רוח בלהות מהלכת בעת הזו על פני הציונות הדתית. זוהי רוח הבלהות של הכשרת החילוניות לכתחילה; של "ביטול החברה הדתית". רבני הציונות הדתית הישנה חברו יחד למלחמת-מצווה ברוח הזו. אולם אם כנפיה של הרוח הן ההיגיון מחד גיסא וההכרח ההיסטורי מאידך גיסא, יש לשער שמלחמתם לא תצלח.

הרב יואל בן נון מכשיר את הישראליות החילונית

הנה, למשל, מסימני הרוח: לקראת יום העצמאות האחרון, לפני כחודשיים, יצא ספר חדש של הרב יואל בן נון, תחת השם נס קיבוץ הגלויות: כוחה של יהדות ישראלית (ג"נ: הספר נערך ע"י גיסי היקר והמוכשר, אביעד יחיאלי). בספר מכונסים מאמרים בהם קושר הרב בן נון את הגאולה הישראלית הראשונה, יציאת מצריים, לגאולה הישראלית האחרונה, שהיא על פיו קיבוץ גלויות והקמת מדינת ישראל. לבד מהמסות של בן נון ישנם גם קטעי "הגדה לליל העצמאות", כלומר קטעי תפילה, הגות וספרות שהרב בן נון מייעד לקריאה בערב יום העצמאות, שכן "ראוי ליל העצמאות ל'הגדה' משלו, כמו ליל הסדר" (ואכן, מזה שנים שהרב בן נון עורך בביתו סדר ליל העצמאות שכזה).

ישנם פרקים רבים מעניינים בספר, אולם כאן אני רוצה להתייחס לפרק אחד, לא מעט מהפכני. על אחורי הספר כתוב שהוא "מציב אתגר רוחני-ציוני מלכד אל מול החותרים לפצל את החברה היהודית-ישראלית ל'דתיים' לחוד ו'חילוניים' לחוד", ומול הפיצול הזה יוצא בן נון במיוחד בפרק "מגילת העצמאות, פשר ומשמעות".

הפרק הזה ממשיך קו מרכזי בחשיבתו של הרב יואל בן נון, שמבקש לאחד בין חלקי העם השונים, מבקש את אחדות ישראל, ויחד עם זה לא את אחידותה; כל זאת גם לא כסיסמה פשוטה של "התנחלות בלבבות" אלו של אלו ולהפך, אלא מתוך ההגיון הפנימי של עולם התורה. ניתן למצוא את הקו הזה, למשל, במאמר שכתב באקדמות (י', כסלו תשס"א), בו ביטא עמדה סובלנית מאוד כלפי הישראלים החילונים, תוך עיון בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, וכמובן הרבנים קוק. בפרק שלפנינו (ומעניין להשוות ולראות את כברת הדרך שעשה הרב בן נון מאז ועד היום), מסתמך בן נון על הראי"ה קוק, אבל יוצא מתוך מגילת העצמאות. למעשה בספר מתייחס הרב בן נון אל מגילת העצמאות כטקסט מקודש, ומפרש ומצליח למצוא בה סימנים לחזונו.

בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים". משם ממשיך בן נון ומפרש את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. לא אביא כאן את פרשנותו היפה, אלא רק את מסקנותיה: "'העצמות היבשות' היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל". את אחדות ממלכות יהודה וישראל שבחזון יחזקאל מעתיק הרב בן נון אל ימינו, ורואה בה את אחדות היהדות הדתית והיהדות החילונית:

לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר "תאונה" זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח ב"עצמות היבשות" והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של "חזון שני העצים" – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

הרב בן נון מכריז שהחילוניות איננה תאונה זמנית, שהחילוניות היא חלק אורגני מהישראליות, ושהיא לא הולכת להיעלם. את זה מקשר בן נון למספד בירושלים הידוע של הראי"ה קוק, אותו הספד שנשא במלאת שבעה למותו של בנימין זאב הרצל, ובו בעצם רמז שהרצל ממלא את תפקידו של משיח בן-יוסף, מבשרו ומכין-דרכו של משיח בן-דוד. עבור בן נון, ניתן להבין מכך כי

לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי […] הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.

הגאולה תלויה בשיתוף הפעולה שבין היהדות הדתית ליהדות החילונית. שני זרמים אלה תלויים זה בזה. לכן שני זרמים אלה נצרכים, ואין אחד מהם צפוי להיעלם. לכן על היהודים הדתיים להכיר בלגיטימיות של היהודים החילוניים, ולא לשבת כסוסי ציפורניים בצפייה שהם יחזרו בתשובה. במילים אחרות: הרב יואל בן נון מכשיר את החילוניות לכתחילה ורואה בה צורת חיים יהודית לגיטימית.

נדמה שכאן טמון מהפך גדול, ולמעשה מסימניה של תנועה, תנועה שיוצאת מתוך היהדות האורתודוקסית המרכזניקית ומביאה את החזון הקוקי-מרכזניקי למה שניתן לכנות השלב ההכרחי הבא. לאמור, אם תרגום חזונו של הרב קוק היה עד כה הניסיון של הדתי-לאומי להשתלב במפעל הציוני תוך צפייה שהציוני ימהר לחזור בתשובה ולהשתלב במפעל ההלכתי, כעת כשמתברר מעבר לכל ספק שהחילוני לא ממש מתכוון לחזור בתשובה (וגם שיש מעלים ספקות לגבי הציוניות שלו), עובר המרכזניק לתמונת עולם בה יש שיתוף פעולה על בסיס שוויון ולגיטימציה הדדית בין הישראלי החילוני לבין הישראלי ההלכתי.

דיאלוג שכזה, בין שווים, לפחות לא יעורר סלידה בקרב החילוני, שלא ממש מתמלא אהבה אם מתיחסים אליו כתינוק (שנשבה). דיאלוג שכזה גם יאפשר בנייה תרבותית פורה וחיונית עם החילונים שמעוניינים בכך, שעדיין ציונים ושרואים את עצמם כחלק פעיל ואחראי מהתרבות היהודית. והנה נושבת הרוח.

