קבלת האר"י תמיד נתפסה אצלי כמבנה מרשים, אסתטי ומתוחכם מאוד של חלומות, מעין פריצה לפני השטח, במקרה הטוב, של הוויות התת-מודע, שאם אפשר להפיק ממנה תועלת כלשהי יהיה זה רק על ידי הפיכתם של המבנים המטפיזיים שהיא מעמידה לעקרונות, כלומר על ידי הבנת ארמונות הפרצופים והעולמות לא כמטאפיזיקה, אלא כפסיכולוגיה וכאתיקה (או, בזהירות, כמפת דרכים מיתית, ועל כן מרומזת, לפוטנציאל הפורה של משחקי הדואליות במציאות).

וזה אכן מה שהחסידות עשתה. כדי להציל את הקבלה, שעד למאה ה-18 כבר היתה מבוססת לחלוטין על תורת האר"י (ושלמעשה, כפי שנוהג לומר ארתור גרין, קרסה לתוך עצמה מעודף משקל פרטי הפרטים של מכפלות העולמות, הפרצופים והספירות, שבתהליך בארוקי של פרקטליזציה התפצלו עד אז בצורה אקספוננטית בתוך עצמם), היא הפכה אותה לסט של תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. כפי שמסופר על המגיד ממזריטש (פתחתי את ראשי התבות):

פעם אחת היה הרב [המגיד] מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר [כלומר המגיד עצמו] דורש גם כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד [=מלמד] את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים [של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י], ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ-חיים; אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ-חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני. (אור האמת, ל"ו, ע"ג-ע"ד)

כלומר, בעוד המגיד מייחס את כל מה שכתוב בעץ-חיים לעולם הזה ולנפשו של האדם, היהודי ההוא דורש דברים ככתבם בעץ-חיים, כלומר, כפשוטם. אבל, מזהיר המגיד, הס מלייחס את הכתוב בספרי קבלת האר"י למשהו "שם למעלה", אלא רק "בעולם הזה ובאדם" הם כל הדברים שבספר עץ-חיים (וה"גם כן" שבמשפט ההוא, נדמה לי, הוא בעיקר לשם נימוס, שכן ממילא "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני").

בעצם, מבחינה עקרונית, המהלך הזה לא חדש: החסידות מחלצת תובנות פסיכולוגיות ורוחניות מקבלת האר"י באופן דומה לזה שבו חילצה הקבלה תובנות מטאפיזיות ורוחניות מהתורה ומההלכה. היא מתעלמת מהפשט וממריאה למימדים המטאפורים. הקבלה מצאה את ה"פנימיות" של התורה, והחסידות מצאה את ה"פנימיות" של "פנימיות התורה".

אבל איך מלכתחילה זכתה קבלת האר"י לבכורה? הרי התורה שהביא האר"י התבססה כפרדיגמה המרכזית של כל תורת הסוד היהודית, ואף מעבר אליה, מזמנו והלאה. האר"י, כפי שכותבת חביבה פדיה (מיד, מיד), "בין שהתכוון לכך ובין שלא, קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית" (עמ' 197). על מה ולמה?

יחד עם האר"י בצפת חי, כתב ולימד גם ר' משה קרודוברו, מקובל שהקבלה שפיתח לא נפלה מבחינת התחכום מזו של האר"י, מקובל שגרשם שלום מכנה "התיאורטיקן הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית", מקובל שהוא, שלא כאר"י, ביקש להפיץ את תורתו ולא לאסרה בצינוק אזוטרי. למה לא הפכה שיטתו של רמ"ק לבסיס לכל קבלה עתידית?

מיסטיקה, היסטוריה וריטואל

 

אני חושב שבספר חדש ומרתק של חביבה פדיה ניתן למצוא חלק מהתשובה. פדיה, שהיא יותר מפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון (היא גם משוררת, סופרת ובעצם נמצאת לדעתי בין ההוגים היהודיים המרתקים והמעמיקים כיום) מטפלת בספר – הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, רסלינג – במושג הגלות, מעמודי התווך המרכזיים של המסורת היהודית, דרך ניתוח סוגים שונים של הליכה, דהיינו גירוש, נדודים, שיטוט, בריחה, תעיה ועלייה לרגל.

הספר מרתק. כאן אביא רק דברים מתוך חלק קטן ממנו, החלק בו מטפלת פדיה בקבלת צפת, ובאופן ספציפי בפרדיגמה הגאולית של רמ"ק מול זו של האר"י. דרך הבנת ההבדלים בין אלו, נוכל אולי להתקרב להבנת ניצחונו המוחלט של האר"י ותורתו.

אם כן, פדיה ראשית מבהירה ש

עלינו להביא בחשבון היבט גנוסטי-נקבי זה של השכינה במסגרת הדיון בגלות, היות שבאופקו של כל דיון בתפיסת הגלות במיסטיקה [היהודית – ת.פ.] עומד גם המיתוס של גלות השכינה. טקסי גלות בדרך זו או אחרת מכילים התייחסות לסיפור מיתי זה של נפילת הגורם הנקבי מתוך מערכת האלוהות. (עמ' 35)

כבר מעניין, שהרי המיסטיקה היהודית נבנתה על בסיס שכלל את ההדרה של המימד הנקבי באלוהות, הדרה שהתחילה עוד מימי המקרא, עת "יהו-ה ואשרתו" הפך ליהו-ה בלבד, והאל היהודי הועמד כזכר קוסמי בודד. והנה הניתוק מהנקבי נתפס כחידלון רבתי, כטרגדיה, כגלות. כמובן, הנקבי מתפרש לא עוד כאֶלָה, או כמימד הנקבי במציאות, אלא ככנסת ישראל, שמתנתקת מאלוהיה ומגורשת מעל פניו.

ובכן, לרמ"ק ולאר"י היו תפיסות שונות לגבי התיקון האפשרי (ובסופו של דבר, הבלתי-נמנע) למצב הזה.

רמ"ק: נפילת השכינה עד הקץ

הרמ"ק הוא אשר פיתח בצורה העמוקה ביותר את מערכות ההקבלה, שיסודותיהן המוצקים הונחו בספר תיקוני זוהר, בין השכינה כגולה וכענייה ובין המקובלים כגולים. (עמ' 124)

אולם,

הרמ"ק, שהיה נצר ישיר למשפחת מגורשים [מספרד], המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחווית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומטי המלא עדין בהריסות. (עמ' 213)

רמ"ק, אם כן, ראה את המקובלים, כמו גם את השכינה, כהולכים וגולים, יותר ויותר. נדמה לי שפדיה עומדת לראשונה על חשיבותו של היבט זה בתורתו של רמ"ק. היא מביאה ציטוט מרגש מהספר אור יקר של רמ"ק, שממחיש את תפיסתו:

בחורבן בית שני כסה אופל את העולם כולו ומאז ועד עתה התחיל העולם והשכינה עמו / לרדת דרך מורד הקליפות והקליפות שולטות / ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו / מפני שבכל יום יורד מדרגה אחת ממדרגות החיצונים / וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת היא קשה מאוד מחברתה / והיינו סוכת דוד הנופלת שהיא לעולם נופלת ויורדת וקץ הגאולה תלויה בירידתה / ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת / ולכן בתהום רבה דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים וספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים שם סוד הגאולה (כרך טו, עמ' פד)

מקטע זה עולה שעל פי רמ"ק הגאולה תבוא רק כאשר השכינה תגיע לקץ ירידתה, כלומר תיפול עד שתפגע בתחתית כל התחתיות. פדיה מפרשת כי

הסיפור הסמוי – או הדימוי התואם – של ההיסטוריה הוא נפילתה של דמות נקבית, אחד מסמלי האלוהות, אל תחתיתו של בור, ורק בהיותה בשפל המדרגה נשלמת מכסת הנפילה והיא עולה באחת ובכך גם באה ההיסטוריה את קצה. (עמ' 214)

האר"י: איסוף השכינה עד התיקון

האר"י, כידוע, ערך את החומרים הקבליים שהיו לפניו ועיצב מהם, בתנופה יצירתית עצומה, מערכת מטאפיזית בעלת ציר אנכי (פרצופי פרצופים) בלתי נגמר ומולו ציר אופקי, כרונולוגי, מסודר ובהחלט נגמר, עת השבירה שאחרי הצמצום תגיעה לידי תיקון.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי המשבר הגדול [של גירוש ספרד] ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, שיטה תאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום האלוהי והגשמי גם יחד (עמ' 197)

האר"י ארגן מחדש את העולם. הוא סרטט מהלך היסטורי בו היהודים, ובראשם המקובלים, עמלים כל חייהם על איסוף חלקי האלוהות והעלאתם. הקטסטרופה הראשונית, השבירה, נענית במהלך ארוך ומייגע של תיקון.

באופן ספציפי לעניינינו, פדיה קובעת שאת אבדן השלמות הנקבית מבחינת קבלת האר"י אפשר לתאר כהתנפצות שאירעה מיד עם תחילת היווצרות העולם, בשבירת הכלים, ואילו המהלך הגאולי הוא משך הזמן הדרוש לאיסופה; כלומר ההיסטוריה תסתיים, על פי האר"י, כאשר נעלה ונאחד את כל הניצוצות המפוזרים של הדמות האלוהית. משום כך הדרך היא מעלה מעלה. זאת מול רמ"ק, שתיאר תהליך ארוך של נפילה, נפילת השכינה מטה ונפילת המקובלים איתה, שרק בסופו, פתאום, גאולה.

