תיאולוגיה

וואוטר האנחרף על חקר המיסטיקה של חוקרי המיסטיקה

האנחרף באוניברסיטת בן גוריון כפי שכתבתי אתמול, הכנס הראשון של "הרשת הישראלית למחקר האקדמי של האזוטריקה המערבית (INASWE) הביא לארץ את וואטר האנחרף,אחד המומחים הגדולים בעולם לאזוטריקה המערבית ולניו-אייג'. ברשימה הקודמת הבאתי תימצותים של הרצאות על הצד האיזוטרי של דמויות ציוניות שונות, ולהלן אביא את דבריו של האנחרף, שדיבר על מפגשי אראנוס, ובתוכם על יונג, שלום אליאדה ועוד. לדברים בכנס בבאר שבע אצרף גם דברים שנשא בהרצאה שהוא נתן יום אחרי, במכון ואן-ליר בירושלים.

מדובר בעצם בהרצאות שעוסקות במחקר דרכי המחקר של אותם חוקרים, וליתר דיוק בנטיות המיסטיות שלהם, כלומר זהו חקר המיסטיקה של חוקרי המיסטיקה. דעו לכם שאחד הסודות הנלחשים בין סטודנטים בתחום כמו גם בין החוקרים, פעמים בחיוך זדוני ופעמים עיניים נוצצות, הוא משהו כמו "מה, אתה לא יודע? הוא בעצמו מיסטיקן!" – דהיינו מדובר בגילוי (הנפוץ למדי, יש להודות) שחוקר המיסטיקה מתעניין בתחום בצורה שאינה רק אקדמית. מצד אחד, זה לא כל כך מפתיע, שהרי אנשים אוהבים לעסוק במה שמעניין אותם אישית. מצד שני, זה מעלה חשש שהמחקר אינו ממש אובייקטיבי ו/או שיטתי (ולחשש זה מתייחס האנחרף להלן). מצד שלישי, ישנם חוקרים שטוענים שעיסוק פרקטי, אישי, במיסטיקה דווקא עוזר מאוד להבנת הנושא גם מבחינה אנליטית (וראו על כך ראיון מרתק שהתפרסם לפני כחודש עם חוקר שכזה, ג'פרי קרייפל). מצד רביעי, אם כך זה לא פייר, שהרי מה יעשו חוקרים שאין להם חוש מיסטי (ואני בהחלט חושב שמיסטיקה היא חוש, כמו מוזיקה או הומור), או שפשוט לא מתאים להם להתעסק בזה אישית??? בקיצור, מדובר בנושא לוהט, וראוי להקדיש לו רשימה נפרדת. כאן אביא את דבריו של האנחרף כאמור, שמתייחס בעיקר להנחות התיאולוגיות של החוקרים הנ"ל.

כמה דברים על הכתיבה: אני לא מביא את ההרצאות בשלמותן, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה מילולית. לכן דמיינו שהפרטים רבים עוד יותר וההרצאות מעניינות עוד יותר. כמו כן, אני לא מצטט במדוייק את הדובר, מלבד במקרים שבהם הדברים ניתנים בתוך מרכאות, שבדרך כלל מציגות ציטוט מפי גיבורי ההרצאות, ולא המרצה. בקיצור, הכתיבה היא קיצור נמרץ של הדברים.

הרומנטיקה באראנוס של יונג

אנחנו עוסקים לחקר המיסטיקה של חוקרי מיסטיקה. בסביבות 1930 הולנדית עשירה בשם אולגה פרובה קפטין התחילה את פגישות "אראנוס" אצלה בבית. הפגישות כללו ישיבות משותפות של גדולי חוקרי הדת, ואנשי רוח בולטים באופן כללי, של התקופה. (אגב, עד היום מתקיימות פגישות ארנוס, על ידי כמה ארגונים מתחרים.) אפשר לחלק את ההיסטוריה של המפגשים האלה לאלו שלפני ואלו שאחרי מלחמת העולם השנייה.

הפגישות של ה"לפני" נשלטו על ידי יונג, והשתתפו בהם גם היינריך זימר (Zimmer), רודולף אוטו, מרטין בובר ואחרים. הפגישות של ה"אחרי" כללו את גרשם שלום, מירצ'ה אליאדה, ד.ט. סוזיקי, אריך ניומן, פול תיליך, אנטואן פיוור (faivre) – בהחלט חבורה מעניינת מאוד של אנשים.

מה היה בפגישות הללו? מה שהיה הוא שלקחו שם את הסמל והמיתוס ברצינות. אבל מעבר לזה: היה לזה קשר גם לנטיות רומנטיות, "אנטי-נאורותיות", מפני שהנאורות כידוע השליכה את הסמל והמיתוס לפח. הנטייה הזו של הנאורות הביאה לטשטוש התחום האיזוטרי (מפני שלא חקרו אותו כלל), אבל גם לתחושה של כיוון ברור: האיזוטריקה היא כל מה שהנאורות היא לא. לפגישות האלה היה אפילו טעם משיחי משהו: היה שם ניסיון להציע פתרון לבעיות העולם המודרני. הם הרגישו שהנאורות עשתה טעות, כשהשליכה את הסמלים וכו'.

כמובן שמלחמת העולם השנייה הביאה לעניין מחודש בסמלים ובכוחם, ופחד מהתוצאות של שימוש בהם לרעה. מאסכולת פרנקפורט ועד לתומס מאן, כולם זיהו שאין האדם יכול לחיות על הרציונליות לבדה. כנראה שלא כמו שהניחו הפילוסופים של הנאורות, אי אפשר לדכא לגמרי, לנתח על ידי אנליזה היסטורית וכך להמית, את הסמל והמיתוס באדם. יש לאלו חיים משלהם, שלא ניתנים לדיכוי לאורך זמן. זו הרוח שהניעה את מפגשי ארנוס.

יונג קארל גוסטב
יונג היה חייב לוויליאם ג'יימס וחבריו לא פחות מאשר לפרויד. יונג הוא "ענף מאוחר של הרומנטיקה", אומר האנחרף, ואף בצורה יותר ישירה ממשיך של המסמריזם [שיטת רפואה אלטרנטיבית מסוף המאה ה-18 שהניחה שיש "נוזל" מגנטי טבעי בכל גוף חי, ושעל ידי מניפולציות בו נינתן לחלות או להבריא – ת.פ.]. מי שקורא בגרמנית המקורית את הפרק הפותח של הספר האדום של יונג, שהתפרסם לא מזמן לראשונה כידוע, מזהה מיד את ההשראה של המסמריזם הגרמני. למשל בהנחות הבאות:

  1. יש שתי דרכים של חשיבה: של "יום" ושל "לילה".
  2. האוטוגנזיס הפרטי משקף את הפיזיוגנזיס הכללי (ההתפחות הפיזית והתודעתית של התינוק משקפת את ההתפתחות האבולוציונית של האנושות כולה, על תודעתה). כלומר יש כאן אבולוציוניזם רומנטי, בו התודעה האנושית נתפסת כתוצאה של אבולוציה של עידנים.
  3. החלום הפרטי משקף את המיתוס הכללי – כפי שהאדם צריך ללמוד מחלומותיו, כך החברה צריכה ללמוד מהמיתוסים שלה. כישלון בזה יביא פתולוגיה. אבל על החשיבה הבוגרת להפריד עצמה מהמיתוס, אם כי בלי לדכא אותו.
  4. המרכזיות של האוקולט ושל ה"טבע".
  5. רעיון ה"סינקרוניסיטי", שהוא כמובן הפיכה של ההגיון העומד בבסיס הנאורות.

אבל יש הבדלים בין יונג לחלק מהרומנטיקנים: הקודמים ראו משיחיות בצורה נוצרית-יהודית. יונג רצה להביא לקדמת הבמה את הפגאניות, שהיתה לדעתו הלא-מודע, "צד הלילה", של האנושות. עוד: הרומנטיקה ראתה קטיעה היסטורית בין ההלניזם לרנסנס. יונג ראה המשכיות של שלבים: גנוסטיקה > אלכימיה > רנסנס.