יואב שורק מבטל את החברה הדתית

קול נוסף שנושב לאותו כיוון הוא כמובן יואב שורק, שכבר שנים קורא להפסקת הצפייה האינסופית של האורתודוקסיה הן לגאולה ניסית והן לחזרה בתשובה המונית, ולהכרה במצב הנוכחי כ"גאול" (או אולי "גאול מספיק", על משקל good enough mother של וויניקוט), על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית – כלומר, התאמת ההלכה למציאות מתוך תעוזה ויוזמה, ולא מתוך התלות בתקדימים חסרי הקשר ואנלוגיות קלושות.

שורק פרסם בפסח האחרון מאמר רציני וחשוב תחת הכותרת "האתגר: ביטול החברה הדתית" (מוסף "פסח", מקור ראשון, י"ד ניסן התשע"א), מאמר שזכה להדים רבים, חיוביים ושלילים (ואף שליליים מאוד, שהגיעו גם עד אתר "העין השביעית"). המאמר בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו ועד סופו (אנא, קראו אותו), ואביא כאן רק כמה פסקאות מייצגות. שורק, אם כן, מציע לחבריו סרוגי הכיפה ש

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'.

שורק מציע לגיטימציה לחילוניות לכתחילה. יהודים חילונים יהיו יהודים טובים, לא תינוקות ולא כופרים. יהודים שומרי הלכה יהיו מעין סופר-ג'וז, יהודים פורטה, שלוקחים על עצמם מחוייבות מועצמת לברית בין האל לעם.

מדובר, בעצם, במודל ששרר כשהיה קיים בית המקדש, בו כוהנים מעטים היוו אליטה דתית ונותני שירותי דת עבור ההמונים, המשיך כנראה בימי בית שני, בהבחנה בין "חכמים" ל"עם הארץ", ופותח הלאה מאוחר יותר בנצרות, בה רק חלק קטן מהאוכלוסייה מקדיש את חייו בצורה אינטנסיבית לדת. זה גם מודל שכבר היום מתממש בפועל בקהילות יהודיות רבות בארה"ב, בהן רק הרב (האורתודוקסי, הקונסרבטיבי או החב"די) מקיים מצוות, ואילו כל השאר מגיעים לבית הכנסת במכונית כדי להיות חלק מהקהילה. יש כאן, אם כן, לא רק התקדמות (של המטריאליזם ההיסטורי, אם נמשיך את הקו הרטורי) אלא במובנים רבים חזרה למקורות.

ועוד לא עמדנו על העיקר: שלא כמו בארה"ב, בישראל למודל הזה יש פוטנציאל להעשיר לא רק את חיי היהודים החילונים, אלא להעצים את היהדות עצמה, מפני שכאשר התרבות הדומיננטית היא יהודית, וכאשר החילונים מרגישים חלק לגיטימי מהתרבות הזאת (כפי שכבר היום מתרחש בפריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים) הם יכולים גם לשנות ולשפר אותה. אני מדבר על מצב בו החילונים לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם. לדעתי זהו אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה).

שורק מתייחס לכך:

המהפכה אינה רק תורנית, אלא גם חברתית-פוליטית, כזו הטומנת בחובה שינוי דרמטי של מוקדי הכוח: אם אכן לא יהיה בסיס להבחנה החותכת בין דתיים לחילונים, נגלה מחדש שיש במדינת ישראל ציבור גדול מאוד, מיינסטרים משמעותי, המחויב ליהדות ורואה בה את תשתית חייו. אם אכן ניטשת כיום 'מלחמת התרבות' בין ערכים יהודיים לערכים ליברליים, בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי, הרי שבעת שייפתח המודל הדתי היא תוכרע במהרה – לטובת הזהות ה'יהודית'.

היא תוכרע לטובה, אבל לא בהכרח למקום 'דתי'. שהרי ברגע שהמחויבות לתורה אינה מחויבות ל'דתיות', לתפיסת עולם מאוד מסוימת, ניתנת מחדש לגיטימציה לשכל הישר לתבוע את שלו בשיח ההלכתי. ברבים מן הפולמוסים הניטשים בשנים האחרונות בין דתיים לחילונים ההכרעה תהיה לטובת הצד החילוני דווקא, כי הוא מייצג לא פעם את השכל הישר, ואת ההנחה שהשכל הזה אינו סותר את ערכי היהדות (והמופת בעניין זה הוא ח"כ הרב חיים אמסלם, ואכמ"ל).

אני לא יודע אם אני שותף לאופטימיות המרכזניקית של שורק, על כך שברגע שיפול הגבול בין דתיים לחילניים מלחמת התרבות "תוכרע במהרה לטובת הזהות ה'יהודית'". כלומר, אני חושב שבסופו של דבר רוב הציבור יבחר להחזיק בזהות היהודית, למרות שברור שיהיו יהודים שלא ירצו כל קשר עם המסורת. אני גם לא בטוח שגם הציבור שיבחר להיות "יהודי" יראה דווקא בהלכה ובמצוות משהו משמעותי – ודאי חלק כן וחלק לא. אבל אני מסכים שמדובר במהפכה רבתי בצורה שבה תיראה החברה היהודית במדינה.

הדבר העיקרי הוא כמובן האפשרות לבנייה משותפת של המסורת וליניקה משותפת מערכיה, ללא הפקדתה כמונופול בידי "הדתיים". על כך מיד, אבל רק בהערת אגב, תארו לכם איך היתה המדינה נראית לולא היתה מעין כניעה מובנית בעמידתם של החילונים אל מול (הגופים) הדתיים, קל וחומר אל מול (מפלגות) החרדים. לא אכנס לפרטים הידועים לכולם (מתקציבים דרך גיוס ועד שעון קיץ). העניין הוא שהכבוד האפריורי שמוענק לאורתודוקסיה (המוביל בצורה בלתי נמנעת גם למשטמה מובלעת), שבזכותו זו נהנית מטובות הנאה מושחתות על פי כל קנה מידה, יפחת בצורה משמעותית.

