.

אם לשוב לניר (המשפט הבא בספר, אחרי הציטוט האחרון, הוא "אם לשוב לר' נחמן"), הרי שהוא מביא בספרו שלל הוגים, רובם חסידיים כאמור, ומנסה להראות כיצד הם מנסים להראות כיצד יש "לחיות לאור האש, קרוב קרוב לה, אך לא בתוכה. לקיים את היומיום בסמוך לה, אך בידיעת המרחק הדק הנדרש כדי להתחמם לאורה ולא להתכלות." (עמ' 24)

אני חייב לומר שזה חלק גדול ממה שמעסיק אותי בחיי הרוחניים. אותו ריקוד בין שני העולמות, או דוקא על שניהם, בו התפיסה האחדותית-אלוהית-כוללת-כל אינה מבטלת את עולם התופעות על זמניו, פעולותיו ומגוון דבריו, אלא אדרבה מעשירה אותו ומאירה אותו. למעשה כל כך עניין אותי הריקוד הזה שאת תזת ה-M.A. שלי כתבתי עליו, כלומר הראתי איך רוקדים את הריקוד הזה שני מיסטיקנים גדולים: מייסטר אקהרט והראי"ה קוק.

אני מציין את זה משום שניר עוסק בספרו בהרחבה בשיטתו של הראי"ה בעניין אותו ריקוד – כלומר בדיוק במה שאני עצמי כתבתי עליו. לשמחתי ניר שמע על המחקר שלי (אני פשוט סיפרתי לו – יצאה לי מזה הערת שוליים), ואפילו אין בינינו חוסר הסכמה באשר לסוגייה הזו בתורת הרב. את הדיון הרציני והמעניין על דרכו של הרב קוק ברצוא ושוב אשאיר בספר, וכאן אביא את דבריו של ניר על הסכנה שהוא רואה בקרב חסידי הרב דווקא לא בכמיהה לרצוא, אלא בדבקות בשוב:

סכנת איבוד הרלוונטיות מרחפת פעמים רבות מעל בן הישיבה הדתי-לאומי, בוגר תורת הראי"ה, המבקש להמשיך את דרך הראי"ה ולמצוא מענה למצקות הרוחניות של הזמן הזה; של "הדור" כולו. אך בשל ניתוקו המר מן המציאות הפשוטה, האישית והחברתית כאחת, הוא אינו יכול לתת למציאות – זו הניצבת למול עיניו ומחוץ לישיבתו וקהילתו – מענה עכשווי ורלוונטי. מענה זה יוותר לעולם לענה לבעיות שנתן הראי"ה לבעיות זמנו, ולא יצליח לפרוץ את מאת השנים שעברו מאז ניתן הפתרון. (עמ' 155)

ניר מביא את דברי הרב עצמו, שהביע צער עמוק על כך שמפני החילון המכרסם במסורת

ברחו המחנות כולם אל העבודה הבלתי מסוכנת, אבל גם כן בלתי מועילה הרבה בהיותה מסולקת מנשמתה. כל חכמי ישראל פנו רק אל הדיוק המעשי, והשכל כולו מכל רועי האומה לא מצא שום עניין אחר כי אם פסקים או שעשוע של דרשות ופלפולים, והנשמה בגבהה העליון יושבת היא ושוממה. (ציטוט מתוך קבצים מכתב יד קדשו, ב, פנקס ה, 21, עמ' קנ – עמ' 156 בספר)

על פי ניר הרב קוק

מבקר את המחשבה האורתודוקסית, הרואה בגמרא ובפוסקים את חזות הכול […] הראי"ה רואה כיצד הפחד משתק את ההנהגה הרבנית, ומוביל אותה לעיסוק אובססיבי בעוקצי הלכות, כאשר אלו מתנהלים וחיים ללא כל משמעות או נשמה. (עמ' 157)

ניר לא חוסך את שבטו מהציבור הדתי-לאומי, ונדמה שברור למה: זה הציבור שלו. אין קטעי תוכחה דומים בפרקים האחרים של הספר, בו עוסק המחבר בקבלה ובחסידות. הוא משתמש בראי"ה כדי לשוב ולחבוט במנטליות ה"הכל בסדר", או אולי "כולם צריכים להיות בסדר" של הציבור הסרוג, בהתבצרות ב"שוב" על חשבון כל זיק של "רצוא". דבר זה מוביל, על פי הראי"ה, להתפרצות אנארכית:

בשל כוח הסבל, הכבלים מעיקים […] הנשמה מוכרחה להתפרץ אל המרחב. כשתתפרץ בלא סדרים, בלא מנהל ומחזיק בידיה, תפנה עורף אל כל עבודותיה הצרות. (עמ' 158)

וניר מפרש

בניגוד לקושי של הראי"ה ביחס לתנועת הרצוא, שעליו הארכנו למעלה, כאן עולה נימה הפוכה. אל מול העיסוק האורתודוקסי ההולך ונמשך בדקדוקי השוב, כמעט מתבקשת תנועת רגרסיה…. שכן רגרסיה, כדרך כל רגרסיה, אינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל. הכל נעקר. זוהי צעקת הנשמה כנגד השוב, שאינו אלא קצה אחד של חבל ארוך ומורכב הנקרא "רצוא ושוב". למרבה הכאב הולך והופך קצה זה במרוצת הדורות לחזות הכול. זהו המחיר של ויתור על בריאות "משקל החים", על הדינמיקה העדינה הנרקמת בין הרצוא לשוב ועל דחית מקום הרצוא (שם)

ניכר שניר באמת כואב את הנושא. ואני מקווה שאני לא עושה לו עוול בכך שאני מביא דווקא ציטוטים אלה, שכן הספר כאמור מלא וגדוש כל טוב. ניר מסמן את הדרך למעלה ולמטה על פי חכמי הדורות היהודיים, ואם ההזהרה בדרך כלל בדבריהם היא להימנע מהישאבות טוטלית אל העליונים, זו הבאה על חשבון העולם הזה, הרי שכיום מירב הסכנה היא הביטול של האלוהים לטובת דקדוקי העולם הזה, עשיית אותם דקדוקים לאלילים אותם יש לעבוד עבור עצמם. והרי מה שנורא בעבודת אלילים, הוא שהיא עובדת.

כידידו של ניר אני עד לאהבתו את עולם ההלכה והמצוות, אהבה שהיא עמוקה מאוד ועסיסית וגם מלאה במחויבות שורשית. ויחד עם זה הוא תמיד יודע גם להרים גבה ולהביט בהומור, לנתח את אותו עולם באירוניה חדה. רצוא ושוב, בכל זאת.