פרויד רצה לדחות את כל מה שאינו רציונלי. יונג רצה לשמור אותו. יונג לא רצה רק ליצור זרם פסיכולוגי, אלא ליצור פסיכולוגיה שתהווה בסיס לכל מדע וכל צורת ידע אחרת. כמו ג'יימס, הוא תומך באמפיריציזם שאין גבולות מוגדרים בשבילו לגבי מהי עובדה.

אז מהן ההשפעות של יונג על ארנוס ועל מחקר הדתות והאזוטריקה? יונג האמין שהפסיכולוגיה צריכה להוות בסיס למדעים. כנגד הכיוון ההולך ומשתלט על האקדמיה, ההתמחות, אראנוס רצו להביא תמונה כללית.

מה שהרומנטיקנים הגדיו כ"צד-הלילה של הנפש" הפך עבור יונג ללא-מודע. מה שנזרק לפח על ידי הנאורות, חוזר לבמה הכללית. כיום היונגיאניות היא התפיסה החביבה על האסטרולוגים, כדי לפתח אסטרולוגיה פסיכולוגית. הרעיון של המיתוס כלא-המודע הקולקטיבי של החברה הפך שגור ומקובל על החברה המערבית. בכך הפסיכולוגיה המודרנית הופכת לעוד חוליה בשרשרת של הגנוסטיקה-אזוטריקה-רומנטיקה-פסיכולוגיה. הפגאניות הופכת למצע אובייקטיבי, על-זמני, שנמצא כל הזמן תחת כל חברה. המסקנה: הנראטיב של אראנוס של האזוטריקה הוא המשך של הרומנטיקה, ויש לחקור אותה כחלק מההיסטוריה של האיזוטריקה המערבית.

יחד עם זאת, כמובן שמדובר בדמות מאוד מורכבת, וכמובן שלא הכל ביונג הוא "מסמריזם".

הרליגיוניזם באראנוס של שלום, קורבין ואליאדה

אז בשלב הראשון יונג היה מרכזי באראנוס, כולל כל הרעיונות שהוא הביא ממסמריזם, כלומר היפוך הנטיות של נאורות, כלומר ההנחה שאנחנו חייבים לשלב את הנטיות הפאגאניות שנמצאות בלא-מודע שלנו, ולא אלה יתפרצו החוצה בצורה אלימה.

שלב זה היה לפני מלחמת העולם השנייה, ואילו אחריה עלו לבמה חוקרים אחרים. אלו הביאו איתם גישה מוסיימת מאוד לחקר הדת, ואת זו מכנה האנחרף 'Religionism'. הרליגיוניזם נטוע "בחלום הבלתי אפשרי של פיתוח 'היסטוריה של האמת'", והוא "הפרוייקט של מחקר המקורות ההיסטוריים בחיפוש אחר הנצחי והאוניברסאלי".

אבל לכל חוקר היתה גישה אחרת בשילוב בין הנצח להיסטוריה.

גרשם שלום גרשם שלום הוא ה"היסטורי" ביותר. שלום נקט בגישה ביקורתית, ולעיתים נדירות חשף את מניעיו האישיים.

שלום, במכתב לשוקן, רוצה למצוא את "האמת שפורצת מתוך האשלייה של 'ההתפתחות'". כלומר אמת מטאפיזית לא נמצאת בהיסטוריה, ויש לנקוט גישה מיוחדת כדי לחלץ אותה. אבל בעוד אחרים בדעה זו חשבו שההיסטוריציזם הוא האויב, שולם הציוני לא היה יכול לקבל גישה זו. בשביל שולם ההיסטוריה היא התנאי שמאפשר התגשמות משיחית. מצד שני, הנצח לא מופיע בזמן, ולכן התקווה המשיחית של שלום לא באה על סיפוקה.

שלום היה חייב הרבה לרומנטיקה הגרמנית, בעיקר שלינג ונובליס. אבל בסך הכל הוא היסטוריון מצויין, כלומר הוא הרגיש את הפיתוי של הרליגיוניזם, אבל עמד בו. הוא חשב שהתופעות הטמפורליות מבטאות את הנצחי, אבל ידע היטב שהן מסתירות אותו באותה מידה.

Henry corbin היה ממש אנטי-היסטורי. הוא התנגד ל"רדוקציה היסטורית" של תופעות. "תופעות לא יכולות להיות הסיבה לתופעות אחרות. יש משהו אחר, מעבר להם, שהוא סיבה האמיתית" – כלומר כל תופעה בעולם היא שיקוף של התרחשות בעולם הרוחני.

הנרי קורבין בקיצור, הוא בכלל לא התעניין באמת היסטורית. למשל הוא מקשר בין האיסיים, הטמפלרים, האילומינטי, וסווידנבורג בקו כרונולוגי שמסביר – בצורה לא סיבתית – את "דמות המקדש" שקיימת בעולם הדמיוני, שקודם לעולם הפיזי, וקובע את התממשותו בזה האחרון.

אז יש כאן שתי תנועות, שאין להם שום דבר במשותף. אי אפשר להכריע מי צודק, כי אין דרך להשוות ביניהן. שלום קיבל את ההתרחשות ההיסטורית, ושמר את הנצח לזמן אחר. קורבין קיבל מציאות מטאפיזית כראשונית, ודחה את ההסטוריה. קורבין דחה את העולם המודרני על כל הנחות המוצא שלו, וקיבל רק את העולם שלו כאמיתי. יש כאן שתי קצוות: שלום הקריב את "האמת" והעדיף את היסטוריה. קורבין הקריב את ההסטוריה והעדיף את "האמת" (המטאפיזית, הנצחית).

מירצ'ה אליאדה העדיף מקורות משניים כדי להבין דתות. לא ממש חוקר שיטתי. ללא מתודה. בלב התפיסה שלו אין עמדה תיאורטית לגבי הדרך הנכונה ללמוד דתות, אלא צורך עמוק להבין את האמת על האנושות. "הכל חולף, זו המצוקה התמידית והבלתי גלויה שלי" כתב במחברת פרטית – התרופה של זה עבורו היתה בדת.

בשביל אליאדה למאורעות היסטוריים אין משמעות בפני עצמם, אבל גם אין לו מטאפיזיקה ברורה. הוא חשב שהנצחי קיים, אבל לא ממש הגדיר אותו. הרעין של מהות דתית sui generis היה חשוב לו, ולכן תחיית המיתוס כקונטרה להיסטוריה היה תרפויטי עבורו ולדעתו עבור האנושות. המיתוס של החזרה הנצחית היה פתרון אחד שכזה.

אליאדה אליאדה היה מאמין גדול באלכמיה רוחנית. הוא התעניין בפילסופיה של הרנסאנס. וחשוב מאוד עבורו היה הטרדיציונליזם של ז'ינון וקומרסוואמי, למרות שהוא לא האמין מעולם במסורת פרמורדיאלית שהלכה והתנוונה לקראת המסורות של היום.

הספרים של אליאדה כנראה באמת היו תרפיוטים עבור רבים. הם נענים לזרמים מודרנים כאקזיסטנציאליזם, והיו חלק מהצייטגייסט של שנות השישים. בין 1958-65 כל שנה הופיע ספר מתורגם שלו (ושל יונג). בעוד באירופה אסכולת פרנקפורט דחתה כל מיתוס, בארה"ב הוא פרח.

