[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

---

[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm

מסה קצרה ליום ירושלים

    

במאות הראשונות לספירה התרחש תהליך מוזר, אשר במסגרתו הפסיקו בני המערב להתעניין בהקרבת קרבנות. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום ללא רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבה לכך היא מיסתורין אמיתי, שהרי היו יכולים הנוצרים להעמיד קורבן של שור (למשל) במרכז דתם, והיו היהודים יכולים להנהיג הקרבת יונים (למשל) בבתי הכנסת שנפוצו לאחר חורבן הבית. אולם זה לא קרה. כאילו מתוך תיאום הדדי דחה המערב את צורת הפולחן הישנה, והנהיג טקסים אלטרנטיבים לצורך סיפוק אלוהיו. כנראה שחיטה של חיות כבר לא עשתה את הרושם הרצוי על התודעה האנושית בשלב הזה, ודרכים אחרות נולדו שבכושרן ליצר במפעיליהן רושם של עבודת אלוהים אמיתית. אכן, כבר הרמב"ם הסביר (מו"נ, ג, לב) שהאל ציווה על הקורבנות רק מפני שבזמני עבר העבריים לא היו מסוגלים עדיין לעבוד אותו בצורה עליונה, רוחנית יותר.

השינוי שהביאה זניחת הקורבנות בדת היהודית הוא עצום, והוא מצטרף לשינויים אחרים שהתרחשו אחרי חורבן הבית השני. למעשה אפשר לומר שהיהדות שאחרי המאה הראשונה לספירה היא דת שונה מזו שלפניה: מדת שבמרכזה מקדש, בו הפולחן הוא כלל-ישראלי, מנוהל על ידי כוהנים וקשוב לעונות השנה היא הפכה לדת שבמרכזה בית הכנסת ובית המדרש, בהם הפולחן הוא קהילתי, מנוהל על ידי רבנים ומנותק ממחזור הטבע.

היהדות החדשה, הרבנית, גיבשה עבור עצמה אוסף של חוקים מחייבים, הלכות, שיתרונן על פני המקדש היה אי תלותן בזמן ובמקום – בדיוק מה שהיהודים, שהתפזרו עכשיו לגלויות שונות, היו צריכים כדי להישאר בקשר. ודאי שהיו חוקים רבים שבני ישראל היו כפופים להם גם קודם, אבל המשנה והתלמוד הביאו פירוט, שכלול והעצמה חסרי תקדים לחוק היהודי.

וזה היה רק תחילתו של התהליך: עם הזמן הלכה ההלכה והשתכללה – חוקים חדשים נולדו מתוך הישנים וחוקים ישנים גוועו ומתו, כפי שניתן לצפות מכל מערכת תרבותית חיה. השינוי הרדיקלי הבא באופי היהדות הגיע במאה ה-19, עם התפשטותם של ההשכלה והחילון. אז התחיל השלב המודרני שלה, יציאתה (המאוחרת יחסית) מימי הביניים.

פונדמנטליזם יהודי, הגל הראשון

האמנסיפציה מצד אחד, וההשכלה מצד שני, נתנו ליהודים הזדמנויות חיות ומרחבים רעיוניים ששימשו אותם לעזיבת הדת. לפתע היה אפשר פשוט לעזוב את השטעטל, ולפתע היתה גם סיבה טובה: לא כדי להתנצר, וכך בעצם רק להחליף מבנה דתי אוטוריטטיבי אחד במשנהו, אלא כדי להפוך ל"חושב חופשי", אולי אפילו לפילוסוף, שבהתאם לערכי הנאורות אחראי להשכלתו, למעשיו ולבחירותיו וכפוף רק למרות ההגיון הצרוף ולחוקי המוסר האוניברסלי. יהודים רבים ניצלו את ההזדמנות להיפרד משררתו של הרב הקהילתי ולפתוח בחיים חדשים, "חופשיים". והחופש קרא להם.

בתחילת המאה ה-19, כאשר קהילות שלמות התפרקו בגלל התחלנותם המואצת של חבריהן, היה ברור לרבנים שהנשק הישן כנגד "אפיקורסים" – החרם – לא יכול כבר לעבוד. מה שהפחיד בודדים בזמנו של שפינוזה ולפניו כבר לא יכול להרתיע את מי שממילא פועל במסגרתו של זרם אדיר, של תנועה חברתית עצומה, זו שתשנה, למעשה, את פני המערב. התגובה היתה התנתקות והתכנסות. הרבנים החליטו להגביה את החומות ולהגן על צאן מרעיתם על ידי יצירתו של מרחב סטרילי, נקי מהשפעות המאתגרות את השקפת עולמם. כך נולדו הקהילות החרדיות הראשונות. כך התחיל גל הפונדמנטליזם היהודי הראשון.

פונדמנטליזם, בפשטות, הוא ניסיון לחזרה למה ש"פונדמנטלי", כלומר ליסודות. מקור המילה בחוברות שהדפיסה חבורה מודאגת של נוצרים פרוטסטנטים בארה"ב בתחילת המאה העשרים, חוברות שנקראו The Fundamentals ושבהן פורטו יסודות הנצרות לדעת אותה קבוצה (כמו האמת שבכל מילה שבתנ"ך, לידת הבתולין, והצפייה לביאה השניה של ישו), יסודות שהם חששו מאוד שהנוצרים סביבם שכחו. המילה כיום משמשת לתיאור תגובתם של זרמים דתיים מסויימים למודרנה, אותה ריאקציה שמרנית וקנאית שקל מאוד לראות סביבנו, מטהרן, דרך בת-עין ועד חגורת-התנ"ך בארה"ב.

הפונדמנטליזם החרדי מתאפיין לא רק בסגירות כלפי חוץ, אלא גם בהעצמת מעמד הרב כפוסק בלעדי בכל רבדי החיים, ובעיקר בהענקת משקל הולך וגדל לאות החוק הכתובה על פני מסורת המנהגים החיה. הדקדקנות שבה שומרים על המצוות התגברה במאתיים השנים האחרונות בצורה חסרת תקדים, עד כדי כך שפעמים רבות מה שהיה כשר והלכתי מבחינתם של אבותינו עד לפני מאתיים, מאה או עשר שנים נחשב כ"חפיפניקי" או אף פסול לחלוטין עבורנו. באופן אירוני, כך דווקא הפונדמנטליסטים הם אלה שאינם שבים ומבצרים את המסורת, אלא סוללים לעצמם דרך חדשה.

