הירצה ראמה באלפי קוקוסים, ברבבות נחלי-שמן?

לא מכבר כתבתי על גנדהי, והנה אתמול נחל ניצחון חשוב ממשיך עכשווי של דרכו. כותרות העיתונים ההודים עסקו אתמול כולן רק בו, ב- Anna Hazare, מהארשטרי בן 72 שכבר כמה עשורים פועל כאקטיביסט חברתי מהז'אנר ההודי (בערך המפורט שלו בויקיפדיה אפשר לקרוא על מאבקיו הקודמים, ועל הפרסים השונים שקיבל). אתמול בבוקר הוא סיים עוד מאבק מוצלח, לא לפני ששבת רעב במשך 96 שעות. מאבקו היה למען תיקון (דהיינו, הקשחת) חוק מסויים כנגד שחיתות, שמתגבש בימים אלה בהודו אחרי שכמה וכמה פרשיות שחיתות מכוערות במיוחד נחשפו שם בחודשים האחרונים. מאות שבתו רעב יחד איתו, אך אין ספק שהוא הכוכב הבלתי מעורער של המאבק הזה, כמו גם מאבקים אחרים. למעשה אפילו כוכבי בוליווד שונים הביעו את תמיכתם בו.

כמובן, הבוליוודים עשו כן כדי להראות שהם לא "מנותקים מהעם" (ה-Times of India מדגיש את תמיכת ההמונים בהזארה), אם כי הזארה מטיף לחיים שונים לחלוטין מחייהם. וכאן העניין האמיתי, שכן כמיטב המסורת הגנדהיאנית הזארה הוא פעיל חברתי דתי מאוד. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל על פי נאום הניצחון שלו אפשר לסמן את האתוס שמניע אותו: חיי דלות וצניעות, הקרבה עצמית למען הכלל, מאבק למען השכבות החלשות ומה שאפשר לכנות "מוסר הנביאים" הישן והטוב. הנה כמה ציטוטים מהנאום שלו אתמול, עם נצחונו האחרון:

אני חי בחדר של 8X10 בתוך מקדש. יש לי מיטה לישון עליה וצלחת לאכול ממנה. ועדיין, אנשים תומכים בי. […] העניין כאן אינו אנה הזארה. אולי יאמרו אנשים שאני עושה את זה למען עצמי. אני פיקחתי על תוכניות ששוות מיליוני רופי, אבל מעולם לא היה לי חשבון בנק משל עצמי. קיבלתי פרס על סך 2.5 מיליון רופי, ותרמתי הכל לעמותה, למען עזרה לנישואי נשים עניות [יענו, 'הכנסת כלה' – ת.פ.]. אני לא קיבלתי מזה דבר. כל קארמה שאתה עמל בה בחייך היא כמו פולחן לאל. זה הפולחן שלי. ראיתי אנשים שמבלים חצי שעה במקדשים. זה טוב, אבל הם גם מבלים שעה בתפיסת אדמתם של אחרים. […] אני עובד את האל שעבד סוואמי ויווקאננדה. אל אשר עבודתו היא השירות לזולת, למדוכאים ולנזקקים.

"קארמה" כאן היא במובן "מעשה", שהוא המובן הראשוני של המילה. הפעולות שלנו בעולם, אומר הזארה, הן הפולחן שלנו לאל; הפעולות הן הקורבנות שאנחנו מקריבים, אנו נותנים אותם כמנחה לאל מפני שאנחנו עושים אותן בצורה נטולת-אגו, ללא אינטרס וללא צפייה. כל זה המשך ישיר להטפות של גנדהי, וזאת בעקבות הבהאגווד גיטה, שבה בעצם הוצאה להמונים אופציה פשוטה לעבוד את האל דרך מעשיהם. הוא מזכיר בדבריו עוד אושיה הינדית מודרנית, ותיקה מגנדהי, והיא סוואמי ויווקאננדה, שתרם לזקיפות הקומה ההינדית בתחילת המאה העשרים והיה מראשוני המייצאים של היוגה למערב, ושהקים תנועה חברתית גדולה שמבוססת על נזירים הינדים שפועלים בשם האל.

וכמה שדבריו מזכירים גם את דברי נביאי ישראל השונים כנגד נטייתם של העבריים לעשוק את העניים ומיד לרוץ אל המקדש ולהקריב קורבנות לאלוהיהם! האין לנו כאן מעין נביא מודרני, שבשם האל לוחם למען החלכאים? ואפשר להרחיב את השאלה ולשאול, האם הדת היא גורם הכרחי כיום במאבקים חברתיים, כאתר בחברה ההיפר-קפיטליסטית שעדיין לא קיבל על עצמו בהכנעה את מערך הערכים הניאו-ליברלי? לא הניצול הציני של הדת על חשבון החלשים כמו בתנועת ש"ס, וכמובן לא כהפנמה המלאה של הקפיטליזם הגלובלי כמו בחלקים גדולים של הניו-אייג', אלא הדת כמקור סמכות אלטרנטיבי לכוחות השוק הצודקים תמיד, כדרישה לאידיאלים שאינם האקזיט המולטי-מיליונרי, כמחסן של ערכים ישנים ומוזרים כמו ענווה, דאגה לחלש והקרבה עצמית אותם אפשר לשלוף בעת צרה.

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים. בינתיים ההמונים בהודו חגגו את הניצחון ברחובות.

אלוהים לא מרגיש כל כך טוב

בעוד אני קורא בעיתונים ההודיים על הזארה, נתקלתי בסיפור על סאתיה סאי באבא, אחד הקדושים הידועים והפופולרים בהודו. באבא נחשב על ידי חסידיו לאלוהים (כפשוטו). חסידיו מונים מעל חמישה מיליון מאמינים אדוקים, והוא מפעיל מרכזים ב-166 מדינות מסביב לגלובוס, וזה כמובן הרבה מאוד. מצד שני, הוא כנראה היה פדופיל אקטיבי, וזה כמובן רע מאוד. ויש לציין בהקשר לדברינו לעיל שסאי באבא הפנה חלקים לא קטנים מהונו לבניית תשתיות, בתי ספר ובתי חולים בקרב הכפרים העניים של הודו, ובאופן כללי מטיף בצורה מודגשת לעזרה לחלשים כחלק מהדרך הרוחנית.

בכל מקרה, סאי באבא מאושפז כבר 13 יום בבית חולים הודי. מצבו יציב, אבל הוא סובל מקריסת מערכות – לא משהו שהיית מצפה שיקרה לאלוהים. סאי באבא כיום בן 85, והוא התנבא שיחיה עד גיל 96, כך שהוא אמור להחזיק מעמד אם הוא לא רוצה לאכזב קשות את מאמיניו.

כאן טוען חסיד פולני של האיש ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני", אבל האם אלהים אמור להיות חולה, אפילו זמנית? השאלה המעניינת כאן היא מה יהיה העיקרון התיאולוגי שיתרץ את חולשתו (או מותו) של הגורו: האם הוא נשא על עצמו את סבלנו ישו-סטייל? אולי זה 'מבחן', והוא רצה לבדוק את חוסן אמונתם של חסידיו? אולי 'ירד לצורך עליה' וביצע תיקון (קארמטי) בשורש החולי האוניברסלי?

נראה שכל התשובות לא נכונות, וכאן נוכל להתמוגג מתיאודיציה מקורית. בעבר סאי באבא היה כבר בבית חולים והתבטא בעניין: ב-2003 הוא טען שכל נסיגה בבריאותו היא רק זמנית, ולכן אין מה לדאוג; ב-2005 הוא טען שהוא "עבר את כל הסבל הזה כדי להדגים שאל לאיש 'להאחז' בגופו", וש"הגוף אינו שלי" ולכן אין מה לדאוג לו (לגוף). דהיינו באבא מציג כאן אנתרופולוגיה דואליסטית בה הוא עצמו אינו הגוף, והבנתו המלאה שאכן כך מאפשרת לו להתמודד עם כאב, ומקדמת גם את הבנתם של חסידיו שאין להתייחס ברצינות-יתר לגוף הגשמי. כלומר מחלת הגורו כשיעור לתלמידיו – ייתכן שזו תהיה הגרסה הרשמית.