אם נשווה בין סיפור מהלכה הסמוי של ההיסטוריה, שהסובייקט שלו הוא השכינה כפי שמציעים האר"י והרמ"ק, נראה שלפי הרמ"ק סיפור ההידרדרות הוא סיפורו של זמן ה"משך" [הזמן הסמוי, שמודד את תהליך הגאולה – ת.פ.]. לפי האר"י סיפור ההידרדרות או המשבר מתרחש מיד בתחילת הזמן, ואילו זמן ה"משך" הוא זמן של בניה ועלייה. ישנו הבדל בין תיאור השכינה כדמות פרסונלית אחת שרגליה הולכות ויורדות ומהלך הקיום הוא השלמת ירידתה, אז היא עולה באחת, ובין תיאוריה של אותה דמות אור כמי שמתנפצת בתחילת הקיום ומהלך הקיום הוא משך איסופה לכלל דמות אחת בחזרה" (עמ' 214)

עכשיו זה ברור: יתרונה הגדול של שיטת האר"י הוא בתקווה שהיא מציעה, בעלייה שהיא מציעה. בעוד רמ"ק בעצם אומר לנו "תחזיקו חזק, זאת הולכת להיות נפילה חופשית, אל תפקחו עיניים עד שתשמעו בום", האר"י אומר, "תפשילו שרוולים, יש הרבה עבודה, זה יקח זמן, אבל מכאן והלאה זה הולך ומשתפר". קל להבין למה מסגרת פרשנית כזאת למציאות מפתה יותר לאימוץ.

הרמ"ק הציע תשובה אפוקליפטית סמויה, אבל היא שאפה לרגרסיה. היא ציפתה להמשך הקטסטרופה, ובמינוח אחר היא היתה מכוונת כל כולה לקטסטרופה השנייה. ואילו האר"י, שתורתו כפי שנרשמה בכתבי תלמידיו קשה הרבה יותר לקריאה ולעיכול מכתבי הרמ"ק, נקלט בתודעתם של הדורות הבאים כגורם מארגן אף שרוב כתביו היו קשים מדי לקריאה. הסיבה לכך היא שהאר"י סיפק תשובה לדור שלם, אשר בהדרגה הוכלה ונטמעה בתוך החשיבה המערכתית בדורות הבאים, בגבשו את הסכמה של משבר ותיקון, בין שתכלית זו נוסחה באופן שהיה בהיר לו עצמו ובין שלא (עמ' 198-199)

הגלות כהכרח קיומי

ולא רק בגלל זה: המסגרת הפרשנית שהאר"י מציע מסבירה היטב גם את הגולה. פיזור היהודים בעולם אינו רק עונש, אלא גם בעל משמעות גאולית בפני עצמו. על פי פדיה האר"י

בונה תורה המגבשת את הקולקטיב היהודי כולו כנושא הפרוצס המשיחי ומעניק את ההסבר לסדר הסימבולי החדש: יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל[.] היהודים הם הלוגיקה הסמויה של הערים, לא הערים הן הסמויות מהעין אלא הגלות המתרחשת ביניהן היא סוד קיומן (עמ' 216)

היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם.

(רק, למה זה מרגיש כאילו אנחנו מחכים לבום?)

האל מוציא כל לילה לבנה ממקום שבתה, וביום מחזירה לנרתיקה, כאשר השמש עולה ומפיצה את אורה. ולפעמים נותן האל ללבנה עוד שעה קלה של קיום משותף עם השמש, נותן לה בעצם להיות בצילה, כלומר באורו המסונוור של המאור הגדול. ואכן, כבר כשאישר אלוהים ללבנה לזרוח מעט יחד עם השמש היא התלוננה בפניו שהיא תהיה "כשרגא בטיהרא", כלומר כנר בצהריים, ומה יועיל נר שכזה?

לא לחינם ניסה האל לרצות את הלבנה ולהעניק לה פרק זמן של זריחה משותפת עם השמש. היה זה מיד אחרי שהוא עצמו ביקש ממנה להקטין את עצמה. במדרש (חולין, ס, ע"ב) מסופר כיצד כאשר ברא אלוהים את שני המאורות, השמש והירח, הם היו שווים בגודלם. אולם מיד לאחר בריאתם פנתה אליו הלבנה בתמיהה: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – האם תיתכן מציאות ללא היררכיה?

גם הקב"ה, אבי אבות ומלך מלכי כל ההיררכיות, חושב שלא תיתכן מציאות כזו, ולכן הוא מיד מבקש מהלבנה, "לכי ומעטי את עצמך", כלומר הקטיני את עצמך אל מול השמש, ותני לה להיות עליונה עלייך. אולם הלבנה נזעקת: דווקא משום שאמרה לפני הקב"ה "דבר הגון" היא נענשת? הקב"ה מבין שהצדק עמה, וכעת הוא מנסה לרצות אותה, ומציע כפיצוי שהיא תאיר קצת גם ביום, ולא רק בלילה. על כגון דא ממלמלת הלבנה שמדובר בשרגא בטהירא – בהצעה מבזה.

הקב"ה בלחץ. נשים, כידוע, דמעתן מצוייה (בבא מציעא נ"ט.), ואם פוגעים ברגשותיהם בדרך כלל מי שמשלם על זה ביוקר הוא הפוגע. מסתבר שעכשיו האל חייב לשכך את כאבה של הלבנה על מעשה שעשה והוא יודע שאינו צודק. הוא מציע לה שבני ישראל ימנו בה את ימיהם ושנותיהם, אבל היא משיבה שגם השמש שותפה למניין הימים. הוא מציע לה שיקראו צדיקים בשמה ("יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן"), כלומר שדווקא הקטנים יותר הם אלה שיזהירו כזוהר הרקיע בתולדות היהדות – אבל גם זה אינו מרצה את הלבנה. הקב"ה נותר בבעיה.

"חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח." כשרואה האל ש"לא מתיישבת דעתה" של הלבנה, הוא מבין שלא יוכל לקבל ממנה סליחה. לפיכך, הוא מבקש כפרה. הוא מבקש מבני ישראל שיביאו עליו קורבן שיכפר על מעשיו כנגדה. זהו "שעיר של ראש חודש", על פי מדרשו של ר' שמעון בן לכיש, שבו מכפרים ישראל על עוונותיו של הקב"ה.

—

התפישה שאלוהים חוטא, ויתרה מזאת, זקוק לכפרה, זרה לנו מאוד. באופן מובן קראו חכמים רבים במהלך הדורות את כל המעשה כמשל, והיום הוא הרי לא יותר מ"מדרש", שהוא שם קוד לסיפור מעשה חביב ותו לא. אולם ייתכן שהסיפור הזה צופן בתוכו משהו חשוב.

לא במקרה משווה הקב"ה את הלבנה לאותם צדיקים. יעקב הקטן, כפי שמפרש יהודה ליבס (עלילות אלוהים, עמ' 99) הרי הוא ישראל עצמה. ואכן, כפי שליבס מסביר שם, הקשר בין הלבנה לישראל מתגלה פעמים רבות במדרש, וכך גם הקשר בין גודלה של הלבנה לגורלה של ישראל: ליקוי לבנה נחשב לסימן רע עבור ישראל (סוכה כט.), ואילו כאשר נבנה בית המקדש "נתמלא דסקוס של לבנה" (שמות רבא, טו, כו).

אולם כאן מתברר לנו דבר נורא: כאשר המעיט הקב"ה את הלבנה, הוא למעשה המעיט את ישראל. לא רק עיון בתורה אלא גם עיון בהיסטוריה מלמד שישראל כמעט תמיד היו הקטנים מבין שכניהם, כמעט תמיד היו נתונים לחסדיהן של אימפריות אזוריות, כמעט תמיד סבלו מאוד מנחת זרועם של הבריונים שמסביב. לא פלא שאלוהים מרגיש שהוא זקוק לכפרה.

אולם המדרש מגלה לנו דבר עמוק יותר מקטנותה של ישראל מול העמים. אם הלבנה שקולה לישראל, הרי שכאשר הלינה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד היא למעשה קבעה את הכללים במערכת היחסים בין ישראל לבין קב"ה. שני הצדדים בפולמוס הזה לא היו הירח והשמש, אלא ישראל וריבונו של עולם – האל הוא כמובן שמש העולם. ומעתה נקבע שהוא אמנם עליון עליה, אבל עצם עליונותו היא חטא הזקוק לכפרה.

למעשה, מעבר להתחשבנות עם הקב"ה, המדרש הזה מגלה לנו פן חשוב של מערכת היחסים בין האל לאדם: זה הראשון זקוק לאחרון לא פחות משהאדם צריך את אלוהיו. הלבנה זורחת יחד עם השמש, גם אם היא קטנה ממנה. אלוהים זקוק לכפרת האדם, גם אם הוא גדול ממנו. בכך שאלוהים מיעט את כנסת ישראל הוא הפך לשבוי שלה – ברצותה סולחת, ברצותה דומעת.