פונדמנטליזם יהודי, הגל השני

דבר זה ניכר מאוד בגל הפונדמנטליזם השני של היהדות, זה המורכב מיהודים השואפים ופועלים למען הקמתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. כיום פועלות קבוצות שונות, בעלות רקע מגוון, שעבורן קימום בית המקדש אינו רק מושא לתפילות, אלא תוכנית אופרטיבית למימוש מיידי. מכון המקדש, נאמני הר הבית, התנועה לכינון המקדש ועוד כהנה וכהנה יוזמים ופעלתנים המעוניינים לראות את עבודת הכהנים שבה ושוחטת כבשנים קדמוניות.

אני מכנה את הכמהים למקדש פונדמנטליסטים 'מגל שני' לא רק מבחינה כרונולוגית. הצעד של העורגים למזבחות הוא "שני" מפני שהוא לוקח את הפונדמנטליזם למקום רחוק יותר, לעבר קדום יותר, לסדר שני של "יסודות". שהרי אם החרדים מנסים לחזור, או לפחות לשמור, על נאמנות מוחלטת למערך הלכתי 'מקורי' ו'אמיתי' לכאורה, שוחרי בית הבחירה מנסים לחזור עוד יותר אחורה, לתקופה קדם-הלכתית, תקופה בה חוקי המשנה עדין לא היו קיימים, תקופה בה היו כוהנים, ורגלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. משום כך מקימי המקדש מציגים בעצם פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים פונדמנטליזם כוהני.

הפונדמנטליזם המקדשי קשור בצורה עמוקה ללאומיות הישראלית. ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה.

שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחד. אם נתבונן לאחור נראה שמאפיין אחד של היהדות שאחרי חורבן הבית השני היה חלוקתה לא רק לפלגים וזרמים, אלא גם בתוך כל זרם לקהילות שונות, שבראשן עומד מנהיג דתי, רב, שונה. לא רק בבל מול ארץ ישראל, אלא קהילות שונות בכל הגלויות, ובתוך כל גלות וגלות. מנגד, בעת שהמקדש עמד על תילו היה (רשמית, מיתית) רק מרכז דתי אחד לכלל ישראל. הפונדמנטליזם המקדשי רוצה לאחד שוב את עם ישראל, להחיות שוב את הלב שלכאורה פעם פעם במרכז גופו המשותף.

דה-אינדבידואליזציה, דה-דה-מיתולוגיזציה

העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.

לגבי הראשון, הרי זה ברור: אם מאז עידן הנאורות עיקרון הפרדת הדת והמדינה היווה מדד מרכזי לבחינת קריטריונים כדמוקרטיזציה וחירות הפרט, ואם תוצאותיה של השקפה זו הן ראייתה של הדת כעניין אישי ואינדבידואלי, הרי הפונדמנטליסטים רוצים להחזיר את הדת למלכותה הימי-ביניימית (ולפני כן), אז היא חלשה או השפיעה כמעט על כל מימד ציבורי – כלומר, הם רוצים לכונן מחדש דת-מדינה המשותפת לכלל העם. בדת כזו ידע כל פרט את מקומו, לא רק מבחינת אמונותיו, אלא גם מבחינת מעמדו החברתי, שהרי הדת הכוהנית מחולקת לקאסטות – כוהנים, לויים וישראל.

לגבי השני, גם די ברור: המקדש מציג חזרה לתפיסת עולם בה האל שוכן במציאות, בה הוא זקוק לבית גשמי. מדובר כאן באל שלא רק שאינו טרנסצנדנטי, אלא שאף אינו אימננטי, אינו קיים בכל דבר, אלא במקום מסויים מאוד. וכמובן, מדובר בפולחן קולקטיבי, בו כלל העם עובד יחד את אלוהיו. מדובר, אם כן, בתפיסה בה עם מסויים עובד יחד אל מסויים, ואותו אל פורש את כנפיו על כלל בניו, בני אותו העם.

משתי בחינות אלה מדובר במהלך שמנוגד לכיוון מרכזי שאליו נעה הדתיות המערבית, והוא כיוון של הפנמה, אינדבידואליזציה ודה-מיתולוגיזציה חריפה. כמעט בכל אתר במערב ניתן לשמוע על השאיפה לדתיות "רוחנית" יותר, ופירושו של דבר פולחן המתבצע רובו ככולו בתוככי נפשו של האינדבידואל, המתבסס על חוויותיו הסובייקטיביות והשואף לטרנספורמציה פרטית שלו.

הפונדמנטליזם המקדשי שואף לדת לאומית וללאום דתי, למצב בו כלל הפרטים פונים לעבר מרכז משותף וממנו מקבלים משמעות וזהות. שחרור ירושלים מבחינתו הוא שיבוצה כיהלום בכתר כלל ארצי ובינלאומי שמכונן ממסגרת דתית היררכית וכוללת-כל. בניגוד לגלובליזציה הקפיטליסטית, האינדבידואליסטית מאוד, הוא מציג גלובליזציה של מקשה אחת, של עם אחד, בראשות דת אחת, תחת אל אחד.

שחרור מהרצון להשתחרר מהשחרור האחר

הניחוחות שעולים באפינו הם, אם כן, של שני סוגים שונים של שחרור: מחד, הכיוון התרבותי המערבי הכללי מושך לשחרור פרטי ותודעתי, שבו האינדיבידואל עובר תהליך נפשי שבסופו הוא מגיע לחירות אישית. מאידך, שוחרי המקדש מציגים אידיאל של שחרור לאומי וגשמי, שבו העם והעולם משתחררים אל עידן גאול על ידי הגשמה פיזית של זיכרון היסטורי שהפך לתקווה דתית.