אולם קשה לראות איך היא תעבוד במקרה של מוות, שגם יסתור את נבואתו של באבא עצמו כאמור. כרגע האשרם מבטיח שבאבא יתן דארשן, כלומר יראה למעריציו, ב-12 לאפריל, וזה יהיה המבחן הראשון להתאוששותו, או לאמונתם של החסידים. בכל מקרה ראו כאן לרשימת אנשי הניהול שיקחו את מפעליו העצומים, שמוערכים ביותר מעשרה מיליארד דולר, לידיהם אם האל החי יחליט לוותר על שירותיו הנאמנים של גופו.

בשבועות האחרונים מתנהל דו-שיח חשוב על גבי הרשת בין שני יהודים עמוקים ורציניים. הוא התחיל כאשר דניאל לנדס, ראש מכון פרדס בירושלים, כתב ביקורת על ספרו האחרון של ארתור גרין , Radical Judaism: Rethinking God and Tradition. גרין הוא מראשי ויוצרי תנועת ה-Jewish Renewal בארה"ב, ובעצם מההוגים הבולטים של היהדות בימינו. הספר שלו משלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow, שמשמו אפשר להבין את הכיוון אליו הוא הולך. הביקורת של לנדס בעיקרה עסקה במקום המצומצם שגרין מקדיש בספרו לדעת לנדס לשלושת עמודי התווך המסורתיים של היהדות, דהיינו העם, הארץ והתורה, וזאת לטובת החוויה המיסטית הניאו-חסידית שהוא מקדם.

גרין כתב לו תגובה, שהעיקר בה לטעמי היתה הטענה שאין לו כל אפשרות לשמור על המיתוסים הקדמונים ללא שינוי ויחד עם זה לשמור על יושר אינטלקטואלי. התייחסתי לתגובתו קצת כאן וכתבתי ש

גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

לנדס כאמור אינו משתכנע, וגרין כותב לו שוב. לנדס עונה בבלוגו, ועומד על כך שגרין מעוות את תורת ישראל בשם הרוחניות הפלואידית. וכעת גרין שוב מנסה להסביר את עמדתו, בפעם האחרונה כנראה. התגובה של גרין, זו האחרונה, פורסמה לפני כשבוע, והיא לדעתי המעניינת מכולן, עד כדי כך שמבחינתי כל הפולמוס הזה בא לעולם רק עבורה. אני רוצה להביא כמה ציטוטים ממנה כאן (כדאי לקרוא את כולה), ולנסות להבין מה בעצם טוען גרין, כאמור מאושיות יהדות ארה"ב ובכלל. לטעמי הוא טוען שתי טענות מעניינות מאוד, האחת בקשר למיסטיקה, והשנייה בקשר לרציונליות. תרגמתי את דבריו לעברית (זה מזכיר לי: פעם תרגמתי לעברית ספר של גרין).

ראשית בנוגע המימד המיסטי:

לקח לי שנים רבות להיות מסוגל לומר בקול רם שאני מיסטיקן. בין היהודים זה נשמע כאילו אתה מנסה לומר שאתה צדיק [חסידי], ואין דבר שרחוק ממני יותר מכך. אבל נכון שכהוגה וכאדם דתי, רק המסורת המיסטית הצילה בשבילי את היהדות. גרשם שלום מצטט את ר' פנחס מקוריץ שמודה לאלוהים שהוא ברא אותו רק אחרי שהתגלה ספר הזוהר, שכן "הזוהר שמר עלי כיהודי". זה נכון גם עבורי, לגבי הזוהר והתורות של הצדיקים החסידיים גם יחד.

הייתי רוצה מאוד להסביר לך את זה, אבל נדמה לי שזה עדין מאוד, וקשה. אנא ממך, זה לא מפני שאני מזלזל בכושר השכלי שלך, אלא מפני שגיליתי, מתוך ניסיון ארוך, שישנם אנשים רבים, ובכללם מבריקים למדי, שפשוט לא תופסים. זו בדיוק המשמעות של המאמר המשנאי 'חכם המבין מדעתו'. אדם חייב להתנסות בעניין באופן אישי כדי להבין את מעשה המרכבה, או כל תורה מיסטית אחרת. […]

אבל אנסה. זה קשור מאוד לגבולות הנזילים בין 'בפנים' ו'למעלה', או בין 'עצמי' ל'אחר'. המיסטיקן מבין באופן אינטואיטיבי שקיימת נקודה במסע פנימה שבה העצמי הפרטי, האגו אם תרצה, מונח בצד, מתאפס, בה מתעלים מעליו – או איך שלא תקרא לזה. […] אז נוכחות, שלפנים אי אפשר היה לרדת לעומקה (ועל כן היא טרנסצנדנטית), שוטפת אותנו, וקיימת לבדה.

גרין מנסה לומר ללנדס שהניתוח שלו את הגותו הוא שטחי, מפני שהוא אינו מבין את המימד המיסטי שבה, שמעניק לה עומק וגובה. לנדס חושב שבלי תורה, ארץ ועם אין יהדות, אבל עבור גרין היהדות תלויה בראש ובראשונה בידיעת האל, החיה והחוויתית. המיסטיקה היא זו שהצילה עבור גרין את היהדות, שהגיע (כך הוא גם מספר בתגובתו) ממשפחה חילונית. הדרך היחידה שגרין מצא אל החייאת המסורת אצלו היתה באמצעות החייאת האלוהות אצלו.

ונכון, אומר גרין, שברגע שאתה טועם את המציאות האלוהית גם אבחנות בין ישראל לעמים מטשטשות. הגבולות נראים פחות חדים, ההבדלים פחות גדולים.* אולי לכן טען גרין בספרו – אמירה שלנדס ביקר קשות – ש"יש לי יותר מהמשותף עם המאותגרים שבמסורות דתיות אחרות מאשר שיש לי עם הדתיים הנצחנים וצרי-המוחין כמו גם עם החילונים המטריאליסטים של קהילתי שלי". הנוכחות החיה של האלוהות היא המקשרת בינו ובין אותם זרים, ועוצמתה עולה על קשר הדם עם היהודים שסביבו, שנוכחות אלוהית כזאת היא מהם והלאה. לגרין, בקיצור, יש מקור סמכות אלטנטיבי למסורת: החוויה המיסטית.

הטענות של לנדס וגרין רציניות, ואני חושב שהן נוגעות בלבה של אחת הסוגיות הבוערות ברוחניות היהודית המתחדשת. מה מקומה של החוויה המיסטית? מה מעמדה אל מול האמונות והמנהגים, אל מול המצוות? מה ראוי שיהיה יחסינו עם מיסטיקנים ממסורות אחרות, עם דרכים רוחניות אחרות? והאם החוויה מאפשרת, ואולי גם מכשירה, קשר פרטי עם האל, כלומר קשר שאינו תלוי בהלכה או במבנים קהילתיים? אני חושב שאחד מקווי המחלוקת בין יהודים כיום נמצא בין התשובות לשאלות האלה.

בנוגע למימד הרציונלי טוען גרין:

בדרך כלל אני מנסה מאוד לא להיכנס לפולמוסים עם אורתודוקסים מודרניים (סלח לי על הביטוי) שהם חברים או קולגות שלי, מפני שיש לי סימפתיה רבה לניסיונות הקשים לשמור על שיווי משקל בעמדתכם, בעיקר נוכח המתקפה החריפה מצד הימין הדתי. אבל באמת שקשה לי להבין את היושרה שעומדת בבסיס הלך הרוח האורתודוקסי הלא-חרדי. משום מה אני חושב שהמחנה הזה בכל זאת רוצה להחזיק בעמדה "גיאוגרפית" של 'תורה מהשמיים'. זה בא יחד עם הבנה מילולית של ההתגלות למשה, אפילו תוך כדי ידיעה ברורה, על פי ההשכלה האוניברסיטאית שכולנו שותפים לה, שאי אפשר לבטל את ביקורת המקרא. אתה מאשים אותי ב"החלפת […] המוקד של סיפורי בראשית ושמות ב[…]אבולוציה." אבל לא אני עשיתי זאת. את זה עשתה הציביליזציה שלנו.

