שני העשורים האחרונים ראו האצה וגיוון בכל הנוגע לתהליכים שונים של חילון והדתה. במסגרת הסדרה הנוכחית בבלוג על סופו של הסטטוס-קוו בעיניני דת ומדינה נגענו כבר בסוגיות הקשורות לגיור ולרבנות הראשית בראיון עם הרב חיים אמסלם, במעמד הסמכות הרבנית בראיון עם הרב יובל שרלו, בתמורות העוברות על החברה החרדית בראיון עם ד"ר בנימין בראון, בשינויים בגבולות בין החברה החילונית לדתית ובהתעוררות היהודית-חילונית בראיון עם ד"ר חגית הכהן-וולף, ובתוכנית של תנועת 'נאמני תורה ועבודה לרפורמה ברבנות ראשית בראיון עם ד"ר שוקי פרידמן.

עד כה לא נגענו באחד המגזרים המשמעותיים בכל הנוגע לדת ומדינה, מגזר שמצד אחד נוהגים להתעלם ממנו בקלות בשאלות שכאלה, ומצד שני בכל מערכת בחירות פתאום נזכרים שיש לו צרכים מיוחדים באשר להן. מדובר במעל מיליון עולים ישנים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ובתהליכים שעוברים עליהם. כפי שתראו להלן, למרות האופי החילוני מאוד שנהוג לייחס להם, העולים הישנים עוברים בחלקם תהליכים של הדתה, וזאת בצורה מאוד מסויימת ומעניינת, ותוך קשר הדוק עם היהדות המסורתית-מזרחית.

ביקשתי מויקי אידזינסקי לשתף אותנו בידע ובתובנות שלה ממחקרה בנושא. אידזינסקי מאסטרנטית בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת את היחסים בין הדור הצעיר של דוברי הרוסית לבין המזרחים בפריפריה הישראלית, מתגוררת בתל אביב ועובדת בארגון "ישראל חופשית". היא עצמה עלתה לארץ בשנת 1992 עם אמה ואביה מפולטבה שבמרכז אוקראינה לבת ים, וכפי שתראו בהמשך, כל זה רלוונטי.

ויקי, תודה רבה על הנכונות.

תראה, אני חייבת להקדים ולומר שלא לגמרי נוח לי שאתה מנהל את השיחה על הדתיות הרוסית איתי, שכן העיסוק שלי בנושא הזה במהלך התזה שלי היה מוגבל, והוא לא עמד במוקד המחקר שלי. עדיף היה לפתוח את הדיון בנושא הזה עם פרופ' לריסה רמניק או עם ד"ר יוליה לרנר, למשל, שתיהן חוקרות ותיקות של הדתיות הרוסית בישראל. אבל מצד שני, אני לא יכולה לסרב להזדמנות זו ולשתוק ולעמוד מן הצד כאשר השיח הציבורי, ובמידה רבה גם השיח האקדמי, מתעלמים מתהליך ההתחזקות או ההדתה החזק שעובר ציבור דוברי הרוסית.

מעולה, אז בואי נתחיל. העולים מברית המועצות לשעבר הגיעו ממדינה בעלת אתאיזם אידיאולוגי וכוחני, שלא רק שלא טיפחה, אלא שדיכאה מוסדות דתיים. אפשר לומר באופן כללי שהם היוו אוכלוסיה חילונית מאוד. מה התהליכים שעברו עליהם בעשרים השנים האחרונות במימד הזה?

בישראל לא כל כך מתייחסים לרוסים* במחקר דת. כנסים חשובים נערכים בלי התייחסות לנושא זה, כמו כנס הדת והרוחניות האחרון שארגנתם, בו לא הייתה התייחסות לדתיות הרוסית בישראל, ולי אישית היה מאוד חבל. זה לא התחום היחידי, גם הפמיניזם, למשל, כמעט לא מתייחס למחקר השוביניזם הרוסי בישראל, מחקר העמדות הכלכליות ועוד.