שני הצדדים הללו, השואפים שניהם לשחרור, הולכים ומתרחקים זה מזה. בפינה אחת מתקבצים אלה שעבורם הדת מאכלסת לא יותר מאשר את הלב והראש של הפרט. בפינה שניה אלה שבשבילם הדת חולשת על ארץ, עם ועולם. בפינה אחת מדגישים את החוויה, בשניה את המעשה. בפינה אחת המסע הוא פנימי, בשניה מדובר במפעל חיצוני.

על פי החלוקה הזו נראה שכדי לפתור את שאלת שחרור ירושלים צריך תחילה להחליט ולבחור באיזה מישור נשחרר אותה, אם תודעתית או גיאוגרפית, אם באמצעות טרנספורמציה פנימית או בעזרת חברת בנייה.

אולם זו היא ברירת שווא. אין צד אחד שלם ללא הצד השני, בדיוק כפי שקצהו האחד של מקל אינו מתקיים ללא הקצה השני. חירות אמיתית היא הכלה, ולא דחייה. ואכן, יש לשים לב היטב למניעים הנסתרים שעומדים בבסיס רעיונות החופש שלנו: ממה אנחנו מבקשים להשתחרר באמת? אם נדמה לנו שנשיג חירות על ידי דחיית החומר וחוק, או לחילופין על ידי מחיקת הרצון האינדיבידואלי, הרי שיש לחשוד בכך שהשחרור שאנחנו מבקשים נועד בעצם להקל עלינו, ולא לפתח אותנו.

כוונתי היא שהשאיפה לשחרור עצמה משמשת כמניע עיקרי בהתרחקותן של העמדות הללו האחת מהשנייה: השחרור הרוחני הוא פעמים רבות גם שחרור מהצורך לתת דין וחשבון מעשי, להתמודד במישור הפיזי עם העולם. כך הנטייה להרחנת האידיאלים הדתיים שלנו היא בקשה של חופש מהתנאים החומריים שלכאורה כובלים אותנו. באופן דומה, השחרור הפונדמנטליסטי הוא תגובה לשחרור הרוחני, ולמעשה שחרור מההנחה שחירות אמיתית היא פנימית. קיים מימד מודגש של ריאקציונריות בגישה הפונדמנטליסטית, דהיינו מדובר בתגובה קשה להלך הרוח שמבקש רק רוח. התגובה כאן מנסה לחזור לעידן שבו (לגבי עם ישראל) חירות נמדדה בעיקר בכלים לאומיים ופוליטיים.

שלא יהיה ספק: כמו הרמב"ם המוזכר לעיל, המישור התודעתי חשוב בעיני יותר מזה המעשי. וכמו הרמב"ם, גם אני לא נלהב ממיתוסים המבשרים על גאולה ניסית. כך שהשפעתם של נזירים שמודטים במערות, אם ניקח את המקרה הקיצון, טובה לדעתי לאין ערוך מזו של המקדישים חייהם לתקוות או יוזמות של גאולה הנדסית-קבלנית בהר הבית. אלא שניתן להבחין בתוככי כל קבוצה בשאיפה לגאולה שבאה על חשבון ובמנותק מהצד השני, ותקווה כזו עתידה תמיד לאכזב.

אמור להיות מובן לכל בר דעת ששחרור אמיתי לא ייתכן ללא שיתוף של שני מישורי הקיום הללו. רוצה לומר, למען שחרור אמיתי על כל צד לוותר על שאיפות השחרור שלו מהצד השני. כוונתי היא שלא רק שאין שחרור אותנטי ללא התייחסות לכל היבט של המציאות, אלא לכך שרעיונות השחרור של הצדדים השונים הופכים גרוטסקים בדיוק מפני שכל צד מבקש לבטל את אחיו, מפני שהשאיפה לרוחניות מבקשת להתנתק מהחומר, ומפני שהשאיפה לדת פונדמנטליסטית מבקשת לבטל את התודעה. השחרור שעלינו לשאוף אליו מתחיל בשחרור מבקשת השחרור מהצד המקביל וההופכי מאיתנו, על עקרונותיו כמו גם על אנשיו.

—

המאמר פורסם במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית. בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל

בשבוע שעבר הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח שהוכן על ידי צוות משרדי שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הפורטלים הגדולים מיהרו להכריז כי מדובר בדו"ח מדאיג: הפסקה הראשונה בוואינט מכריזה על

תמונת מצב מדאיגה: בין 30 ל-100 אלף ישראלים חברים ב-80 כתות הפועלות בארץ. כך עולה מדו"ח של משרד הרווחה, שחובר בעקבות פרשת גואל רצון. הדו"ח כולל שורה של המלצות לפעולה נגד הכתות.

ואילו על פי כותרת הכתבה באנרג'י מדובר ב

דוח מדאיג: בישראל פועלות כ-90 כתות – דוח שחובר בעקבות פרשת גואל רצון חושף כי בישראל עשרות כתות שחלקן מונות עד אלף חברים. מחברי הדוח ממליצים על דרכי התמודדות.

אין הסכמה לגבי מספר הכתות בישראל (על פי הדו"ח עצמו וואינט צודקים), אבל יש הסכמה שהדו"ח מדאיג. והדו"ח אכן מדאיג, אבל לאו דווקא מהסיבות המוצהרות על ידי האתרים הנ"ל. אני רוצה אם כן להצביע על הבעייתיות שקיימת לדעתי בחלק מהדו"ח, אבל ראשית אביא קצת ממנו ואציין את ההצעות הטובות שהוא מונה (הנה תקציר רשמי של הדו"ח, והנה דף ממנו אפשר להוריד את כולו בקובץ).