אבל בארנוס האזוטריקה דווקא לא היותה פופולרית. רק ב-74 אליאדה התחיל להתעניין באזוטריקה. מה פירוש מסורות איזוטריות? אידל אומר ששלום חשב שיש אנטגוניזם בין מחשבה קבלית לבין הרבנית, שהיא, האחרונה, יותר היסטורית. הקבלה קיבלה אזוטריקה מזרחית, דרך הגנוסטיקה, ולכן היא זרה ביסודה ליהדות. והיא החייתה את היהדות, כי הרבנים הם יבשים ומתים. בדומה לכך ראה קורבין באזוטריקה את הלב האמיתי של האיסלאם, כלומר שניהם הסכימו שהמיתוס והאזוטריקה הם הלב, המרכז, והמהות של הדת, בעוד החוק וההיסטוריה הוא ה"חיצוניות" הפריפריאלית. שניהם רצו משהו גדול יותר מההיסטוריה. אבל מהותנות כזו היא אמונה, ולא מחקר היסטורי. יש כאן מחקר קריפטו-תיאולוגי. לסיכום, הרבה ממה שנחשב למחקר האזוטריקה מאז שנות השישים, נפל קורבן לרליגיוניזם הזה.

אראנוס הוא מודל קלאסי לרליגיוניזם. כאילו היסטורי, אבל בעצם מתעניין במהות שלכאורה מאחורי ההסטוריה. בספר שלי אני מנסה להראות שהכל התחיל מהחצי השני של המאה ה-17 אצל Gottfried Arnold. יש כאן אנטי-נאורות. בזמננו זה המתח בין אראנוס לאסכולת פרנקפורט. זה האחרון השפיע רבות על התפיסה של הא' המערבית. "קסם" או ה"אוקולט" נתפסו על ידם פשוט כשטויות, והם מתחו קו ישיר בין אנטי-רציונליזם כזה לפאשיזם. כלומר העיסוק באזוטריקה מוביל לפוליטיקה מסוכנת.

למשל, בשביל גאורג לוקץ' האזוטריקה היא ריאקציונרית להתקדמות הדיאלקטית של הרצינליות. התוצאה היא טאבו על לימוד היסטורי של האזוטריקה בגרמניה. זה נחשד בתמיכה בפאשיזם.

אבל האם יש משמעות פוליטית למחקר האזוטריקה? כמובן אצל אליאדה היה קשר. כנראה גם אצל יונג. אז כנראה שחוקרי אזוטריקה בעלי עניין אישי, סטייל רליגיוניזם, בנושא הם שמרנים יותר, גם בגלל ההתנגדות המובנית להתקדמות היסטורית. הם גם ראו ביהדות את המצאת ההיסטוריה הליניארית, ורצו לחזור למעגליות הפגאנית. אבל לא, אין קשר ישיר בין אראנוס לפאשיזם. אין קשר הכרחי. הראייה: גרשם שלום.

כשהיהדות מציבה עצמה כנגד האנושיות

על הרמן גרניג מסופר שאמר שבכל פעם שהוא שומע את המילה 'תרבות' הוא מושיט ידו לאקדח. גדולי הרבנים שלנו מעודנים יותר: כל פעם שהם שומעים את המילה 'תרבות' הם מושיטים ידם ליהדות. הפולמוס סביב הספר תורת המלך שהתרחש כאילו מעל לראשי החילונים לאחרונה יכול להוות דוגמא טובה לכל מה שחולה ורקוב ביהדות האורתודוקסית, אבל הוא באמת רק דוגמא אחת ברשימה ארוכה שאפשר להתחיל אותה אצל אלי ישי ותאוותו הבלתי נשלטת לגרש ילדים, לעבור דרך מרן הגר"ע יוסף והקשקושים הילדותיים שהפה שלו מפיק, בואכה כל פני פסקים על איסור השכרת דירות או נתינת משרות לזרים או ערבים ולסיים בפרשת הסגרגציה הגזענית בעמנואל, הפעם נגד ילדות יהודיות דווקא, שגון עורם מעורר אצל האדמו"ר מסלונים חוסר נוחות.

האם זו דינה של היהדות ברגע שמפקידים אצל בניה כוח? האם ריבונות יהודית מובילה בהכרח לשנאת זרים, גזענות משולהבת, מגלומאניה אתנוצנטרית ואלימות כלפי האחר? אם כן, אחת דינה של היהדות להיכחד ומצווה היא להכחידה. אם זה כל מה שמסוגלת המסורת העתיקה והמפוארת הזו להנפיק אחרי אלפיים שנה של פלפולים הרי שאין לה תקנה ומזור, אין לה תקווה. לרווחתנו, אנחנו יודעים שלא רק את זה היא מסוגלת להנפיק, אבל כפי שנראה מיד גם רבנים שאינם חולים ביהדת הנשכנית הזאת לא מסוגלים באמת לספק לה תרופה.

כידוע, עם הזמנתם לחקירה של הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, ועם סירובם להיחקר, התארגן כנס תמיכה אליו הגיעו כמאתיים חמישים רבנים שנחלצו להגן "החופש האקדמי" (אני לא מאמין שהם היו יכולים לטעון כך בלי לחייך) של הרבנים. מנגד, כמה וכמה רבנים יצאו בתקיפות נגד הספר ונגד הכנס.

הרב מנחם פרומן, למשל, כתב ש

דווקא במציאות הרגישה כל כך שלנו העיקר הוא שעם ישראל יטהר את עצמו מן ההרס הממית של השנאה לעמים אחרים. מצבנו בין העמים – שיש בו מרכיב חזק של מאבק מורכב על חיינו – יש כמובן את הרתיעה הטבעית להידרדר לתוך מעגל קסמים (או מוטב לומר: מעגל כשפים) של שנאה ומוות שיפגע אנושות בסיכוי שלנו לחיים ולשלום […]

וגם ש

אחת הבעיות העיקריות – ואולי הבעיה העיקרית – שאיתה צריכים להתמודד הרבנים הבאים להגן על כבוד התורה היא הטענה הידועה כל כך בציבור שהדת מעודדת שנאה. השאלה הגדולה שהרבנים צריכים לשאול את עצמם היום היא: האם ההתכנסות שלנו תעזור לנקות את תורת ישראל מין האשמה הזאת, או אולי ההיפך.

הרב יואל בן נון, למשל, מכנה את הספר "תועבה", מגלה שיש בספר גם פרק על הלכות הריגת אפיקורס (קרי: חילוני), מביא את פסיקתו של החזון אי"ש על כך ש"במציאות ימינו" הפסקים בדבר הריגת גויים לא תקפים, ומסיים בקריאה נואשת לרבנים דרוקמן, יעקב אריאל ושאר-ישוב כהן לחזור בהם מתמיכתם במחברי הספר ש"הרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל".

הרב בני לאו כותב ש"תורה שפורצת משנאה לא תיכנס לחדרי לבי", מפרש את התנהגותו של הרב ליאור אד-הומינם בכך שעבר את אימת השואה, אחר כך מזכיר שגם משפחתו עברה קצת שואה (כך שכנראה אפשר גם אחרת), ומסיים בזעקה ל"מנהיגות אחראית שמודעת לכוחם של מילים ומסוגלת להשתחרר מסולידריות מגזרית לטובת אחריות כלל ישראלית" – כלומר גם הוא פונה אל דרוקמן וחבריו.*

במאמר שפורסם שלשום במוסף "שבת" של מקור ראשון מביא לאו שלל ציטוטים מטורפים של רבנים שונים (הפעם כולל הראי"ה קוק) בדבר עליונותם של ישראל, מתלונן על כך ש"הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית זועק לשמיים", ומציע לבסוף באופן מדהים ש

על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעשות במידור ובבידול יש לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים.