הספר של ניר אינו "קריא". לא שאי אפשר לקרוא אותו כמובן, אבל העניין דורש ריכוז, מסירות, אפילו התמסרות מסויימת. זהו, אולי, לא ספר שקוראים, אלא ספר שלומדים. השפה של ניר עשירה מאוד, מורכבת ומתוחכמת, כאילו הוא ספג מהרב קוק את האיכות הפואטית, ואת הפלפול הפילוסופי מהרב שג"ר. והספר גם תמציתי מאוד, דחוס – הוא היה יכול להיות עבה פי שניים. ספר טוב וגם חיוני מאוד בנוף הישראלי בזמן הזה.

בשיא תהילתה של מלכות המאיה, בין המאות השלישית לשמינית, בימים שהם לא היו עסוקים בלקיחת שבויים לצורך קורבנות אדם או במשחקי כדור הגומי הראשונים בעולם, היה מלך האומה ההיא, ששימש גם ככהן גדול, נוהג לעלות על הזיגוראט האדיר שבמרכז העיר, ולפצוע את עצמו קלות. הפציעה העצמית הזו לא היתה רק סוג של קורבן, אלא גם פעולה ששיבשה עבור אותו אדם את תפיסת המציאות השגורה, ולמעשה הכניסה אותו למצב תודעתי מיוחד, בו דפוסי המחשבה והתפיסה הרגילים היו נדחקים הצידה לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. במילים אחרות, המלך היה מגיר את דמו, ועל ידי כך היה נכנס לטראנס. במסגרת אותו טראנס הוא היה זוכה למסרים מהאלים. המאיה קראו לזה "זימון נחשי החזיונות".

הדוגמא הזאת היא רק אחת מני רבות לתופעה דתית נפוצה מאוד, והיא הטראנס, שממנו או בתוכו מתבצע המפגש עם העולמות ה'אחרים', יהיו אלה אשר יהיו. למעשה, זו דוגמא לא כל כך טובה, ככל שהיא הופכת את הטראנס למשהו מוזר ודרמטי. למעשה, כפי שדואג פרופ' יהונתן גארב מהאוניברסיטה העברית להבהיר בספרו החדש, טראנס הוא "מצב טבעי שניתן לקבל אליו גישה בקלות, למשל תוך כדי שיחה רגילה, ללא כל צורך להשתמש בכל טכניקה היפנוטית טקסית." (עמ' 10)

ועל הספר החדש של גארב אני בעצם רוצה לכתוב. הספר, שיצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, נושא כותרת טעונה למדי: Shamanic Trance in Modern Kabbalah – ממש כל טוב הארץ: גם טראנס, גם שמאני, גם קבלה וגם מודרנית. בעצם גארב פותח בספר הזה במהלך נועז למדי, שבו הוא מנסה להפוך את הטראנס, כמצב תודעתי בעל מאפיינים מסויימים, לכלי הסברי שאיתו ניתן לחקור את הקבלה והחסידות. "זו הפעם הראשונה שהיפנוזה [כתחום] מגוייסת בחקר המיסטיקה היהודית" כותב בספרו גארב. במילים אחרות, לאחר שגארב מגדיר מהו טראנס (כמה פעמים ובמילים מעט שונות) הוא מראה כיצד אפשר להבין שמצבים מיסטיים מסויימים של מקובלים וצדיקים חסידיים הינם למעשה טראנס, וכיצד ההבנה הזאת עוזרת לנו לפרש נכונה את כוונותיהם, ולא, למשל, לפתור את דבריהם כדרשנות היפותטית גרידא.

הטראנס כמצב תודעתי פורה

נתחיל אם כן בטראנס. גארב מתייחס בספרו לטראנס מהסוג שדיבר עליו Milton Ericson, פסיכיאטר מפורסם מאוד שהיה מטפל באנשים על ידי הכנסתם לטראנס. אריקסון גרס שטראנס הוא למעשה מצב תודעתי נפוץ מאוד, שמתרחש פעמים רבות כשאנחנו שקועים בריכוז, מופתעים או סתם מבולבלים. כמובן שיש דרגות רבות לטראנס, החל מרדוד ועד לעמוק ביותר. המיוחד בטראנס הוא שהוא מהווה כאמור יציאה מהמצב התודעתי הרגיל. גארב:

טראנס יכול להיות מתואר כדקונסטרוקציה של התפיסה הרגילה בנוסף להביטוס של הדפוסים האינטראקציונלים היומיומיים והארגון הנהוג של הזמן, כל זה בכדי להעצים את הסובייקט כדי שיוכל לחוות את העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר. (עמ' 22)

את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'. במקרים אחרים ניתן, אחרי פירוק תפיסת העולם היומיומית, לקבל מסרים, מילוליים או ציוריים (בנושא זה המחקר של גארב נעזר לא מעט בזה של פרופ' חביבה פדיה). בספרו מביא גארב מביא דוגמאות לפרקטיקות שיכולות להביא לטראנס, למשל מספר שערי קדושה לר' חיים ויטאל, מתרגול "נפילת אפיים" בתפילה הקבלית והחסידית, ומטכניקת ה"השקטה" של ר' קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה – זאת בנוסף לכמה מקובלים הרבה פחות מוכרים, שכתביהם כלל לא עלו לדפוס.

אז איך נכנסים לטראנס? מה שמעניין כאן הוא שהדבר יכול להתרחש באופן פרדוקסלי הן כאשר מתרחש משהו שהוא יוצא דופן, והן כאשר אנחנו חוזרים במדוייק על רוטינה מוכרת. אריקסון פיתח טכניקה פשוטה שבה שינוי בדרך שבה אנחנו מגישים את ידינו ללחיצת יד מעורר טראנס באדם שמולנו. כאן יש הסבר ודוגמא לעניין, וכאן וכאן עוד דוגמאות עם טכניקה מעט שונה. לכן מה שהכניס את מלכי המאיה הנ"ל לטראנס לא היה הכאב או הדם עצמם, אלא יותר העובדה שהופעתם היתה יציאה חדה מהשגרה הפסיכופיזית שלהם.

אכן, על פי גארב

טראנס כמצב טבעי נמצא במובלע ב"הכרה הלא-מודעת" […] אנחנו לא עוסקים במצב סטטי, אלא נזיל, שיכול להתפתח באופנים שונים. הוא מתחיל על פי רוב בחריגה מורגשת מצורת התפיסה היומיומית והדפוסים השגורים של הפעילות המנטלית. החריגה הזו יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, ויכולה להתעורר כתוצאה משימוש בטכניקות, או בצורה ספונטאנית. אולם במקרה האחרון היא בדרך כלל התוצאה של גירויים עדינים שיוצרים "עוגנים פוסט-היפנוטיים" שמזומנים מחדש בתנאים הנכונים (עמ' 10-11).