ראשית, יש לשים לב שחברי הצוות שגיבשו את הדו"ח היו מורכבים מרובם מעובדים סוציאלים. אנשי המקצוע איתם הם התייעצו הם ד"ר גבי זוהר, ד"ר דוד גרין, ד"ר עוזי שי, גב' מתי ליבליך – שכולם מומחים לתופעות כיתתיות מהכיוון הטיפולי (ופחות מזה המחקרי), וכן גב' רחל ליכטנשטיין וגב' שרונה בן משה, שתיהן מ"המרכז לנפגעי כתות". חלק מהאנשים הללו אני מכיר, מחבב ומעריך. יחד עם זאת, אני חושב שניתן לנחש בקלות את הכיוון הכללי אליו נטו העצות שהם נתנו, והכיוון הכללי אליו לקחו את העצות אותם עו"סים. ברור שהועדה דנה הרבה יותר בסבלם של נפגעי כתות למיניהן מאשר בתובנותיהם הרוחניות, שלא לומר בזכויותיהם החוקיות.

הדבר משתקף כבר בפסקה הפותחת של "תקציר המנהלים" של הדו"ח:

מבחינה של התופעה ומאפייניה עולה, כי המגויסים לכתות עוברים תהליך המרה במטרה להשיג שליטה, נאמנות ומחויבות מוחלטת להנהגת הכת. קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה, וכוללת פגיעות נפשיות, פגיעות פיזיות, פגיעות מיניות, פגיעות חברתיות ופגיעות כלכליות. לפיכך, יש צורך בגיבוש מדיניות ממשלתית בנדון. (עמ' 8)

מתחילים ממילים כמו "מגוייסים" ו"תהליך המרה", ממשיכים ב"קשת הפגיעות", ומסיימים כמובן בצורך ב"גיבוש מדיניות". המדיניות שתגובש תתמקד, אם כן, בניסיון למנוע תהליכי המרה ופגיעות, וזאת על ידי התערבות של המדינה. לא במקרה נכתב הדו"ח אחרי ולאור המקרה בו פורקה הקהילה הפוליגמית של גואל רצון, ונראה, וכך גם מוצהר בדו"ח, שהוא נבנה בהמשך וכמענה לממצאי המקרה ההוא. לא במקרה הוא גובש במשרד הרווחה, ולא, למשל, במשרד החינוך.

הדו"ח ממשיך בניסיון להגדיר מהי כת, עניין לא פשוט כלל וכלל, שכן, כפי שכתבתי כבר כמה פעמים כאן ובמקומות האחרים, המילה הזאת משמשת לנו בדרך כלל יותר כקללה מאשר כהגדרה מושכלת. ממילא ישנן הגדרות רבות לתופעה – כך למשל, בספרו The Emerging Network פורש חוקר הדתות מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים.

הדו"ח מודה בקשיים, שהפחות שבהם אינו הקושי להבחין בין "כתות" לבין "קבוצות חברתיות אחרות", ומובן שהכוונה היא למיני חצרות חסידיות, שברור שאף אחד לא מתכוון לגעת בהן לרעה. לאחר מכן מביא הדו"ח כמה הגדרות מעניינות (עמ' 15-18), ולבסוף מגדיר כת כך:

כתות פוגעניות הן קבוצות המתלכדות סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות, לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. קבוצות אלה מעודדות לרוב תלות נפשית, נאמנות, ציות וכפיפות למנהיג הכת ולמטרותיו, מנצלות את חבריהן לצורך קידום מטרות הכת, וגורמות לנזקים נפשיים, פיזיים, כלכליים וחברתיים (באחד או יותר מהתחומים), בקרב חברי הקבוצות, משפחותיהם והקהילה הסובבת. (עמ' 19)

קראו את הפסקה שוב, ונסו לענות על השאלות הבאות: על מה עומדת למעשה כל ההגדרה הזו? מהו הגרעין הסגולי שלה? אומר לכם את דעתי (ממילא הרי לא היתה לכם סבלנות לקרוא שוב את הפסקה, נכון?): אני רוצה להציע שהמילים "שיטות של שליטה" ו"תלות נפשית" הם מרכז ההגדרה הזו, עליהן היא קמה ובלעדיהן היא נופלת. ואכן, מתוך רשימות מעניינות של "שיטות של מנהיגות, גיוס והמרה" שבאות לאחר הגדרה זו (עמ' 20-22), האלמנטים היחידים שזוכים להרחבה, והרחבה משמעותית, הם אלו העוסקים ב"רפורמת החשיבה" שמתבצעת בחברי כת על ידי מנהיגיהם. שימו לב לפסקה המכרעת הזו, שהיא לדעתי לבו הפועם הדו"ח:

רפורמת החשיבה מאפשרת השגת שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות של החברים בכת, תוך ניתוקם מהאישיות המקורית שלהם. מצב מתמשך זה מכונה "mind control" והוא שנוי במחלוקת בקרב הקהילה המדעית והטיפולית העוסקת בתחום. מעברו הראשון של הדיון הציבורי עומדת פרופ' תלר-זינגר שהטמיעה את השימוש במושג בהקשר של הפעילות הפוגענית בכתות, וטענה כי חלק מהתרגולים המיושמים בכתות, כמו חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת (Thaler-Singer, 2003). תלר-זינגר אף העידה בעניין זה במאות משפטים, במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. מן העבר השני של המחלוקת, עומדים כמה מהחוקרים המובילים בתחום זה, כמו ריצ'רדסון, ברומלי, זבלוקי ורובינס. הם טוענים שקשה להוכיח את התרחשותו והשלכותיו של ה-mind control, הן בזירה המדעית והן בזירה המשפטית. ריצ'רדסון סבור כי מקורן של טענות אלה הוא במאבקים פוליטיים בעיקרם, שכן בארה"ב הן מועלות מתוך ניסיון להגביל את חופש הדת והפולחן (Richardson, 1991). חרף הויכוח הניטש בנושא זה, מטפלים העוסקים בתחום זה בישראל טוענים כי מניסיונם הטיפולי רב השנים, עולה שנעשה שימוש בשיטות של mind control, כחלק מתהליכי הגיוס וההמרה לכתות. (עמ' 22)

פסקה עמוסה ועשירה, שמובילה אותנו בתהליך דיאלקטי שבסופו מסתבר לנו שחברי כת בישראל נתונים תחת משהו שנקרא "mind control". איך מובילים אותנו למסקנה הזו? ראשית מתארים לנו את המושג, אחרי כן מודים שהוא שנוי במחלוקת (אבל למעשה ממעיטים בכך – הרי אי אפשר באמת לקחת ברצינות את ההגדרה של תלר-זינגר), ולבסוף מודיעים לנו שלא ממש משנה הויכוחים הללו בין המומחים, שהרי המטפלים בארץ טוענים שאכן כן נעשה שימוש ב-mind control. ומי אנחנו שנתווכח עם המטפלים?