גרין לא מוכן להניח לאמת שעולה מתוך המחקר המדעי והאקדמי. העולם אינו בן 5771 שנה, לפחות לא מילולית. ואם מבינים את זה מטאפורית, מדוע שלא נבין גם את התגלות האל למשה בסיני בצורה מטאפורית? לנדס מבקש למתוח גבול להבנה המטאפורית של המקרא. גרין רואה בזה חוסר יושר אינטלקטואלי. לנדס רואה בעמדה של גרין ויתור על כל מה שיהודי, על כל מה שייחודי ביהדות. גרין מרגיש שאין לו ברירה אלא להתקדם לאן שהשכלתו מביאה אותו.

כאן שוב מדובר בקונפליקט בין מקורות שונים של סמכות, הפעם המסורת מול הרציונליות. גרין לא מוכן לסמוך על הרציונליות בכל אתר בחייו (בחינוך, בבריאות, בטכנולוגיה) ולהתעלם ממנה כשהוא מגיע לדון בתורה. הוא לא מוכן להיות חצוי.

ולכן זו המיסטיקה שהצילה את יהדותו של גרין, שכן אי אפשר לערער על החוויה החיה של הנוכחות האלוהית.** בשביל גרין (כמו בשביל פיטר ברגר, שטוען אותו דבר לגבי הנצרות בספרו The Heretical Imperative) הדת כיום חייבת לעבור הפנמה כדי לשרוד, לפחות אם אנחנו מתעקשים להיות גם דתיים, גם משכילים, וגם ישרים אינטלקטואלית.

ועוד: עבור גרין ללנדס אין תשובה מספקת למספר גדל והולך של יהודים שלא יכולים לשכנע את עצמם באותם מיתוסים מסורתיים. עבור לנדס התשובה של גרין, גם אם היא חביבה על שומעיה, ממילא לא מספקת, כי היא לא מקרבת אותם מספיק ליהדותם – ואף להפך, מעניקה להם למעשה תחליף ליהדותם.

(אגב, תשובה אחרת למצב הזה שזוכה לפופולריות היא התשובה החרד"לית-בואכה-ברסלבית, שמבקשת "להשליך את השכל". כאן המאמין הופך את ההתגברות על ההגיון וממצאי המחקר לערך, ורואה בקפיצה האמונית מעליהם הישג יהודי מזהיר. זו עוד דרך להתמודד עם השבר של המודרנה.)

מילה, ומבט מהצד

בפולמוס הזה אני נמצא בצד של גרין. כמוהו גם אני מרגיש שהיושר האינטלקטואלי שלי לא מאפשר לי להתעלם מהממצאים של האסטרונומיה, מחקר המקרא, או כל שדה מחקרי אחר. אני חושב שהמיתוסים המכוננים של היהדות חשובים ומשמעותיים מאוד, אבל אני לא יכול לקבל אותם כאמת מבחינה מילולית. יתרה מכך, הדיבורים על עליונות יהודית לא רק שאינם נאמנים לעובדות, אלא גם מנוגדים בעיני למוסריות הפשוטה ביותר. וכמו אצל גרין, גם אצלי הנוכחות החיה של האלוהות היא עמוד תווך מרכזי של דתיותי.

אבל אני רוצה לצאת לרגע מהפולמוס הזה לצורך הערה קטנה: אם מתבוננים בכל הדיון הזה מבחוץ מגלים שהוא עצמו תוצר של התקופה המודרנית. כוונתי היא לגבי העיסוק הממוקד במיתוסים ובאמונות, שתלוי ממילא באפשרות שלנו להגדיר אותם ככאלה ולאחר מכן לבחור ביניהם – ולבחור גם לא להאמין בהם. כתופעות רחבות היקף אלו תוצאות ברורות של העידן המודרני. האם מעמד הר סיני היה כפשוטו? האם הוא לא היה בכלל? האפשרות לחשוב ולבחור בין שתי האפשרויות האלה היא אפשרות מודרנית, והיא שמציבה את האמונה (ומול האמונה את החשיבה הרציונלית) בחזית העשיה הדתית והפולמוס הדתי.*** אבל יכול מאוד להיות ששאלת האמונה קטנה יותר ממה שנדמה. יהודים (ושאינם) שומרים (או לא) על המסורת שלהם מהרבה מאוד סיבות, לאו דווקא מפני שהם מאמינים או דוחים דוגמה מסויימת.

—

* זה לא חייב להיות כך – ר' שניאור זלמן מלאדי היה מיסטיקן ענק, ולצערי הרב הוא הבדיל בהחלט בין ישראל לעמים.

** בסדר, אפשר. אבל זה הרבה יותר קשה, ודורש ערעור על חוויות אחרות, למשל כמו אהבה ומצפון, ומעטים רוצים לערער על אלו.

*** ראו על כך ספרו של ארנולד אייזן, Rethinking Modern Judaism: Ritual, Commandment, Community

או: איך שריתי עם צוות בוראי הגלקסיה, ויכלתי

ביום רביעי שעבר בבוקר הגעתי לבית משפט השלום בחדרה מלווה באשתי היקרה, ובעו"דיני היקר גם הוא. בשעה שמונה ורבע הדלתות עדיין היו סגורות, וחיכינו כולנו בחוץ. כולנו, כלומר אני וזוגתי, עו"דיני (המעולה) ישי שנידור, שי טובלי ובן-זוגו, שני עו"דינו של טובלי עמית זילברג וחיים איצקובסקי, וכן פמלייה שלמה שנלוותה לטובלי, הלא היא קהילת תלמידיו הנאמנים (לא אציין את שמותיהם כדי לחסוך מהם מבוכה). עברתי בעיני לאט על כל הנוכחים, אולם אף אחד מהם לא הישיר אלי את מבטו. חיכינו ביחד בדממה, אם כן, שהשערים יפתחו.

כשנכנסו, האולם הקטן התאכלס במהרה. טובלי ולסטר ישבו בפינה השמאלית, ונשרכים מאחוריהם ישבו התלמידים, ממלאים את כל הכיסאות מלבד אלה שלי ושל אשתי, בפינה הימנית. בהמשך יתברר איזו שגיאה טקטית חמורה מצדו של טובלי היתה להביא את עדר מלחכי פנכתו. כשכב' השופטת הדסה אסיף נכנסה עמדנו כראוי, והתיישבנו רק אחרי שהיא התיישבה. והיא, אחרי שהתיישבה, פנתה אל עורכי דינו של טובלי, ופשוט התחילה לנזוף בהם.

הפרוטוקול אינו עושה צדק למה שהתחולל שם. המחזה היה מרהיב. כב' השופטת הביעה, באופן בוטה וחריף, את תמיהתה על עצם הגשת הדרישה להוריד את מאמרי על טובלי עוד לפני המשפט. האם יש למנוע ממני לכתוב ברשת, כך שאלה, כאשר טובלי עצמו משתמש באותו הכלי ממש כדי להפיץ את רעיונותיו לכל עבר? האם אכן העללתי או הכפשתי כאשר כתבתי שטובלי מקיים יחסי מין הומוסקסואלים? האם אכן שיקרתי כאשר טענתי שטובלי הוא מנהיג כת? האם אכן פגעתי בפרטיותו של טובלי כאשר הוא עצמו פירט "לפרטי פרטים", "ביד רחבה", את הרפתקאותיו המיניות על גבי האינטרנט?