הטראנס הוא חריגה מהמצב התודעתי השגרתי, וככזה מאפשר פתיחה אל רבדי חיים שלא גלויים לנו כרגיל. במשפט האחרון, החשוב, מתכוון גארב לכך שטראנס יכול להתעורר באדם לא כתוצאה מפעולה מסויימת אחת שמישהו מבצע כלפיו או שהוא עושה לעצמו, ולא מתוך כוונה ברורה להכנס לטראנס, אלא מתוך היותו נתון במערך כללי של מקום, זמן ופעולה שמעוררים אצלו את התגובה הזו, כלומר את הכניסה לטראנס. בכך מכוון גארב למציאות בה מקובלים וצדיקים חסידיים היו נכנסים לטראנס בזמנים או תוך מעשים קבועים כגון שגרת ערב שבת, תפילה, תפילין, טבילה במקווה, ולאו דווקא רק בטקסים מדיטטיבים המכוונים לכך, כגון תיקון חצות או ייחוד ייחודים.

הצבעה על האפשרות האחרונה הזאת היא לדעתי אחת התרומות החשובות של הספר, שכן היא מזמינה הבנה מעמיקה יותר של האופי הייחודי של המיסטיקה היהודית, שמטבע הדברים נמצאת בקשר הדוק עם המנהג והחוק היהודי. גארב מציע כאן שהמיסטיקה כלל לא חייבת להתנגש עם החוק (כפי שנוטים לחשוב אם מגיעים עם הנחות מוצא של חקר הנצרות), אלא אף להפך – להעזר בו. (על היחס בין המיסטיקה לחוק בהקשר הכללי והיהודי כתבתי לא מזמן כאן.) הטראנס במקרה זה יכול להיות מושג לא על ידי שבירת הרוטינה, אלא דווקא על ידי קיומה בדבקות ודקדקנות (לי זה מזכיר משום מה את הרש"ר הירש, שעמד על כך שיש צורך לקיים את כל המצוות כדי להבין "מבפנים" את היהדות). גארב כותב שבמחקרים עתידיים הוא יכתוב עוד על כך, כך שיש למה לצפות.

ומה עם שאמאניזם?

גארב נותן הגדרה מאוד רחבה של שאמאניזם: "מונח הכולל צורות מגוונות של העצמה טרנספורמטיבית" (עמ' 22). העצמה, כלומר הטענה של האדם (גופו, אישיותו, תודעתו) בעוצמה חדשה, וטרנספורמטיבית – ברור. הקישור בין השאמאניזם לחסידות מתאפשר בעיקר הודות למחקריו הענפים של משה אידל, בהם הוא הדגיש את האופי המאגי של פעילות הצדיקים החסידיים, לאמור לא רק חוויות מיסטיות הם ביקשו (כפי שחשב, למשל, מרטין בובר), אלא כמעט במאה אחוז מהמקרים פעולותיהם בעולמות העליונים היו (גם) למען הורדת שפע – כלומר כוח מאגי – לעולמות התחתונים, עבור חסידיהם. במובן הזה ממלא הצדיק החסידי בחצרו תפקיד דומה מאוד לזה של השאמאן (האינדיאני, הטיבטי, הנורדי, ההודי וכו' וכו') בשבטו.

השאמאן עצמו נכנס למצבי טראנס כחלק מהמסע המיסטי שלו, וגארב מכיל קטגוריה זו גם על הצדיק החסידי. כך למשל הוא קובע כי "חוויות דיסאסוציאטיביות של איבוד תחושת העצמי בתפילה, אולי התרגולת החסידית הנפוצה ביותר, שייכים כפי הנראה לאותו מקבץ של תופעות [של טראנס פאסיבי או עמוק]." (עמ' 106). כאן שוב נראה כיצד הטראנס משמש ככלי להסברת העדויות של החסידים. יחד עם זאת, אני חייב לסייג את קביעתו של גארב כאן ולומר שלדעתי דווקא חוויות של איבוד תחושת העצמי מגיעות פעמים רבות לא כתוצאה מטראנס, אלא מתובנה (insight) שבאה בעצמה כתוצאה של חקירה עירנית, ממוקדת או פתוחה, של עולם התופעות.

הספר בהקשר רחב

מעבר לכל זה, הספר של גארב נכנס לתוך ויכוח שניטש כבר שנים בשדה המחקר של המיסטיקה, בין אלו הרואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים (להלן, הפרניאליסטים), לבין אלה ששוללים כל שורש שכזה, ותופסים את התופעה המיסטית כתלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת (להלן, הקונטקסטואליסטים).

בעוד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים היתה נתונה לשליטתם הבלעדית של הראשונים (החל מהטרנסצנדנטליסטים בארה"ב, דרך וויליאם ג'יימס, רודולף אוטו, אלדוס האקסלי ועוד רבים), מאז סוף שנות השבעים חל מהפך, והקונטקסטואליסטים טפסו את הבכורה. הדבר התרחש בעיקר הודות ליהודי רציני ושמו סטיבן כץ, שבאסופת מאמרים (Mysticism and Philosophical Analysis) שערך ב-1978 קבע כי "אין כלל חוויות טהורות (כלומר, בלתי-מתווכות)" – וההדגשות כולן במקור!

כלומר, פרופ' כץ טען שאין שום חוויה שלכאורה חווה המיסטיקן, ושאותה הוא לכאורה מפרש, בשלב שני, בהתאם לתרבותו וזמנו. הוא היה מתנגד מאוד למה שכתבתי קודם, כאילו "את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'" – טפו! "מה פתאום!", היה זועק כץ, "אין שום 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר'! רצף המילים האלה הוא כבר פרשנות, הוא כבר תלוי תרבות וזמן!!! החוויה המיסטית כולה, מתחילתה ועד סופה, נקבעת על ידי התרבות והזמן בהם פועל המיסטיקן! בחיי, תומר, לפעמים אתה כותב כאלה שטויות." וכו'.

העמדה של כץ הפכה פחות אוו יותר לבון-טון בחקר המיסטיקה, לא מעט, לדעתי, מפני שהיא הגיעה בדיוק בזמן כדי לרכב על הגל הססגוני של ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית. אם כל העולם הוא טקסט, אולי גם חוויות מיסטיות הן לא יותר מטקסט? אולי יש לערוך דקונסטרוקציה לדיווחים על חוויות מיסטיות, ולמצוא את התנאים שהובילו את המיסטיקן לספר את הנראטיב המיסטי שלו בדרך הזו או ההיא?