יחסי גומלין שכאלה מוכרים מאוד למקובלים, שכמעט כל הוויתם היא בתיקון העולמות העליונים. במסורת הקבלית שוררת מוסכמת יסוד שהאל זקוק לעזרתנו בתיקונו העצמי, אם כי ודאי שתיקונו העצמי הוא גם תיקוננו. אנחנו קצת שכחנו את האמת הגדולה הזאת, וראוי שניזכר בה: האור של אלוהים הוא זה שמקרין מתוכנו, ובלי שנשקף את אורו הלילה יהיה חשוך לחלוטין. אבל הקב"ה אינו מושלם, והוא זקוק לרצון הטוב שלנו על מנת למלוך בשלווה. אור נשאר בלתי נראה אלא אם כן הוא נופל על דבר מה.

אלו לא מילות כפירה, אלא המשמעות העמוקה של כפרה, שהיא תמיד השלמה וכיסוי (כפורת) בין ועל פני שניים. ניתן לקבל מנחת כפרה רק ממי שנחשב בעיניך. ניתן לתת קרבן כפרה רק למי שזקוק לו. האל הבלתי מושלם נמצא איתנו במערכת יחסים מפני שהוא, כמונו, זקוק להשתלמות. והוא זקוק לנו כדי להשתלם. כאשר אנחנו מִטהרים מחטאינו אנחנו עושים את זה לא רק למען עצמנו, אלא למען ה'.

 

—

הרשימה התפרסמה בשינויים קלים במסגרת פרוייקט מיוחד ליום הכיפורים של הקרן החדשה לישראל (כאן ב-pdf), יחד עם רשימות נוספות מאת צחי מזומן (שגם ערך), דן-בניה סרי, רבקה לוביץ, יוסי יונה, גילי זיוון, גלעד קריב וזיוה אופק.

בג' חול המועד סוכות, 16.10, יום ראשון, אדבר בפסטיבל הקהל על האפשרויות שפותחת בפנינו הרשת לקיים בית מדרש ציבורי ופתוח (פרטים כאן). אשמח אם תגיבו כאן ותרחיבו את הפרשנות למדרש שהבאתי. אפשר כמובן לחלוק, לפרש אחרת, להוסיף או להביא מדרש או מקור מקביל או סותר.

אפשר רק לקנא בעמדה שתפס לעצמו צבי מרק בשדה מחקר היהדות של ימינו. בתקופה שחסידות ברסלב פורצת למרכז הבמה (תרבותית, טקסטואלית, רוחנית, מוזיקלית), הוא היום המומחה לתורתו וחייו של ר' נחמן. ספרו הראשון, מיסטיקה ושיגעון ביצירתו של ר' נחמן מברסלב (עם עובד ומכון הרטמן, תשס"ד), שהיה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, פרץ דרכים בחקר היסוד המיסטי בתורת ר' נחמן (מרק הראה שלר' נחמן צד מיסטי מובהק, ולא אקזיסטנציאליסטי בעיקרו, כפי שהראו מחקרים קודמים) והראה את אופניה השונים (דמיון, ניגון, סיפור, בכי) ואופייה האקסטטי. ספרו השני, מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של ר' נחמן מברסלב (בר אילן, תשס"ו) חשף לראשונה טקסט ברסלבי סודי שמתאר את חזונו המשיחי של ר' נחמן, חזון שבמרכזו משיח אוניברסלי ואוהב-גויים (כתבתי על הספר אז להארץ).

לפני כחודש יצא ספרו השלישי של מרק על ר' נחמן: התגלות ותיקון: בכתביו הגלויים והסודיים של ר' נחמן מברסלב (מאגנס), ואפשר לומר שהוא מכנס בין עמודיו מרכיבים משני ספריו הקודמים, שכן מרק מתאר כאן עוד נדבכים מהעולם המיסטי של ר' נחמן, וכן חושף טקסט מסתורי שהיה נצור עד כה בכתב-יד. הספר עצמו, שארבעה מתוך תשעת הפרקים שלו הופיעו כמאמרים בעבר, נע בין שני קטבים, כפי שניתן להבין משמו: ההתגלויות המיסטיות של ר' נחמן מחד גיסא, ויוזמות התיקון הקבליות שלו מאידך. ברשימה הזאת אני רוצה לסרטט כיוון מעניין שעולה מתוך הספר בקשר למיסטיקה של ר' נחמן.*

התיקון למקרה לילה והתיקון הכללי – ילכו שניים ממש יחדיו

לאורך הספר מסרטט מרק את דמותו המיסטית-משיחית של ר' נחמן. מה שאני רוצה להתעקב עליו תחילה הוא אחד הדברים שר' נחמן נודע בהם ביותר, והוא עניין ה"תיקונים" השונים שהוא פיתח (או גילה). מרק כותב על ריטואלים שונים שר' נחמן חידש ולעיתים לאחר מכן ביטל. כך למשל, אמירת וידויי בפני הצדיק, או צומות ותעניות אישיות לחסידים, ננהגו בתחילת דרכו של ר' נחמן כצדיק, ואחר כך בוטלו. מנהגים אחרים, כתיקון לקרי לילה, התיקון הכללי, והעלייה לקברו באומן נשארו איתנו עד היום, ואף הפכו פופולריים ביותר, הרבה מעבר לגבולות חסידות ברסלב.

לאלו האחרונים מקדיש מרק עמודים רבים בספרו. הוא מסביר איך שלושת התיקונים הנבדלים האלו, אותם פיתח ר' נחמן בצורה נפרדת, הפכו אחרי מותו של ר' נחמן לתיקון אחד כולל ומעורבב, כפי שמכיר אותו כל מי שהיה באומן בראש השנה.

למעשה הדברים אפילו מורכבים יותר: בתורה "בקרוב עלי מרעים" (ליקוטי מוהר"ן קמא לו), שנאמרה לפני שר' נחמן הורה לעלות לקברו וגם לפני הוראת התיקון למקרה לילה, אנו מוצאים לראשונה את המונח "התיקון הכללי". שם העניין מתייחס לתיקון "תאוות הניאוף", שהיא על פי ר' נחמן (על פי מרק) "התאווה האירוטית בכללה", ומוסבר בתורה זו ש"מי שמשבר התאווה הזאת, אזי יכול בקל לשבר כל התאוות." התיקון כאן בכלל קשור לעצימת העיניים בעת קריאת שמע.

התיקון להוצאת זרע לבטלה בעת שינה הגיע בכלל מאוחר יותר. ר' נחמן חולק בו חד משמעית על מה שכתוב בזוהר, כאילו על חטא זה אי אפשר לעשות תשובה, ומציע אמצעי לאותה תשובה. מרק מסביר כיצד התיקון הזה עצמו התגבש בשלבים שונים, ובתחילה כלל טבילה במקווה, ואמירת עשרה פרקי תהילים בכוונה מסויימת – כל זה ביום שבו אירע המקרה. בראשית היה גם מדובר באמירת עשרה פרקי תהילים כלשהם (בשנת תקס"ה), עד שלבסוף (בשנת תק"ע) נתן ר' נחמן את הרשימה המדוייקת של הפרקים.

ואז,

כחמש שנים לאחר ייסוד התיקון למקרה לילה, וכחצי שנה לפני פטירתו, עיצב ר' נחמן ריטואל חדש עבור חסידיו, ריטואל המיועד לתקופה שלאחר הסתלקותו. עיקרו של הריטואל הוא העלייה לקברו של ר' נחמן, ומרכיביו הנוספים הם אמירת עשרה פרקי תהילים ומתן פרוטה לצדקה. לאלו צריכה להתלוות קבלה שמקבל האדם על עצמו שלא ישוב עוד לעולם לאיוולתו. על תיקון זה, העלייה על קברו, אמר ר' נחמן שאף הוא יכול לשמש כתיקון כללי שיתקן את כלל עוונותיו של האדם. (עמ' 117)

כלומר יש לנו כאן (1) דיבורים על תיקון "תאוות הניאוף" שהוא מעין תיקון כללי, כי זו התאווה השורשית והכללית, אחרי זה (2) תיקון ספציפי למקרה לילה, ולבסוף (3) תיקון כללי שכולל עליה לציון הקדוש באומן, תהילים, צדקה ותשובה.

מרק מלווה את תהליך התגבשותם והתערבבותם של התיקונים בתורות שונות שנאמרו מפי ר' נחמן, ולא אכנס לפרטים. העניין המשמעותי הוא ש"חוסר הבהירות הקיים בנוסח הדברים, יצר הבנה מוטעית שדברי ר' נחמן כאן [שיחות הר"ן, קמא, קפ] מבטאים זהות בין התיקון למקרה לילה לבין התיקון הכללי." (עמ' 144)

כלומר דבריו של ר' נחמן לא הובנו נכונה, ומאז נחשב התיקון למקרה לילה (כלומר קריאת העשרה פרקי תהילים) לתיקון הכללי (זה עם העלייה לאומן), זאת למרות שניתן לקבוע בבירור, קובע מרק, שרק על העלייה לקברו, ורק על זה, הכריז ר' נחמן ש"הוא התיקון הכללי" (עמ' 148). עד כדי כך הגיע הדבר, שכיום גם רבנים ברסלבים גדולים (מרק מביא משיחותיו עם הרב אליעזר ברלנד והרב אליעזר קעניג) מתעקשים שאמירת עשר פרקי התהילים "יעליה ותקפה גם לעוונות ופגמים אחרים, ולא רק למקרה לילה." (עמ' 261).