חצי דקה לתוך הדיון עורכי הדין של טובלי כבר התחילו לגמגם. אה בה ציגלה מה. שימו לב לקטע המוזהב הזה מהפרוטוקול, שמתאר את אחת מתגובותיהם:

לשאלת בית המשפט – אם הטענה שיש יחסים הומוסקסואלים – בין התובעים היא שקר כאשר התובעים עצמם ציינו במאמרי אינטרנט שפירסמו, אני אומר – אנחנו טוענים שזה שקר. אלה דברים שלא קורים כיום. אני אומר שלמרות שהאיש שלי פירסם בעניין הזה מאמרים שנכנסו לפרטי פרטים של יחסיו המיניים, זה שקר שכתבו את זה במסמכים שצורפו לתביעה.

תענוג גמגומי צרוף. והיו עוד רגעי קסם, שלא נכנסו לפרוטוקול משום מה. כך למשל, התעניינה השופטת איך דואג טובלי כל כך ל"פרטיותו", כאשר הוא עצמו מתערטל בפומבי, ולא רק זה, אלא גם חושף בפומבי, בפרסומים שונים, שמותיהם של קטינים שנמצאים בקבוצתו. האם אין כאן פגיעה חמורה בפרטיותם? התשובה כללה כמה גמגומים נוספים.

ולמה זה האולם מלא בתלמידיו של טובלי, אם התובעים מתעקשים שהוא "פירק את קבוצתו"? האם אכן הוא כבר אינו מנהיג של קהילה? כאשר טענו עורכי דינו של טובלי שמדובר ב"כיתה לימודית" שמורכבת מ"אנשים שמגיעים למפגשים ומאמינים באמונה כזו או אחרת", שאלה כב' השופטת האם יבואו כל הנוצרים לדיון בתביעה של אדם שכתב ביקורת על הנצרות, או כל היהודים לדיון של אדם שכתב ביקורת על היהדות – דהיינו, לי היה נדמה שכב' השופטת רמזה שברור לה שמדובר עדיין בקהילה סגורה, בעלת מבנה סמכותני-היררכי, תחת מנהיגותו של טובלי. אבל רק אל תגידו "כת".

אובג'קשן, יור הונר

אין שום ספק שזעמה של השופטת על הטובליז קשור בתגובה שהגיש בשמי עו"דיני ישי שנידור (הנה היא כאן בסקריבד). בתגובה הראנו בצורה נאה שאין שום ביסוס לבקשה להוריד את מאמרי כבר עכשיו, שכן טובלי אומר בעצמו, על עצמו, דברים דומים מאוד לדברי עליו. ציינו שהמבקשים הסתירו את העובדה שאני פניתי ודיברתי פעמיים(!) עם אשתו לשעבר של טובלי, וביקשתיה לומר לו שיטלפן אלי כדי לקבל ממנו תגובה, ושהוא סירב להגיב. כן הראנו את הכשלים הרבים שבבקשתם הכוללנית של התובעים, ולסיום עמדנו על כך שמחד אני בהחלט לא "נטפל" לטובלי, ומאידך יש בהחלט עניין ציבורי רב בדיווח אודות פועלו הטראנס-גלקטי של טובלי. למשל טענו ש

העיסוק של המשיב במבקש הוא זניח, בטל בששים ממש ביחס לנפח הפעילות שלו. המשיב רואה במבקש אנקדוטה, שרלטן העושה ברוחניות שימוש ציני, המנצל לרעה את הכאריזמה שלו, ובעל השפעה רעה על אלה הנסחפים אחריו. המשיב אינו רואה בו ובפועלו מושא לעיסוק רציני, והוא אכן כמעט ולא עוסק בו.
[…]
מובן מאליו, שיש עניין ציבורי בפועלו של אדם המבקש לסחוף אחריו את הציבור להשגת מטרות רוחניות שנויות במחלוקת בלשון המעטה, ואשר פועל בדרכים בעייתיות, בלשון המעטה דהמעטה. יש עניין ציבורי באדם שמרכז סביבו קהילה רוחנית של אנשים המצייתים לו, שסבור שיש באמתחתו מזור לכל תחלואי האנושות, ממחלת הסרטן ועד הדרך אל האושר.
[…]
למשיב אין כל עניין אישי במבקש. הוא פרסם את הדברים כחוקר בתחום, ומתוך תחושת אחריות.

אמת ויציב. בקיצור, כב' השופטת ראתה, השתכנעה, ולסיום שלחה את הטובליז החוצה "חמש דקות לשקול אם להמשיך עם הבקשה [להוריד את מאמרי כבר עכשיו] והאם להמשיך עם התביעה, או לומר 'סליחה, טעינו'". הזוג טובלי וזוג עורכי דינם יצאו החוצה להסתודד, וכשחזרו אמרו שהם מוותרים על הבקשה, אבל ממשיכים עם התביעה. לא הבינו את הרמז, מסתבר.

יצאנו החוצה עייפים אך מרוצים. עשירים ב-5000 שקל (הוצאות משפט), אבל אחרי שבועיים של הכנות מתישות לדיון, שגזלו ממני שעות עבודה ושינה. אין ספק, עברתי קורס מזורז בהלכות דיבה, ושמחתי לגלות עד כמה זהיר הייתי בכתיבתי. עברתי גם קורס מתקדם בהיסטוריה של טובלי, וכמות המידע שיש לי עליו עכשיו מפחידה אפילו אותי. בהקשר זה יש להודות גם שטובלי היווה יריב קל מהרגיל, בשל ריבוי השטויות שדאג לפרסם על עצמו מעל כל במה אפשרית.

ביום חמישי עלה האייטם הזה באתר מעריב, המראיין אותי ואת הטובליז על מה שקרה ברביעי – ראו שם קובלנותיהם כנגד מערכת המשפט הישראלית. במהלך הסופ"ש נודע לנו שטובלי משך את התביעה, כלומר הגיע למסקנה שכדאי לו לסגת כשיש לו עדיין לאן.

בקיצור, נגמר, וכוחות האור גברו.

הסיפור הגדול באמת

ועכשיו, לחשבון. קודם כל תודה גדולה גדולה. מאז יום רביעי, ה-23.3, כאשר פרסמתי את הרשימה הזאת, קיבלתי 238 תרומות, אשר ביחד מסתכמות ב 31,340 ש"ח. זהו ללא ספק סכום מדהים, ואני שוב מודה בכל פה, בהתרגשות ובהוקרה עמוקה, על האמון והאהבה שהענקתם לי. מלבד סיפור מיקי רוזנטל אני לא זוכר מקרה דומה של התגייסות של קוראים ותומכים למען חוקר חופשי ובלוגר, ואני מרגיש אסיר תודה שכך נהגתם במקרה שלי. אין לי ספק שמכל הבלגן הזה זה הדבר הגדול באמת שהתרחש כאן.

אז ברור שכרגע לא נדרשות עוד תרומות למען המערכה המשפטית (תרומות להבעת הערכה כללית יתקבלו בברכה). ובכל זאת, מה עושים עם כל הכסף הזה? 5000 השקלים שקיבלנו מטובלי, הוצאות המשפט, הולכים לעו"דיני, כפי שסוכם בינינו בתחילה. בנוסף, אני משלם לו 3000 שקלים, שכר טרחה (שווה כל גרוש, הבחור). בנוסף, הוצאות על מוניות להעברת מסמכים וכל מני מגיעות ל-860 ש"ח. נותרנו עם 27,480 שקלים חדשים בלבד.

ומה איתם? אז ככה: כל מי שרוצה את כספו בחזרה, יוכל לקבלו. נא לפנות אלי במייל tomerpersico בשירות הדוא"ל של gmail (ולא יאהו), לציין כתובת, ואשלח צ'ק. אקדים ואומר שלא אוכל להחזיר בדיוק את הסכום למי שתרם דרך פיי-פאל, מפני שפיי-פאל כבר גבו את העמלה שלהם, על סך כמה שקלים עד כמה עשרות שקלים, תלוי בסכום התרומה. כמו כן, זה יכול לקחת מעט זמן, אם רבים יבקשו.