הפסקה השנייה בדברי שורק לעיל לא פחות חשובה, בהדגישה את החזרה לשימוש ההלכתי בשכל, בהיגיון. מדובר בערעור על האקסיומה ההלכתית השגורה כיום שמחזיקה שככל שדבר יותר מהווה אבסורד גדול יותר (או סתם ביזאר), כך סביר יותר שאלוהים רוצה שנעשה דווקא אותו (וכתבתי על זה כאן). שורק מציע שדרך הארץ הכללית של העולם, או בשפה חילונית, השגרה הנורמלית, תהיה שיקול מרכזי בקביעת הלכה. במאמרו הוא מסרטט קווים כלליים של חברה כזו:

מדובר בחברה שבה הוכרעו כמעט כל המאבקים הדתיים המוכרים לנו מהשנים האחרונות – נגד המערכת הדתית-רבנית. כמעט בכל הצמתים הבעייתיים, או השנויים במחלוקת כיום בין הדתיים לחילונים, או בין החרד"לים לדתיים הליברלים, ההכרעה תהיה לטובת האחרונים: כך לגבי מעמד האישה (נשים יוכלו לשמש ברבנות, בדיינות, וכמובן בכל תפקיד בבית הכנסת) ולגבי גיור ממלכתי (שיושתת על תהליך לאומי-חברתי יותר מאשר דתי); כך בענייני צניעות (מכנסיים לנשים, ובכלל ויתור על קוד לבוש מוגדר לטובת עקרונות צניעות; שירת נשים ולחיצת יד), טהרת המשפחה (ביטול שבעה נקיים), שינויים בתפילה (שתותאם ללא גמגום למציאות של עם בארצו) ובלוח השנה (מתן מעמד הלכתי איתן ליום העצמאות וביטול חלק מצומות החורבן), היחס אל הגויים ותרבותם (לגיטימציה מלאה של טיול בחו"ל, כניסה לכנסייה מסיבות תיירותיות ואמנותיות וכיו"ב) והיחס אל מדעי הרוח ולביקורת על מקורותינו (שייעשה פשוט וטבעי, דיאלוג מכבד ומלא).

החברה המתוארת כאן היא סוף ההתחפרות, וההתכרבלות, של המגזר הדתי בתוך עצמו, ויציאתו לשילוב מלא בחיי העם והארץ. החברה המתוארת כאן היא תוצאה של הכלאה של התרבות והמסורת היהודית עם ההגיון הבריא, היא מהווה חיבור אמיתי בין ההלכה והמציאות הפשוטה, והיא הצורה היחידה בה רוב הציבור יוכל להרגיש חיבור אמיתי וחי למורשת היהודית.

שורק ממשיך ומתאר, ובעצם מגזים מאוד באופייה ההלכתי של החברה שתיווצר במקרה כזה לדעתי (ראו שם). כנראה שקל יותר להסיר את הכיפה מאשר את הלהט המרכזניקי. יחד עם זאת יש לשבח אותו על הנכונות והאומץ לפרוט את החזון לפרטים קונקרטיים – ואחרי הכל, מהותו של החזון הזה הוא הקונקרטי. אבל הכיוון הוא ברור, והרוח, כאמור, מהלכת.

שינוי שאפשר להאמין בו

האם יש לזה סיכוי להתגשם? כיוזמה של הרבנים, כנראה שלא. למרות התעוזה של הרב בן נון לעיל, הוא מהווה מיעוט מזהיר. התגובות שקיבל שורק על הצעתו מעידות על פחד גדול משינוי, וגם, יש להודות, אמונה גדולה בצדקת הדרך כפי שהיא. ייתכן אמנם שזה עניין של עוד דור או שניים, שהרי אנחנו רואים שינויים גדולים מול עינינו, אבל ייתכן שעוד דור או שניים תהיה רק התחפרות עמוקה יותר בעמדות. כך או כך, אין שום סיבה לחכות.

על השינוי הזה לבוא מלמטה, מאיתנו, והכוונה כאן הוא בעיקר לחילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים, שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי. אלו יהיו יהודים שלא יפחדו לתבוע גושפנקא של לגיטימיות ואותנטיות ליהדות שהם יפתחו, קודם כל מעצמם, ולא יפחדו להעז ולקבוע מנהגים והלכות. במידה לא פחותה זה כבר קורה (במניינים השיוויוניים, בבתי המדרש הפלורליסטים, ברנסנס התרבותי וכו'). אולם המבצע הגדול הזה יצליח בה במידה שנהיה מחוייבים כלפיו, וכלפי התרבות שנפתח. נחשוב ונעשה לקראת זה בשנים שיבואו. עולם ישן בהחלט לא נחריבה עדי יסוד, אלא נחדש ונשכלל ונשפר ונעצים אותו.

עדכון: לדעתי יש יסוד סביר להניח שהתשובה לשאלה בכותרת היא כן. אולם לאחר כתיבת הרשימה ציין הרב גינזבורג בפני תלמידו ניר מנוסי שלא התכוון בדבריו לאוננות. כמו כן, בעקבות הרשימה הזאת מילות הטקסטים של הרב גינזבורג שונו בבלוגו. על כן אנא התייחסו לרשימה בביקורתיות הראויה, וראו דיון בשדה התגובות להלן.

מצוות "שמירת הברית" היא אחת המצוות היהודיות שהפער בין האידיאל שהן מציבות לצורה שבה הן מתממשות במעשה הוא הגדול ביותר. האיסור על האוננות מהווה דרישה מופרכת עבור רוב הגברים, ואם נוסיף לכך את הצבתו של האיסור הזה כשיא של הנאמנות הדתית של הגבר היהודי, נבין למה ייסורי המצפון בנוגע אליו הם רבים ונפוצים ביותר.