לא זאת אף זאת: כיום חוברות המכילות את הפרקים הללו, תחת הכותרת "התיקון הכללי" כמובן, משמשות כקמעות שלהן "השפעה סגולית העוזרת ומועילה לאלו הנושאים אותן אף אם אין אומרים את עשרת פרקי התהלים" (עמ' 263). התיקונים, בין אם כטקסים ובין אם כקמעות, הפכו פופולרים ביותר, ועל פי מרק למעשה "לא ניתן להפריד בין ההתפתחויות האחרונות בתחום התיקונים לבין הפריחה הגדולה שחסידות ברסלב שרויה בה בעשרות השנים האחרונות." (עמ' 253)

נסכם: תיקון לפליטת זרע תוך כדי שינה, הפך, תוך בלבול עם תיקון אחר (וייתכן, אני מעריך, תחת ההנחה שהתשוקה המינית היא הגדולה והבסיסית ביותר, הנחה שבאה לידי ביטוי בתיקון "תאוות ניאוף" לעיל) לתיקון כללי לכל העוונות והחטאים. התיקון המיני הפך ליסוד, וממנו נמשך הכל. השלב הבא הוא כאשר התיקון הכללי הפך מטקס לטליסמן, מפרפורמנס לפטיש.

ר' נחמן כצדיק יסוד עולם – התיקון הכללי כמפעל חייו

כל מי שאי פעם קרא בספרי ר' נחמן היה יכול לראות בנקל את ההתעסקות התכופה שלו בעיניני מין (ותשוקה בכלל). ואכן, כפי שמרק ממשיך ומגלה בספרו, היה לר' נחמן עניין מיוחד במין ובתיקון מיני, עניין שהקיף את כל מסלול חייו, מצעירותו ועד מותו.

באחד הפרקים המרתקים ביותר בספר חושף מרק טקסט לא מוכר שמספר על פיתוי מיני שר' נחמן עמד בו. לא אביא את כל הטקסט כמובן, אולם הרי עיקריו: הדבר קרה בצעירותו, אחרי חתונתו, כלומר כשהיה לפחות בן 14 ולפני שמלאו לו 18. בעת שביקר בבית הוריו במז'יבוז', הגיעה לארוחה שם אשה אחת, שכל כך נפעמה מיופיו וכל כך "הבעיר יצר הרע תאוותה בקרבה עד שהעיזה פניה ותאמר לו לכה ונתעלסה באהבים". ר' נחמן הצעיר נבהל מאוד ומיד יצא מהבית, שכר עגלה והתחיל לנסוע חזרה אל ביתו, תוך שאותה אישה רצה אחרי העגלה ומנסה לתפתותו.

העמידה בפיתוי הזה היוותה עבור ר' נחמן מעין טקס חניכה. על פי מרק "יש מקום להניח, שלהתנסות זאת היה מקום חשוב בעיצוב תודעתו העצמית של ר' נחמן כצדיק, ובמיוחד כצדיק בחינת משיח בן יוסף, שכן אף הוא כיוסף הצדיק התגבר על הפיתוי והתאווה המינית." (עמ' 168). אולם ר' נחמן התעלה אף יותר מיוסף, שכן על פי המדרש יוסף, למרות שלא קיים יחסי מין עם אשת פוטיפר, פלט את זרעו, ואילו ר' נחמן אף בזה לא חטא. על כן

הטענה בדבר ההתאמה והזיקה בין תודעתו העצמית של ר' נחמן כצדיק שעמד בכל הניסיונות והפיתויים המיניים לבין התיקונים הנוגעים לתיקון הברית והתאווה הכללית שייסד, וכן הטענה שישנה זיקה בין שבירת התאווה המינית באופן שלא היה כמוהו לבין ההישגים של ר' נחמן בהתגלות התורה באופן חסר תקדים, עלו ופותחו בקרב חסידי ברסלב להשקפה כוללת על מעמדו של ר' נחמן כצדיק כל הדורות, ועל חשיבותם הקריטית של התיקונים שתיקן לגאולת ישראל ולגאולת העולם כולו. (עמ' 173)

כלומר ר' נחמן מצטייר כאן כדמות משיחית מובהקת, המסוגלת לתקן את כל העולם כולו, וזאת על ידי כך שעמד בפיתויים מיניים שונים, ועל כן זכה להתגלויות אלוהיות שחשפו בפניו צדדים לא מוכרים לפנים של התורה. ועוד: מרק מסביר איך ר' נחמן למעשה דאג בכוונה להעמיד עצמו בניסיונות מפני שהיה בטוח שאין דרך אחרת להגיע להישגים רוחניים ומשיחיים עליונים. על פי מרק

הניסיון בעיני ר' נחמן אינו הכרח אשר לא יגונה אלא דרך שמחוייב אדם לעבור אם ברצונו להגיע אל הקדושה ואל התגלות התורה. […] גם דרכו שלו עברה בקליפת הניסיונות כשלב הכרחי על מנת שיוכל להגיע ליעד של התגלות התורה, יעד שר' נחמן אכן חש שזכה לו באופן המלא ביותר והגבוה ביותר האפשרי. […] בשל כך הוא ראה את עצמו ראוי לייסד ולגלות את תיקוני הברית באופן מלא ומושלם שטרם היה כמותו מאז ומעולם. (עמ' 278)

ר' נחמן, אם כן, מתעלה על המין כדי להשקיף עליו מלמעלה – ומנקודת מבט (אלוהית) זו לייסד תיקונים לשאר בני האדם.**

וכאן אנחנו מגיעים לשיא שיאה של הדרמה הברסלבית: ר' נחמן, כצדיק האמת, מבקש לתקן את חטאו של יוסף הצדיק, חטא השחתת הזרע בסיפור אשת פוטיפר, חטא שכידוע גרם למותם על קידוש השם של "עשרת הרוגי מלכות":

שאיפתו של ר' נחמן למות על קידוש השם מובנת עתה על רקע תודעתו העצמית כצדיק שמוטל עליו לתקן את פגם הברית בשלמות, פגם שנוצר מעשר טיפות יוסף שרק מיתה על קידוש השם יכול לתקנו. (שם)

ולכן על פי מרק הגיע ר' נחמן כדי למות באומן, שם נטבחו אלפים רבים של יהודים, כלומר מתו על קידוש השם, שנים בודדות לפני לידתו של ר' נחמן. זהו הפיתוי האחרון של ר' נחמן.

דמותו של ר' נחמן מצטיירת כבעלת שיעור קומה מיתולוגי העולה במעלתו על יוסף הצדיק. מוטל עליו לתקן את הפגמים הקוסמיים שיוסף פגם בשכינה. כמשיח בן יוסף ר' נחמן צריך למסור את נפשו למען תיקון פגמי השכינה, תיקון כללי שיסלול את הדרך למשיח בן דוד ולגאולה שלמה שתבוא תחת מלכותו. (עמ' 279)

מי שעמד בפיתוי כנער ותיקן תיקונים כרבי צעיר, מי שהעמיד עצמו בנסיונות כצדיק חסידי וגילה בעקבותיהם סודות ותורות, מתעלה עכשיו למדרגת צדיק יסוד עולם, המתקן לא רק את חטאיהם המיניים של חסידיו אלא אף את חטאו של יוסף הצדיק ואת קליפת החטא המיני בכלל, זאת כדי לפתוח לרווחה את השער למשיח ולגאולה שלמה. מה עוד נותר לומר?

השפע האלוהי יורד למטה – התיקון הברסלבי עולה למעלה

נותר רק לדרוש מדרש קטן, מדרש מאוייר. נדמה לי שחייו של ר' נחמן, חייו בעלי המימדים המיתולוגים, נשזרים בצורה מעניינת בעץ הספירות הקבלי הידוע – רק במהופך. כי אם נתבונן בתחנות חייו של ר' נחמן שסקרנו כאן, לידה, עמידה בפיתוי בעודו צעיר, תחילת דרכו כצדיק וייסוד תיקון מקרה לילה, ייסוד התיקון הכללי, העירבוב בין השניים, התגברות על פיתויים נוספים וחידוש תורות נוספות, ולבסוף מוות (כמעט) על קידוש השם באומן – נדמה לי שאפשר להתאים את הדברים על פי ההגיון הפנימי של המסורת הקבלית בתבנית עץ הספירות.

נצייר את הדברים כך: ר' נחמן נכנס לעולם בספירת מלכות כמובן; עומד בפיתוי המיני בספירת יסוד כמובן; מתקן תיקונים בנצח והוד, ומאחדם בתפארת כמובן; מחדש חידושים בחסד ובגבורה; מלמד תורות בחכמה ובבינה, ולבסוף עוזב את העולם בכתר, בתיקון העליון שיביא את הגאולה. כלומר מסלול חייו הוא כאור השופע מהאלוהות מטה, רק במהופך, כחץ גאולי ותיקוני מלמטה למעלה.*** הנה, הכנתי גיף קטן שממחיש את העניין:

כך יאה לצדיק האמת, לא?
טוב, כמובן שזה רק מדרש מצוייר שעלה בראשי. לא צריך לקחת ברצינות.

כככככ

—

* אני בכל זאת חייב לומר שתי מילים על הפרק הראשון, שלא אעסוק בו, ובו מנתח מרק טקסט שנראה כטקס חניכה שעבר ר' נחמן, כפי הנראה בעולמות העליונים. בטקס הוא התבקש לבצע צירופי אותיות למיניהן, וכל העניין על פי פרשנותו של מרק מסמן אותו כדמות בעלת פוטנציאל משיחי. מאותה חוויה גם יצאו מאוחר יותר "תורות" שהוא לימד (ליקוטי מוהר"ן קמא פט, צ). העניין מרתק ואני כמובן ממליץ לקרוא עליו בספר.