אז אין הרבה מחקרים שעליהם אוכל להסתמך בשיחה שלנו. מהמעט שיש, אני בוחרת להסכים עם ד"ר יוליה לרנר, היחידה שאני מכירה שהחלה לדבר על התחזקות או הדתה, שעובר ציבור יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל מזה עשרים וחמש שנים. כך לרנר קוראת את הממצאים של פרופ' לריסה רמניק ושל אניה פרז'ינסקי מאונ' בר אילן, שפרסמו ב-2010 שרק כ-30 אחוז מיוצאי ברה"מ לשעבר בישראל רואים עצמם כאתאיסטים היום. אם נשווה את זה, למשל, למצב בשנות ה-90, אז מצאו שבין 55 ל-79 אחוזים מהעולים אז הגדירו עצמם אתאיסטים (לשם וליסק, הלמ"ס, והמכון הישראלי לדמוקרטיה פרסמו אז כולם מספרים בטווח הזה), אז זה הרי ממצא מרעיש ממש, שמעניין וחשוב מבחינות רבות מספור. וגם אם קשה להשוות סקאלות במחקרים השונים, עדיין המגמה קיימת בבירור.

שוב, לריסה רמניק עצמה לא מדגישה את ההתחזקות דווקא, אלא מתמקדת בסוג הדתיות ובהיבטים נוספים. אבל אני אישית חושבת שהממצא הזה חשוב מעין כמוהו ורוצה למקד את תשומת הלב בו ובהסברים האפשריים לתופעה.

אולי השאלה המעניינת והמורכבת ביותר היא באמת למה תהליכי הדתה אלה מתרחשים בקרב העולים הישנים. תוכלי לנסות לתת הסבר לתופעה?

כאמור מהראשונות לנסות להסביר את התופעה היו ד"ר יוליה לרנר ופרופ' נלי אליאס מאונ' בן גוריון, שחוקרות את הדתיות של הדור הראשון של העולים, שהגיעו בגיל מבוגר יחסית. הן חוקרות את ארגון ה"קבלה לעם" של הרב לייטמן, בפתח תקווה, ארגון מאוד מצליח שגם מי שהקים אותו וגם חלק גדול משתתפיו דוברי רוסית. הארגון הזה נכנס לאחרונה גם לפוליטיקה המקומית בניסיון להפיץ קבלה בדרכים חדשות, והוא לא רק הסיעה הגדולה במועצת העיר פתח תקווה בבחירות האחרונות, אלא גם הבנתי שהולך להכניס חבר כנסת בקרוב לליכוד (הם התפקדו לשם בהמוניהם).

אז בחקירתן את המפעל הדתי הזה, לרנר ואליאס מוצאות מספר סיבות להדתה. ראשית, כוחה התרפויטי של הדת, שמציעה משאבים תרבותיים, קהילתיים ופסיכולוגיים במצבי מעבר דוגמת הגירה. שנית, לדעתן הפנייה לדת אופיינית לכל המדינות והקהילות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר, ואינה ייחודית ליהודים שעזבו את ברית המועצות לישראל. ברוסיה, באוקראינה ובפולין מתרחשת היום חזרה מאסיבית לדת הפרבוסלאבית. החוקרים מפרשים את התהליך הזה, בין השאר, כמחאה נגד האתיאיזם הכפוי בתקופה הסובייטית. פליטי המשטר הסובייטי זוכרים את קורסי החובה האוניברסיטאיים על "האתיאיזם המדעי", את המטריאליזם השטחי ואת העדר המשמעות הרוחנית בחיים הסובייטיים, ומנסים לחזור לחיי הרוח דרך ההתקרבות לדת הנוצרית או היהודית. בדומה לחבריהם הפרבוסלאביים ברוסיה, גם בישראל אזרחי ברית המועצות לשעבר חוזרים לדת אבותיהם, הדת היהודית, שהייתה אסורה בברית המועצות.