הרב יובל שרלו (בראיון לשרי מקובר-בליקוב, מוסף "סופשבוע", מעריב, 20.8) חושב "שהספר איום ונורא […] נראה כמסמך אופרטיבי […וש]צריך להתייצב באומץ, ביושר ובנאמנות הלכתית ולהכריז בקול גדול שמה שנכתב בספר לכאורה בשם היהדות אינו נכון."**

הרב יעקב מדן קובע שהספר מוציא הלכות מהקשרן, אם כי אולי לא הבנתי אותו נכון. הנה ציטוט מהלינק לעיל:

לטענת הרב מדן, הבעיה המרכזית בספר "תורת המלך" הינה הפרשנות הטכנית של הכתובים, כפי שהיא נעשית על ידי המחבר. "ברמב"ם נזכר מושג "דין מרומה", שאם הבירור ההלכתי מביא אותך למסקנה מסויימת ולפי האינטואיציה מרגיש הפוסק כי מדובר במסקנה מוטעית, אסור לו לפסוק הלכה אחרת הוא מגיע לפרדוקסים", אמר הרב מדן.

פרדוקסים? אין שום דבר פרדוקסלי בפסקי ההלכה שבתורת המלך. ואינטואיציה? האם יש ספק שעל פי האינטואיציה פסיקה שמורה שנשים אינן יכולות לתת עדות בבית דין היא מוטעית? מדוע לא מבטל אם כן הרב מדן פסיקה כזו?

אז מה היה לנו כאן? הרב פרומן – המיסטיקן, המקובל – הפך פתאום לפרגמטיסט: אנא, הוא מבקש, אל תעודדו שנאה, אל תעודדו דימוי שלילי לדת; הרב בן נון לעומתו מביא פסיקה נגדית ומתלונן (אבל גם באופן מוזר שמח) שאין בספר התייחסות לתרות הרב קוק ועל בסיס זה קורא לרבנים גדולים להתפכח; הרב לאו מציע הצעה שהיא לא רק חסרת סיכוי, לא רק נאיבית, אלא לדעתי תמוהה לחלוטין, דהיינו להחזיר לתוך תיבת הפנדורה הקבלית את החלוקות הגזעניות בין ישראל לעמים, וללמד את אהבת האדם כאדם; הרב שרלו מבקש להכריז שמה שנכתב בספר אינו נכון אבל לא ממש מפרט למה; ואת הרב מדן אני כאמור כנראה לא מצליח להבין.

אף אחד מהזועקים כנגד הספר ומחבריו לא עמד על הנקודה העיקרית, ולכן לא נתן תשובה אמיתית לבעיה שמובאת בו בלשון הלכתית וקבלית. כאמור, כל הפולמוס הצעקני הזה (וזה ניכר במיוחד בתגובתו של הרב בן נון) מתרחש מעל לראשי הציבור החילוני, ומנגד (כפי שניכר במיוחד בתגובתו של הרב פרומן) מכוון מאוד לאוזניהם: יש כאן חבורה של רבנים רציניים מאוד שפתאום נחרדו לדמותה של ההלכה, לדמותה של היהדות כפי שהיא עולה מתוך הספר האמור, ועלולה להיתפס בעיני החילונים.

תורת המלך ותורת המלכה

והחרדה היא במקומה. הספר תורת המלך עוסק לכאורה בדיני הריגת גוי, אולם כל מי שיציץ בו יבין שזהו רק התירוץ לבירור העמוק יותר שמתרחש מעל דפי הספר. אותו בירור מעמיק מנסה למעשה למצוא ולקבוע את ההבדלים המדוייקים בין יהודי ושאינו-יהודי. בשפה הלכתית וקבלית, ומתוך תפיסה מיתית ומהותנית, נהנים הכותבים לפרק ולהרכיב מחדש את הקטגוריות הללו ולהסביר לקורא מה בעצם ההבדל בין שני יצורים שונים כל כך אלה, והיכן הוא נעוץ. בסופו של דבר, אם כן, מאחורי הרמזים הדקים והעבים לאלימות כלפי פלסטינאים מסתתרים אנשים שבסך הכל מנסים לבסס את זהותם ואת עליונותם על הזולת.

יחד עם זאת, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, חכמים ומתוחכמים, והספר בנוי לתלפיות. זו אולי הסיבה שאין דרך הלכתית (למרות אותו פסק של החזון אי"ש – אוי, מה היינו עושים בלי אותו פסק של החזון אי"ש?) להפריך את הנטען בו. מכאן שמחברי הספר הצליחו בצורה טובה לבסס לעיני כל (או לפחות, למי שעוד לא היה לו ברור) את גזענותה ואת רצחנותה האפשרית של היהדות. כלומר כן: אפשר מתוך מקורות היהדות לבנות תפיסת עולם שהיתה גורמת לגרינג הנ"ל להנהן בהתלהבות.

וזה מה שמפחיד באמת את הרבנים הזועקים כנגד הספר: שערוותה המפלצתית של היהדות נחשפת. באותו גליון של מוסף "שבת" מצביע על כך הרב יהודה יפתח:

"תורת המלך" נגע בנקודה מאוד מאוד רגישה. הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם. [… …] וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברלים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית.

אבל לא רק זה מה שמפריע להם, והרב יפרח, שבעצמו חושב ש"היהדות אינה ככל העמים", עושה לעצמו את החיים קלים. כי אותם רבנים (אולי לבד מפרומן) מבינים שמשהו עמוק קרה בעולם המערבי במאות השנים האחרונות, משהו שהוא לא המצאה מתיפיפת של "מוסר נוצרי" מנותק, אלא קפיצת דרך מוסרית אמיתית, אותנטית, ששינתה את פני העולם. שביסוס הדמוקרטיה, ביטול העבדות, עליית ההכרה בשוויון האישה, התעצמות הדאגה לחלש, לחולה ולזר שבחברה, הדגש על משא ומתן כדרך לפתרון סכסוכים פרטיים וקהילתיים והניסיון להקים גוף עולמי מאחד לבירור מחלוקות – כל אלה הם לא פחות ממהפכות תודעתיות שעברה האנושות, מהפכות להן שותפים רוב רובם של היהודים בזמננו.***

המוסר האנושי התעדן והשתכלל במאות השנים האחרונות, ולא משנה כרגע אם הדבר הגיע כתוצאה מאתחלתא דגאולה, מתחילת עידן הדלי או משיפור כללי ברמת החיים. מוזר שדווקא מי שרואים עצמם אמונים על ערכי ישראל, מי שמרגישים עצמם אף נציגיה האותנטים ביותר של היהדות, לא נאמנים לאחד הרעיונות המקוריים והעמוקים שלה, והוא האפשרות (ואף החובה) של ההתפתחות האנושית. לכאורה יש לדעתם לחזור ולאמץ את "רוח המפקד של התנ"ך" (כך הרב יפרח במאמרו), במקום להבין, כפי שהבינו כבר חז"ל שזמנים חדשים משמעותם רגישות מוסרית חדשה, ומשמעותה של זאת שינוי מחוייב בהלכה (וחז"ל כמובן שינו הלכות רבות והוציאו פסוקים מפשוטם כדי לעדכן את המוסר המקראי).

השינוי המתחייב כאן הוא האמירה הברורה שאין כל הבדל מהותי בין יהודי ושאינו-יהודי. זהו, עד כדי כך פשוט. אני מנחש שכך גם חושבים בעומק לבם בן נון, שרלו ולאו (ואולי גם מדן. אני מנחש שפרומן לא חושב כך). לדעתי גם קל לראות, עובדתית, בעיניים, שאין כל יתרון ליהודים על פני אחרים, שהם לא יותר מוסריים, לא יותר חכמים, לא יותר רוחניים ולא יותר טובים בספורט. לא שאין כמה דברים שיהודים טובים בהם בצורה בולטת (נאמר, עריכת-דין), אבל הרי מספיק גוי אחד שיצטיין יותר כדי להפריך כל הבדל מהותי שאמור לכאורה להתקיים כאן. בכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לראות שכל מה שיש כאן הוא אגו שיצא משליטה? שאם אותם רבנים היו מגיחים לעולם מתוך רחם מוסלמית או נוצרית הם היו מאמינים היום בבכירותו ונבחרותו של מוחמד או ישו?