ואכן, כשמצד אחד על הוצאת זרע לבטלה, על פי הזוהר, לא תיתכן תשובה, והשולחן ערוך מגדיר אותה כעבירה החמורה ביותר בתורה, כשתלמידיו של האר"י ידעו לספר בשמו ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה", ואפילו הרמב"ם, איקונין הרציונליות היהודית, קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש"; ואילו כשמצד שני די ברור שאין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא בעניין המסויים הזה, התוצאות הנפשיות הקשות מובנות מאליהן. (כתבתי על יחס ההלכה והקבלה לאוננות כאן, כאן, וכאן)

יש האומרים שחלק מהפופולריות של חסידות ברסלב בימינו נובעת מאותו "תיקון הכללי" שחידש ר' נחמן, תיקון שלמרות שלא היה בדיוק ככה על פי ר' נחמן עצמו, היום נחשב למסוגל לטיהור האדם מחטא האוננות. למעשה ר' נחמן הקדיש מאמץ עצום לפיתוח דרכים שונות לתיקון "פגם הברית" על גווניו, תיקון שעבורו היה קשור גם לחטא השבתאות (וראו מאמרו של יהודה ליבס בנושא – doc). אף העלייה לרגל השנתית לאומן בראש השנה מיועדת, בין השאר, לתיקון הזה הספציפי (וראו מאמרו של צבי מרק בנושא). רוצה לומר, יודע צדיק נפש בהמתו וידע ר' נחמן היטב את נפשם של חסידיו ושל יהודים בכלל – תיקון קל ומהיר לחטא הקל והמהיר הזה היה נצרך מאוד, והוא סיפק אותו.

והנה בעצם ימים אלו ניתן לראות שקם מתחרה לר' נחמן ולאותו תיקון, בדמותו של לא אחר מאשר הרב יצחק גינזבורג (כתבתי מעט עליו כאן). על פי רשומה בבלוג שלו (המקור באנגלית והתרגום בעברית) כדי לתקן את פגם הברית לא צריך למלמל עשרה פרקי תהילים, אלא אפשר להלחם בממשלה. גינזבורג דורש את הפסוק "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא, ג), מתחיל בפרשנות הפשוטה (אל לו למלך להשקיע את מרצו בנשים), ומגיע משם, כרגיל, למשמעות ה"פנימית":

אך במישור רוחני עמוק עוד יותר ניתן לקרוא את החצי השני כמספק תיקון של החצי הראשון. הפסוק ניתן לקריאה באופן כזה: "אל תתן לנשים חילך" – ואם עשית זאת אז – "ודרכיך למחות מלכין": אם שגית בחייך והתפתית לאורח חיים של יחסי מין מופרזים, אל תאמר נואש – תקן זאת בכך שתתמסר למרידה במערכת השלטונית המושחתת, שאינה הולכת בדרכי התורה (והמאופיינת אף היא באנשים בעלי תאוות מין ותאוות שלטון שליליות…). אם תעשה זאת יהווה הדבר תיקון לניצול לרעה של דחף המין בחייך הקודמים, שכן כלל הוא בקבלה שתיקון מוכרח לנבוע מאותו דחף נפשי שיצר את הקלקול.

באנגלית זה מעט שונה, וסימנתי את ההבדלים המשמעותיים:

But on an even deeper spiritual plane (reading the second half of the verse as a rectification for the first half – in the original Hebrew the word “nor” and the words “that which” do not appear in the text, so the verse can read, “Give not your strength to women, and your ways to destroy kings,” alluding that “your ways to destroy kings” is what to do if you have given your strength, too much of your seed, to women), if you fell in your lifetime into too much sex (whether in the form of self-abuse or abuse to others), don’t despair – become totally involved in overthrowing the contemporary, corrupt and anti-Torah political system. That’s the way to repair the damage you’ve done to yourself and others by misusing your sex drive. In Kabbalah we are taught that rectification must come from the very same psychological drive that brought about the damage.

So rectify sex with politics.

לאמור, דעו לכם נערי גבעות חביבים, שאם אוננתם יותר מדי, יש לזה תיקון קל וגם די מלהיב: הילחמו לכם בממשלת ישראל, ובזה יהיה תיקונכם! אל תתייאשו חלילה על ששפכתם זרע לבטלה (או אף אם הטרדתם מינית, או אנסתם), "תקנו את המין בפוליטיקה", על ידי overthrowing, סילוק בכוח, של הממשלה הקיימת – ובזאת כפרתכם!

[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

---

[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm

מכון עתים, שמגיש "יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי" מתוך אוריינטציה אורתודוקסית ליברלית, פרסם השבוע דו"ח (pdf) על מצב הגיור בישראל נכון לשנת 2010. המצב לא משהו. על פי הדו"ח בשנה האחרונה גוירו 2061 איש שאינם יוצאי אתיופיה. ההבחנה הזאת חשובה, מפני שיוצאי אתיופיה מגויירים במכונים מיוחדים וללא ברירה אמיתית. לכן הנתונים האלה מתייחסים למי שבחרו מרצונם להתגייר, כלומר בעיקר עולים מברה"מ לשעבר שאינם יהודים. והבוחרים לעשות זאת מקרבם מעטים, ומתמעטים והולכים. הנה הנתונים:

אם במדינת ישראל, שבה כמעט ששה מיליון יהודים, זה מספר המתגיירים בשנה, ברור שמשהו כאן קשה כספחת. ולא רק זה, אלא שמספר המתגיירים יורד בעקביות כל שנה. איך זה יכול להיות? הדו"ח מסביר שלאחר ועדת נאמן מ-1997, הונהגה במדינה תחרות חופשית בה מכוני גיור שונים הציעו את שירותיהם, והמתגיירים היו יכולים לבחור מי ומה. כמובן שדבר זה אילץ את המכונים להסביר פניהם לגר, או במילים פשוטות, להיות נחמדים. אבל

אז המדינה גרמה לסגירת מכוני גיור, דבר שגרם להיצע לא רק פחות מבחינה כמותית, אלא יש לשער גם פחות מבחינה איכותית. ואכן, הדו"ח לא שוכח למה הרבה אנשים פשוט לא רוצים להתקרב למוסדות הדת של המדינה:

כמובן. ואפשר להוסיף גם את תדמיתה הירודה של הרבנות באופן כללי.