** מעניין להשוות את התנהגותו של ר' נחמן לזו של מהאטמה גנדהי, שכפי שכתבתי כאן העמיד עצמו בניסיונות מיניים כדי להפיק "טָפָּס", ומתוך כך כוח לעמוד מול הבריטים ולגאול את הודו משיעבודה. אצל גנדהי הפקת טפס שורפת את התשוקה המינית ומתמירה אותה לעוצמה, ועל כן העמידה בניסיון המיני מעצימה כוח פנימי שלאחר מכן יכול להיות מופנה החוצה כדי לשנות את העולם. עבור ר' נחמן העמידה בניסיון המיני משדרגת אותו לכדי "צדיק" ומזכה אותו בהתגלויות אלוהיות, שמתוכן הוא יכול לחדש תיקונים למען הכלל, תיקונים שמקרבים את ביאת המשיח. הבדל אחד ברור לעין: המהאטמה מקבל את עוצמתו מתוך עצמו; ר' נחמן מקבל התגלות ממקור חיצוני.

*** כך באופן כרונולוגי, באופן טכני ממילא הא בהא תליא: השפע האלוהי מאפשר את התורות שחידש ר' נחמן, אלו מאפשרות את התיקונים החדשים שתיקן, ואלו בתורם מאפשרים את זרימתו המקסימלית של השפע האלוהי, עד לגאולה.

(קוראים יקרים, יש לנו השבוע קצת מנת יתר של בני ברוך, נכון, אבל פשוט אין ברירה, כי בדיוק הוגשה תביעה גדולה נגד התנועה, ומדובר בסיפור רציני. נתחיל אם כן בהקדמה לטובת מי שלא ראה את הפרקים הקודמים, ומיד אחרי כן נעבור לעסיס.)

פרסום ראשון

בני ברוך היא התנועה הדתית החדשה המצליחה והגדולה ביותר בישראל. התנועה נוסדה על ידי ד"ר מיכאל לייטמן בשנת 1991, ומקבוצת תלמידים קטנה גדלה להיות ארגון עצום, המונה כיום כחמישים אלף חברים שרואים עצמם חלק ממנו, ועוד רבבות, ואולי אף מאות אלפים בארץ ובחו"ל, של מתעניינים מהצד. התנועה מקדמת עיבוד פופולרי של קבלת הרב יהודה לייב אשלג (1884-1954), מגדולי מקובלי תחילת המאה העשרים, ונקראת על שם בנו ואחד ממשיכיו, הרב ברוך אשלג (1907-1991).

הרב אשלג הציג פרשנות לקבלה הלוריאנית, המשולבת עם רעיונות מרקסיסטים ואתוס רומנטיציסטי. עבורו השתלמות האנושות כרוכה בצורה מהותית בישום ערכי השוויון והערבות ההדדית בין בני אדם, והפיכתו של כל אדם ליצור אלטרואיסטי. דבר זה ניתן להגשמה על ידי הפצת "חכמת הקבלה", כלומר פרשנותו שלו לקבלה הלוריאנית, ולימודה של זו בקבוצה, דבר שיאפשר טרנספורמציה פנימית אצל כל פרט, וממילא רבולוציה גלובלית לטובת כולם.

הרב לייטמן הקים את קבוצתו כדי להגשים אידיאל נשגב זה. כאמור, הקבוצה ראתה פריחה עצומה, מרשימה ביותר, וכיום חולשת על מפעל הוצאת ספרים ענף, מחזור הרצאות וקורסים, כמה אתרי אינטרנט, ערוץ טלוויזיה ייעודי ובניין גדול בפתח תקווה. הרב לייטמן הוא המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, והוא מלמד את פרשנותו לקבלת אשלג, אותה הוא מכנה "מדע", והכוללת, לבד מהעקרונות האשלגיים הנ"ל, גם ויתור על החיוב בקיום מצוות, פתיחת השערים בפני לא-יהודים, ודגש חריף על "הפצה", כלומר על פעילות מיסיונרית. על פי לייטמן תקופה זו היא קריטית, שכן אנו עומדים ב"דור האחרון" לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו בהתאם.

לכאורה

לפני יותר משנה נפגשתי עם ראשי התנועה ועם הרב לייטמן, לפגישה שבה התרשמתי מכנותם ונעימותם של הגברדיה שמנהלת, תחת לייטמן, את התנועה (וראו שם את התרשמותי, הפחותה משהו, ממערך אמונותיהם). תביעה גדולה שהוגשה לבית המשפט השבוע כנגד בני ברוך מעמידה את התרשמותי החיובית מול פני אתגר רציני.

התביעה הוגשה על ידי רונן דבח ואשתו, שהיו חברים בתנועה יותר משבע שנים. דבח אף הקים להקה ככלי להפצת רעיונות הקבלה הבני-ברוכית, ועל גורלה של להקה זו עומדת התביעה. דבח מאשים את חברי התנועה, הן אלו שהיו איתו בלהקה והן חלק מהמנהיגים, בדחיקתו בכוח מחוץ ללהקה ובגניבה של זכויות היוצרים שלו. הוא תובע 2.5 מיליון שקלים. כל כתב התביעה נמצא להורדה ב-doc כאן.

הנה כמה ציטוטים, בדילוגים, מתוך כתב התביעה:

תביעה זו עניינה, ואין זו הגזמה, בהפרת זכויות היוצרים מהחמורות שהתבצעו בשנים האחרונות במדינת ישראל.

בית המשפט הנכבד [יתבקש] לפסוק, כי מעשי ארגון בני ברוך, המצטייר בפרשה זו כארגון אלים, כוחני וסחטן בעל סממנים וקודי התנהגות של כת, כנגד התובעים – גזילת קניינו הרוחני של התובע; איומים על חייו ועל חיי משפחתו וסחיטתם; תקיפה מילולית ופיזית של התובעים והטרדתם השיטתית – מהווים הפרה בוטה ורמיסה של זכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים כאזרחים במדינת ישראל, ועל בני ברוך לפצות את התובעים בגין התנהלותו זו כלפיהם.

"גיבורי" פרשה זו הנם התובע, רונן דבח, מוזיקאי נאיבי ומוכשר בעל רעיון מקורי וחזון ייחודי והתובעת – אשתו. הנתבע 1, ארגון בשם "בני ברוך", ארגון דתי […] בו היו חברים התובעים, המתיימר להפיץ את תורת הקבלה ומסרים של אהבה, נתינה ושיתוף אך בפועל, כפי שיפורט להלן, פועל ככת הנוקטת בשיטות מאפיונריות אלימות ופליליות כנגד חבריה אשר אינם מצייתים לפקודותיה; והנתבעים 2-6, חבורת מוזיקאים תאבי בצע ופרסום, אשר הצטרפו ללהקה שהקים התובע, להקת "הדור האחרון" ולפרויקט שלו, התגשמות חזונו וחלומו, ולאחר מכן, בסיועו מנהלי ההפצה של בני ברוך, השתלטו עליה בכוח וסילקו את התובע מהלהקה, ולאחר מכן הפרו את כל זכויות היוצרים של התובע בלהקה שהקים, בשמה, בלוגו שלה שאותו עיצב, באלבום שהפיק- "הפרויקט של הדור האחרון", בעטיפת האלבום שעיצב, בחומרים שכתב, הלחין ועיבד במסגרת הלהקה ועוד'.

לא רק זאת. בנוסף להפרת כל זכויות היוצרים שלו, פעל בני ברוך כנגד התובע, וכנגד משפחתו, בשיטות פעולה אלימות ופליליות וניסה לסחוט אותו בכדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו. בין השאר, אשתו של התובע וילדתם הקטנה הותקפו פיזית ומילולית על ידי בכירים בארגון; גן הילדים של בנם של התובעים, אשר פעל במסגרת הארגון, נסגר; התובע ואשתו איומו ונסחטו ע"י בכירים בארגון, כי במידה והתובע לא יוותר על זכויות היוצרים שלו הוא יסולק מקהילת בני ברוך אליה השתייכו הוא ומשפחתו, קהילה אשר לה תרם את כל מרצו במשך 7 שנים ושימש בה בתפקידים ניהוליים בכירים, ואשר במסגרתה ביקש לחיות את חייו; ולבסוף סולקו התובע ומשפחתו מקהילת בני ברוך. וכל זאת, אך ורק משום שהתובע סירב להשלים עם הפרת זכויות היוצרים שלו על ידי בני ברוך ועל ידי שאר הנתבעים, ובשל סירובו לדרישות הנתבעים כי יעביר את זכויות היוצרים שלו בלהקה, באלבומיה ובכל החומרים שכתב, לידיהם!

כתב התביעה ממשיך ומפרט את השתלשלות העניינים, באריכות ובדקדקנות. איך רונן, לטענתו, הקים את הלהקה למרות שהנהלת בני ברוך לכאורה לא חפצה בה, איך היא הצליחה למרות חוסר העזרה שקיבל, ואיך ברגע שהיא הצליחה, מתוך עירוב של אינטרסים כלכליים וסלידה אישית, נדחק לכאורה דבח מהלהקה על ידי חבריה ועל ידי חלק מהקודקודים בבני ברוך. כתב התביעה גם מביא ראיות לכאורה לכך שאישים שונים בלהקה ובבני ברוך ידעו היטב שהזכויות על החומרים השונים של הלהקה הם של דבח, וגם ראיות לכאורה לכך שמשום כך הם ניסו לאלץ אותו בדרכים שונות לוותר עליהן.