אולי הצפייה מאנשים שממלמלים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי" להתנער מההבלים הללו היא מוגזמת, אבל זו הנקודה העיקרית שבולטת בספר וזו הנקודה העיקרית שכנגדה המתנגדים אליו היו צריכים למחות. זו כמובן גם הנקודה העיקרית שמוציאה ליהדות שם רע (ובצדק), וזו הנקודה העיקרית שצריכה לעוף לפח הזבל של ההלכה, ולנוח שם יחד עם הציווי להרוג מחללי שבת בפרהסייה וההיתר לאב למכור את בתו כשפחה.

כמו קביעות הלכתיות אחרים, גם את זה אפשר לשנות. זה דורש לא רק יצירתיות וידע הלכתי, אלא בעיקר אומץ. זה דורש גם הבנה שללא טיפול שורש בבעיה הזו אין ליהדות עתיד אמיתי (ולא כיתתי) בעולם. גזענות אינה מצטלמת טוב בימינו וממילא בכל פעם שהמפלצת הגזענית הזאת הרימה את ראשה, בינתיים בקרב עמים אחרים, ראשה קופד. ממלחמת האזרחים האמריקאית, דרך הרייך השלישי ועד דרום אפריקה, זמן מחצית החיים של הפסולת הרעיונית הזאת הולך ומתקצר.

העולם בימינו נהנה להתגייס כנגד עמים שמפגינים גזענות, ובוודאי לא יהיה מוכן למופע ראווה של יהדות מגאלומנית. תוסיפו לזה גחלי אנטישמיות שבקלות אפשר ללבות לאש, וכבר ברור שישראל כ- Rogue State גזענית וקסנופובית לא תוכל להתקיים כפי שאנחנו נהנים ממנה כיום. תורת המלך אולי מחרב את הדימוי של היהדות כתורה שכל נתיבותיה שלום, אבל הגל גזעני-הקסנופובי הכללי שעובר על ישראל מאיים על מקומה באחוות העמים. "אין בעולם אפילו איש אחד שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי" כתב פעם עמוס קינן,**** וידע מה שהוא אומר.

אני רוצה לסיים בנימה אישית: אין כמו היהדת הגזענית הזאת לעורר אצלי תיעוב עמוק כלפי היהדות. כמה אני רוצה להיות לא-יהודי כשאני נחשף לטינופת האתנוצנטרית, היהירה הזאת. כפי שאמר עמוס הנביא, מתאב אנכי את גאון יעקב. אני גם בטוח שכאן אותה "שנאה עצמית" היא מוצדקת לחלוטין, ואני גם בטוח שהיא משותפת לגבי עניין זה לרוב הציבור, שבאופן כללי מסתייג מגזענות וולגרית שכזאת. בשביל הציבור הזה אותם רבנים שיצאו נגד הספר ותומכיו, על אף חוסר האומץ שלהם להתמודד עם הבעיה האמיתית שבו, הם קורות תמיכה חשובות בסוכת דוד המטה לנפול. יחד עם זה, הסטגנציה ההלכתית שמאפיינת את היהדות האורתודוקסית בימינו לא תוכל להימשך זמן רב בלי לגרור נטישה מאסיבית של כל בר דעת.

* אגב, מכך שכל התגובות התפרסמו בוואי-נט אפשר להבין שערוץ היהדות של האתר נהנה מאוד מהתפוצה הגדולה יותר של אתר האם שלו מול ערוץ היהדות שב-nrg, שמלך פעם בכיפה.

** הרב שרלו כתב עוד משהו על זה, שאני לא מצליח למצוא. בלי קשר לכך, מסיבות משפחתיות מעתה יש לפקפק באובייקטיביות שלי כלפי הרב שרלו.

*** יחד עם הכיוון ההומניסטי והליברלי הזה צמחה גם תנועה מקבילה-משלימה שביקרה את הערכים הללו וגינתה אותם כ"בלתי-אותנטיים", "כנועים" ו"בורגניים", אבל כפי שהראתי כאן, אותה תנועה רומנטית-שמרנית לא היתה זקוקה לחכמי ישראל כדי לצמוח ואינה בשום אופן המצאה יהודית מקורית.

**** במקרה קראתי לא מזמן את המשפט הזה אצל נורית גרץ, על דעת עצמו, עם עובד, עמ' 515. ספר מעניין מאוד, אגב, על חלומות אידיאולוגים ושברם.

על "אווטר" ו"יהודי טוב"

שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

בעולם של "מלחמת הכוכבים" (לפני השטות של לוקס שאני מזכיר כאן) ה"כוח" היה פתוח לכל, טובים כרעים, והשאלה היתה מה אתה עושה איתו, אם אתה לוקח אותו לצד האפל או למואר, לאגו או לטוּב, וה"כוח" היה בכל מקום ומעבר לכל מקום. זו מטאפורה טובה לרוחניות.

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::

Everything is God: The Radical Path of Nondual Judaism – Jay Michaelson

ג'יי מיכאלסון

בזמן שכאן בארץ פוסקים רבנים מתי אסור להרוג ילדי גויים ומתי דווקא מותר, יהדות ארה"ב שופעת ספרים של התחדשות והעמקה רוחנית. בשני העשורים האחרונים יצאו בארה"ב עשרות ספרים, מידי עשרות מחברים, רבנים והדיוטות, שכולם עוסקים בדרכים שונות להתקרב ולדעת את האלוהות ואת החיים. תנועת ה- Jewish Renewal פורחת עכשיו לא פחות מאשר בימי התסיסה התרבותית של שנות השישים, ונותר רק לקנא בכל הפעילויות, התנועות והמגזינים המקוונים שנולדים שם חדשות לבקרים.

אחד ההוגים והיוצרים החשובים בתחום הזה כיום הוא ג'יי מיכאלסון, שכותב מעל במות שונות על רוחניות יהודית. מיכאלסון, לבד מלהשלים דוקטורט על פרנקיזם באוניברסיטה העברית, עסק ועוסק רבות, ככותב, כעורך וכמורה, בתרבות היהודית המתחדשת בארה"ב. חשוב מכך, מיכאלסון לוקח את ההתפתחות הרוחנית שלו עצמו ברצינות הראויה, ולבד מלימודי קבלה במסגרות שונות גם תרגל לא מעט מדיטציית ויפאסנה – לא מזמן הוא השלים ריטריט של חמישה חודשי מדיטציה.

לפני חודש יצא ספרו האחרון, שמסמן לדעתי נקודת ציון בדברי ימי הרוחניות היהודית המתחדשת. הספר נקרא  Everything is God: The Radical Path of Nondual Judaism, והוא עוסק בצומת שהיא אולי הבעייתית ביותר, אבל גם בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לצמיחה, במפגש שבין היהדות לדתות המזרח. זאת מכיוון שאחת השאלות המרכזיות שעולות מתוך המפגש הזה היא איך, אם בכלל, ניתן ליישב את האחדות חסרת-השניות המזרחית עם תמונת העולם היהודית בה אלוהים ניצב לכאורה מחוץ לעולם ומוריד אליו פקודות.

השאלה הזאת היא מרכזית פחות בגלל העניין התיאולוגי שבה, ויותר מפני שהיא מעסיקה בפועל ממש כמעט את כל יהודי שבא במגע רציני עם דתות המזרח. יהודים שכאלה, ואני ביניהם כמובן, לא יכולים להכחיש את האמת הפשוטה שבתמונת העולם המזרחית הנון-דואליסטית (כלומר ההכרה בכך שהכל, בסופו של דבר, אחד), ומאידך לא יכולים שלא לראות שתמונת העולם שעולה מתוך דפי המקרא, ומתוך כתבי רבים מדרשניו ופרשניו, שונה בתכלית. הזמן אם כן בשל מאוד לניסיון ליישב בין ההשקפות הקיומיות השונות הללו, ולמשימה זו הקדיש מיכאלסון את ספרו.