בעבר כתבתי למה משבר הגיור מסכן בראש ובראשונה את האורתודוקסיה בארץ: במצב כיום, בו חיים בארץ מאות אלפי אזרחים שאינם יהודים (בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 323,000, שהגיעו כאמור עם העלייה מברה"מ לשעבר), ילכו ויתרבו "נישואי התערובת". ה"התבוללות", שכרגע אנחנו מתבוננים עליה מרחוק, כעניינם של יהודי ארה"ב, תפרה ותרבה בארץ. על פי הרב יהודה גלעד (במאמר שכותרתו "סוף דרכה של הרבנות"):

צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.

אבל כנראה גם להיות מאירי פנים וידידותיים לא יספיק, כי הגיור האורתודוקסי תמיד יהיה עניין מייגע, ולא רבים ישושו להכנס תחת כנפיו. באותה רשימה אני מביא את הצעתו של אלחנן שילה בנושא:

שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".

זאת כנראה הדרך היחידה שבה האורתודוקסיה, אם היא תהיה אמיצה מספיק לקבוע שכך, יכולה להינצל ממצב טרגי מבחינתה של "התבוללות" כאן בארץ. אבל כמובן שלא יהיה לה אומץ, וכמובן שהיא תישאר תקועה עמוק בדפוסי הקפיאה-על-השמרים, לא-משנה-המציאות-משנה-ההלכה, החביבים כל כך עליה. לכן מה שצריך הוא לא לחכות לנס בדמות "רב גדול" שיהיה לו "כתפיים" לעשות כן, אלא ראשית להכשיר כבר עכשיו, על ידי המדינה, את הגיורים הרפורמים והקונסרבטיבים, דבר שייתן אפשרות קלה יותר לחפצים בגיור.

ושנית, ובעיקר, צריך להפסיק לפחד מאנשים שבכלל לא יתגיירו. אלה יהיו יהודים, כמו ששילה אומר, מהבחינה הלאומית, עם או בלי הסכמה רשמית כלשהי של המדינה. תנהל הרבנות את רשימותיה, עבור כלל הציבור (כפי שמסתבר לנו כבר עכשיו מתגובת הציבור בכל פעם שקוברים איזה חייל שכזה מחוץ לגדר בית הקברות) אותם עולים לשעבר יהיו יהודים בדיוק כמו כולם. תוך שני דורות איש לא יוכל להבחין בהבדל, מפני שבאמת לא יהיה כל הבדל. וממילא, אז יוכלו הרבנים להתאים גם את ההלכה למציאות. הרי פעם קבע החוק המקראי ש"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ז), עד שהחכמים "הבינו" פתאום שמדובר במואבי גבר, ולא מואביה אשה, ולכן אפילו דוד המלך כשר לצאת מחלציה של רות המואביה. ועד שזה יקרה, יש להתעלם מהרבנות הראשית.

  f

(עוד על הגיור, מצד "חוק הגיור" שהוצע לא מזמן, כתבתי כאן, וכאן.)

הדו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל

בשבוע שעבר הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח שהוכן על ידי צוות משרדי שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הפורטלים הגדולים מיהרו להכריז כי מדובר בדו"ח מדאיג: הפסקה הראשונה בוואינט מכריזה על

תמונת מצב מדאיגה: בין 30 ל-100 אלף ישראלים חברים ב-80 כתות הפועלות בארץ. כך עולה מדו"ח של משרד הרווחה, שחובר בעקבות פרשת גואל רצון. הדו"ח כולל שורה של המלצות לפעולה נגד הכתות.

ואילו על פי כותרת הכתבה באנרג'י מדובר ב

דוח מדאיג: בישראל פועלות כ-90 כתות – דוח שחובר בעקבות פרשת גואל רצון חושף כי בישראל עשרות כתות שחלקן מונות עד אלף חברים. מחברי הדוח ממליצים על דרכי התמודדות.

אין הסכמה לגבי מספר הכתות בישראל (על פי הדו"ח עצמו וואינט צודקים), אבל יש הסכמה שהדו"ח מדאיג. והדו"ח אכן מדאיג, אבל לאו דווקא מהסיבות המוצהרות על ידי האתרים הנ"ל. אני רוצה אם כן להצביע על הבעייתיות שקיימת לדעתי בחלק מהדו"ח, אבל ראשית אביא קצת ממנו ואציין את ההצעות הטובות שהוא מונה (הנה תקציר רשמי של הדו"ח, והנה דף ממנו אפשר להוריד את כולו בקובץ).

ראשית, יש לשים לב שחברי הצוות שגיבשו את הדו"ח היו מורכבים מרובם מעובדים סוציאלים. אנשי המקצוע איתם הם התייעצו הם ד"ר גבי זוהר, ד"ר דוד גרין, ד"ר עוזי שי, גב' מתי ליבליך – שכולם מומחים לתופעות כיתתיות מהכיוון הטיפולי (ופחות מזה המחקרי), וכן גב' רחל ליכטנשטיין וגב' שרונה בן משה, שתיהן מ"המרכז לנפגעי כתות". חלק מהאנשים הללו אני מכיר, מחבב ומעריך. יחד עם זאת, אני חושב שניתן לנחש בקלות את הכיוון הכללי אליו נטו העצות שהם נתנו, והכיוון הכללי אליו לקחו את העצות אותם עו"סים. ברור שהועדה דנה הרבה יותר בסבלם של נפגעי כתות למיניהן מאשר בתובנותיהם הרוחניות, שלא לומר בזכויותיהם החוקיות.