אבל יש לכץ גם טענה רצינית מאוד באמתחתו: [הפסקה הבאה תוקנה – 13.7] הוא טוען שמי שמניח שיש בסיס משותף לחוויות מיסטיות בעצם מחפש הן משהו שיאחד בין בני האדם כולם, והן משהו שיענה לנו, החיים בעולם שעבר דמיסטיפיקציה, על הצורך באמת רוחנית, במשהו שלכאורה נמצא מעל ומעבר לשכל. אותם חוקרים, אם כן, הם יותר מחפשים-רוחניים שמקווים שיש אי שם מציאות מוחלטת שהמיסטיקן אכן נפגש איתה, ובכך שוללים מחקר רציני. במחוזותינו פרופ' בועז הוס מאונ' בן גוריון, מפתח ומעצים את הכיוון שהצביע עליו כץ. הוס מבקש לשלול לגמרי את המונח "מיסטיקה", משום שהוא לדעתו לא מסמן שום תחום קוהרנטי. עוד טוען הוס שחוקרים שמשתמשים במושג הזה, כלומר מניחים שיש מציאות מהותית משותפת לתופעות מיסטיות שונות, מניחים למעשה הנחה תיאולוגית, ובצורה מגוחכת מחזירים לשיח המדעי את האלוהים שנידויו ממנו הוא שאיפשר את המהפכה המדעית!

בספר החדש של גארב מוצג הטראנס כחוויה אוניברסלית, גם אם היא באה בגוונים רבים ובצורות שונות. בכך גארב מקרקע את הטראנס בגוף ובצורה שבה המוח שלנו פועל, וממילא הוא עושה רבות למען עיגון החוויה המיסטית חזרה בחיים, כלומר למען הבנתה כיותר מטקסט. גארב עצמו כותב על עמדתו:

העמדה שלי, שהיא פנומנולוגית בעיקרה אולם מתחשבת בהקשר ההסטורי, נמצאת איפשהו באמצע [בין העמדה המקסימליסטית, הרואה את הטראנס כפוטנציאל אנושי אוניברסלי, לבין העמדה המינימליסטית, הרואה את תיאורי החוויות האלה כדמיונות בלבד או כביטויים פוליטיים של מאבקים סביב הון סימבולי], אולם רחוקה יותר מהקוטב המינימליסטי. אני מחשיב עדויות על טרנספורמציה אינטנסיבית כמשקפות באופן מדוייק הן את החוויה הסובייקטיבית הפרטית והן את ההווי של תנועות וקבוצות מיסטיות, תוך כדי שאני נמנע מכל קביעה מטאפיזית או אונטולוגית, לחיוב או לשלילה. האחרונות הן לרוב עמדות חילוניות אידיאולוגיות המתחפשות בלבוש הבלוי של הפוזטיביזם. (עמ' 17)

כלומר גארב רואה בטראנס על גווניו וצורותיו מציאות אנושית כללית, שכמובן נתונה לפרשנויות תרבותיות שונות ומגוונות. הוא כמובן לא מסיק מזה שקיימת מציאות מוחלטת או עליונה שהטראנס מאפשר לתקשר עימה או לינוק ממנה כוח, אבל הוא טוען ששלילת האפשרות הזאת היא עצמה עמדה אידיאולוגית, חילונית, שמתחפשת לפוזטיביזם. הוא דוחה, אם כן, את העמדה החד-משמעית של כץ, ופותח את הפתח למחקר השוואתי של הטראנס, השמאניזם, והמיסטיקה.

כשלעצמי, אני בהחלט לא מקבל את העמדה של כץ, למרות שיש בה משהו אסתטי והירואי יותר מהעמדה הפרניאליסטית. אני לא מקבל אותה הן מפני שלדעתי היא לא ניתנת להגנה על רקע המחקרים החדשים הקושרים את דרך פעולת התודעה והמוח (שני תחומים לא לגמרי חופפים – לפחות עדיין) לחוויה המיסטית, והן משום שלדעתי גם מחקר טקסטואלי פשוט יחסית יכול להצביע על מאפיינים מספיק דומים בקרב מיסטיקנים שונים, מתרבויות שונות, בזמנים שונים. גם במובן הזה אני מצטרף אל גארב ברצון להחזיר את הדיון במיסטיקה אל הגוף.

ככככ

—

כאן ניתן למצוא קטעים נבחרים מהספר.

כפי שכתבתי אתמול, הכנס הראשון של "הרשת הישראלית למחקר האקדמי של האזוטריקה המערבית (INASWE) הביא לארץ את וואטר האנחרף,אחד המומחים הגדולים בעולם לאזוטריקה המערבית ולניו-אייג'. ברשימה הקודמת הבאתי תימצותים של הרצאות על הצד האיזוטרי של דמויות ציוניות שונות, ולהלן אביא את דבריו של האנחרף, שדיבר על מפגשי אראנוס, ובתוכם על יונג, שלום אליאדה ועוד. לדברים בכנס בבאר שבע אצרף גם דברים שנשא בהרצאה שהוא נתן יום אחרי, במכון ואן-ליר בירושלים.

מדובר בעצם בהרצאות שעוסקות במחקר דרכי המחקר של אותם חוקרים, וליתר דיוק בנטיות המיסטיות שלהם, כלומר זהו חקר המיסטיקה של חוקרי המיסטיקה. דעו לכם שאחד הסודות הנלחשים בין סטודנטים בתחום כמו גם בין החוקרים, פעמים בחיוך זדוני ופעמים עיניים נוצצות, הוא משהו כמו "מה, אתה לא יודע? הוא בעצמו מיסטיקן!" – דהיינו מדובר בגילוי (הנפוץ למדי, יש להודות) שחוקר המיסטיקה מתעניין בתחום בצורה שאינה רק אקדמית. מצד אחד, זה לא כל כך מפתיע, שהרי אנשים אוהבים לעסוק במה שמעניין אותם אישית. מצד שני, זה מעלה חשש שהמחקר אינו ממש אובייקטיבי ו/או שיטתי (ולחשש זה מתייחס האנחרף להלן). מצד שלישי, ישנם חוקרים שטוענים שעיסוק פרקטי, אישי, במיסטיקה דווקא עוזר מאוד להבנת הנושא גם מבחינה אנליטית (וראו על כך ראיון מרתק שהתפרסם לפני כחודש עם חוקר שכזה, ג'פרי קרייפל). מצד רביעי, אם כך זה לא פייר, שהרי מה יעשו חוקרים שאין להם חוש מיסטי (ואני בהחלט חושב שמיסטיקה היא חוש, כמו מוזיקה או הומור), או שפשוט לא מתאים להם להתעסק בזה אישית??? בקיצור, מדובר בנושא לוהט, וראוי להקדיש לו רשימה נפרדת. כאן אביא את דבריו של האנחרף כאמור, שמתייחס בעיקר להנחות התיאולוגיות של החוקרים הנ"ל.

כמה דברים על הכתיבה: אני לא מביא את ההרצאות בשלמותן, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה מילולית. לכן דמיינו שהפרטים רבים עוד יותר וההרצאות מעניינות עוד יותר. כמו כן, אני לא מצטט במדוייק את הדובר, מלבד במקרים שבהם הדברים ניתנים בתוך מרכאות, שבדרך כלל מציגות ציטוט מפי גיבורי ההרצאות, ולא המרצה. בקיצור, הכתיבה היא קיצור נמרץ של הדברים.