על היררכיה ואמונה יוקדת

אך אם אכן נכון כל זה, מדוע הרשה להם דבח לנהוג בו כך? כאן אנו מגיעים לחלק שיותר מעניין אותנו בתביעה. על פי כתב התביעה

החברים המשתייכים לכת של בני ברוך נתונים למרות הארגון ולהחלטותיו בצורה טוטאלית, והם חיים במעין "בועה" המנותקת כמעט לחלוטין מהווי החיים המוכר לאדם הרגיל מהישוב. לכת בני ברוך קודי התנהגות וחוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם החוקים הקיימים במדינת ישראל. חברי הכת נתונים להשפעת הבכירים בכת, המהווים סמכות רוחנית עבורם, ולהחלטותיהם בצורה כמעט עיוורת, ואלו מהחברים אשר פועלים כנגד הארגון, או שלא ממלאים אחר החלטותיו, כפי שפעל התובע בסירובו להעביר לידי בני ברוך את זכויות היוצרים שלו, זוכים להטרדות, איומים ושאר פעולות אלימות מצד מנהלי ו"חיילי" בני ברוך. במקרים מסוימים, כפי שקרה בפרשה זו, מגיעים העניינים לכדי תקיפות פיזיות ואיומים על חייהם, הן מצד בכירי הארגון והן מצד חברים בארגון.
[…]
רונן ידע כי כל התנגדות מצידו להחלטות חברי הלהקה תדווח ישר לבכירים בארגון (כפי שאכן קרה), ובאופן כללי- ההתנהלות בארגון בין החברים הנה כזאת שחברי הארגון חוששים לומר את דעתם באופן ישיר מחשש לתגובת הארגון ולכך שיסולקו ממנו. נוכח ההשפעה הגדולה לה נתונים החברים בכת ואמונתם הגדולה בדרכי הקבלה, סילוק מהכת פירושו, בעיני החברים המצויים בו, מניעת האפשרות להגיע לדרגה רוחנית- מה שמהווה מבחינתם את ייעודם בחיים אלו. לכן, איום זה בסילוק מהארגון פועל בצורה כה חזקה על החברים בארגון, ועל רונן בפרט. בנוסף, פעילות החברים בארגון נעשית באצטלה של אהבה, אחדות, גיבוש, נתינה, וסיסמאות רוחניות כאלו ואחרות, ואין זה מקובל כי חבר בארגון יפעל בצורה שאינה תואמת "ערכים אלו", ויעמוד על זכויותיו, אף במקרה של רמיסת זכויותיו בצורה בוטה וגסה, כפי שהתבצעה כלפי רונן. על כן, נאלץ רונן להשלים עם המצב החדש שנוצר בו הנתבעים 2-6 השתלטו למעשה על הלהקה והפקיעו אותה למעשה מידיו.

הדברים כאן קשים, אם כי, אם הם נכונים, הם מאפיינים דינמיקה כיתתית שגורה. אני לא מכיר מספיק את בני ברוך כדי לדעת עד כמה הם מדוייקים, אולם שלושה "תקנונים" פנימיים וסודיים של בני ברוך שהגיעו לידי מצביעים על כך שיש אמת לפחות בטענות בדבר הסמכות הדרקונית של הארגון על חיי חבריו.** בנוסף אני יכול לומר ששמעתי מפי כמה חברים לשעבר בתנועה שיש בקרב חלק מחבריה מרמור גדל והולך כלפי הנהגת הארגון. ההנהגה אינה דמוקרטית, ואף אינה מתיימרת להיות דמוקרטית (על פי פרשנותו של לייטמן על בני אדם שבדרגות נמוכות של השגה רוחנית לבטל את רצונם בפני אלה שבדרגה גבוהה יותר – ראו כאן), אולם הרושם שאני קיבלתי מדבריהם הוא שמתגלעים חיכוכים חוזרים ונשנים בין ההנהגה לחברים בארגון.

אולי אנסה לפרט: על פי מיטב ידיעתי בני ברוך בנויה כארגון היררכי אשר בראשו עומד כאמור הרב לייטמן. מתחת לרב לייטמן נמצא "דירקטוריון", המונה כתריסר אנשים, ביניהם שתי נשים (שהן קרובות משפחה של לייטמן). הדירקטוריון הוא זה שמנהל בפועל את התנועה, ובעצם משאיר את הרב לייטמן נקי מהתעסקות בתכלס המלוכלך. מקומם של האנשים בדירקטוריון נובע על פי הידוע לי בעיקר מותיקותם בארגון (מרונן דבח ומאחרים שמעתי כי "הדירקטוריון כבר נקרא בפי רבים זמן רב 'דיקטטוריון'"). מתחת לדירקטוריון נמצאות ועדות שונות, כגון ועדת הפצה, שתפקידה ברור, וכן ועדת משמעת, שמטפלת בחריגות מהתקנון של התנועה.

קל להבין איך המבנה ההיררכי הזה, בצירוף אמונה יוקדת שאכן בני ברוך מחישים ואף מממשים את חזון אחרית הימים, עלולים למנוע במידה רבה אפשרות להתנגדות להחלטות שבאות מלמעלה למטה. על פי כתב התביעה של דבח זה בדיוק מה שגרם לו לאפשר למעשה את דחיקתו לכאורה מהלהקה.

התביעה הגיעה

בני ברוך נמצאים בצומת מסויים. בשנתיים האחרונות, כפי שכתבתי כאן, התנועה הפכה לפחות כיתתית, כלומר חוקים שונים שונו או בוטלו כדי לאפשר יתר גמישות, וזאת מתוך רצון להענות לצורכים השונים של חברים רבים יותר ויותר (יותר חברים = גיוון גדול יותר של צרכים). מצד שני ניתן לשער שקיים הרצון להמשיך ולשמור על המבנה ההיררכי שודאי יקר לאנשים מסויימים, וניתן גם לתלות אותו בכתבי הרב אשלג. רצון זה מחייב דווקא את הקשחת המשמעת.

ברשימה מלפני שלוש שנים כתבתי כך על בני ברוך (כיום אני מסתייג מכינויה של בני ברוך "כת"):

על פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה).
[…]
במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר.

גדילתה של בני ברוך אכן נעצרה. וכעת גם עומדת בני ברוך בפני תביעה גדולה. מה אם כן יקרה עכשיו? האם התביעה תאחד אותם אל מול האויב המשותף? או שמא המרמור וחוסר-הנחת בין החברים ישתמשו בה כתירוץ לפיצוץ, והיא תתפורר? ואולי אנו עומדים בפני פיצול (נאמר "בני ברוך המקוריים" מול "בני ברוך האמיתיים")? ועוד אפשרות, והיא של רפורמות, בהנהגת הרב, המבריאות את המערכת והופכות אותה לדמוקרטית ושקופה יותר, או לפחות מציבות בהנהגה אנשים מקובלים יותר.

נראה לי שהאפשרות הראשונה היא הריאלית ביותר, כלומר התנועה תתלכד אל מול האיום החיצוני (ראוי לציין שלא מדובר בשערוריית מין או אלימות רבתי. צווארון לבן, בכל זאת). יחד עם זה, אם העניין יתפרסם במדיה הממוסדת תהיה האטה נוספת בגדילה, ועזיבה של מי שממילא התנדנד. אם יתגלו פגמים נוספים (לכאורה כמובן) במערכת, אז כבר יכול להיות נזק ממשי לתנועה.

תגובות

תגובת בני ברוך:

ביום ראשון ביקשתי את תגובתה הרשמית של תנועת בני ברוך, ורק אתמול בלילה קיבלתי אותה. בני ברוך דרשו שאעלה את כל כתב ההגנה שלהם, והנה הוא להורדה כאן. כמחווה של רצון טוב אצטט כאן כמה קטעים נבחרים מתוך כתב ההגנה (שנשלח אלי על ידיהם לפני זמן מה). בקצרה, אם הבנתי נכון, בני ברוך מכחישים את כל הטענות כנגדם. לא היתה הפרה של זכויות יוצרים. דבח לא יזם דבר, השם "הדור האחרון" אינו שלו בטאבו, ובכלל התנהגותו היתה מחפירה. הנה כמה ציטוטים בדילוגים רחבים:

מדובר ב- "מוסיקאי" (ככל שהתובע 1 מכנה עצמו כך) חסר כל ניסיון מקצועי, בעל נפח יצירה מזערי, שרגליו לא דרכו על במה בטרם הכיר את הנתבעים. יתרה מכך, וכפי שיוכח בהמשך, לא היה התובע זוכה אפילו במעט ההכרה והניסיון שלה זכה, אלא רק בזכות התערבות הנתבעים ותמיכתם הנדיבה, כמו גם הניסיון הבימתי, הרזומה העשיר והיכולת המקצועית המוכחת שלהם.
[…]
רונן […נהג] להתנהג בצורה פרובוקטיבית וגסת רוח, להביע זלזול בערוץ הטלוויזיה ובאנשים העוסקים במלאכה, בצורה שקוממה עליו את כל חברי ההרכב. אל מול ההפצרות הבלתי נשנות של חברי ההרכב, שיחדל מהתבטאויות מסוג זה, הגיב רונן בזלזול והתעלמות מוחלטת. מאידך, רונן השתמש בכל שירותי הארגון בכדי לקדם את השירים שלו בלבד
[…]
רונן העלה לאתר יו-טיוב כמה קליפים עצמאיים מתוך אלבום הסולו שעליו עבד – "סד". הקליפים עוררו תדהמה וזעזוע עמוק בקרב כל חברי הלהקה: הם כללו תמונות זוועה של גופות מבותרות, אברים קטועים, מחלות קשות, תמונות מפיגועים ואסונות מסוגים שונים, וכן טקסטים המעודדים אינוס קטינות, שימוש בסמים ועבירות על החוק. […] לאחר הצפייה בקליפים הוחלט פה אחד שהגיעו מים עד נפש, ולא ניתן להמשיך את העבודה המשותפת עם רונן.
[…]
מוכחשת טענת התובע על "סילוקו" לכאורה, לאור העובדה שיחסי העבודה עם התובע היו מלווים באין ספור מקרים של התפרצויות אלימות, איומים ופרובוקציות מצד התובע עצמו. העובדה היא שהתובע קיבל אין ספור הצעות לסיוע חברתי, מקצועי מצד הנתבעים, שהמשיכו לתמוך ולהאמין לו, למרות התנהגותו הקשה והבלתי נסבלת בעליל.
[…]
לעניין "סילוק" התובע: ההחלטה להפסיק את העבודה המשותפת עם רונן, התקבלה על ידי חברי "הלהקה" פה אחד, באופן לגיטימי ומתבקש, מאחר שהבינו מעל לכל ספק, כי הם לא יכלו עוד להשלים ולהבליג על התנהגותו הכפייתית והאובססיבית של רונן, שניסה לכפות עליהם פעם אחר פעם את דעתו ואת גחמותיו, ובמיוחד נוכח הקליפים שפרסם, כפי שיתוארו בהמשך.
[…]
התובע, כדרכו, בודה את הדברים מליבו. אשתו ובתו של התובע מעולם לא הותקפו ולא הופעלה כנגדם אלימות מכל סוג.
[…]
התובע מעולם לא מילא תפקידים בכירים בארגון. לאורך כל השנים הוא הפגין חוסר כישרון ויכולת דלה בכל אשר עסק בו. חוסר כישרון בולט זה ותחושות הכישלון שחווה התובע, לצד בעיות פסיכולוגיות וחברתיות קשות, הם חומר הדלק האמיתי והיחיד המניע תביעה זו, כאשר אין מאחוריה עילות משפטית כלשהן.

תגובת רונן דבח:

מאוד חשוב לי להדגיש שאני לא אויב הקבלה בפרט או חברי הארגון והרעיון בכלל. אלו הם חיי וחשוב לי שדברים אלו יהיו ברורים. יש חברים מהארגון שתומכים בתביעה, שנמצאים איתנו בקשר, בסתר או שלא בסתר, ולא הייתי רוצה שהם יחשבו שאנו נגד משהו כי ההפך, אנו גם בעד השינוי. ואם הוא צריך לקרות ככה, אז כנראה ככה זה יקרה.

ניסינו בכל כוחנו להימנע מזה ולא היה עם מי לדבר מלבד חבורה של אנשים, בכירים בתנועה, שהתעמרו בנו. כלומר, לא הגענו ישר לתביעה אלא לאחר שנה וחצי של חרם על ילדים, נידוי, סחיטה ואיומים וכדומה. ובעיקר, החלטנו לתבוע כשהבנו שזה מה שצריך לעשות. לעזוב את המקום ולתבוע את הצדק, מפני שהם עצמם לא ממלאים אחרי הכללים של עצמם.

בעניין ההתנהגות הלא-הולמת לכאורה שלו, מוסר דבח:

שימשתי בתפקידים בכירים הדורשים אנשים אחראים ובלתי אלימים ובעלי תכונות מתאימות. הייתי מגיש לרב את האוכל בימי שישי בבוקר, הייתי בצוות השמירה, הייתי מרצה, מורה בגן הילדים ועוד ועוד תפקידים, ואף מעט לפני עזיבתי הסופית, מוניתי לראש הפצה תל אביב על ידי אותם אלו שטוענים שאני אלים.

כככככככככ

—

* הנה שוב כתב התביעה כולו ב-doc כאן, וכתב ההגנה כולו כאן, לעיונכם ולהשכלתכם.

** ראו גם מאמרו של שי בן-טל, שחוקר את בני ברוך, בגליון אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, בו הוא כותב כי "המבנה [של בני ברוך] הוא פטריארכלי מובהק, ממוסד ובעל היררכיה ברורה. […] על אנשים המבקשים להפחית את מידת הקרבה או ההקרבה לחיי הקבוצה [היותר פנימית ואינטנסיבית], מופעל לחץ שלא לעזוב את הקבוצה."

קוראים יקרים: אנא נסו לנהל דיון רציני בשדה התגובות. אמחק כל תגובה שתציין שמות של חברים בבני ברוך או שתכלול השמצות על אדם כלשהו.

אחד הדברים המרגשים במחאה החברתית האחרונה הוא לידתה מחדש, כך לפחות עושה רושם, של הערבות ההדדית, או למצער של שיח שדורש ערבות הדדית. אני לא חושב שאפשר להקל ראש במאות אלפי ישראלים שצועקים יחד "העם דורש צדק חברתי", גם אם בהכירנו את טבע האדם ברור לנו שאותו "עם" בהחלט מורכב מהרבה פרטים שדורשים גם סיפוק לצרכיהם האישיים. לדעתי אנחנו עוד רחוקים מלראות את קצה טווח ההשפעה של הזעקה הזאת.

כפי שכתבתי מעט כאן, מהרגע שהמחאה הנוכחית תפסה תאוצה כלל ארצית תהיתי ביני לבין עצמי מה חושבים לעצמם אנשי בני ברוך, אותו ארגון המבקש להביא "קבלה לעם". הרי לב לבה של תורת הרב יהודה לייב אשלג (אותה עיצב הארגון לכדי תורה רוחנית פופולרית עטופה בנראטיב משיחי אפוקליפטי) היא הסולידריות החברתית שאמורה תורת הקבלה להביא לעולם. על פי תפיסת העולם האשלגית יבוא יום ובהתאם לחוקי הקבלה תאוחד האנושות כולה בגוף ונפש, "לב אחד כאיש אחד". והנה קומץ צעירים תל-אביבים מולידים מקרבם את הדרישה ההמונית הבוערת והמלהיבה ביותר לערבות הדדית מזה עשורים, בלי בני ברוך, וגרוע מזה – בלי חכמת הקבלה!

ובכן, כתגובה להתעוררות הציבורית הזאת הקימה בני ברוך את תנועת ערבות, שבמסגרתה יצאו חברי בני ברוך להפגנות עם שלטים שקוראים ל"ערבות הדדית", ונטולי כל סממן קבלי. כפי שהסביר הרב לייטמן בבלוגו:

תנועת "הערבות" נוסדה על ידי תנועת "קבלה לעם". מטרתה היא איחוד העם, בהתאם לצו השעה, שלפיו האנושות צריכה להפוך לגוף אחד שלם ואינטגרלי. כבר היום, נושא הערבות ההדדית שעליו הצהרנו, נדון בצורה אקטיבית באמצעי התקשורת ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי הקהל הרחב.

כלומר התהליך, שהתחיל בנטיעת אוהלים בשדרות רוטשילד, אמור להוביל לאחדות עולמית. הנה תמונת העולם הגאול, כפי שצייר אותה לייטמן שוב לפני כחודש (תיאור דומה מופיע כבר בספר הדור האחרון, שיצא בשנת 2006):

למה יוביל בסופו של דבר כל התהליך הגלובלי הזה? – לממשלה עולמית. יישארו הבדלים מקומיים, שיתבטאו באופי, בדת האוכלוסייה, אך הגבולות יימחקו סופית. כבר עכשיו הם חסרי משמעות. הממשלה הכללית תהיה ממשלת החכמים, והיא תהיה אחידה, ללא חלוקה לגדולים ולקטנים. כולם ייכללו בברית הכללית וידאגו לחיבור בלבד.

הרי יותר מזה לא צריך שום דבר: אם אנחנו מחוברים, אנחנו מתאימים לכוח העליון. חיבור פירושו שוויון והדדיות, ערבות. לכן, התזוזות הללו שקורות בכל העולם הן תחילתו של שלב חדש בהתפתחות, במציאות החדשה, במבנה החברתי החדש.

כאמור, כתבתי מעט על העניין כשגיליתי את הקשר בין תנועת ערבות לבני ברוך, וראו שם את הדיון הלוהט ורב היצרים בתגובות (מסתבר שבני ברוך מעוררים רגשות עזים בקרב חבריהם, ולא פחות מכך, בקרב אנשים שהיו פעם חבריהם ואינם עוד). ראוי לציין שבני ברוך היום היא התנועה הדתית החדשה הגדולה ביותר בישראל, ובין שורותיה נמנים כפי הנראה לא פחות מחמישים אלף איש, וזאת רק כאן בארץ. כך שללא קשר לדעות שלנו על טיבה, מדובר בתופעה משמעותית ומרשימה.