ומיכאלסון עושה עבודה טובה למדי. הספר מחולק לשני שערים עיקריים, "שמיים" ו"ארץ", כאשר בראשון הוא עוסק בתיאוריה ובשני במעשה, כיאה ליוזמה נון-דואליסטית שלא יכולה לוותר על אף מימד של החיים. דווקא בשער האחרון מצליח לדעתי מיכאלסון לדייק יותר ולתת לקורא כלים חשובים להתפתחות רוחנית אמיתית, לא מעט בזכות כתיבתו הנעימה והיפה. הנה למשל אחד ההסברים שנותן מיכאלסון לתרגול נון-דואליסטי של מצוות הכשרות:

אני רוצה להציע שקריאה נון-דואלית למשפט "אלוהים ציווה את זה" היא "אלוהים הופך לזה". במקום לחפש הסברים רוחניים לחוקי הכשרות, גישה נון-דואליסטית לעניין יכולה לראות את הציוויים האלה כעניין חומרי בלבד. כשרות היא תרגול של הגוף, והיא מכירה בערכו של הגוף, של העולם החומרי, כשלעצמו. חוסר הטעם בעניין הוא הטעם בעניין: זו הצורה שבה הבלתי-ניתן-להבעה מופיע בתוך העולם. (עמ' 197)

החלק הראשון הוא מעט יותר בעייתי. מיכאלסון רואה בתפיסה הנון-דואליסטית של המציאות את השלב האחרון והביטוי המלא של יחסי האדם והאלוהים, לאמור: האדם מבין שהוא מאז ומעולם היה הכוליות עצמה (בשפה יהודית: האלוהות), ומתוך העמדה הזאת הוא יכול לפעול בצורה הרמונית, ספונטאנית וטובה בעולם. התפיסה הזאת מקובלת מאוד בתרבות הרוחנית של ימינו, והאמת היא שגם אני שותף לה.

אבל התבוננות קצרה (וכנה) ביהדות לדורותיה תגלה לנו שתפיסה נון-דואליסטית צצה רק במאתיים השנים האחרונות. לא רק זה, אלא שגם כאן אין למצוא מבחר עשיר של מורים. צריך להודות על האמת: הדרך הנון-דואליסטית היחידה ביהדות שייכת לחסידות חב"ד. ניצוצות של נון-דואליזם אפשר למצוא אצל צדיקים חסידיים שונים כמו גם אצל הראי"ה קוק, אבל נון-דואליזם כמערכת שיטתית שלמה יש רק שם. מיכאלסון מביא מתורת חב"ד, אבל גם ציטוטים שונים ויפים מכל מני יהודים על כך ש"מלוא כל הארץ כבודו" ושאלוהים למעשה ממלא את המציאות.

הבעיה עם זה היא שצריך להבדיל היטב בין נון-דואליזם לפנתאיזם או אידיאליזם לסוגיהם. שני האחרונים פעמים רבות יוותרו על העולם לטובת איזה מימד אלוהי "מוחלט" ואמורפי, שהוא לכאורה המציאות האמיתית, בעוד שהעולם הוא רק אשלייה. בנון-דואליזם אמיתי העולם על כל פרטיו הוא בעל קיום ותוקף. כאשר אומרים "אלוהים הוא העולם" צריך על כן לבדוק ששני צדדי המשוואה הזאת נשארים חיוניים. מיכאלסון יודע את זה כמובן ואף כותב כך בפירוש, ולכן חבל שהוא לא התעקב קצת יותר על השיטה החב"דית, שאכן מדגישה את חשיבותו של העולם הזה, ופחות על ציטוטים לא מפורשים של רבנים אחרים.

מיכאלסון מכיר בכך שהנון-דואליזם חדש ליהדות, ומכיוון שתפיסה זו היא כאמור לדעתו הביטוי המושלם של הדתיות, עולה השאלה מדוע אבותינו לא הבינו זאת. הפתרון שלו לכך הוא לראות בהתפתחותה של היהדות תהליך אבולוציוני, שבתחילתו כלל אל מלוכני, כוחני וקנאי, ובסופו מתעדן לכדי ראייתנו כולנו כבטויים שלמים של האלוהות, הפועלים במשותף לתיקון עולם. העניין היהודי הנוכחי בנון-דואליזם הוא לדידו של מיכאלסון התפתחות בעלת מימדים משיחיים.

ראיית השלב הנון-דואליסטי ביהדות כתוצאה הסופית של התפתחות אבולוציונית, כלומר כביטוי נכון יותר, אם לא הנכון ביותר, של הקשר בין האדם לאלוהים, מביאה לשתי מסקנות ברורות: ראשית, היא מציבה את חסידות חב"ד כהתגלמות העליונה של המסורת הרוחנית של היהדות (לפחות לפני התפרצותו של הקרקס המשיחי הנוכחי) – זאת לבד אולי מההתעוררות הרוחנית הלא-אורתודוקסית (או, פשוט, הניו-אייג'ית) בימינו.

שנית, היא מביאה אותנו להכרה שמה שלקח ליהדות יותר מ-3000 שנה להגיע אליו היה נחלתן של הדתות המזרחיות כמעט מתחילתן. במילים אחרות ההינדואיזם, הבודהיזם והדאואיזם לא היו צריכים כלל אלפי שנים כדי להתפתח לכדי נון-דואליזם, ורק במונותאיזם סיבך את עצמו בתחילה עם אלוהות שהיא "אחרת לחלוטין" ונמצאת "אי שם".

לדעתי במידה רבה זה נכון. במזרח ידעו להביט פנימה הרבה לפני המערב (לבד מיוון העתיקה), ולמדו מהר יותר את מבנה וטבע הנפש האנושית. מתוך כך גם ידעו קודם למערב לנסח ולממש את הראיה הנון-דואליסטית ואת הזיקה הנון-דואליסטית לקיום עצמו.

אז במה בכל זאת התעסקה היהדות כל כך הרבה שנים? כמובן: הראייה האבולוציונית עצמה, שצורתה הקדמונית היא המשיחיות, היא פיתוח יהודי מקורי. ראיית המציאות כמתקדמת לקראת תכלית, והזמן כליניארי-טלאולוגי ולא כמעגלי, היא ראייה יהודית (ובהמשך נוצרית ומוסלמית כמובן).

מיכאלסון היהודי משתמש אם כן בראייה האבולוציונית היהודית כדי להסביר איך היהדות הגיעה בסופו של דבר (ובצורה מעגלית משהו) לתמונת העולם המזרחית. במידה רבה זהו כוחו של הספר הזה, כי בתהליך האבולוציוני הזה היהדות לא איבדה את כל מה שייחד אותה, ומיכאלסון מצליח להראות זאת. הוא מסביר בצורה יפה איך שנון-דואליזם אמיתי אינו מונע התפתחות ושיפור במימד הזמן, ומתעקב כדי להצביע על המקומות שבהן המורשת היהודית יכולה להעשיר ראיית עולם נון-דואליסטית, וכך להפרות ראיית עולם מזרחית.

כל זה מצויין, לבד מעניין קטן אבל חשוב: מיכאלסון נוטה לזהות את החוויה הנון-דואליסטית של היהודי עם זו של הבודהיסט או ההינדי. כך, על פי מיכאלסון "עבור היהודי הנון-דואליסטי המסורתי מה שנשאר אחרי שהעצמי נעלם הוא האין-סוף, או אלוהים. עבור מי שאינו תאיסטי, […] מה שנשאר הוא פשוט דהרמה, או 'כפי שהדברים הינם'" (עמ' 160).

מניסיוני השוואה זו אינה מדוייקת. אלוהים הוא לא פשוט 'הדברים כפי שהם', אלא, כאמור, גם התפתחות לטובה, גם תנועה של שפע. כך שאם יהודי, כאשר העצמי ניטל ממנו, ירגיש את אלוהים, הוא ירגיש משהו שונה ממה שירגיש בודהיסט.