במחקר שלי מצאתי סיבה נוספת להדתה, סיבה משלימה. לא חקרתי את הדור המבוגר, אלא את הדור הצעיר, שהגיעו לישראל בגילאי ילדות מאוחרת ונערות מוקדמת, מה שקרוי דור 1.5. הצעירים האלה פחות לוקחים חלק במפעלי הדת של הדור המבוגר, אלא מאמצים מנהגי דת מהסביבה מסורתית לתוכה גדלו. הרי כל הגירה לרוב מגיעה לשכבות החלשות, לפריפריה. בישראל יש מצב די מיוחד, בו הפריפריה היא ברובה מזרחית ומסורתית, והחילוניות מרוכזת במעמד הגבוה, לתוכו העולים לא הגיעו. רוב הרוסים הגיעו לקריות, לאשקלון ואשדוד, לבאר שבע ולבת ים**. כאשר הם גדלו וניסו להיות ישראלים, הם אימצו מהסביבה המסורתית שלהם מנהגי דת עם דגש על כשרות ועל שמירת שבת. מבחינתם זו הישראליות, הם לא מכירים את הדרך החילונית להיות ישראלי.

מה שכן, גם לתוך מנהגי הדת האלה הם הרבה פעמים יוצקים תוכן משלהם, שיכול להסתדר עם תפיסת עולמם. למשל, בחור צעיר שראיינתי, נקרא לו ויטלי, סטודנט להנדסה במכון הטכנולוגי בחולון. במוצאו הוא לא יהודי כלל, אבל כשהיה קטן אימו נישאה ליהודי והם כולם עלו לארץ. אז הוא ניסה לעבור גיור בצבא, ומאז שומר כשרות ושבת. היום יש לו גם חברה מעדות המזרח שהמסורתיות והמצוות מאוד חשובים לה, והיא והאישור שלה חשובים לויטלי. אז הוא מכריח גם את השותפים הרוסים שלו לדירה, חברים טובים שלו, לשמור כשרות. איך? הוא עשה איתם הסכם – רק הוא מבשל תמיד לכולם, וזה כשר. הוא גם נוסע לפעמים להשתטח על קברי צדיקים בצפת, אבל מבחינתו כשהוא שם, זה מרגש באותה מידה כמו להיות בקבר של ישו בירושלים. הוא ממש חש שם התעלות. אמא שלו ממשיכה להיות פרבוסלבית מאמינה במידה מסויימת, אך מבחינתו גם האמונה היהודית שלו היא המשך לחינוך המאמין שאמו העניקה לו, "אלוהים אחד" הוא אומר.

וזה הטענה המרכזית שלי במחקר שלי – שהשחקן המרכזי בסיפור הרוסי בישראל זה המזרחים, הם אלה שקלטו את העלייה הזאת בפועל. והחוקרים מתעלמים מזה לדעתי בעיקר בגלל האירופוצנטריות שלהם עצמם, כי אינם מסוגלים לדמיין את המזרחי כאקטיבי, כמדכא, כקולט עלייה וכשחקן מרכזי.

בהקשר הזה חשוב להדגיש משהו. הרקע לכל ההדתה הזאת של הצעירים היא המשטור הקשה שמפעילים כלפיהם גם מנגנוני המדינה עצמה, גם החברה הישראלית הכללית, וגם החברה המסורתית שבתוכה מצאו את עצמם. הסביבה לתוכה רובם הגיעו מאוד שונה תרבותית מהם, קשה היה לצברים בפריפריה לקלוט את החילוניות של הרוסים (כמו גם את הרגלי האכילה שאיתם הגיעו, עם אכילת בשר בבוקר, נקניקים, בצל, או את הרגלי הלבוש, וכל היבט תרבותי אחר, למעשה). כמו כן, באופן כללי החברה הישראלית יש סטיגמות רבות כלפי הרוסים, וזה מגביר את הלחץ עליהם להשתנות, להוכיח שהם בסדר. תוסיף לזה גם את שהמדינה עצמה לא נותנת להם להתחתן פה בלי לעבור גיור. איזה מסר הם מקבלים? שהם הגיעו למדינה פונדמנטליסטית דתית, שהם אלה שלא בסדר, והנה הגיור הוא דרך שמוצעת להם להשתייך. תבין שעבור העולים שגדלים בפריפריה הישראלית אין דרך לדעת שיש בישראל קהלים שלמים, אי שם במעוז האשכנזיות, בשמאל, בשכבות החזקות, שמיוזמתם בוחרים לא להתחתן דרך הרבנות. מבחינתם אין להם ברירה אלא לעבור גיור. ולמרות שהגיור כפוי, הצעירים מגיעים אליו עם ראש פתוח ובאמת מנסים להשתנות. והגיור האורתודוקסי החרדי הזה, אותו רבים מהם עוברים בצבא, בשילוב עם שאר הגורמים שתיארתי, מביאים אותם להדתה. למרות שהגיור האורתודוקסי גם מכניס רבים מהם לבלבול ולמשברים ולעתים גם מרחיק מהמשפחה.