כדי להבין טוב יותר את כל סיפור הקשר בין תנועת בני ברוך לבין המחאה האחרונה פניתי אל המומחה הגדול ביותר לענייני בני ברוך, שי בן טל, שחוקר את התנועה מקרוב כבר כמה שנים (בן טל גם כתב מאמר על התנועה: "'בני ברוך' – סיפורה של קבוצה דתית חדשה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע). שאלתי אותו כמה שאלות:

תוכל ראשית לומר כמה מילים על בני ברוך, ועל מצבה כיום?
בני ברוך היא תנועת קבלה מודרנית המשתייכת לקבוצה של מגוון תנועות הרואות עצמן כממשיכי דרכו של הרב יהודה לייב אשלג, "בעל הסולם". בבני ברוך דוגלים בתיקון עצמי, לאומי, ואוניברסאלי, ופועלים להפצה מאסיבית של חוכמת הקבלה. לצורך כך מפעילה התנועה ערוץ טלוויזיה (ערוץ הקבלה 66), אתר אינטרנט המתורגם סימולטנית לשפות רבות, הוצאת ספרים, ורשת ארצית של מכללות בשם 'קבלה קמפוס'. מאז הקמתה שמה בני ברוך דגש רב על הפצה, לצד לימוד נרחב של כתבי הרב אשלג. אם בתחילת דרכה היו רוב חברי התנועה מקרב יוצאי חבר העמים, הרי שבחצי העשור האחרון זכתה התנועה להצטרפות מאסיבית של צברים. יחד עם זאת, לאחר קפיצת דרך וצמיחה מדהימה של התנועה ראו מנהיגיה שהצמיחה נעצרה ויש דריכה במקום בהיבטים רבים.

לפני כחצי שנה, בהנהגת הרב לייטמן, החל ניסיון לפנות אל "ה- 99 אחוז". מה שעומד מאחורי מושג זה היא תפיסתו של בעל הסולם, שרק אחוז אחד (לעת זו) מסוגל להבין ולהתחבר אל חוכמת הקבלה (לדוגמא אחת מני רבות ראה ראה מיכאל לייטמן הדור האחרון עמ' 91-94). אל ה-99 האחוז הנוספים יש לגשת באופן עקיף, כמה שפחות מאיים, ומבלי להזכיר את המילים "תיקון" "בורא" "קבלה" וכו' – כלומר יש לדבר במושגים תועלתנים פשוטים ויום-יומיים, מה יש בה בתורת הקבלה אשר יכול להביא תועלת לפרט. בשעה שבני ברוך נערכו, הכינו אנשים ואמצעים והתחילו בכוון הפצה זה – פרצה אל המרחב הציבורי מחאת האוהלים.

נראה שגל הסולידריות והתביעה לצדק חברתי ששותף את המדינה הוא בדיוק מה שבני ברוך תמיד קיוו לו, ומצד שני הוא התחיל לחלוטין בלעדיהם, בלי כל קשר לקבלה האשלגית, וגם לא נראה שאנשי האוהלים ששים מי יודע מה לשמוע על אורות וכלים. מה עבר בשבועות האחרונים על בני ברוך?
אכן מחאת האוהלים תפסה את הנהגת בני ברוך לא ערוכה. כך למשל, בשיעור בוקר של יום שישי ה 29/7, לאור שאלות של התלמידים ענה הרב לייטמן שאין לו מושג מה לעשות, והוא מצפה מהתלמידים לתת את התשובה. והשטח אכן נתן את התשובה – ההתארגנות הראשונית להגיע אל המאהלים ולקרוא ל"ערבות הדדית" באה מתוך התלמידים.

אולם לאחר מכן נוצר תהליך הדדי בו פעילי השטח ביקשו הנחיות והנהגת בני ברוך החלה לגבש ולהעביר מסרים ברורים יותר ולפעול כארגון בעל מטרה אמצעים וכוח מאורגן. כדוגמא אספר על מעורבות תנועת הערבות בעצרת הגדולה של מוצאי שבת ה 6/8. יומיים שלושה לפני כן החלו מאמצי גיוס קדחתניים. בכל בתי קבלה לעם ישבו טלפנים והתקשרו לחברים ולהאיץ בהם לבוא ולהצטרף לעצרת הגדולה המתוכננת המחרת במצאי שבת. ביום שישי סניף באר שבע הצטרף לקבלת שבת במאהל המחאה, ואף הביא מגשי אוכל לטובת היושבים במאהל. הם גם הכינו שירונים משירי התנועה (אם כי בסופו של דבר אלו נגנזו).

ביום שבת ה- 6/8 התנהלו במרכז בפתח תקווה דיונים קדחתניים, ובעקבותיהם ניתנו הנחיות לגבי ההתנהגות המצופה, ולגבי הסיסמא אשר תלווה את המפגינים מטעם תנועת הערבות. הפור נפל על הסיסמא "לא ימין ולא שמאל, הערבות מעל הכול", סיסמא שמבטאת גישה א-פוליטית ואשר באה להציג את הצורך בערבות הדדית. ואכן עצרת זו הייתה מפגן כוח מרשים של אחדות והתלהבות של תנועת בני ברוך. בהמשך הוחלט על הורדת פרופיל ופעולה סולידית יותר עם אנשי מחאת האוהלים

אז כך בעצם הוקמה תנועת "ערבות"?
כן. יש שיטענו שבני ברוך זיהו אפיק טוב לגיוס חברים חדשים ואפיק נוסף דרכו הם יכולים להסתער על החברה הישראלית ולשכנע עוד אנשים להצטרף אליהם (בהקשר זה חשוב לציין כי בני ברוך מאמינים בעקרון "המסה הקריטית", עקרון לפיו כאשר מספיק אנשים יקיימו את דרך הקבלה ויתקנו את נשמתם, יבוא בעקבות כך התיקון האוניברסאלי).

יחד עם זאת, משיחות עם לא מעט חברים בבני ברוך אני מקבל את הרושם שבני ברוך באמת ובתמים מאמינים שיש כאב אמיתי וצורך ממשי בחברה הישראלית, שהם יכולים לתת להם מענה – כמובן, דרך חוכמת הקבלה. הם מרגישים כחיילים שנקראו לדגל, משום שלשיטתם ערבות היא תנאי הכרחי לפתרון האישי והלאומי.

בנוסף לכך, במישור האישי של המאמין קיימת התפיסה שדרך התחברות למצוקת האחר ולחיסרון של האחר, המאמין מקבל יותר "אור מחזיר למוטב" ובכך מרחיב את ה"כלי" שלו ומחיש את גאולתו האישית.

איך בני ברוך רואים את ההתפתחויות האחרונות במישור הגלובלי? האם זו ראשית צמיחת גאולתנו, כלומר האם לאירועים יש משמעות משיחית, או שמע מדובר רק בפרכוס אחרון של החברה החילונית הריקנית, שלא יוכלה ממילא להחזיק מעמד, משום שהיא לא מבוססת על חכמת הקבלה?
ראשית, אני סבור שאתה טועה בהבנת המושג "קבוצה משיחית". מבחינת בני ברוך משיח הוא יותר "מצב" או "דרגה נפשית" מאשר מציאות פיזית. לכן כל הדיבורים על קבוצה משיחית מסוכנת או לא [בן טל מתייחס כאן לרשימה קודמת שלי – ת.פ.] הם לא לעניין.

לגבי החלק השני של השאלה – יתכן שאתה צודק, שהרי ממילא על פי בני ברוך (כמו גם על פי קבוצות קבליות נוספות) אנו מצויים בפיתחה של הגאולה. ולטענת בני ברוך אם נרצה או לא המציאות תבהיר לנו שללא ערבות הדדית וללא קיום עקרונות הקבלה לא ניתן לקיים חברה שתתפקד בצורה ראויה. לכן ההתרחשויות האחרונות מחזקות את העמדה הבני ברוכית הגורסת שאם לא נאמץ את דרך הקבלה "בטוב" נאלץ לקבל אותה ביסורים ובחוסר שקט חברתי.

אך מבחינתי בתנועת הערבות יש מרכיב חדש שאני מזהה ואני רוצה לשים עליו את הדגש. תנועת הערבות היא תנועה דיאלוגית המקשיבה באמת אל מצוקות העם ומנסה לתת להם במה ומענה. זה חשוב, וזה שונה כי תנועת בני ברוך, תנועת האם אינה דיאלוגית כלל, זו תנועה שברורה לה דרך האמת והיא באה להנחיל אותה בצורה די ברורה ואחידה למי שמוכן לקבל או למי ש"התעוררה אצלו הנקודה שבלב". כמו כן מבחינת בני ברוך התיקון הוא לא במתן צדקה לעניים ולא במעורבות לשינוי סדר פוליטי, כי אם בהתמקדות בהפצה (ולכך מופנה גם המעשר).

לכן תנועה כמו תנועת הערבות שיורדת אל העם, מקיימת דיאלוג ומנסה לשנות מציאות חברתית היא כיוון מעניין, חדש, מפתיע, שמאוד מסקרן לראות לאן הוא יוביל. יחד עם זאת אציין שבני ברוך מורגלים בשינוי כיוון ופעולה בדרך שונה מעת לעת. אסיים באנקדוטה כדי לסבר את האוזן: בדיוק כאשר התקיים קונגרס של התנועה ב- 2009 היה פיגוע בדימונה בו מחבל ירה והרג כמה אזרחים. בקונגרס לא נאמר על כך מאום והדבר לא נזכר, והטעם לכךהוא שחוכמת הקבלה היא מעל מקום וזמן לכן אין היא מתייחסת לפוליטיקה רגעית. לעומת זאת בעקבות הפיגוע האחרון באילת בוטל המשדר של "השולחן העגול" המופיע באתר האינטרנט של תנועת הערבות. כלומר הקשב והיחס למציאות היום-יום עבר שינוי הבא לידי ביטוי בתנועת הערבות.