מהכסף שישאר (ואחרי שאנכה ממנו מס כחוק), אתרום 20%, אותם אחלק בין המלכ"רים הבאים: התנועה להעצמת הרוח בחינוך (שאני גם מתנדב בשורותיה), האגודה לזכות הציבור לדעת (שעזרו לי בעת הצרה), חזון פתיה, ומרכז צדק לנשים. את שארית הכסף (שלא יהיה ספק: אני בהחלט שמח בו מאוד מאוד – זה סכום משמעותי עבורי) אקדיש להמשך פעילות הבלוג, כלומר כבטוחה כנגד ניסיונות התביעה הבאים, אם חלילה יבואו, וכן הוצאות שעד כה היו על חשבוני, כגון ספרות מקצועית, נסיעות וכניסות לכנסים, ציוד מחשוב, ציוד הקלטה וצילום, וכדומה. אני מקווה שכך הכסף ישרת לא רק אותי, אלא גם אתכם, נאמנה.

אפקט סטרייסנד

קוראים יקרים, ראו נא את הטבלה הבאה:

מדובר בגרף מתוך סטטיסטיקת הבלוג שלי, המראה את כמות הכניסות של קוראים שונים למאמר האחרון שלי על טובלי, ההוא שהתחיל את כל הבלגן. שימו לב שהכניסות הולכות וקטנות, עד שביום שלפני הקפיצה האחרונה נכנסו לקרוא את המאמר שני אנשים בלבד. יום אחרי כן פרסמתי את הרשימה "טובלי תובע אותי", ומיד צפו בה 776 איש. מאז הרשימה שבה להיות פופולרית ונקראת על ידי מאות אנשים בשבוע. דבר זה יכול ללמדנו עד כמה טיפשית יכולה להיות תביעת דיבה, שמחזירה לעניין הציבורי משהו שכבר בעצם הלך ונשתכח. בנוסף, שמתי לב שמישהו כבר דאג לעדכן את הערך של טובלי בויקיפדיה על המאורעות האחרונים, וזה בהחלט נראה לי עונש הולם ופואטי על הניסיון להשתקה.

סיכום, ומילה לשי

שיהיה ברור: עם כל שמחת הניצחון, אל לנו לשכוח ששי טובלי, על פי מיטב הבנתי והכרתי, הוא מנהיג כת, שפגע בעבר באנשים, ומסוכן לאחרים גם כיום. אני דיברתי אישית עם מספר אנשים שהוא פגע בהם בצורה קשה. זאת ועוד: הדיבורים מטעמו על פירוק הכת הם לדעתי שקרים, כפי שקוראי הבלוג הזה יודעים כבר זמן מה, וכפי שהנוכחות של תלמידיו בבית המשפט העידה. בידי כיום גם עדויות נוספות על כך, שלא היו לי לפנים. טובלי, בקיצור, אינו טיפוס חיובי. ראו הוזהרתם.

ואת המילה האחרונה אני רוצה להפנות לשי טובלי עצמו. שי, אולי לא תאמין, אבל אין לי שום דבר אישי נגדך. אני לא שונא אותך או כועס עליך. כל מה שכתבתי כתבתי כי אני חושב שיש צורך להזהיר את הציבור מפעילותך הציבורית, שגורמת לאנשים נזק וצער. פזר את קבוצתך, הפסק להמציא שיטות רוחניות, הודה שאינך הבודהה מאוריון, וחזור להיות כותב רגיש ומוכשר. אם תהפוך לאדם פרטי כמובן שלא אחלום לכתוב עליך. כל עוד אשמע שאתה ממשיך ללמד, ולקבץ סביבך תלמידים, אני משאיר לעצמי את הזכות לכתוב על כך, ולהביע את דעתי.

—

טובלי ותלמידיו התחילו לכתוב טוקבקים כאן בבלוג, ובכלל זה הכפשות. לא אהיה בבית חלקים מהיום, ולכן אאלץ לקבוע שהתגובות יהיו מותנות באישורי. אכניס כל תגובה שלא תציין שמות של אנשים בכת או של אנשים שהיו בכת, כפי שעשיתי עד כה. עם זאת, אנא מכם תלמידי טובלי, נסו לשמור על רמת דיון בוגרת.

עוד דבר: במהלך אסיפת העדויות על טובלי דיברתי עם רחל ליכטנשטיין, שהיום מרכזת את הפעולות של המרכז לנפגעי כתות. דיברנו גם על אותה כתבה שהתפרסמה ב"7 ימים" בה לכאורה התגלה שיש למרכז אג'נדה חרדית. ליכטנשטיין הבטיחה לי שזה לא המצב. כאמור, גם משיחה עם דוברת המרכז, שרונה בן משה (אותה אני מכיר גם באופן אישי), קיבלתי מסר זהה, ואני נוטה להאמין להן.

לפני כמה ימים הופיעו ידיעות חביבות בעיתונים שונים על כך שספר חדש מגלה שלמוהנדס קרמצ'נד גהנדי היה רומן עם "שרירן יהודי". במבט ראשון, וגם שני ושלישי, זה נראה לי מופרך לחלוטין, אבל אני יודע שדברים שנראו לי מופרכים לחלוטין לגבי המהאטמה בעבר התבררו כנכונים בהמשך, ולכן אני מאלץ את עצמי לצפות לכך שגם בזה יש מידה של אמת. יחד עם זאת העניין הפעם הוא שהטענה המופרכת הזאת לא ממש מתיישבת עם טענה מופרכת אחרת, שכבר ידועה זמן מה – ועל כך מיד.

מקור העניין הפתאומי בגנדהי בספר חדש, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India שנכתב על ידי ג'וזף לליבלד, שכמובן "חושף פרטים חדשים", כאלה שלא הצליחו לחשוף עשרות הביוגרפיות הקודמות. בכל מקרה, בכתבה בהארץ מסופר ש

לפי לליבד […] עודד גנדי, אז בן 70, את קרובת משפחתו מאנו, בת 17, לפשוט את בגדיה בשעת "חיבוקי הלילה" אתו. לפי הדיווחים, הוא פיטר כמה מחברי פמלייתו הנאמנים משום שהרימו גבה ורמזו שיחסיו עמה סותרים את תקנותיו.

וזו הטענה המופרכת שהתבררה – כבר מזמן – כנכונה, שלא כל כך מתיישבת עם הרומן עם השרירן. לא שאדם לא יכול להיות בי-סקסואל. יכול גם יכול, ואכן כך קבעו עיתונים רבים, ביניהם ה- Times of India. אלא שהרומן לא מסתדר מבחינה אחרת: מבחינת האתיקה המינית שגנדהי האמין בה, ודבק בה בכל כוחו.

אבל אולי נתחיל מההתחלה

עבור הצעירים המשכילים בהודו דמותו של גנדהי דומה לדמותו של טרומפלדור עבורנו – גדלנו אל תוך האין-מיתוס של הפוסט-אתוס, ושום דבר שיאמרו לנו עליו לא יזעזע אותנו, כי מראש מדובר עבורנו בדמות אנכרוניסטית שאין בה מבחינתנו מה להעריץ. אני זוכר שנחשפתי למציאות הזאת באחד מביקורי הראשונים בהודו: ציון תמים של שמו בפני אדם בגילי היה במקרה הטוב מעלה אדישות ובמקרה הרע נחירה של ביטול מזלזל. אפילו את שלב שחיטת הפרה הקדושה (ובהודו הרי היא באמת קדושה) אותם צעירים משכילים כבר השאירו מאחור. עכשיו גנדהי מעניין רק אם שחקן בוליוודי אמר עליו משהו.