ואכן, לפחות עבור היהודי הכותב שורות אלה הדבר גרם בתחילה למבוכה לא מעטה כאשר התפלמסתי בנחישות עם מורים רוחניים מזרחיים שונים: אני התעקשתי שהמציאות כפי שהיא היא טובה ומיטיבה, עסיסית ושופעת, והם (למשל ראמש בלסקר, שמיכאלסון מרבה לצטט ממנו) טענו מנגד שהיא 'פשוט כפי שהיא'. ישנה כמובן האפשרות שאני עדיין נאחז במשהו שהם (ומיכאלסון) כבר הרפו ממנו, אבל אם לא הרי שייתכן שהתרבות שממנה בא המיסטיקן משפיעה על החוויות הרוחניות שלו, אף העמוקות ביותר.

ברור אם כן שסוגיות רבות עוד לפנינו בניסיון לזווג יהדות ונון-דואליזם, והספר הזה פורץ דרך בנכונות שלו להתעסק בכנות וברצינות עם האתגר שהנון-דואליזם מציב בפני היהדות, אתגר שכמעט כל יהודי שמתעניין בהתפתחות רוחנית בימינו יגיע אליו במוקדם או במאוחר. למיכאלסון בהחלט יש מה לתרום בעניין – הנה ציטוט נוסף לסיום, שימושי מאוד, מהספר:

הכל קורה כפי שהוא חייב, לא כפי שהוא צריך. […] ההבנה הזאת מבשרת תמורה גדולה מהדימוי המונותאיסטי של אלוהים המפקד על העולם, ובעקבותיה של העבודה הרוחנית. כאשר דבר-מה מצער מתרחש, המונותאיסט מסביר זאת על ידי פניה לאיזו תכלית גבוהה. הנון-דואליסט לא מציג שום הסבר כזה, אלא מזמין קבלה מסוג עמוק יותר. […] הכל הוא האלוהות בהתרחשותה. האם אני יכול להיות עם זה, ולא לרוץ להסבר או רציונליזציה? […] אין משהו שמוצדק שיקרה או משהו שלא מוצדק שיקרה. יש רק את מה שמתרחש על פי התנאים הנוכחיים. ובהתרת גבולות ההסבר, שמתי לב, מגיעה טעימה מהעולם הבא. (עמ' 99-100)

ועוד ציטוט אחד לקוראי הבלוג בלבד, שאני מאוד אהבתי ושלדעתי מחזיק סוד גדול:

אין מי שיש לכעוס עליו, ואין מי שכועס […] אלוהים הוא התעוררות הכעס, והוא הרגשתו. היודע, הידיעה, והידוע. וגם, ברוך השם, ההתפוגגות של הכעס. וב'ברוך השם' הזה, אני חושב, נמצאת החידה היפיפיה של הדת (עמ' 162)

 

[עלה אתמול באתר מעריב]

האם הרציונל חייב לבטל את אלוהים?

צ'רלס טיילור התווסף בתקופה האחרונה לרשימת מורי ורבותי, ואני מתענג על כל טקסט שלו. בעודי מעלעל עלעול חוזר ב- Sources of the Self (ספר שהוא חוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, ואני מאוד ממליץ עליו כדי להבין איך הגענו, התרבות המערבית, עד הלום לא רק מבחינת התפיסה העצמית שלנו אלא גם מבחינה דתית-רוחנית) הגעתי לפסקה שמיד תצוטט. אך לפניה אקדים הסבר קצר.

טיילור בודק בספר הנ"ל את התפיסה העצמית שלנו כיום, ואת מקורותיה ההיסטוריים. מעולם, הוא מזכיר, לא היתה תרבות חילונית כתרבות המערבית, תרבות בה רוב האנשים אינם דתיים (או אם כן, מסתפקים באמונה דלילה ב"כוח עליון"). איך זה קרה? הוא מנתח את תהליכי החילון, ופוסל את ההסברים הידועים לעניין, כמו עליית החברה התעשייתית, האתוס המדעי, הרציונליות, החירות האזרחית והאישית. כל אלה כמובן השפיעו, הוא אומר, אבל דרוש משהו נוסף כדי שאנשים יפרקו מעליהם מסורות דתיות בנות אלפי שנים. דרוש תחליף. טיילור קובע כי לא ייתכן אדם ללא מסגרת מוסרית שתעמיד אותו במקומו, שתהיה בשבילו מצפן: האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק). האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שכאלה, שהיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), ריחוק נאצל מה"חומר", אובייקטיביות ואתיקה; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם כמובן הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה. (וכמו שכותב לי אריק שמידט בספר Restless Souls שהמלצתי עליו מימין (עמ' 5): "רק כאשר החירות, האושר והאוטונומיה של הנאורות עברו דרך העדשה הרומנטית הפכו החיים הרוחניים להיות עניין חוויתי עבור נפשות רציונליות" – וכך נולד הניו-אייג'. אבל זה סיפור אחר.)

עבור טיילור, אם כן, שהוא מה שנקרא "practicing Catholic", הויתור המודרני על אלוהים נובע מהחלפתו במקור מוסרי אחר – ולא בהתעוררות של רוב בני האדם מאיזו אמונה תפלה שפשוט עד לפני מאתיים שנה הם לא שמו לב שהיא טיפשית וחסרת כל ביסוס. מה שמביא אותנו אל אותה פסקה שקראתי ועוררה בי תהיה. טיילור מדבר כאן על חוסר ההכרח הרציונלי לזרוק את אלוהים מתמונת העולם שלנו.

המודעות העצמית שלי כלא-מושלם, דבר שברור לי כאשר אני בספק, היא מה שעבור דקרט לא יכול היה להתקיים אלמלא היה בי רעיון של שלמות, ורעיון כזה לא היה לי אלמלא היה אלוהים [שהוא מושלם, ונטע בי את אותו רעיון – ת.פ.]. בלי קשר למה שאנחנו חושבים על ה'הוכחה' הזאת [זאת אחת ההוכחות של דקרט לקיומו של אלוהים – ת.פ.], היא מבהירה לנו את האינטואיציה (האוגוסטינית במקורה), ששורש הכושר של הנשמה לשאוף אל האמת נמצא בקשר שלה עם האל.

לאור האינטואיציה הזאת ההימנעות מהטיפול באלוהים כחפץ בין שאר החפצים בעולם המדע הפיזיקלי היא לא הגבלה שרירותית או חיסרון באומץ לב מצידי; להפך: ההכרה בתלות שלי באל שייכת לטבעו של היגיון אחראי. […] ההנחה האפריורית של חסידי הנאורות הרדיקלית היא שהעמדה של לפלאס היא איכשהו יותר 'רציונלית' משל דקרט, שישנו דבר כזה כמו 'מה שהעובדות מראות להיגיון' בנבדל מכל זווית ראייה בנוגע לשורשו המוסרי או הרוחני. התזה שלי לכל אורך עמודים אלה היא שהאמונה הזאת בישועות שמציע לנו הרציונל הבלתי-תלוי היא אשלייה, שהמעבר מדקרט ללפלאס היה כרוך בשנוי של מה שנחשב שהוא טבעו ומקומו המוסרי של ההיגיון. (עמ' 324-325)

טיילור מזכיר כאן את לפלאס, האסטרונום והמתמטיקאי מתחילת המאה ה-19 שכאשר נפוליאון שאל אותו האם נכון שהתיאוריה שלו על היקום לא כוללת את הבורא, ענה לו שהוא "לא היה צריך את ההיפותזה הזאת". כלומר האל עבור לפלאס הוא דבר. הוא ישות בעולם שיכולה לעשות דברים, אבל אם מוצאים שהדברים יכולים להיעשות בלעדיה, אין בה כבר צורך. טיילור כאמור מתנגד לראיית האל כישות שכזו.