ומכיוון שביססנו את קיומו של mind control בארץ, נותר רק לחשוב מה עושים עם זה. וכאן הבעיה, שכן לצד הצעות פעולה טובות לדעתי כגון "ייזום פעולות להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב"; "הכשרת מטפלים ועובדים סוציאליים לזיהוי כתות וקורבנות פוטנציאליים"; "מחקר ובניית מאגר מידע בתחום הכתות"; ואפילו "הגדרת גמלת קיום של הביטוח הלאומי, לנפגעי כתות" (עמ' 33-34) – יש גם כמה הצעות שלדעתי הן לא פחות ממסוכנות.

כך למשל "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות"(!) ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים"! איך יפעל אותו צוות? בעזרת כלי פריצה? ניידות? כלבים? מסוקים? וכן "חקיקת חוק נגד פעילות כתות", שגם לא ברור לי ממש איך יתנהל (וסביר להניח שלעולם לא יחוקק, וטוב שכך). ואולי הגרוע ביותר הוא:

תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

כלומר, אם אני מבין נכון, בידי צוות פקידים במשרד הרווחה תהיה הרשות להחליט שאדם כלשהו אינו כשיר לנהל את חייו, ויומלץ לבית המשפט למנות לו אפוטרופוס, כל זה מפני שהוא חבר בקבוצה רוחנית או דתית כלשהי! וכל שומעו תצילנה שתי אזניו.

אל דאגה, החוקים האלה לא יחוקקו לעולם. לא מפני שממשלת ישראל תעמוד על כיבוד זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, ולא תעיז להתערב בצורה ברוטלית כל כך בחייהם – אל תצחיקו את חברי הממשלה שלנו, שזכויות אזרח (ולפעמים, אדם) מעניינות את רובם כמו הצעת השלום הסעודית. הם לא יחוקקו מפני שלא יהיה אפשר להבדיל בין כתות רעות לכתות טובות, כלומר, מבחינת מדינת היהודים, בין קבוצות רוחניות ניו-אייג'יות לבין כל מני קהילות ברסלב, חב"ד, קבלה ומפעלי החזרה בתשובה למיניהם. אחרי הכל, הרי על פי ההגדרות האלה גם "ישראל ביתינו" היא כת.

הצורך העמוק ב- mind control

אבל אני רוצה להתייחס לעמדה שעולה מהדו"ח, ולחוזר שוב לב-לבו, כלומר לעניין ה-mind control. חשבו לעצמכם: לשם מה הכניס הצוות שישב על הדו"ח את העניין המפוקפק, על סף הביזאר, של ה- mind control? הרי מי יכול לקחת ברצינות את ההגדרה הזאת, של

חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת

שיש בה גם "עלולים", גם "במקרים מסויימים", וגם חצי מהרפרטואר הפולחני של כל דת בעולם? ובכלל, "תהליך היפנוטי שמשתק את הרצון החופשי ומשעבד כליל"?!? לו היה דבר כזה אפשרי, האם למישהו יש ספק שצה"ל היה כבר מזמן עושה בו שימוש? או השב"כ? או שירות בתי הסוהר? או, להבדיל, אירגוני הטרור? האם אנחנו עדיין חיים בתקופה המבדרת הזאת בתחילת המלחמה הקרה שבה חיפשו ארה"ב וברה"מ שיטות לשליטה מרחוק על התנהגות אנוש?!? הלו? מישהו עשה יותר מדי מטלות חד-גוניות??? ואם אכן זה נכון, הרי שמסתבר לנו בעצם מספרת שחבורת מחברי ספר הזוהר בדרום ספרד של המאה ה-13, או המקובלים שפעלו תחת האר"י בצפת של המאה ה-16, או מסדר הישועים, או רוב הבהקטי ההודי, או כל חצר חסידית של ימינו, היו או הינם כולם תחת mind control!

ולא שאין שעבוד בקבוצות כיתתיות למיניהן. ודאי שיש. יש לחץ חברתי, ויש רצון לרצות את המנהיג, ויש חרדה מפני חרם של הקבוצה, יש אובססיית טוהר ואימת חטא, ובאופן כללי כמובן שיש כמיהה עצומה לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. כן, להיות מבוגר זה קשה! אבל "שיטות" של "mind control"? למה פשוט לא קראו לזה the old Jedi mind trick?

אז למה בכל זאת היצור הבלתי-אקדמי, אנטי-מדעי הזה בתוך דו"ח רשמי של משרד הרווחה? זו השאלה. והתשובה לשאלה הזו נוגעת לדעתי למשבר הערכי שבו אנחנו נמצאים. כי השאלה היא בעצם איזה אתוס אנחנו מטפחים. השאלה היא בשם מה אנחנו עומדים מול אותן קבוצות דתיות, אותן כתות. האם אנחנו מציבים מול פרצופיהם האטומים ועיניהם המזוגגות של חברי הכתות את האתוס ההומניסטי, ותובעים מהם לקחת אחריות על חייהם, לדבוק בעובדות, להימנע מפיתויי סרק, ולעמול למען בגרותם הנפשית?

ודאי שלא. האתוס הזה נשבר, ורסיסיו מזינים כיום את קליפות הרלטיביזם הפוסטמודרני. מתוך שאריות ההומניזם המרוסק עלתה הרב-תרבותיות, עלתה חוסר הביקורתיות (או בשמה המכובס, הסובלנות), עלה ה-PC. האתוס שלנו כיום, אם ניתן לקרוא לו אתוס, דוגל בחופש הבחירה של כל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. שאלות כמו אמת, בגרות, התפתחות נפשית-רוחניות (ובטח שאלות כמו תשובה וגאולה) אינן נשאלות, ואסור להן להישאל. כבר לא ניתן לבוא בשם ההומניזם, כמו גם לא בשם המסורות הדתיות שהוא עצמו הדיח, ולדרוש את התשובות להן מהזולת.