לכן הספר החדש צפוי אמנם לגרור גינויים וצקצוקי לשון בקרב הבורגנות ההודית, אבל אין (מחוץ לאזוריים הכפריים, ואני מודה שזה לא מעט) כבר מי שלא יודע שהמהאטמה היה טיפוס אקצנטרי, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר כמובן, אבל על פי המאמר בוול-סטריט ג'ורנל, ממנו כל העיתונים מצטטים, הוא מכיל פיקנטריה לרוב. הרבה מעבר לעניין המאהב היהודי, הספר מתאר התנהלות מחפירה של גנדהי כלפי כל מי שסביבו (כולל דחיפת מוחמד עלי ג'ינה להקמת פקיסטן), גילויי גזענות כלפי שחורים, סתירות עצמיות לרוב ואף סימני צביעות, וגם ביקורת קשה על עצם המדיניות שלו, אותה התנגדות לא-אלימה מפורסמת, שבספר מתוארת כעיכוב רבתי בדרך לעצמאותה של הודו.

התנזרות ממין, בעירום, עם קטינות

ועכשיו נחזר לענינינו, והוא המפגשים המיניים של גנדהי, לעת זקנה, עם צעירות עירומות. על פי הספר(1) Gandhi: A Political and Spiritual Life שיצא לפני ארבע שנים, אחרי מותה של אשתו של גנדהי השדה היה פתוח לניסויו אלו, שאכן נקראו בפיו "The Experiment", ואשר כללו דרך כלל שהייה במיטה אחת עם נערה בת-עשרה, עירומה. על פי כל העדויות (שלו, של הנערות, של כל מי שידע) גנדהי לא שכב איתן. למעשה גנדהי בקושי שכב עם אשתו, וחשב שיחסי מין מותרים רק למען הפרייה. יש הטוענים שהתנזר ממין במשך ארבעים השנים האחרונות לחייו.

אז מה, לעזאזל, הוא עשה איתן? ובכן, כפי שאמר גנדהי לאחת הנערות, אותה מאנו, הניסוי שלהם "יעורר טָפָּס עצומים" (עמ' 305). tapas היא מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום" או "חימום", והכוונה היא לאנרגיה הפנימית שמופקת על ידי הריכוז היוגי. מדובר בחום ממיס ויוצר שהמודט מפיק בתוך עצמו, על פי רוב תוך סבל מסויים.

ומה לגנדהי ולזה? ובכן, גנדהי היה הינדי אדוק, והאמין בכוחו של הפרקסיס היוגי. שימו לב להוראות הבאות שנותן פטנג'לי ביוגה-סוטרה שלו, טקסט מכונן של אסכולת היוגה ואחד הטקסטים המפורסמים והמפורשנים ביותר בהיסטוריה ההודית:

2.35: בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת האלימות
2.36: עבור מי שספוג באמיתיות (סטיה) התוצאה נמצאת בפעולה (עצמה)
2.37: על אבני החן מגיעות למי שנטוע בהוויה של אי-פגיעה
2.38: מי שמקפיד על פרישות מינית (ברהמצ'אריה) משיג עוצמה
2.39: מי שמתאפיין באי-רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות (הקודמות)
2.40: "ההתנקות היוגית" מעודדת (ביוגי) סלידה מגופו שלו והימנעות ממגע עם אחרים
2.41: וגם מעניקה זיכוך סטְוִי, שמחה, יכולת ריכוז בנקודה אחת, שליטה בחושים ובהירות המאפשרת לראות את העצמי
2.42: הסתפקות במועט מעניקה אושר (סוקהה) שאין למעלה ממנו
2.43: על ידי הפחתת הזיהומים באמצעות טפס מושגת שלמות הגוף והחושים
2.44: שינון (מנטרה) מאפשר מפגש עם אלוהויות רצויות
2.45: כתוצאה מהתמסרות-לאל מושג סמאדהי

סימנתי ברצף כמה משפטים שכל מי שמכיר את חייו והגותו של גנדהי יזהה שהם מהותיים לאלו: דגש על אי-אלימות, נאמנות לאמת (הבאה לידי ביטוי בפעולות), פרישות מינית, וכן "התנקות יוגית", שאני מנחש שעבור גנדהי היתה קשורה בעיקר בחוקנים תכופים (מי היה הבכיר הבריטי שכינה את גנדהי "Public Enema Number one"?).

דני רוה, שחוקר ומלמד פילוסופיה הודית באוניברסטית תל-אביב, כותב בספר(2) שממנו לקוחים פסוקים מתורגמים אלה ש

אהימסה (אי-אלימות) בעיני גנדהי קשורה קשר בל יינתק לשתי ימות [עקרונות אתיים] נוספות, סטיה (אמיתות) וברהמצ'ריה (פרישות מינית), שאף אותן הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ומשנתו. (עמ' 93)

כלומר עבור המהאטמה הכל קשור בכל, וכדי להשיג אמת ואי-אלימות יש גם להמנע ממגע מיני. ניתן לנחש שגנדהי הסתמך בגיבוש השקפתו הדתית על הטקסט היוגי המצוטט מעלה, או על אחד מפרשנויותיו, ובכל אופן לתוך כל הסיפור הזה נכנסים ה"ניסויים" המיניים שלו עם אותן נערות. וכאן אנחנו מגיעים לטפס (סעיף 2.43 לעיל).

אם נשער שעבור גנדהי הזיהומים הם התשוקות, ובראש התשוקות החשק המיני, הרי שהדרך להתגבר עליהן היא לשרוף אותן בעזרת החום של הטפס. על פי הספר שלעיל(1) גנדהי הודה שעבורו ההתמודדות עם התשוקה המינית אינה המנעות מפיתויים, אלא העמידה האקטיבית בפניהם. המאבק מול היצר הוא עבודת הטפס, הוא שמוליד את החום, והוא זה שמטהר את הפרט מזיהומיו.

וכאן אנחנו מגיעים אל העיקר: גנדהי לא רצה להתגבר על החשק רק בשביל עצמו. כפי שכותב Stanly Wolpert בספרו שלו על המהאטמה(3), גנדהי טען בפני Nirmal Bose ש

יש קשר בלתי ניתן לביטול בין בחיים הפרטיים, האישיים, ובין אלו הציבוריים. […] אי אפשר להתעלם מחריגות פרטיות מהדרך הראויה. (עמ' 229)

והוסיף:

אם אתה משוכנע שאתה צריך לעקוב אחרי הקשר שלי עם מאנו, עשה זאת, ואם תמצא פגם, אנא הראה לי אותו. (שם)

איזה פגם כבר אפשר למצוא בכך שגבר מזדקן מפשיט נערה צעירה לצורך התרגולות היוגיות שלו? גנדהי היה בטוח בצדקת דרכו.

אבל מעבר לזה, העיקר עבורנו הוא שהשלמות האישית של גנדהי היתה המפתח לשלמות הציבורית בעיניו, והשלמות הציבורית היתה בסופו של דבר מטרתו: בנייתה של הודו, שחרורה מהכיבוש הבריטי, איחודה תחת מנהיגות ראויה. הקשר של אבי האומה ההודית עם מאנו (ואחרות) היה עבורו מקור לעוצמה פנימית, מיסטו-מאגית, שבה התחמש כדי להתנגד לבריטים, ולעמוד מול הקולות שרצו לחלקה (לפקיסטן, בנגלדש וכו').

לצורך מפעל עצום זה הוא היה צריך טוהר, וכוח. את אלו קיבל לדעתו מתוך העמידה בפיתוי שעוררו בו הנערות העירומות במיטתו, כלומר על ידי הפקת טפס. אכן, בביקורת שבוול-סטריט ג'ורנל מצוטט גנדהי כמאוכזב מכך ש"האיבר ממשיך להיות מגורה" – דהיינו לא רק שלא רצה לשכב עם אותן נערות, הוא אף ניסה להגיע למצב שהוא כלל לא יהיה מגורה. (ולא, הוא לא היה יכול פשוט לחשוב על כדורגל. כל העניין הוא ההתמודדות, שכחתם?)