באיזה סוג של דתיות מדובר? כמה מאותם עולים ישנים חוזרים בתשובה והופכים לשומרי המצוות אורתודוקסים? כמה מהם הופכים למה שמכונה "רוחניקים"? כמה מהם משלבים רעיונות ופרקטיקות מהרוחניות העכשווית עם יסודות מהמסורת היהודית? מה היחס שלהם לתנועות הלא-אורתודוקסיות? מה היחס שלהם לנצרות?

הדתיות של דוברי הרוסית לא ממוסדת, ויש לה צורות ומופעים שונים, כפונקציה של הסביבה וסוג המסגרת דרכה נכנסו לדת. אם נסתכל על דוברי רוסית שהגיעו להתנחלויות בגלל דיור זול, אז הם יאמצו מנהגי דת מעט שונים ממה שיאמץ הילד שגדל בבת ים.

מה בכל זאת מאפיין אותה? רמניק ופרז'ינסקי מצאו שלדתיות של יהודים דוברי רוסית בישראל יש אופי אקלקטי מיוחד, והיא כורכת בתוכה אלמנטים יהודיים, פרבוסלאביים, אתאיסטיים וניו-אייג'יים. כך,  כפי שאמרתי קודם, יהודי דובר רוסית בישראל יכול להתרגש ולחוש התעלות רוחנית באותה מידה בביקור בקבר ישו בירושלים או בביקור בבית כנסת ביום כיפור. לדעתי גם לרנר ואליאס יסכימו עם זה, שכן זה דומה לתחיה הרוחנית הדתית במרחב הפוסט-סובייטי כולו, שמאוד מגוונת, וכוללת הכל החל מפרובסלאביות ועד שמאניזם.

אבל רמניק מציינת עוד משהו שלדעתי מעניין מאוד. בניגוד חריף לזהות היהודית הרוסית לפני העלייה לישראל, שהייתה בעיקרה זהות יהודית אתנית ולא דתית, כך שאפילו מי שהאמין באלוהים לא קישר את אמונתו זו להתנהגותו, פה בישראל הדתיות שלהם מקבלת יותר ויותר סממנים אורתודוקסיים. כך, למשל, היא מצאה שיותר ויותר דוברי הרוסית מאמינים שאין משמעות ליהדות ללא קיום מצוות, כשרות שבת ויום כיפור, והם אף מביעים יותר ויותר התנגדות לנישואי תערובת. וזה כאמור בניגוד למה שהיה לפני העלייה, אז פחות מאחוז מיהודי ברית המועצות קיימו פרקטיקות דתיות, והזהות היהודית התבססה על הישגים מקצועיים ואינטלקטואליים יותר מאשר על דת או אפילו על תרבות חילונית כלשהי. בפנתיאון הזהות היהודית בברית המועצות לא היו רבנים, אלא זוכי פרס נובל יהודים ואייקונים של תרבות – משוררים, שחקנים ומדענים רוסים ממוצא יהודי. צבי גיטלמן פרסם לאורך השנים סדרה של מחקרים מעמיקים על יהדות בברית המועצות, ואפשר לקרוא על כך עוד במחקריו.

מגמה של הדתה בקרב אוכלוסייה סובייטית לשעבר מוכרת גם ברוסיה ובאוקראינה (שם כמובן לנצרות). כחוקרת של התחום, איך את רואה את התהליך הזה אל מול תיאוריות שונות של חילון, שהבטיחו ירידה הדרגתית ומתמשכת בדתיות של אוכלוסיות בארצות מפותחות? איך זה שהחילון "לא עובד"?