הרומנטיקה באראנוס של יונג

אנחנו עוסקים לחקר המיסטיקה של חוקרי מיסטיקה. בסביבות 1930 הולנדית עשירה בשם אולגה פרובה קפטין התחילה את פגישות "אראנוס" אצלה בבית. הפגישות כללו ישיבות משותפות של גדולי חוקרי הדת, ואנשי רוח בולטים באופן כללי, של התקופה. (אגב, עד היום מתקיימות פגישות ארנוס, על ידי כמה ארגונים מתחרים.) אפשר לחלק את ההיסטוריה של המפגשים האלה לאלו שלפני ואלו שאחרי מלחמת העולם השנייה.

הפגישות של ה"לפני" נשלטו על ידי יונג, והשתתפו בהם גם היינריך זימר (Zimmer), רודולף אוטו, מרטין בובר ואחרים. הפגישות של ה"אחרי" כללו את גרשם שלום, מירצ'ה אליאדה, ד.ט. סוזיקי, אריך ניומן, פול תיליך, אנטואן פיוור (faivre) – בהחלט חבורה מעניינת מאוד של אנשים.

מה היה בפגישות הללו? מה שהיה הוא שלקחו שם את הסמל והמיתוס ברצינות. אבל מעבר לזה: היה לזה קשר גם לנטיות רומנטיות, "אנטי-נאורותיות", מפני שהנאורות כידוע השליכה את הסמל והמיתוס לפח. הנטייה הזו של הנאורות הביאה לטשטוש התחום האיזוטרי (מפני שלא חקרו אותו כלל), אבל גם לתחושה של כיוון ברור: האיזוטריקה היא כל מה שהנאורות היא לא. לפגישות האלה היה אפילו טעם משיחי משהו: היה שם ניסיון להציע פתרון לבעיות העולם המודרני. הם הרגישו שהנאורות עשתה טעות, כשהשליכה את הסמלים וכו'.

כמובן שמלחמת העולם השנייה הביאה לעניין מחודש בסמלים ובכוחם, ופחד מהתוצאות של שימוש בהם לרעה. מאסכולת פרנקפורט ועד לתומס מאן, כולם זיהו שאין האדם יכול לחיות על הרציונליות לבדה. כנראה שלא כמו שהניחו הפילוסופים של הנאורות, אי אפשר לדכא לגמרי, לנתח על ידי אנליזה היסטורית וכך להמית, את הסמל והמיתוס באדם. יש לאלו חיים משלהם, שלא ניתנים לדיכוי לאורך זמן. זו הרוח שהניעה את מפגשי ארנוס.

קארל גוסטב יונג היה חייב לוויליאם ג'יימס וחבריו לא פחות מאשר לפרויד. יונג הוא "ענף מאוחר של הרומנטיקה", אומר האנחרף, ואף בצורה יותר ישירה ממשיך של המסמריזם [שיטת רפואה אלטרנטיבית מסוף המאה ה-18 שהניחה שיש "נוזל" מגנטי טבעי בכל גוף חי, ושעל ידי מניפולציות בו נינתן לחלות או להבריא – ת.פ.]. מי שקורא בגרמנית המקורית את הפרק הפותח של הספר האדום של יונג, שהתפרסם לא מזמן לראשונה כידוע, מזהה מיד את ההשראה של המסמריזם הגרמני. למשל בהנחות הבאות:

1. יש שתי דרכים של חשיבה: של "יום" ושל "לילה".
2. האוטוגנזיס הפרטי משקף את הפיזיוגנזיס הכללי (ההתפחות הפיזית והתודעתית של התינוק משקפת את ההתפתחות האבולוציונית של האנושות כולה, על תודעתה). כלומר יש כאן אבולוציוניזם רומנטי, בו התודעה האנושית נתפסת כתוצאה של אבולוציה של עידנים.
3. החלום הפרטי משקף את המיתוס הכללי – כפי שהאדם צריך ללמוד מחלומותיו, כך החברה צריכה ללמוד מהמיתוסים שלה. כישלון בזה יביא פתולוגיה. אבל על החשיבה הבוגרת להפריד עצמה מהמיתוס, אם כי בלי לדכא אותו.
4. המרכזיות של האוקולט ושל ה"טבע".
5. רעיון ה"סינקרוניסיטי", שהוא כמובן הפיכה של ההגיון העומד בבסיס הנאורות.

אבל יש הבדלים בין יונג לחלק מהרומנטיקנים: הקודמים ראו משיחיות בצורה נוצרית-יהודית. יונג רצה להביא לקדמת הבמה את הפגאניות, שהיתה לדעתו הלא-מודע, "צד הלילה", של האנושות. עוד: הרומנטיקה ראתה קטיעה היסטורית בין ההלניזם לרנסנס. יונג ראה המשכיות של שלבים: גנוסטיקה > אלכימיה > רנסנס.

פרויד רצה לדחות את כל מה שאינו רציונלי. יונג רצה לשמור אותו. יונג לא רצה רק ליצור זרם פסיכולוגי, אלא ליצור פסיכולוגיה שתהווה בסיס לכל מדע וכל צורת ידע אחרת. כמו ג'יימס, הוא תומך באמפיריציזם שאין גבולות מוגדרים בשבילו לגבי מהי עובדה.

אז מהן ההשפעות של יונג על ארנוס ועל מחקר הדתות והאזוטריקה? יונג האמין שהפסיכולוגיה צריכה להוות בסיס למדעים. כנגד הכיוון ההולך ומשתלט על האקדמיה, ההתמחות, אראנוס רצו להביא תמונה כללית.

מה שהרומנטיקנים הגדיו כ"צד-הלילה של הנפש" הפך עבור יונג ללא-מודע. מה שנזרק לפח על ידי הנאורות, חוזר לבמה הכללית. כיום היונגיאניות היא התפיסה החביבה על האסטרולוגים, כדי לפתח אסטרולוגיה פסיכולוגית. הרעיון של המיתוס כלא-המודע הקולקטיבי של החברה הפך שגור ומקובל על החברה המערבית. בכך הפסיכולוגיה המודרנית הופכת לעוד חוליה בשרשרת של הגנוסטיקה-אזוטריקה-רומנטיקה-פסיכולוגיה. הפגאניות הופכת למצע אובייקטיבי, על-זמני, שנמצא כל הזמן תחת כל חברה. המסקנה: הנראטיב של אראנוס של האזוטריקה הוא המשך של הרומנטיקה, ויש לחקור אותה כחלק מההיסטוריה של האיזוטריקה המערבית.

יחד עם זאת, כמובן שמדובר בדמות מאוד מורכבת, וכמובן שלא הכל ביונג הוא "מסמריזם".