מיסטיקה ומין, שניים אוחזין

אבל רגע, זה עוד יותר מעניין מזה. כי יש קשר אינטימי בין טפס למין – גנדהי, או נכון יותר פטנג'לי, נגע בעניין בול בנקודה של המצח. בזכרוני עולה אחד מספרי העיון הטובים (הרגישים, העמוקים, היצירתיים, מאירי העיניים) שקראתי מימי: God Inside Out: Śiva's Game of Dice של דון הנדלמן ודוד שולמן(4), בו שני החוקרים מפליאים להסביר את ההגיון מאחורי העולם המיתולוגי השייוויסטי.

כלומר הם מנתחים את המיתולוגיה אודות האל שיווה, מלך היוגים. תוך כדי כך מגיעים למסקנה שהטפס הוא תמיד דינמי, נוזלי וממיס-גבולות. מזכיר משהו? הנה:

טפס ואירוטיקה אינם שונים מהותית. למעשה, טפס מוביל באופן טבעי את ה- tapasvin [כלומר, אפשר לומר, הטיפוס המטפס] כלפי איחוד אירוטי עם האחרות האבודה שלו או שלה. (עמ' 163)

מתוך דבריהם של שולמן והנדלמן ניתן להבין כי מין ומיסטיקה מכוונים לאותו מקום, ומתחרים על אותן אנרגיות. המיזוג והזיווג שאנחנו שואפים אליהם, ההמסה ומסמוס הזהות שאנחנו חושקים בהם יכולים לבוא או על ידי איחוד פיזי של שני גופים לכדי גוף אחד, אנדרוגיני ושלם, בו הפורקן (אל) החיצוני מדביק את החלקים לכדי בשר אחד; או על ידי המסה פנימית של החשק השואף החוצה, ועל ידי כך גם מסמוס של הזהות המינית הנבדלת, כלומר על ידי התכוונות (אל) הפנים שמבשלת ומעכלת כל סממן המעודד החצנה ועל ידי כך הופכת את הפרט ליצור אנדרוגיני בעצמו, ולכן שלם.

הטפס, על כן, דומה לעונג המיני, רק הפוך לו: הוא פונה פנימה ולא החוצה, מכאיב ולא מענג. אבל מטרתו זהה: להעצים את הפרט על ידי הפיכתו לשלם, כלומר על ידי הפיכתו ללא-פרט, ולכן לאחד.

גנדהי ויתר על המין עבור הטפס, אבל מטרתו היתה דומה לזו של הבוחר לקיים יחסי המין, גם אם יומרנית הרבה יותר. את האנרגיה המינית בחר גנדהי להפנות פנימה, להפנימה, וזאת דווקא כדי להעצים את כוחו, על מנת שיהיה מסוגל לחולל שינויים מפליגים בארצו, בעולם, בהיסטוריה. הפניה פנימה היתה מכוונת בסופו של דבר החוצה, להפרות ולהוליד שינוי במציאות. אחרים פשוט עושים ילדים. אולי לא מפתיע אם כן שלילדיו ממש היה גנדהי אבא נוראי.

ואפולוגטיקה אחרונה למהאטמה

גנדהי היה טיפוס קיצוני. הוא פגע באנשים שסביבו, בראש ובראשונה בבני משפחתו. הספר החדש שיצא מדגיש את חטאיו הרבים. אבל בסופו של דבר, לשפוט אותו על פי סטנדרטים רגילים פירושו לא להבין אותו, ואת מה שהוא.

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. כתבתי פעם שגנדהי לא היה אדם, אלא קדוש, וקדוש הוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרים של קדושים אחרים (אברהם, ישו, הבודהה וכו'), מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, תרתי משמע.

כלומר יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים. ועוד: בניסיון למצוא בהם פגמים יש גם התחמקות שלנו מהאידיאל החשוב שהם מציבים לנו.

כל זה כמובן לא נאמר כדי לתת רישיון אפריורי לכל חוזה-הוזה עם שיגעון גדלות לפגוע בכל מי שסביבו, אלא רק כדי לומר שבמבט רטרוספקטיבי על אדם שהשפיע בצורה מרשימה על המציאות, אין מה להיות מופתעים, ובודאי לא מזועזעים, מכך שהיו לו צדדים משונים. לכן ביוגרפיה על אדם כזה, אם היא לא הגיוגרפיה, צפוי שתהיה פיקנטית, ולא להפך.

—

(1) Kathryn Tidrick, I.B.Tauris, 2007.
(2) כל הפסוקים הם מהתרגום החדש של דני רוה (וההשלמות בסוגריים מתוך פרשנויות קלאסיות ומודרניות על הטקסט), מתוך הספר חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי (הקיבוץ המאוחד, 2010), ספר יפיפה שנדמה לי שלא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו, ובו הרהורים פילוסופיים של רוה לצד תרגום חדש מהמקור של הטקסט החשוב הזה. מומלץ מאוד.
(3) Gandhi's Passion: The Life and Legacy of Mahatma Gandhi, Oxford, 2001. את רוב הספר הזה לא קראתי, אבל ממה שקראתי אני יכול לומר שהוא גולש קצת לכיוון ההגיוגרפי.
(4) Oxford, 1997

ועוד משהו קטן: מי שרוצה להתפלש ביתר שאת בהכפשות מרושעות על גנדהי יכול למצוא אותם במאמר הזה – pdf – שפורסם ב- 1983, במגזין Commentary, ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך, מלא בהשמצות, חלקן מבוססות על אמת וחלקן על חוסר הבנה של התרבות ההודית. נותר רק לשאול אם גנדהי היה תובע את גרנייר על דיבה לו היה חי.

ועדכון מהחזית המשפטית: טובלי, לסטר, עו"דינם וכל צוות הבוראים הגלקטי ספגו אתמול מפלה קשה בבית משפט השלום בחדרה. אכן, ניצחון ראשון וחשוב לעבדכם הנאמן ולחופש לבקר את הדרוש ביקורת, וכמובן שפירוט יבוא בהמשך, בע"ה ביום א'. בינתיים רק אומר שדרישתו של טובלי שאוריד את הפרסומים עוד לפני המשפט נדחתה בבוטות על ידי כב' השופטת, ונפסקו לטובתנו 5000 שקלים הוצאות משפט. התביעה כרגע עדיין מתנהלת.

אני רוצה להביע את ההוקרה העצומה שאני מרגיש כלפיכם, קוראותי וקוראי הותיקים, וגם אחרים שהזדהו עם המאבק. תודה רבה רבה על התמיכה המתפרצת והמחבקת לה זכיתי, מורלית וכספית. הפוסט הקודם נצפה על ידי כמעט שבעת אלפים איש, ויותר ממאתיים איש תרמו ממיטב כספם לטובת הבלוג וההגנה המשפטית, דבר שכמובן מאוד מאוד עוזר לי. מה אפשר לומר? זה פשוט מפגן של תמיכה שאני מאושר להתברך בו. מצד קוראי הותיקים אני רואה בכך לא רק הבעה של אהבה לכתיבתי אלא גם אמון, שלא אכתוב משהו שאני לא יכול לעמוד מאחוריו. מצד מי שהגיע לכאן לראשונה, זו הבעת סולידריות והתנגדות לניסיון להשתקה בחסות המשפט. תודה רבה רבה לכולכם.

הכסף יוקדש למערכה המשפטית. כל התרומות מתועדות כמובן, ודו"ח סופי יפורסם בבלוג, בשקיפות מלאה, כראוי. במסגרת ניהול המשפט בקוד פתוח אני אשמח גם לשלוח את כתב התביעה, ב-pdf, לכל מי שחפץ בכך (הנה המסמך ב-scribd). העדכון כרגע הוא שאנחנו, כלומר טובלי, עו"דינו, אנוכי ועו"דיני נפגשים ביום ד' בבוקר לדיון ראשוני וחשוב. משם יתברר אם ואיך אנחנו הולכים למשפט. מתוך כך יתברר גם כמה כסף כל הבלגן הזה הולך לעלות לי. משפט שמתנהל (בהצלחה) עד סופו עולה כמה עשרות אלפי שקלים. נקווה שלא יהיה צורך בכך.