טוב, לזה יש מיליון סיבות כמובן. תראה, ברור לכולנו שהאדם צריך אידיאולוגיה כלשהי, דרך הגיונית להסביר ולארגן את ההיבטים השונים בחייו. איזו אידיאולוגיה, פילוסופיה, הוא מאמץ, תלויה בסביבה, בנסיבות, במה שזמין ואופנתי בסביבה בה הוא נמצא. במרחב הפוסט-סובייטי חוו כשלון של האידיאולוגיה הקומוניסטית. אז מה עושים עכשיו? מה שאופנתי זה לחזור לדת הפרבוסלבית. ככל הנראה משום שהיא דוכאה על ידי הקומוניסטים בצורה פתאומית וקשה. והחזרה אליה מרגישה כמו חופש, ביטוי של חלקים שהיו אסורים.

והיהודים שיצאו משם ושהגיעו לישראל גם הרגישו את הצורך הזה באידיאולוגיה חלופית, וגם רצו לשם שינוי סוף סוף לחוש גאווה על זה שהם יהודים, כתגובה לאנטישמיות שחוו שם. הם מגיעים לפה ותגיד לי אתה איזו אידיאולוגיה, השקפת עולם, הייתה זמינה עבורם כאן? הרי לקיבוצים לא שלחו אותם, וגם אם היו שולחים, בשנות התשעים לקיבוצים או לשמאל החילוני כבר לא היה מה להציע לעולים החדשים מבחינה אידיאולוגית. העלייה הגדולה הגיעה לתוך אידיאולוגיה של השוק החופשי ולתוך תחייה דתית בישראל, ולמעשה בעולם כולו. אז אלה האידיאולוגיות שהם אימצו – ואימצו בצורה די ביקורתית ויפה, אם מותר לי לציין. יש עוד הרבה מה לחקור את העמדות של דוברי הרוסית, והרבה מה ללמוד מהם, אם החברה הכללית תשכיל לעשות זאת.

האם תהליכים אלה בולטים יותר אצל גברים או אצל נשים? האם הם מוגבלים רק למי שנולד לאם יהודיה, או שאין הבחנה כזאת בין ה"מתחזקים" לשאינם? האם מצב כלכלי משפיע על שיעור ההדתה? האם ארץ המוצא משנה (נאמר, רוסיה מול גאורגיה)?

אני אישית לא מכירה הבדלים מגדריים או כלכליים במחקרן של רמניק או של לרנר. בנוגע להבדלים אתניים, המחקר של רמניק מוצא הבדלים קטנים בין מי ששני ההוריו יהודים למי שרק אחד ההורים יהודי: העולים עם שני ההורים יהודים שומרים יותר מצוות, אם כי לא ברור אם זה הבדל מובהק סטטיסטית, ולא ברור מה הייתה נקודת המוצא שלהם, אז אי אפשר להשוות את עוצמת תהליך ההתחזקות.

אבל אני חייבת לומר שאני אישית במחקר שלי לא ראיתי הבדלים של מגדר או של מוצא אתני. המחקר שלי היה איכותני, אבל היו לי 10 צעירים ששני ההורים יהודים, 6 שרק האבא ו-5 שרק האמא, ולשניים כלל לא היה "דם" יהודי, ודווקא השניים האלה שעברו גיור, היו הכי חזק בקטע היהודי. זה כמובן היה מעורבב עם דתיות נוצרית של ההורים, אבל מנסים לשמור מצוות, לאכול כשר וכו'.

כנ"ל בנוגע לארץ מוצא, רוסיה מול גיאורגיה, כפי שתיארת זאת. אני מכירה את הניסיון הזה לחלק את העולים מברית המועצות לשעבר לאלה שבאו מהחלקים האירופאיים ולאלה שבאו מהחלקים האסיאתיים, ולכנות את הראשונים אשכנזים ואת השניים מזרחים. אני אישית חושבת שזה אנכרוניסטי לכפות את החלוקה הדיכוטומית למזרחים ואשכנזים על יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר. בין השאר כי היהודים שהגיעו מהחלקים האסיאתיים של ברית המועצות לשעבר לרוב חיו שם רק דור או שניים, זה אותם יהודים אוקראיניים שברחו מהנאצים בשואה ונשארו שם (חן ברם כתב על זה דוקטורט מרתק). אבל לא רק. אני חושבת שהחלוקה הדיכוטומית למזרח ומערב היא אובססיה ישראלית בעיקר, בהיותנו מדינה של יהודים הלומי טראומת גזע. אני חושבת שבברית המועצות החלוקה למזרח ומערב הייתה אחרת, אבל זה נושא מורכב שלא נכנס אליו כאן. שורה תחתונה, אצלי במדגם היו רק צעירים שהגיעו מהחלקים האירופאיים של ברית המועצות לשעבר, והם עברו הדתה משמעותית. אז אי אפשר להגיד שזה תופעה רק של היהודים האסיאתיים.