הרליגיוניזם באראנוס של שלום, קורבין ואליאדה

אז בשלב הראשון יונג היה מרכזי באראנוס, כולל כל הרעיונות שהוא הביא ממסמריזם, כלומר היפוך הנטיות של נאורות, כלומר ההנחה שאנחנו חייבים לשלב את הנטיות הפאגאניות שנמצאות בלא-מודע שלנו, ולא אלה יתפרצו החוצה בצורה אלימה.

שלב זה היה לפני מלחמת העולם השנייה, ואילו אחריה עלו לבמה חוקרים אחרים. אלו הביאו איתם גישה מוסיימת מאוד לחקר הדת, ואת זו מכנה האנחרף 'Religionism'. הרליגיוניזם נטוע "בחלום הבלתי אפשרי של פיתוח 'היסטוריה של האמת'", והוא "הפרוייקט של מחקר המקורות ההיסטוריים בחיפוש אחר הנצחי והאוניברסאלי".

אבל לכל חוקר היתה גישה אחרת בשילוב בין הנצח להיסטוריה.

גרשם שלום הוא ה"היסטורי" ביותר. שלום נקט בגישה ביקורתית, ולעיתים נדירות חשף את מניעיו האישיים.

שלום, במכתב לשוקן, רוצה למצוא את "האמת שפורצת מתוך האשלייה של 'ההתפתחות'". כלומר אמת מטאפיזית לא נמצאת בהיסטוריה, ויש לנקוט גישה מיוחדת כדי לחלץ אותה. אבל בעוד אחרים בדעה זו חשבו שההיסטוריציזם הוא האויב, שולם הציוני לא היה יכול לקבל גישה זו. בשביל שולם ההיסטוריה היא התנאי שמאפשר התגשמות משיחית. מצד שני, הנצח לא מופיע בזמן, ולכן התקווה המשיחית של שלום לא באה על סיפוקה.

שלום היה חייב הרבה לרומנטיקה הגרמנית, בעיקר שלינג ונובליס. אבל בסך הכל הוא היסטוריון מצויין, כלומר הוא הרגיש את הפיתוי של הרליגיוניזם, אבל עמד בו. הוא חשב שהתופעות הטמפורליות מבטאות את הנצחי, אבל ידע היטב שהן מסתירות אותו באותה מידה.

Henry corbin היה ממש אנטי-היסטורי. הוא התנגד ל"רדוקציה היסטורית" של תופעות. "תופעות לא יכולות להיות הסיבה לתופעות אחרות. יש משהו אחר, מעבר להם, שהוא סיבה האמיתית" – כלומר כל תופעה בעולם היא שיקוף של התרחשות בעולם הרוחני.

בקיצור, הוא בכלל לא התעניין באמת היסטורית. למשל הוא מקשר בין האיסיים, הטמפלרים, האילומינטי, וסווידנבורג בקו כרונולוגי שמסביר – בצורה לא סיבתית – את "דמות המקדש" שקיימת בעולם הדמיוני, שקודם לעולם הפיזי, וקובע את התממשותו בזה האחרון.

אז יש כאן שתי תנועות, שאין להם שום דבר במשותף. אי אפשר להכריע מי צודק, כי אין דרך להשוות ביניהן. שלום קיבל את ההתרחשות ההיסטורית, ושמר את הנצח לזמן אחר. קורבין קיבל מציאות מטאפיזית כראשונית, ודחה את ההסטוריה. קורבין דחה את העולם המודרני על כל הנחות המוצא שלו, וקיבל רק את העולם שלו כאמיתי. יש כאן שתי קצוות: שלום הקריב את "האמת" והעדיף את היסטוריה. קורבין הקריב את ההסטוריה והעדיף את "האמת" (המטאפיזית, הנצחית).

מירצ'ה אליאדה העדיף מקורות משניים כדי להבין דתות. לא ממש חוקר שיטתי. ללא מתודה. בלב התפיסה שלו אין עמדה תיאורטית לגבי הדרך הנכונה ללמוד דתות, אלא צורך עמוק להבין את האמת על האנושות. "הכל חולף, זו המצוקה התמידית והבלתי גלויה שלי" כתב במחברת פרטית – התרופה של זה עבורו היתה בדת.

בשביל אליאדה למאורעות היסטוריים אין משמעות בפני עצמם, אבל גם אין לו מטאפיזיקה ברורה. הוא חשב שהנצחי קיים, אבל לא ממש הגדיר אותו. הרעין של מהות דתית sui generis היה חשוב לו, ולכן תחיית המיתוס כקונטרה להיסטוריה היה תרפויטי עבורו ולדעתו עבור האנושות. המיתוס של החזרה הנצחית היה פתרון אחד שכזה.

אליאדה היה מאמין גדול באלכמיה רוחנית. הוא התעניין בפילסופיה של הרנסאנס. וחשוב מאוד עבורו היה הטרדיציונליזם של ז'ינון וקומרסוואמי, למרות שהוא לא האמין מעולם במסורת פרמורדיאלית שהלכה והתנוונה לקראת המסורות של היום.

הספרים של אליאדה כנראה באמת היו תרפיוטים עבור רבים. הם נענים לזרמים מודרנים כאקזיסטנציאליזם, והיו חלק מהצייטגייסט של שנות השישים. בין 1958-65 כל שנה הופיע ספר מתורגם שלו (ושל יונג). בעוד באירופה אסכולת פרנקפורט דחתה כל מיתוס, בארה"ב הוא פרח.

אבל בארנוס האזוטריקה דווקא לא היותה פופולרית. רק ב-74 אליאדה התחיל להתעניין באזוטריקה. מה פירוש מסורות איזוטריות? אידל אומר ששלום חשב שיש אנטגוניזם בין מחשבה קבלית לבין הרבנית, שהיא, האחרונה, יותר היסטורית. הקבלה קיבלה אזוטריקה מזרחית, דרך הגנוסטיקה, ולכן היא זרה ביסודה ליהדות. והיא החייתה את היהדות, כי הרבנים הם יבשים ומתים. בדומה לכך ראה קורבין באזוטריקה את הלב האמיתי של האיסלאם, כלומר שניהם הסכימו שהמיתוס והאזוטריקה הם הלב, המרכז, והמהות של הדת, בעוד החוק וההיסטוריה הוא ה"חיצוניות" הפריפריאלית. שניהם רצו משהו גדול יותר מההיסטוריה. אבל מהותנות כזו היא אמונה, ולא מחקר היסטורי. יש כאן מחקר קריפטו-תיאולוגי. לסיכום, הרבה ממה שנחשב למחקר האזוטריקה מאז שנות השישים, נפל קורבן לרליגיוניזם הזה.

אראנוס הוא מודל קלאסי לרליגיוניזם. כאילו היסטורי, אבל בעצם מתעניין במהות שלכאורה מאחורי ההסטוריה. בספר שלי אני מנסה להראות שהכל התחיל מהחצי השני של המאה ה-17 אצל Gottfried Arnold. יש כאן אנטי-נאורות. בזמננו זה המתח בין אראנוס לאסכולת פרנקפורט. זה האחרון השפיע רבות על התפיסה של הא' המערבית. "קסם" או ה"אוקולט" נתפסו על ידם פשוט כשטויות, והם מתחו קו ישיר בין אנטי-רציונליזם כזה לפאשיזם. כלומר העיסוק באזוטריקה מוביל לפוליטיקה מסוכנת.