יש בזה צדדים חיוביים, ללא ספק. אבל יש גם צדדים שליליים מאוד. כך או כך, מכאן אמור להיות לנו ברור למה משרד הרווחה היה צריך להמציא את ה- mind control אם במקרה הוא לא היה קיים. כי באין קריטריון של אמת עובדתית, ובאין אופק אוטופי שממנו ניתן לגזור אמונות נכונות ושאינן, המקסימום שאפשר היום לעשות הוא לדאוג לאפשרות מימושה של זכות הזולת לבחור את חייו לעצמו בעצמו. ה- mind control נוצר כדי שנוכל להבדיל בין אמונות שטותיות שעליהן אי אפשר לומר לזולת דבר, שכן הוא בחר בהן במלוא הכרתו, לבין אמונות שטותיות שמותר לנו "לחלץ" מהן את הזולת, שכן הן נכפו עליו, שכן הוא נאנס לקבלן.

ה- mind control מאפשר לנו להכריז מלחמה על דרך חייו של הזולת, שכן מי שמשתמש באמצעי כפייה עובר על הדיבר היחיד שעוד נותר לנו, והוא החופש לבחור. הבחירה היא המקודשת בעינינו, ועצם הבחירה מכשירה כל אמונה. אמונה שנכפית עלינו, ללא בחירה, היא על כן הטומאה היחידה בה ניתן להילחם.

מכאן שציד המכשפות של ימינו דומה להפליא לזה של ימי הביניים. כאן וכאן מדובר בכשפים שאין להם כל הסבר או ביסוס, המוטלים בבני קהילה תמימים. ההבדל הוא שפעם אם היבולים קמלו ניתן היה לשרוף את אשת השכן. היום אם הילדים התחרפנו מותר לקרוא למשטרה כדי שתאסור את מי שמספר להם שהוא הבודהה מאוריון. אבל ההבדל הזה לא עושה את זה פחות מסריח.

קוראי היקרים, אתם יודעים שאין לי שום חיבה ל"כתות פוגעניות". הרי רק לא מזמן נתבעתי לדין על ידי מנהיג כת שכזאת, אחרי שפרסמתי ברבים את מעלליו. הותיקים שביניכם עוד זוכרים את רשימותי על קהילות גדולות יותר שלמיטב הבנתי כוללות מאפיינים כיתתיים שונים כסיינטולוגיה, בני ברוך, חסידות סלונים, קהילת ניר בן ארצי, ועוד ועוד. אולם מטרידים ככל שיהיו חלק מהמעשים באלו, כל זה לא מכשיר פגיעה ממשית בזכויות אדם.

אני כבר לא מדבר על זה שהיחס לחריגים שבה הוא אחד מקני המידה שבעזרתם ניתן לבחון את בריאותה המוסרית של כל חברה. אני כבר לא מדבר על זה שבריאותה האינטלקטואלית והנפשית של כל חברה תלויות, בין השאר, באוונגרד תרבותי ורוחני שמנסה לפרוץ עבורה מסילות חיים חדשות. אני מדבר על זה שבאופן הכי בסיסי לא על הפקידות הממשלתית להחליט אילו תפילות, מנטרות או מטלות חד-גוניות מהפנטות את מבצעיהן ואילו לא, ולא על ועדה ממלכתית לקבוע אילו רבנים או מורים רוחניים הם כריזמטיים מדי עבור רצונם החופשי של חסידיהם, ואילו לא. בארה"ב היו קוראים לזה "לא חוקתי". כאן אפשר לומר שזה פשוט יותר מדי מסוכן.

נספח – כמה נתונים מעניינים מהדו"ח

בהתאם להערכות שבוצעו על ידי המרכז הישראלי לנפגעי כתות ועל ידי חוקרים ישראליים העוסקים בתחום , ניתן לאמוד כי בישראל פעילות כיום כ-80 כתות (במהלך השנים פעלו עשרות נוספות שנסגרו) , ומספר החברים בכל אחת מהן נע בין עשרות בודדות לאלפים. יתרה מזאת, עשרות אלפי אנשים ברחבי ישראל נחשפו עד כה לסדנאות, קורסים וסמינרים שהועברו על ידי כתות הפועלות בישראל. (עמ' 27)

בישראל נערך מחקר בקרב מצטרפים לכתות לאחר עזיבתם את הכת, ונמצא כי גיל ההצטרפות הממוצע לכתות הוא 25, 86% מהחברים הם ילידי הארץ, בני המעמד הבינוני, בעלי 12 שנות לימוד או למעלה מכך. בנוסף, 44% מהנבדקים העידו על היותם במשבר לפני ההצטרפות ו-60% מהם היו בטיפול פסיכולוגי בשלב כלשהו בחייהם. 11% אושפזו בעברם בבתי חולים לחולי נפש ו-15% השתחררו מהצבא כתוצאה מבעיה נפשית חמורה (אמיר, ש', האיום בחופש: דרכי ההשפעה של כתות, פפירוס, תל אביב, 1992). (עמ' 24-25)

ואנקדוטה לסיום

בדו"ח כתוב:

בחינת שיעור השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בסמים קשים ואילו 60% – בסמים קלים. רק 2% כלל לא השתמשו בסמים לפני ההצטרפות לכת (אמיר, 1992).

וצ"ל כמובן כתוב:

בחינת שיעור השימוש בירקות כתומים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בדלעת ובטטה ואילו 60% – בגזר ובגזר גמדי. רק 2% כלל לא השתמשו בעגבניות לפני ההצטרפות לכת (פרסיקו, 1992).

ואם תבדקו את הנתונים תראו שזהו אכן המצב.