האם קיימת יריבות או מתיחות בין החלקים מאותה אוכלוסייה שנשארו אתאיסטים לבין אלה שמפתחים חיי דת?

לדעתי ממש לא, אין יריבות, מבינים זה את זה. המחקרים לא מדברים על יריבות.

יש יסוד להניח שעם הגירתה של האוכלוסייה היהודית מברהמ"ל קיוו מגזרים מסויימים שהם יחזקו את האופי החילוני של ישראל. ובאמת, ראינו שמפלגות עולים נאבקו בעבר במפלגות דתיות כגון ש"ס, וניסו, או לפחות הצהירו שהן מעוניינות, לחוקק חוקים שיאפשרו יותר חופש דת בישראל. האם מגמה זאת הולכת להשתנות?

אתה בהחלט צודק שמגזרים רבים חיכו שהרוסים יחזקו את האופי החילוני של ישראל. וככל הנראה בגלל שציפו שלחו את הרוסים לפריפריה, כדי שיעשו עבורם שם המלחמה הדמוגרפית, עם הערבים והמזרחים כאחד. מה שלא לקחו בחשבון זה שהפריפריה דווקא עיצבה את הרוסים בדמותה. כלומר, הרוסים נכנסו לישראליות דרך המסורתיות, ולא דרך החילוניות, ולכן לא ידעו שאפשר להיות ישראלי חילוני. אצל הדור המבוגר זה גרם להרבה התנשאות על ישראלים, אבל אצל הדור הצעיר זה התבטא דווקא באימוץ הדתיות המסורתית.

ולכן לדעתי המגמה שציינת, של להילחם בש"ס ולקדם חופש דת, די נעלמה, ולא תחזור. עכשיו הכיוון של ליברמן לא שונה בעיקרון מהעמדה של בנט, שניהם רוצים לגייר את כל הרוסים, רק שליברמן רוצה יותר הקלות בגיור מבנט. למה ליברמן רוצה את זה, הוא הרי חילוני? לדעתי פשוט כי הוא חושב שככה יותר כדאי לו פוליטית, שהפרדת דת ממדינה כבר לא מספיק חשובה לרוסים. זה לא שזה חדש עבורם שפוגעים בזכויות הבסיסיות שלהם, אז גם עם זה שכדי להתחתן הם צריכים לעבור גיור הם משלימים. הרוסים גם קצת שבויים של ליברמן בקטע הזה, כי הוא היחיד שבכלל מכיר את המצוקה הזאת שלהם. אמנם לא מתכוון לעשות עם זה כלום חוץ מהקלות גיור, אבל לפחות מדבר על זה (בעיקר לקראת הבחירות). השאר לרוב מתעלמים מהמצוקה שלהם.

האם לדעתך ייתכן מצב בו בבחירות הבאות חלק משמעותי מאותה אוכלוסייה יצביע למפלגה כמו 'הבית היהודי', שמקדמת לאומיות אתנית בעלת גוון מסורתי, ויעדיפו אותה על מפלגתו של ליברמן למשל?

בהחלט כן. למעשה, זה כבר קרה מזמן, אתה לא מעודכן J בבחירות האחרונות המון רוסים הצביעו בנט, גם הצעירים.