למשל, בשביל גאורג לוקץ' האזוטריקה היא ריאקציונרית להתקדמות הדיאלקטית של הרצינליות. התוצאה היא טאבו על לימוד היסטורי של האזוטריקה בגרמניה. זה נחשד בתמיכה בפאשיזם.

אבל האם יש משמעות פוליטית למחקר האזוטריקה? כמובן אצל אליאדה היה קשר. כנראה גם אצל יונג. אז כנראה שחוקרי אזוטריקה בעלי עניין אישי, סטייל רליגיוניזם, בנושא הם שמרנים יותר, גם בגלל ההתנגדות המובנית להתקדמות היסטורית. הם גם ראו ביהדות את המצאת ההיסטוריה הליניארית, ורצו לחזור למעגליות הפגאנית. אבל לא, אין קשר ישיר בין אראנוס לפאשיזם. אין קשר הכרחי. הראייה: גרשם שלום.

בשבועות האחרונים מתנהל דו-שיח חשוב על גבי הרשת בין שני יהודים עמוקים ורציניים. הוא התחיל כאשר דניאל לנדס, ראש מכון פרדס בירושלים, כתב ביקורת על ספרו האחרון של ארתור גרין , Radical Judaism: Rethinking God and Tradition. גרין הוא מראשי ויוצרי תנועת ה-Jewish Renewal בארה"ב, ובעצם מההוגים הבולטים של היהדות בימינו. הספר שלו משלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow, שמשמו אפשר להבין את הכיוון אליו הוא הולך. הביקורת של לנדס בעיקרה עסקה במקום המצומצם שגרין מקדיש בספרו לדעת לנדס לשלושת עמודי התווך המסורתיים של היהדות, דהיינו העם, הארץ והתורה, וזאת לטובת החוויה המיסטית הניאו-חסידית שהוא מקדם.

גרין כתב לו תגובה, שהעיקר בה לטעמי היתה הטענה שאין לו כל אפשרות לשמור על המיתוסים הקדמונים ללא שינוי ויחד עם זה לשמור על יושר אינטלקטואלי. התייחסתי לתגובתו קצת כאן וכתבתי ש

גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

לנדס כאמור אינו משתכנע, וגרין כותב לו שוב. לנדס עונה בבלוגו, ועומד על כך שגרין מעוות את תורת ישראל בשם הרוחניות הפלואידית. וכעת גרין שוב מנסה להסביר את עמדתו, בפעם האחרונה כנראה. התגובה של גרין, זו האחרונה, פורסמה לפני כשבוע, והיא לדעתי המעניינת מכולן, עד כדי כך שמבחינתי כל הפולמוס הזה בא לעולם רק עבורה. אני רוצה להביא כמה ציטוטים ממנה כאן (כדאי לקרוא את כולה), ולנסות להבין מה בעצם טוען גרין, כאמור מאושיות יהדות ארה"ב ובכלל. לטעמי הוא טוען שתי טענות מעניינות מאוד, האחת בקשר למיסטיקה, והשנייה בקשר לרציונליות. תרגמתי את דבריו לעברית (זה מזכיר לי: פעם תרגמתי לעברית ספר של גרין).

ראשית בנוגע המימד המיסטי:

לקח לי שנים רבות להיות מסוגל לומר בקול רם שאני מיסטיקן. בין היהודים זה נשמע כאילו אתה מנסה לומר שאתה צדיק [חסידי], ואין דבר שרחוק ממני יותר מכך. אבל נכון שכהוגה וכאדם דתי, רק המסורת המיסטית הצילה בשבילי את היהדות. גרשם שלום מצטט את ר' פנחס מקוריץ שמודה לאלוהים שהוא ברא אותו רק אחרי שהתגלה ספר הזוהר, שכן "הזוהר שמר עלי כיהודי". זה נכון גם עבורי, לגבי הזוהר והתורות של הצדיקים החסידיים גם יחד.

הייתי רוצה מאוד להסביר לך את זה, אבל נדמה לי שזה עדין מאוד, וקשה. אנא ממך, זה לא מפני שאני מזלזל בכושר השכלי שלך, אלא מפני שגיליתי, מתוך ניסיון ארוך, שישנם אנשים רבים, ובכללם מבריקים למדי, שפשוט לא תופסים. זו בדיוק המשמעות של המאמר המשנאי 'חכם המבין מדעתו'. אדם חייב להתנסות בעניין באופן אישי כדי להבין את מעשה המרכבה, או כל תורה מיסטית אחרת. […]

אבל אנסה. זה קשור מאוד לגבולות הנזילים בין 'בפנים' ו'למעלה', או בין 'עצמי' ל'אחר'. המיסטיקן מבין באופן אינטואיטיבי שקיימת נקודה במסע פנימה שבה העצמי הפרטי, האגו אם תרצה, מונח בצד, מתאפס, בה מתעלים מעליו – או איך שלא תקרא לזה. […] אז נוכחות, שלפנים אי אפשר היה לרדת לעומקה (ועל כן היא טרנסצנדנטית), שוטפת אותנו, וקיימת לבדה.

גרין מנסה לומר ללנדס שהניתוח שלו את הגותו הוא שטחי, מפני שהוא אינו מבין את המימד המיסטי שבה, שמעניק לה עומק וגובה. לנדס חושב שבלי תורה, ארץ ועם אין יהדות, אבל עבור גרין היהדות תלויה בראש ובראשונה בידיעת האל, החיה והחוויתית. המיסטיקה היא זו שהצילה עבור גרין את היהדות, שהגיע (כך הוא גם מספר בתגובתו) ממשפחה חילונית. הדרך היחידה שגרין מצא אל החייאת המסורת אצלו היתה באמצעות החייאת האלוהות אצלו.

ונכון, אומר גרין, שברגע שאתה טועם את המציאות האלוהית גם אבחנות בין ישראל לעמים מטשטשות. הגבולות נראים פחות חדים, ההבדלים פחות גדולים.* אולי לכן טען גרין בספרו – אמירה שלנדס ביקר קשות – ש"יש לי יותר מהמשותף עם המאותגרים שבמסורות דתיות אחרות מאשר שיש לי עם הדתיים הנצחנים וצרי-המוחין כמו גם עם החילונים המטריאליסטים של קהילתי שלי". הנוכחות החיה של האלוהות היא המקשרת בינו ובין אותם זרים, ועוצמתה עולה על קשר הדם עם היהודים שסביבו, שנוכחות אלוהית כזאת היא מהם והלאה. לגרין, בקיצור, יש מקור סמכות אלטנטיבי למסורת: החוויה המיסטית.