ומה עוד? בינתיים קיבלתי עדויות חדשות ומצויינות על מעללי טובלי, ואני מבקש עוד עדויות, לכל מי שנפגע או יודע על פגיעה מפעילותו. אפשר ורצויי גם לשלוח מאמרים שהתפרסמו על טובלי בעיתונות (לא ברשת), למי שבמקרה מחזיק ארכיון פרטי בבית. כמו כן, ב- 9.3.07 שודרה כתבה על הקהילה של טובלי ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 – האם למישהו יש הקלטה? זה גם יכול לעזור.

ורק אומר שכמו כמה מגיבים, גם אני מאוד רוצה לשוב למתכונת הרגילה של הבלוג, ללא קשקושי טובלי. באמת שיש דברים הרבה יותר משמעותיים לכתוב עליהם. אבל כנראה בזמן הקרוב תשמעו קצת יותר על זה, אז אנא סבלנותכם. את השבוע האחרון למשל הקדשתי כמעט כולו להכנה למשפט. בסוף גם זה בטח יהפוך לפוסט. שקיפות מלאה, כאמור.

ג'ייקובס בראש

אבל פטור בלא כלום אי אפשר – בשבוע שעבר בכל זאת התרחשו שני אירועים שכדאי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא שנבחר ראש חדש לתנועה הרפורמית. הרב ריצ'רד ג'ייקובס נבחר אחרי חודשים של דיונים, וצפוי להחליף את הרב אריק יופה, שנמצא בתפקיד כבר 15 שנה (יופה, כזכור, הוא זה שהאנס המורשע משה קצב, עוד בהיותו נשיא מדינת ישראל, סירב לכנות אותו "רב"). ג'ייקובס, אם כן, ינהיג תנועה שמכנסת תחתיה כ-900 בתי כנסת ומיליון וחצי יהודים אמריקאים.

ולמה זה משמעותי? תשובה לכך אפשר למצוא בכתבה מצויינת של נועם שיזף במוסף הארץ האחרון. שיזף מתאר בה את הפער, שלא לומר קרע, ההולך וגדל בין יהודי ארה"ב למדינת ישראל. מספר מרואיינים מספרים לו על כך שישראל הפכה לנושא שאי אפשר לדבר עליו בין יהודי ארה"ב, כל כך חריפות המחלוקות ביניהם בקשר אליה. כל זאת מפני שעבור יהודים אמריקאים רבים חלק מרכזי בזהות היהודית הוא נאמנות לתפיסה ליברלית ומוסר אגליטרי. הנה:

הבעיה עם ישראל אינה נוגעת רק לתהליך השלום ולכיבוש. במידה רבה, דווקא להתפתחויות הפנימיות בחברה הישראלית יש משקל גדול יותר עבור רבים. יהודים ליברלים מוטרדים מרדיפת ארגוני זכויות האדם, מהקווים הנפרדים לנשים ולגברים בירושלים וממכתבי הרבנים; לא פחות מ-1,000 רבנים אמריקאים חתמו על מכתב מחאה בתגובה לאיסור השכרת הדירות לערבים. שני נושאים אחרים שזכו לפרסום ניכר בקרב יהודי ארצות הברית כמעט שאינם מקבלים תשומת לב בדיון הציבורי בישראל: חוק הגיור, שיעניק את המונופול בשאלת הגיורים לרבנות הראשית וכבר יצר בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות תחושה שמותירים אותם מחוץ לגדר, והמעצר על ידי משטרת ירושלים של נשים מארגון "נשות הכותל" שביקשו להתפלל עם ספר תורה, כנהוג בקהילות שלהם, ברחבת הכותל בירושלים.

בהמשך הכתבה מסביר שמואל רוזנר, שבדיוק יצא לאור ספרו העוסק ביהודי ארצות הברית ("שטעטל, בייגל, בייסבול" – כתר):

חשוב להדגיש שאין נתונים חד משמעיים בנושא, בין השאר כי קשה למדוד יחס רגשי. מה שכן ניכר זה פער תרבותי עמוק מאוד בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. אצל האמריקאים, ליברליות פוליטית היא במידה רבה חלק מהדת. הם הטמיעו את הערכים הפוליטיים הליברליים שלהם כל כך עמוק לתוך ההוויה היהודית שלהם, שמאוד קשה לזהות איפה נגמרת הפוליטיקה ואיפה מתחילה הדת.

לאותה תפיסה הרואה במוסר עמוד תווך מרכזי בזהות היהודית יש שורשים שמגיעים בעת החדשה עד למנדלסון, והיא שוכללה מאוד בקרב התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית. עבור אותם יהודים אי אפשר להפריד בין נאמנות ליהדות לבין נאמנות למוסר אוניברסלי. מכאן מובן למה להסמיך נשים או הומוסקסואלים לרבנות, למשל, הוא עבורם עניין בעל חשיבות יהודית, ולא פשרה על ערכי היהדות. מכאן מובנת הרגישות לעוולות שנעשות כלפי החלש והזר. מכאן מובן גם למה כשמדינת ישראל לא נאמנה לאותו מוסר, היא מהווה מקור לרגישות שהנגיעה בו מעוררת לא מעט אמוציות.

ולכן מעניינת מאוד מה היא העמדה המוסרית של הרב ריצ'רד ג'ייקובס. בהתחשב בכך שהוא היה יו"ר הועדה לפלורליזם בקרן החדשה לישראל, שבמסגרתה פעל במשך כעשרים שנה, ומכיוון שרק לאחרונה תמך בזכותם של יזמים מוסלמים לבנות את אותו מסגד ליד אתר התאומים, אפשר להבין לא רע איפה הוא על הסקאלה שבין ברוך מרזל למרטין לותר קינג. אם רק לפני חודשיים אמר יופה שישראל לא נראית לאחרונה כמו דמוקרטיה, מותר להניח שג'ייקובס מסכים איתו ואף מעבר לכך. מותר גם להניח שתהיה לזה השפעה על יחסי יהדות ארה"ב ומדינת ישראל.

ליאור בראש

העניין המעניין השני הוא "ועד רבנים" חדש שלכאורה הוקם, ושאמור לשמש כ"בית הוראה" שבו יידונו נושאים הנוגעים "לציבור, לעם ולמדינה" ו"תקבע דעה תורנית ברורה וכן יעדים ומשימות הראויים להיקבע על פי דעת תורתנו". בדיוק מה שהיה חסר. ומי ברבנים?

בראש בית ההוראה עומד הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע-חברון, הנחשב לפוסק הבכיר ביותר מבין חברי הועד. כמו כן חברים בבית ההוראה הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, הרב אליקים לבנון, הרב האזורי לשומרון, הרב דוד חי הכהן, רבה של בת ים, הרב מיכאל הרשקוביץ, רב היישוב נריה והרב שמעון כהן, רבה של באר שבע. לכיפה נודע כי אל הועד הוזמנו גם הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, יחד עם הרב שמואל אליהו, רבה של צפת – אך השניים טרם קיבלו החלטה בנושא.

נו, כל התכשיטים במקום אחד. אם כי מעניין אם הרב אליהו, שמנסה למצב את עצמו כיורשו של אביו, יסכים להיכנס תחת מרותו של ליאור. ושימו לב:

הרב בורשטין טוען כי ועד הרבנים החדש איננו גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר"

קרי: ועד הרבנים הוא גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר". כנראה מפני ש"צהר" הפך לגוף שמוציא ניירות עמדה לגבי ענייני דיומא, ואותם רבנים ימניים ותיאוקרטים יותר הרגישו שדרוש גוף שיתן תגובה חרד"לית הולמת. וכל זה כדי לומר, שהקווים מתחדדים ומתבהרים. ברגע שיש גוף, ברגע שלגוף יש שם, אפשר כבר להתייחס אליו כזרם. ברגע שיש זרם, יש זרם שממול. והנה יש לנו כעת את הרבנים ה"צוהריסטים" ומולם, נאמר, ה"בית-הוראיסטים", או "הליאוריסטים".