והנה לך מידע עדכני קטן. ממש השבוע אתר אינטרנט של ערוץ 9 פרסם סקר לגבי השאלה למי היו מצביעים עכשיו לראשות הממשלה, ונחש באיזה מקום בנט היה? מקום שני, עם 24% מהקולות, אחרי ליברמן שזכה ב-44% מהקולות. ביבי ולפיד מקבלים כעשרה אחוזים מהקולות. חשוב לציין שענתה על הסקר אוכלוסייה מבוגרת יחסית, הם אלה שגולשים לאתרים דוברי רוסית.

:

—

*  אני בוחרת לקרוא "רוסים" ליוצאים מברית המועצות לשעבר, מכל הרפובליקות, משום שכך מתייחסים אליהם בשיח היומיומי. אבל אני משתמשת לעתים גם ב"דוברי רוסית" או ב"יוצאי ברית המועצות לשעבר". בשלוש אלה אותה כוונה.

**   גונן, עמירם. 1998. "דפוסים גיאוגרפיים של השתקעות בקרב עולי ברית המועצות בראשית שנות התשעים", דיוקנה של עלייה-תהליכי קליטתם של עולי ברית המועצות לשעבר 1990-1995, סיקרון משה ולשם אלעזר (עורכים), י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

ההתנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק, שכולי תקווה שיחלים במהרה, מגיעה כשיאה של מגמה הולכת ומתעצמת במרחב הציבורי הישראלי, מגמה שמוצאת ביטוי מובהק במעגלי מפלגת השלטון ושגליק היה ממקדמיה הבכירים. בשנים האחרונות פעלו תנועות שוחרי הר הבית בצורה אינטנסיבית להגדלת מספר העולים היהודים להר ובד בבד להעלאת המודעות למצב על ההר, שכולל איסור בפועל על תפילת יהודים פומבית והתגברות האלימות, המילולית בעיקר, של פלסטינים מוסלמים כלפי יהודים עולים להר. בין ההישגים הבולטים של שוחרי הר הבית היה השגת תמיכתם המוצהרת של כחצי מחברי הכנסת של הליכוד במאבקם.

לתנועת הליכוד היתה תמיד חיבה למיתוסים לאומיים, אולם גם בקרב חבריה ציונות היתה בראש ובראשונה התיישבות וביטחון, לא גאולה דתית. העניין המתגבר בהר הבית בקרב חברי הליכוד מגלם את התמורה שהתחוללה בשיח הפוליטי בישראל, תמורה שבלי להבין אותה תמונת המתיחות והאלימות הנוכחית בירושלים תהיה חסרה. באותו כנס במרכז בגין שאחריו נורה גליק (שבעצמו התמודד לפני שנתיים בבחירות לרשימת הליכוד), תחת הכותרת " ישראל חוזרת להר הבית", קראו יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, וסגן יו"ר הכנסת משה פייגלין, שניהם מהליכוד, לחזרה ברוב עם אל ההר. רגב כרכה יחד את "זכותנו להתפלל על ההר" עם "זכותנו על הארץ", והדגימה בצורה ברורה את הציפוי המיתי שעוטה הלאומיות הליכודניקית החדשה.

אין זה אלא שיאו של תהליך בן כמה שנים, אשר במסגרתו הופכת מפלגת השלטון ממפלגה חילונית-מסורתית המחזיקה בתפיסת "אף שעל" על בסיס נימוקים בטחוניים, למפלגה אתנית-לאומנית השמה במרכז סדר היום שלה תפיסה מיתולוגית. נראטיב מיתי זה נשען על האמונה שהר הבית מהווה עבור עם ישראל מוקד מטאפיזי, מעין שקע שמימי שהחיבור אליו מטעין את הלאום בעוז וחיות. כבר ב-2012 קבע יולי אדלשטיין, כיום יו"ר הכנסת, כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" ואילו זאב אלקין הסבירהסביר כי "חשוב להוציא אותו [את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה."

ודוק: אין מדובר בערגה בלתי נשלטת לזביחת קורבנות. לא קיום המצווה בתורה ולא הקפדה על הנפסק בהלכה מעניינים את חברי הכנסת הללו, גם הדתיים שבהם. הר הבית משמש את רגב, פייגלין, אדלשטיין ואלקין כדגל לאומי שסביבות מתאחדים. מקום המקדש עבורם אינו אלא אבן ראשה במאבק הלאומי מול הפלסטינים, והריבונות על ההר הופכת לטוטם המגלם בצלמו המתנשא את הריבונות על הארץ כולה. לכן מדבר אלקין על "חירותנו הלאומית". לכן אמרה ציפי חוטובלי בהזדמנות אחרת ש"הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו."