הדבר משתקף כבר בפסקה הפותחת של "תקציר המנהלים" של הדו"ח:

מבחינה של התופעה ומאפייניה עולה, כי המגויסים לכתות עוברים תהליך המרה במטרה להשיג שליטה, נאמנות ומחויבות מוחלטת להנהגת הכת. קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה, וכוללת פגיעות נפשיות, פגיעות פיזיות, פגיעות מיניות, פגיעות חברתיות ופגיעות כלכליות. לפיכך, יש צורך בגיבוש מדיניות ממשלתית בנדון. (עמ' 8)

מתחילים ממילים כמו "מגוייסים" ו"תהליך המרה", ממשיכים ב"קשת הפגיעות", ומסיימים כמובן בצורך ב"גיבוש מדיניות". המדיניות שתגובש תתמקד, אם כן, בניסיון למנוע תהליכי המרה ופגיעות, וזאת על ידי התערבות של המדינה. לא במקרה נכתב הדו"ח אחרי ולאור המקרה בו פורקה הקהילה הפוליגמית של גואל רצון, ונראה, וכך גם מוצהר בדו"ח, שהוא נבנה בהמשך וכמענה לממצאי המקרה ההוא. לא במקרה הוא גובש במשרד הרווחה, ולא, למשל, במשרד החינוך.

הדו"ח ממשיך בניסיון להגדיר מהי כת, עניין לא פשוט כלל וכלל, שכן, כפי שכתבתי כבר כמה פעמים כאן ובמקומות האחרים, המילה הזאת משמשת לנו בדרך כלל יותר כקללה מאשר כהגדרה מושכלת. ממילא ישנן הגדרות רבות לתופעה – כך למשל, בספרו The Emerging Network פורש חוקר הדתות מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים.

הדו"ח מודה בקשיים, שהפחות שבהם אינו הקושי להבחין בין "כתות" לבין "קבוצות חברתיות אחרות", ומובן שהכוונה היא למיני חצרות חסידיות, שברור שאף אחד לא מתכוון לגעת בהן לרעה. לאחר מכן מביא הדו"ח כמה הגדרות מעניינות (עמ' 15-18), ולבסוף מגדיר כת כך:

כתות פוגעניות הן קבוצות המתלכדות סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות, לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. קבוצות אלה מעודדות לרוב תלות נפשית, נאמנות, ציות וכפיפות למנהיג הכת ולמטרותיו, מנצלות את חבריהן לצורך קידום מטרות הכת, וגורמות לנזקים נפשיים, פיזיים, כלכליים וחברתיים (באחד או יותר מהתחומים), בקרב חברי הקבוצות, משפחותיהם והקהילה הסובבת. (עמ' 19)

קראו את הפסקה שוב, ונסו לענות על השאלות הבאות: על מה עומדת למעשה כל ההגדרה הזו? מהו הגרעין הסגולי שלה? אומר לכם את דעתי (ממילא הרי לא היתה לכם סבלנות לקרוא שוב את הפסקה, נכון?): אני רוצה להציע שהמילים "שיטות של שליטה" ו"תלות נפשית" הם מרכז ההגדרה הזו, עליהן היא קמה ובלעדיהן היא נופלת. ואכן, מתוך רשימות מעניינות של "שיטות של מנהיגות, גיוס והמרה" שבאות לאחר הגדרה זו (עמ' 20-22), האלמנטים היחידים שזוכים להרחבה, והרחבה משמעותית, הם אלו העוסקים ב"רפורמת החשיבה" שמתבצעת בחברי כת על ידי מנהיגיהם. שימו לב לפסקה המכרעת הזו, שהיא לדעתי לבו הפועם הדו"ח:

רפורמת החשיבה מאפשרת השגת שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות של החברים בכת, תוך ניתוקם מהאישיות המקורית שלהם. מצב מתמשך זה מכונה "mind control" והוא שנוי במחלוקת בקרב הקהילה המדעית והטיפולית העוסקת בתחום. מעברו הראשון של הדיון הציבורי עומדת פרופ' תלר-זינגר שהטמיעה את השימוש במושג בהקשר של הפעילות הפוגענית בכתות, וטענה כי חלק מהתרגולים המיושמים בכתות, כמו חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת (Thaler-Singer, 2003). תלר-זינגר אף העידה בעניין זה במאות משפטים, במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים. מן העבר השני של המחלוקת, עומדים כמה מהחוקרים המובילים בתחום זה, כמו ריצ'רדסון, ברומלי, זבלוקי ורובינס. הם טוענים שקשה להוכיח את התרחשותו והשלכותיו של ה-mind control, הן בזירה המדעית והן בזירה המשפטית. ריצ'רדסון סבור כי מקורן של טענות אלה הוא במאבקים פוליטיים בעיקרם, שכן בארה"ב הן מועלות מתוך ניסיון להגביל את חופש הדת והפולחן (Richardson, 1991). חרף הויכוח הניטש בנושא זה, מטפלים העוסקים בתחום זה בישראל טוענים כי מניסיונם הטיפולי רב השנים, עולה שנעשה שימוש בשיטות של mind control, כחלק מתהליכי הגיוס וההמרה לכתות. (עמ' 22)

פסקה עמוסה ועשירה, שמובילה אותנו בתהליך דיאלקטי שבסופו מסתבר לנו שחברי כת בישראל נתונים תחת משהו שנקרא "mind control". איך מובילים אותנו למסקנה הזו? ראשית מתארים לנו את המושג, אחרי כן מודים שהוא שנוי במחלוקת (אבל למעשה ממעיטים בכך – הרי אי אפשר באמת לקחת ברצינות את ההגדרה של תלר-זינגר), ולבסוף מודיעים לנו שלא ממש משנה הויכוחים הללו בין המומחים, שהרי המטפלים בארץ טוענים שאכן כן נעשה שימוש ב-mind control. ומי אנחנו שנתווכח עם המטפלים?