הטענות של לנדס וגרין רציניות, ואני חושב שהן נוגעות בלבה של אחת הסוגיות הבוערות ברוחניות היהודית המתחדשת. מה מקומה של החוויה המיסטית? מה מעמדה אל מול האמונות והמנהגים, אל מול המצוות? מה ראוי שיהיה יחסינו עם מיסטיקנים ממסורות אחרות, עם דרכים רוחניות אחרות? והאם החוויה מאפשרת, ואולי גם מכשירה, קשר פרטי עם האל, כלומר קשר שאינו תלוי בהלכה או במבנים קהילתיים? אני חושב שאחד מקווי המחלוקת בין יהודים כיום נמצא בין התשובות לשאלות האלה.

בנוגע למימד הרציונלי טוען גרין:

בדרך כלל אני מנסה מאוד לא להיכנס לפולמוסים עם אורתודוקסים מודרניים (סלח לי על הביטוי) שהם חברים או קולגות שלי, מפני שיש לי סימפתיה רבה לניסיונות הקשים לשמור על שיווי משקל בעמדתכם, בעיקר נוכח המתקפה החריפה מצד הימין הדתי. אבל באמת שקשה לי להבין את היושרה שעומדת בבסיס הלך הרוח האורתודוקסי הלא-חרדי. משום מה אני חושב שהמחנה הזה בכל זאת רוצה להחזיק בעמדה "גיאוגרפית" של 'תורה מהשמיים'. זה בא יחד עם הבנה מילולית של ההתגלות למשה, אפילו תוך כדי ידיעה ברורה, על פי ההשכלה האוניברסיטאית שכולנו שותפים לה, שאי אפשר לבטל את ביקורת המקרא. אתה מאשים אותי ב"החלפת […] המוקד של סיפורי בראשית ושמות ב[…]אבולוציה." אבל לא אני עשיתי זאת. את זה עשתה הציביליזציה שלנו.

גרין לא מוכן להניח לאמת שעולה מתוך המחקר המדעי והאקדמי. העולם אינו בן 5771 שנה, לפחות לא מילולית. ואם מבינים את זה מטאפורית, מדוע שלא נבין גם את התגלות האל למשה בסיני בצורה מטאפורית? לנדס מבקש למתוח גבול להבנה המטאפורית של המקרא. גרין רואה בזה חוסר יושר אינטלקטואלי. לנדס רואה בעמדה של גרין ויתור על כל מה שיהודי, על כל מה שייחודי ביהדות. גרין מרגיש שאין לו ברירה אלא להתקדם לאן שהשכלתו מביאה אותו.

כאן שוב מדובר בקונפליקט בין מקורות שונים של סמכות, הפעם המסורת מול הרציונליות. גרין לא מוכן לסמוך על הרציונליות בכל אתר בחייו (בחינוך, בבריאות, בטכנולוגיה) ולהתעלם ממנה כשהוא מגיע לדון בתורה. הוא לא מוכן להיות חצוי.

ולכן זו המיסטיקה שהצילה את יהדותו של גרין, שכן אי אפשר לערער על החוויה החיה של הנוכחות האלוהית.** בשביל גרין (כמו בשביל פיטר ברגר, שטוען אותו דבר לגבי הנצרות בספרו The Heretical Imperative) הדת כיום חייבת לעבור הפנמה כדי לשרוד, לפחות אם אנחנו מתעקשים להיות גם דתיים, גם משכילים, וגם ישרים אינטלקטואלית.

ועוד: עבור גרין ללנדס אין תשובה מספקת למספר גדל והולך של יהודים שלא יכולים לשכנע את עצמם באותם מיתוסים מסורתיים. עבור לנדס התשובה של גרין, גם אם היא חביבה על שומעיה, ממילא לא מספקת, כי היא לא מקרבת אותם מספיק ליהדותם – ואף להפך, מעניקה להם למעשה תחליף ליהדותם.

(אגב, תשובה אחרת למצב הזה שזוכה לפופולריות היא התשובה החרד"לית-בואכה-ברסלבית, שמבקשת "להשליך את השכל". כאן המאמין הופך את ההתגברות על ההגיון וממצאי המחקר לערך, ורואה בקפיצה האמונית מעליהם הישג יהודי מזהיר. זו עוד דרך להתמודד עם השבר של המודרנה.)

מילה, ומבט מהצד

בפולמוס הזה אני נמצא בצד של גרין. כמוהו גם אני מרגיש שהיושר האינטלקטואלי שלי לא מאפשר לי להתעלם מהממצאים של האסטרונומיה, מחקר המקרא, או כל שדה מחקרי אחר. אני חושב שהמיתוסים המכוננים של היהדות חשובים ומשמעותיים מאוד, אבל אני לא יכול לקבל אותם כאמת מבחינה מילולית. יתרה מכך, הדיבורים על עליונות יהודית לא רק שאינם נאמנים לעובדות, אלא גם מנוגדים בעיני למוסריות הפשוטה ביותר. וכמו אצל גרין, גם אצלי הנוכחות החיה של האלוהות היא עמוד תווך מרכזי של דתיותי.

אבל אני רוצה לצאת לרגע מהפולמוס הזה לצורך הערה קטנה: אם מתבוננים בכל הדיון הזה מבחוץ מגלים שהוא עצמו תוצר של התקופה המודרנית. כוונתי היא לגבי העיסוק הממוקד במיתוסים ובאמונות, שתלוי ממילא באפשרות שלנו להגדיר אותם ככאלה ולאחר מכן לבחור ביניהם – ולבחור גם לא להאמין בהם. כתופעות רחבות היקף אלו תוצאות ברורות של העידן המודרני. האם מעמד הר סיני היה כפשוטו? האם הוא לא היה בכלל? האפשרות לחשוב ולבחור בין שתי האפשרויות האלה היא אפשרות מודרנית, והיא שמציבה את האמונה (ומול האמונה את החשיבה הרציונלית) בחזית העשיה הדתית והפולמוס הדתי.*** אבל יכול מאוד להיות ששאלת האמונה קטנה יותר ממה שנדמה. יהודים (ושאינם) שומרים (או לא) על המסורת שלהם מהרבה מאוד סיבות, לאו דווקא מפני שהם מאמינים או דוחים דוגמה מסויימת.

—

* זה לא חייב להיות כך – ר' שניאור זלמן מלאדי היה מיסטיקן ענק, ולצערי הרב הוא הבדיל בהחלט בין ישראל לעמים.

** בסדר, אפשר. אבל זה הרבה יותר קשה, ודורש ערעור על חוויות אחרות, למשל כמו אהבה ומצפון, ומעטים רוצים לערער על אלו.

*** ראו על כך ספרו של ארנולד אייזן, Rethinking Modern Judaism: Ritual, Commandment, Community