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

—

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]

גאולה זקוקה להיסטוריה. אם לא נדע כמה רע היה, לא נוכל להעריך את הישועה בה זכינו. במידה דומה נתינת תוקף לסדר הנוכחי, הגאול, תלויה בהתבוננות רטרוספקטיבית, המעלה את המסקנות הנכונות. ביצור החוק או המושיע שלנו מתקיים על ידי כלונסאות העשויות מדברי הימים, והרי מצוות ההגדה של פסח מבוססת על האמת הזו. ניתן לומר, אם כן, שמלאך ההיסטוריה לא רק מתקדם ופניו אל העבר, אלא העובדה שפניו אל העבר היא שמאפשרת לו להתקדם. העבר שלנו בונה עבורנו את ההווה.

אולם מה קורה אם הסדר הנוכחי לא מרגיש גאול מספיק, ואנו נדרשים לגאולה נוספת? או אז עולה הצורך גם בהיסטוריה נוספת, כלומר שכתובה של ההיסטוריה ויציקתה לתבניות שיתנו לה צורה שימושית יותר. במהלך שכזה נקטה הנצרות, שפירשה המחדש את התורה כפרפיגורציה המעידה על אמיתות ההתגלות של משיחה. גם מוחמד שכתב לא מעט היסטוריה כאשר הוא ניגש למלאכת הרכבת האיסלאם. בעידן הזה, כשסביבנו עולות ופורחות תנועות רוחניות חדשות, צפוי שניפגש גם עם נראטיבים היסטוריים חדשים, בהם על ידי הסיפור ההיסטורי שהיא מציעה מנסה כל תנועה לתת לגיטימציה למודל הגאולי שהיא מקדמת.

נתבונן בשתי תנועות שכאלה: הזרם הברסלבי של הרב ארז משה דורון, ותנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן. בחינה קרובה תאפשר לנו לראות כיצד כל אחת מהן מספרת את סיפור יציאת מצריים הפרטי שלה.

הרב ארז משה דורון הוא הידוע מבין רבני ברסלב הפונים אל ההמונים, ובכך אחד מהפופולריזטורים הגדולים של תורתו של ר' נחמן בזמננו. דורון חזר בתשובה אחרי שירותו הצבאי, גילה את ברסלב, וכעשור מאוחר יותר הוציא בהוצאה עצמית את ספרו הראשון, "נתיב לא ידעו עיט", העוסק בצורה מקיפה בהתבודדות הברסלבית. עד היום כבר פרסם למעלה מעשרים ספרים, והוא עומד בראש ארגון "לב הדברים", העוסק, על פי אתר הארגון, "בהעברת סדנאות ושיעורים בארץ ובעולם במשנתו של רבי נחמן". דורון מעיד על עצמו שהוא הפך "לכתובת לשאלות בנוגע להתבודדות".

נראה שההתבודדות היא אכן עיקר הדרך הרוחנית עבור דורון. ההתבודדות היתה כמובן גם מרכזית מאוד עבור ר' נחמן. הצדיק מברסלב דרש מכל אחד מחסידיו להתבודד לפחות שעה ביום, פעילות אשר במסגרתה "ישפוך את נפשו" לפני הקב"ה וישוחח עמו כאילו הוא חברו הטוב. במקרים מסויימים ההתבודדות היתה גם פרקטיקה מיסטית רבת עוצמה עבור ר' נחמן, וכלי מרכזי לגאולה הפרטית של החסיד.

גם עבור הרב דורון ההתבודדות היא כלי המוביל לגאולה, הן פרטית והן כללית. עבור דורון ממילא אנחנו ב"עקבתא דמשיחא", כלומר ב"דורות האחרונים סמוך לבואו" של המשיח, ועלינו מוטלת העבודה שתביא את הגאולה. עבודה זו היא תפילה. התפילה מבוצעת בשלמותה בהתבודדות, דבר שדורון מביא לגביו ראיות ממקורות יהודיים שונים, רק כדי לקבוע בסופם שהיה זה ר' נחמן שלימד את זו "יותר מכל גדולי הדורות שנזכרו".

אלא שלא סתם לימד זאת ר' נחמן, וכאן אנחנו מגיעים לחידוש ההיסטורי של הרב דורון. על פי ההיסטוריוסופיה הדורונית חלו בעולם שינויים רוחניים קיצוניים במאתיים השנים האחרונות, שינויים שהולידו את הצורך בתורתו של ר' נחמן. בספרו "גבול הקדושה" מתאר דורון תהליך היסטורי אשר במסגרתו חל שינוי דרמטי בצורת האמונה היהודית: בעוד שבעבר יהודים עבדו את האל כמלך, כיום יחסים שבנויים בצורה היררכית שכזו כבר לא קורצים לנו, ואף נראים לנו מעוותים. כל זה לא קרה במקרה:

יש בעולם כוח שנקרא 'היכלי התמורות'. אפשר לתאר זאת בצורה ציורית כמו רשת של קורי עכביש בלתי נראית המקיפה את כל כדור הארץ, או לחילופין, את הלב של כל אחד. […] כדרכם להרוס ולקלקל כל דבר שבקדושה, בנו אותם כוחות מיסטיים מערכת שלמה של תפיסת עולם [… שבעקבותיהן] התחלנו לתפוס גם את אלוקים, מלך מלכי המלכים, כקר ומנוכר, מאיים, ולעיתים קרובות גם אכזרי וגרוע מזה. […] היכלי התמורות השיגו את מטרתם המרושעת וניתקו אותנו מן הבורא.

אצל ר' נחמן "היכלי התמורות" הוא מושג המתאר מצב תודעתי הדומה להשגה רוחנית, אבל נמוך ממנה. עבור דורון הפכו אלו לכוח מטאפיזי מרושע, אותו כוח שגרם, כך נראה, לתהליכי האינדבידואליזציה והדמוקרטיזציה, שבעקבותיהם מלוכה נתפשת אצלנו כמנוגדת להגיון ולרווחה הכללית. כניסתו של אותו כוח קלוקל היא שיצרה את הצורך בגואל חדש:

אבל אז קרה משהו. לפני כמאתיים שנה הגיע לעולם רבי נחמן מברסלב. הוא הכיר את תעלולי 'היכלי התמורות' והציג בפנינו לבוש אחר של הבורא: 'חבר טוב אמיתי'.