ומכיוון שביססנו את קיומו של mind control בארץ, נותר רק לחשוב מה עושים עם זה. וכאן הבעיה, שכן לצד הצעות פעולה טובות לדעתי כגון "ייזום פעולות להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב"; "הכשרת מטפלים ועובדים סוציאליים לזיהוי כתות וקורבנות פוטנציאליים"; "מחקר ובניית מאגר מידע בתחום הכתות"; ואפילו "הגדרת גמלת קיום של הביטוח הלאומי, לנפגעי כתות" (עמ' 33-34) – יש גם כמה הצעות שלדעתי הן לא פחות ממסוכנות.

כך למשל "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות"(!) ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים"! איך יפעל אותו צוות? בעזרת כלי פריצה? ניידות? כלבים? מסוקים? וכן "חקיקת חוק נגד פעילות כתות", שגם לא ברור לי ממש איך יתנהל (וסביר להניח שלעולם לא יחוקק, וטוב שכך). ואולי הגרוע ביותר הוא:

תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

כלומר, אם אני מבין נכון, בידי צוות פקידים במשרד הרווחה תהיה הרשות להחליט שאדם כלשהו אינו כשיר לנהל את חייו, ויומלץ לבית המשפט למנות לו אפוטרופוס, כל זה מפני שהוא חבר בקבוצה רוחנית או דתית כלשהי! וכל שומעו תצילנה שתי אזניו.

אל דאגה, החוקים האלה לא יחוקקו לעולם. לא מפני שממשלת ישראל תעמוד על כיבוד זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, ולא תעיז להתערב בצורה ברוטלית כל כך בחייהם – אל תצחיקו את חברי הממשלה שלנו, שזכויות אזרח (ולפעמים, אדם) מעניינות את רובם כמו הצעת השלום הסעודית. הם לא יחוקקו מפני שלא יהיה אפשר להבדיל בין כתות רעות לכתות טובות, כלומר, מבחינת מדינת היהודים, בין קבוצות רוחניות ניו-אייג'יות לבין כל מני קהילות ברסלב, חב"ד, קבלה ומפעלי החזרה בתשובה למיניהם. אחרי הכל, הרי על פי ההגדרות האלה גם "ישראל ביתינו" היא כת.

הצורך העמוק ב- mind control

אבל אני רוצה להתייחס לעמדה שעולה מהדו"ח, ולחוזר שוב לב-לבו, כלומר לעניין ה-mind control. חשבו לעצמכם: לשם מה הכניס הצוות שישב על הדו"ח את העניין המפוקפק, על סף הביזאר, של ה- mind control? הרי מי יכול לקחת ברצינות את ההגדרה הזאת, של

חזרה אובססיבית על מנטרות, תפילות ומטלות חד-גוניות, התמקדות בחטאים ובאשמה והפעלת לחץ קבוצתי אינטנסיבי, עלולים להזין תהליכים כפויים ואפילו היפנוטיים במקרים מסוימים, המשתקים את הרצון החופשי ומשעבדים כליל את חבר הכת

שיש בה גם "עלולים", גם "במקרים מסויימים", וגם חצי מהרפרטואר הפולחני של כל דת בעולם? ובכלל, "תהליך היפנוטי שמשתק את הרצון החופשי ומשעבד כליל"?!? לו היה דבר כזה אפשרי, האם למישהו יש ספק שצה"ל היה כבר מזמן עושה בו שימוש? או השב"כ? או שירות בתי הסוהר? או, להבדיל, אירגוני הטרור? האם אנחנו עדיין חיים בתקופה המבדרת הזאת בתחילת המלחמה הקרה שבה חיפשו ארה"ב וברה"מ שיטות לשליטה מרחוק על התנהגות אנוש?!? הלו? מישהו עשה יותר מדי מטלות חד-גוניות??? ואם אכן זה נכון, הרי שמסתבר לנו בעצם מספרת שחבורת מחברי ספר הזוהר בדרום ספרד של המאה ה-13, או המקובלים שפעלו תחת האר"י בצפת של המאה ה-16, או מסדר הישועים, או רוב הבהקטי ההודי, או כל חצר חסידית של ימינו, היו או הינם כולם תחת mind control!

ולא שאין שעבוד בקבוצות כיתתיות למיניהן. ודאי שיש. יש לחץ חברתי, ויש רצון לרצות את המנהיג, ויש חרדה מפני חרם של הקבוצה, יש אובססיית טוהר ואימת חטא, ובאופן כללי כמובן שיש כמיהה עצומה לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. כן, להיות מבוגר זה קשה! אבל "שיטות" של "mind control"? למה פשוט לא קראו לזה the old Jedi mind trick?

אז למה בכל זאת היצור הבלתי-אקדמי, אנטי-מדעי הזה בתוך דו"ח רשמי של משרד הרווחה? זו השאלה. והתשובה לשאלה הזו נוגעת לדעתי למשבר הערכי שבו אנחנו נמצאים. כי השאלה היא בעצם איזה אתוס אנחנו מטפחים. השאלה היא בשם מה אנחנו עומדים מול אותן קבוצות דתיות, אותן כתות. האם אנחנו מציבים מול פרצופיהם האטומים ועיניהם המזוגגות של חברי הכתות את האתוס ההומניסטי, ותובעים מהם לקחת אחריות על חייהם, לדבוק בעובדות, להימנע מפיתויי סרק, ולעמול למען בגרותם הנפשית?

ודאי שלא. האתוס הזה נשבר, ורסיסיו מזינים כיום את קליפות הרלטיביזם הפוסטמודרני. מתוך שאריות ההומניזם המרוסק עלתה הרב-תרבותיות, עלתה חוסר הביקורתיות (או בשמה המכובס, הסובלנות), עלה ה-PC. האתוס שלנו כיום, אם ניתן לקרוא לו אתוס, דוגל בחופש הבחירה של כל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. שאלות כמו אמת, בגרות, התפתחות נפשית-רוחניות (ובטח שאלות כמו תשובה וגאולה) אינן נשאלות, ואסור להן להישאל. כבר לא ניתן לבוא בשם ההומניזם, כמו גם לא בשם המסורות הדתיות שהוא עצמו הדיח, ולדרוש את התשובות להן מהזולת.