ויש לדעתי משהו במה שהוא אומר. קודם כל, אגב, תמיד אהבתי את ה"הוכחה" הזאת של דקרט. לדעתי היא היותר מתקבלת על הדעת מבין ההוכחות שהוא מביא: אם אדם עיוור לא יידע על אפשרותה של ראיה אם לא יהיה מי שיאמר לו שהיא קיימת, האם יצור סופי יידע על קיומו של נצח, של אינסוף, ללא קיום של מציאות שכזו (ומגע איתה)?

אבל מה בנוגע לדבריו של טיילור? האם אכן אין חיוב לוותר על אלוהים בשם הרציונליות הטהורה? האם, אם נדבוק רק בעובדות, אם לא נסכים להאמין בדבר או להניח דבר שלא הוכח, לא נהיה חייבים לומר שבמצב כזה הנחת המוצא היא שאין אלוהים? יש בזה, אני חושב, הגיון מסויים שמדבר אל כולנו. אך טיילור אומר שזה יהיה כך רק אם נניח שאלוהים הוא דבר, שהוא תופעה, שהוא "אי שם" ולכן אפשר גם לומר שהוא לא. אבל אלוהים כמקור המוסרי שלנו הוא משהו אחר. זהו אלוהים שנמצא כמצע לקיום כולו, מצע שהוא טוב, ולכן מניע את העולם כלפי הטוב, ודורש מאיתנו להניע את עצמנו לאותו כיוון גם כן.

טיילור חושב שאי אפשר לפסול את קיומו של זה. אלוהים במקרה כזה הוא מחוץ לתחום השיפוט של הרציונל, כי הוא עומד בבסיסו (כמקור המניע אותו לכיוון הראוי). מה שהוא אומר הוא שלעומת דקרט, לפלאס לא "השתמש בהיגיון והלך איתו עד הסוף", אלא רק החליף לעצמו מקור מוסרי (מאלוהים, לרציונל כסמכות פנימית טהורה ואובייקטיבית).

כל העניין המוסרי חשוב לטיילור כי הוא מצייר את האדם כבראש ובראשונה יצור מוסרי. כאמור, כפי שכוח המשיכה מושך אותנו כלפי הארץ, המוסר הוא שמושך אותנו כלפי הטוב. הטוב בשבילו אינו פחות אמיתי מהאדמה (כן כן, הוא חושב שמי שטוען שהטוב הוא עניין סובייקטיבי בלבד עושה שקר בנפשו), והמשיכה הזאת עבור טיילור היא חלק מהותי ומרכזי בחיינו. בחלקים אחרים של הספר הוא מצביע על חובם של המקורות המוסריים האחרים שהוא מציין לזה הדתי (המונותאיסטי – הוא מדבר כמעט רק על התרבות המערבית), ולמעשה מנסה להראות שאין להם רגליים בלעדיו.

אני חושב שיש משהו מאוד עמוק בדבריו. אני גם יכול להזדהות איתם באופן אישי, כי אני בהחלט בעיקר "יצור מוסרי", ו"הטוב" בהחלט מניע אותי. אמנם אני מגיע לקיום האל דרך התבוננות אינטואיטיבית בחיים, ולא בצורה מושכלת, אבל זה נחמד לקבל תמיכה מהכיוון הזה. אלוהים כמקור מוסרי הכרחי בעולמו של האדם, כמה שעומד בשורשו של הטוב, ולא כמי שברא אי פעם את העולם. נראה לי נכון.

ובכל זאת, יש מימד מושכל, לוגי, לתפיסה הדתית שלי. וכאן אני רוצה להביא קטע אחר שנתקלתי בו לאחרונה, קטע מתוך הדמוקרטיה באמריקה, ספרו המונומנטלי של אלקסיס דה-טוקוויל מאמצע המאה ה-19. כי כאשר אנחנו מדברים על האלוהים של טיילור, אנחנו הרי מדברים על משהו מאוד מופשט, שלא לומר "עקרוני" – זה יותר עקרון אבסטרקטי מאשר ישות חיה. זה, מה שנקרא "אלוהי הפילוסופים", ובהחלט לא אלוהי אברהם יצחק ויעקב.

גם האלוהים שלי, הגם שחי, הוא מעין אחדות ברוכה וכוללת-כל. האלוהים הזה, כאמור, לבד מזה שהוא ברור לי מתוך ראייה אינטואיטיבית, הוא גם הגיוני בעיני. יש משהו הגיוני באחדות, לא? משהו פשוט, קל, נקי, אפילו יפה. בלי להסתבך עם איזה אל פרסונלי, "אישיות" שכזו, "טיפוס", שנמצא כאילו מחוץ לעולם ושהוא ברא אותו ומאז מפקח עליו. רעיון הרבה יותר מסובך, שלא לומר מלוכלך. ככה זה לפחות נתפס בהגיון שלי.

בדיוק את הנקודה הזאת תופס טוקוויל, והוא רואה את המלכודת שבה. בקטע שנקרא "מהו המושך עמים דמוקרטיים לפנתיאיזם" הוא כותב כך:

רעיון האחדות נכנס בו באדם כדיבוק; מחפש הוא אותה מכל הצדדים, וכשנדמה לו כי מצא אותה הרי בנקל הוא מתרווח בחיקה ומוצא בה מנוח. הוא מגלה שאין דבר בעולם מלבד בריאה ובורא, אבל חלוקה ראשונית זו של הדברים עודנה גורמת לו אי-נוחות והוא מבקש להרחיב ולפשט את תפיסתו באמצעות הכללת אלוהים והיקום בשלמות אחת גדולה. אם ימצא אדם שיטה פילוסופית המלמדת שיש לראות את כל הדברים המצויים בעולם – בין חומריים ובין לא-חומריים, בין נראים לעין ובין סמויים מן העין – רק כחלקים של ישות עצומה שהיא לבדה נשארת נצחית בתוך השינוי המתמיד והתמורה הלא-פוסקת של כל המהווה אותה, יכול להיות בטוח כי שיטה כזאת, אף שהיא הורסת את עצמיותו של האדם, או דווקא משום שהיא הורסת אותה, יהיו בה קסמים נסתרים שימשכו את לבם של אנשים החיים בדמוקרטיה; כל הרגלי המחשבה שלהם מכשירים אותם לחשוב כך ומכינים אותם מראש לקבלה. מדרך הטבע היא מושכת ומרתקת את דמיונם; היא מטפחת את גאוותו של שכלם, ובתוך כך היא מחניפה לעצלותו. (עמ' 648, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם)

איזו חדות אבחנה. בפסקה אחת הוא מנבא את המשיכה של הניו-אייג' (שפורח רק בדמוקרטיות) לתורות המזרח הפנתאיסטיות, זורק משפט על התשוקה (הנלוזה מבחינתו) לאבד את האני, ולבסוף מזהה את הגאווה, את אהבה העצמית, שבשימוש בהגיון קר ומרוחק, שבהסתמכות אך ורק על המסקנות הנגזרות ממנו (הגאווה הזאת, יאמר טיילור, היא תופעה נלווית כמעט הכרחית של שימוש ברציונל כמקור מוסרי במקום האל. הרציונל שהוא בתפיסה ההומניסטית "שלנו", שהוא ביטוי של כל הנשגב באדם, ונשגב רק בו, כי רק לו בטבע יש כושר שכזה).

אז האם התפיסה של האל כאחדות היא תוצאה של גאווה? של התמכרות לרציונל? האם השאיפה לאחדות, לפשטות היא גאווה של האינטלקט? קשה לי להסכים שהיא רק זה. אבל הטיעונים שלי בעד אחדות בהחלט תלויים ברציונליות (וגם באותה ראייה, אבל בעייתי כמובן להביא את החוויות שלי כעדות). כמו כן, אולי גאוותי מעוורת אותי.

גמר חתימה טובה.

[אני יוצא לאיזה סופ"ש מדיטציה, כך שלא אוכל לטקבק]