שלא כמו בזמן שמירת המצוות השגרתית, בה אנחנו כפופים לחוק כנתינים לפני מלכם, ההתבודדות היא ההזדמנות שלנו לדבר עם האלוהים כחבר קרוב. ההתבודדות, אם כן, היא הפרקטיקה הדתית המתאימה לתקופתנו, שכן היא מתחמקת מההשפעות הרעות של 'היכלי התמורות' ומחדשת את הקשר בינינו לבין האל. בשפה פשוטה, ההתבודדות הברסלבית עונה על הצורך של המחפשים הרוחניים היום לקשר ישיר, אינטימי וחוויתי, עם האל.

את הצורך הזה מכירים גם בתנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן, "בני ברוך", אשר מונה עשרות אלפי חברים והינה ללא ספק התנועה הדתית החדשה הגדולה בארץ. אם הרב דורון שייך לסוגה הברסלבית, הרי שבני ברוך שייכת לז'אנר קבלת-הפופ, כלומר אותן תנועות שמתרגמות, תוך דילול ניכר על פי רוב, מימדים מתורת הקבלה לשפה השגורה בפי ההמונים. כמו רבות בקבוצה זו, בני ברוך מסתמכת על קבלת הרב יהודה אשלג, שבמחצית הראשונה של המאה העשרים שילב בין קבלת האר"י לרעיונות רומנטיים ומרקסיסטים כדי לרקום את תורתו הקבלית המיוחדת.

לימוד קבלת אשלג מהווה עבור התנועה את התפקיד הסוטריולוגי שההתבודדות ממלאת בתנועתו של דורון. בנוסף לכך, כפי שההתבודדות מאפשרת שם גישה ישירה ואישית אל האל, הקבלה מאפשרת לחברים בבני ברוך דרך "רוחנית", דהיינו נטולת מצוות, אל הגאולה. לשון אחר, שתי התנועות מתמודדות עם חוסר החן המובנה בקיום מצוות כיום, וכל אחת מהן מקדמת את השיטה הייחודית לה לצורך יצירת נתיב אלטרנטיבי לאלוהות. וכפי שסלילת הנתיב הזה דרשה מהרב ארז משה דורון את פיתוחה של היסטוריה מיתולוגית חדשה לעם היהודי, כך גם במקרה של בני ברוך נוכל למצוא נראטיב היסטורי שלא הכרנו בעבר.

אכן, על פי מנהיגה של בני ברוך, הרב מיכאל לייטמן, מסתבר אברהם היה המקובל הראשון, ותלמידיו הם הם ראשוני בני ישראל. "אברהם לקח את תלמידיו מבבל והוביל אותם לארץ כנען. הוא בנה מהם קבוצת מקובלים, שהמשיכה להתקיים עד לחורבן בית המקדש".

בספר "נפגשים עם קבלה" מסביר לייטמן ש"עד לחורבן הבית חי כל עם ישראל מתוך הרגשה רוחנית […] אלא שלאחר חורבן בית ראשון זה החל להיגמר, ובתקופת בית שני נפסק לחלוטין. אז כולם נפלו לגשמיות […] על כן נותרו לנו רק אותם סימנים חיצוניים." הסימנים החיצוניים האלה הן המצוות:

הבעיה היא שהדת החליפה את חכמת הקבלה לאחר חורבן בית המקדש, כשעם ישראל נפל מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, ומה שנשאר לו כזכר לפעולות הרוחניות הקודמות זה רק לקיים את הפעולות הפיזיות, כמסורת.

לכן עלינו לחזור אל הקבלה. לייטמן מסביר שעלינו להוסיף לדת שלנו את "עבודת השם" האמיתית, שהיא "העבודה הפנימית של האדם", וזו כמובן מובאת בכתבי הקבלה. כיום יש ליהודים הזדמנות חדשה לעשות כן מפני שמצד אחד הם במדינה משלהם, ומצד שני אומות העולם עברו התפתחות ניכרת שבעקבותיה הן מוכנות לראשונה ללמוד מהם. אם אכן יעשו כך הרי ש"לא יישאר מקום לדתות", מפני שהכל יבינו שהקבלה מבטאת את הפנימיות האותנטית שלהן ממילא.

הן דורון והן לייטמן מתמודדים עם חוסר החיבה של מרבית היהודים כיום כלפי המצוות. שניהם מציעים פיתרון שמזמין אותנו לקשר אישי ופנימי יותר עם האל. כדי להעניק לפתרון שלהם ארשת אותנטית, מפתחים שניהם היסטוריה אלטרנטיבית, המובילה אותנו בהכרח אל הדרך שהם מציעים.

בבלוג שלו כותב הרב לייטמן כי "האדם אינו יכול להשיג את התיקון מבלי להבין כיצד ומדוע הדברים התרחשו בהיסטוריה", וזו אכן הנקודה המרכזית. היסטוריה וגאולה קשורות בקשר עמוק. לא בכדי הרעיון המשיחי הפך למרכזי ביהדות האובססיבית לזיכרון, ולא במזרח על תפיסת הזמן המעגלית שלו. סיפור ההיסטוריה הוא שנותן תוקף לגאולה העתידה לבוא, ונותן כוח לפרקטיקה הדתית המסויימת שמספר הסיפור חפץ ביקרה. כפי שההגדה של פסח מעמידה אותנו מול הר סיני, הנראטיב ההיסטורי שבידי הרבנים דורון ולייטמן מציב מולנו את ההתבודדות, או לחילופין את הקבלה האשלגית, כל אחת מהן כשיטה בלעדית ומותאמת במיוחד לזמן הזה כדי לחולל גאולה.

—

המאמר התפרסם במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ביום א', ערב החג.

[אולי שמתם לב ששיבצתי פרסומת לתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, בה אני מלמד, לצד גדולים ממני. ניתן להירשם ללימודי תואר שני בה, ולהתעמק בנושאים כגון אלו שברשימה זו.

כמו כן, סאתיה סאי באבא, מהפופולרים שבקדושים ההודים ואלוהיהם של מיליונים, שחלה לאחרונה, מת ביום ראשון בבוקר, 11 שנה לפני שהתנבא שימות. בקרוב אקדיש לעניין רשימה.]