יש בזה צדדים חיוביים, ללא ספק. אבל יש גם צדדים שליליים מאוד. כך או כך, מכאן אמור להיות לנו ברור למה משרד הרווחה היה צריך להמציא את ה- mind control אם במקרה הוא לא היה קיים. כי באין קריטריון של אמת עובדתית, ובאין אופק אוטופי שממנו ניתן לגזור אמונות נכונות ושאינן, המקסימום שאפשר היום לעשות הוא לדאוג לאפשרות מימושה של זכות הזולת לבחור את חייו לעצמו בעצמו. ה- mind control נוצר כדי שנוכל להבדיל בין אמונות שטותיות שעליהן אי אפשר לומר לזולת דבר, שכן הוא בחר בהן במלוא הכרתו, לבין אמונות שטותיות שמותר לנו "לחלץ" מהן את הזולת, שכן הן נכפו עליו, שכן הוא נאנס לקבלן.

ה- mind control מאפשר לנו להכריז מלחמה על דרך חייו של הזולת, שכן מי שמשתמש באמצעי כפייה עובר על הדיבר היחיד שעוד נותר לנו, והוא החופש לבחור. הבחירה היא המקודשת בעינינו, ועצם הבחירה מכשירה כל אמונה. אמונה שנכפית עלינו, ללא בחירה, היא על כן הטומאה היחידה בה ניתן להילחם.

מכאן שציד המכשפות של ימינו דומה להפליא לזה של ימי הביניים. כאן וכאן מדובר בכשפים שאין להם כל הסבר או ביסוס, המוטלים בבני קהילה תמימים. ההבדל הוא שפעם אם היבולים קמלו ניתן היה לשרוף את אשת השכן. היום אם הילדים התחרפנו מותר לקרוא למשטרה כדי שתאסור את מי שמספר להם שהוא הבודהה מאוריון. אבל ההבדל הזה לא עושה את זה פחות מסריח.

קוראי היקרים, אתם יודעים שאין לי שום חיבה ל"כתות פוגעניות". הרי רק לא מזמן נתבעתי לדין על ידי מנהיג כת שכזאת, אחרי שפרסמתי ברבים את מעלליו. הותיקים שביניכם עוד זוכרים את רשימותי על קהילות גדולות יותר שלמיטב הבנתי כוללות מאפיינים כיתתיים שונים כסיינטולוגיה, בני ברוך, חסידות סלונים, קהילת ניר בן ארצי, ועוד ועוד. אולם מטרידים ככל שיהיו חלק מהמעשים באלו, כל זה לא מכשיר פגיעה ממשית בזכויות אדם.

אני כבר לא מדבר על זה שהיחס לחריגים שבה הוא אחד מקני המידה שבעזרתם ניתן לבחון את בריאותה המוסרית של כל חברה. אני כבר לא מדבר על זה שבריאותה האינטלקטואלית והנפשית של כל חברה תלויות, בין השאר, באוונגרד תרבותי ורוחני שמנסה לפרוץ עבורה מסילות חיים חדשות. אני מדבר על זה שבאופן הכי בסיסי לא על הפקידות הממשלתית להחליט אילו תפילות, מנטרות או מטלות חד-גוניות מהפנטות את מבצעיהן ואילו לא, ולא על ועדה ממלכתית לקבוע אילו רבנים או מורים רוחניים הם כריזמטיים מדי עבור רצונם החופשי של חסידיהם, ואילו לא. בארה"ב היו קוראים לזה "לא חוקתי". כאן אפשר לומר שזה פשוט יותר מדי מסוכן.

נספח – כמה נתונים מעניינים מהדו"ח

בהתאם להערכות שבוצעו על ידי המרכז הישראלי לנפגעי כתות ועל ידי חוקרים ישראליים העוסקים בתחום , ניתן לאמוד כי בישראל פעילות כיום כ-80 כתות (במהלך השנים פעלו עשרות נוספות שנסגרו) , ומספר החברים בכל אחת מהן נע בין עשרות בודדות לאלפים. יתרה מזאת, עשרות אלפי אנשים ברחבי ישראל נחשפו עד כה לסדנאות, קורסים וסמינרים שהועברו על ידי כתות הפועלות בישראל. (עמ' 27)

בישראל נערך מחקר בקרב מצטרפים לכתות לאחר עזיבתם את הכת, ונמצא כי גיל ההצטרפות הממוצע לכתות הוא 25, 86% מהחברים הם ילידי הארץ, בני המעמד הבינוני, בעלי 12 שנות לימוד או למעלה מכך. בנוסף, 44% מהנבדקים העידו על היותם במשבר לפני ההצטרפות ו-60% מהם היו בטיפול פסיכולוגי בשלב כלשהו בחייהם. 11% אושפזו בעברם בבתי חולים לחולי נפש ו-15% השתחררו מהצבא כתוצאה מבעיה נפשית חמורה (אמיר, ש', האיום בחופש: דרכי ההשפעה של כתות, פפירוס, תל אביב, 1992). (עמ' 24-25)

ואנקדוטה לסיום

בדו"ח כתוב:

בחינת שיעור השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בסמים קשים ואילו 60% – בסמים קלים. רק 2% כלל לא השתמשו בסמים לפני ההצטרפות לכת (אמיר, 1992).

וצ"ל כמובן כתוב:

בחינת שיעור השימוש בירקות כתומים טרם ההצטרפות לכת מעלה, כי מעט פחות משליש השתמשו בדלעת ובטטה ואילו 60% – בגזר ובגזר גמדי. רק 2% כלל לא השתמשו בעגבניות לפני ההצטרפות לכת (פרסיקו, 1992).

ואם תבדקו את הנתונים תראו שזהו אכן המצב.