רק בפברואר השנה התפייט יו"ר הקואליציה יריב לוין באשר לחשיבותו של ההר שבמרכז ירושלים: "אין גוף חי שיכול לתפקד ללא לב. נדמה לי שכאשר יהודים במשך כל כך הרבה שנים ישבו בגלות והתפללו לשיבת ציון, הם לא התכוונו לתל אביב, אלא דווקא לירושלים. הם לא חלמו לשוב לבניין הכנסת ולמשרד ראש הממשלה, אלא למקום אחר – להר הבית."

אלא שכאשר יהודים ישבו בגלות והתפללו לציון ולירושלים הם המשיכו לשבת בגלות ולהתפלל, ורק כאשר חלמו על תל אביב ועל בניין הכנסת הם קמו ובנו מדינה. הציונות החילונית השקיעה את דמה וחלבה בבניין הארץ, ולא בפולחן מקומות קדושים. לא במקרה העביר משה דיין את השליטה על הר הבית אל הווקף מיד אחרי מלחמת ששת הימים – הוא סבר שהמקום מנוגד לחלוטין לרוח הציונית שעליה גדל ושבה דגל.

אולם מה שכדאי לשים לב אליו בדבריו של לוין אינו חוסר הדיוק ההיסטורי, ואפילו לא הראייה האורגניסטית של האומה (כאילו שמה שמדינה בה שליש מהילדים מתחת לקו העוני זקוקה לו הוא "לב" בדמות מקדש על הר). מה שצריך לעורר חוסר נוחות, אם לא דאגה, הוא התפיסה המיתית-משיחית שמקדמים לוין וחבריו באמצעים פוליטיים. הר הבית הופך אצלם לכלי משחק במאבק המדיני מול הפלסטינים, והדיון (המוצדק כשלעצמו) על זכויות תפילה ליהודים על ההר לקרדום פוליטי לחפור בו. אולי על זה דיבר ליבוביץ כשזעק כנגד "הפרוסטיטוציה של הדת למען אינטרסים לאומיים".

גרשם שלום אמר פעם כי "גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה'מדיניים' הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים." שלום הבין היטב את הסכנה שהשענת שיח מדיני על שיח דתי. סכנה לדת, שכן כך תיתכן הזנייתה לכדי כלי פוליטי. סכנה למדינה, שכן מתוך השלהוב המשיחי קשה מאוד לפעול בצורה שקולה.

דת ופוליטיקה היו קשורות מאז ומעולם, אולם במאות השנים האחרונות בחר העולם המערבי להפריד את הרשויות על מנת לקדם מרחב ציבורי דמוקרטי וסובלני. מול עינינו אנחנו חוזים בניסיון לזווג מחדש בין המיתוס הדתי למרחב הפוליטי-מדיני. השיח הפוליטי עובר טרנספורמציה: הוא אוסף אל תוכו מטענים מיתולוגיים, מכונן מחדש לא על אדני ביטחון כי אם על סיפורי גאולה, ומוגש מצופה בפולקלור רליגיוזי ובשמאלץ משיחי. אם מתוך אמונה תמימה ואם בכדי למנוע כל אפשרות לפשרה מדינית מזמנים את תפילת שמונה-עשרה ואת יהדות הגולה, ומדברים בלהט על לב ועל געגוע ועל ערגה נושנה. לפני שתוכלו לומר "בית לאומי לעם היהודי" כבר הפכה ממשלת ישראל לבא כוחו של המשיח ולקבלן הביצוע של אלוהים. הופ, נכנסנו לשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים.

—

התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ'.

בראש השנה פורסם סקר בוואי-נט שכבר הפך למסורת: סקר בענייני דת ומדינה. הסקר, שמבוצע בשיתוף עם עמותת חדו"ש ועל ידי מכון סמית, מצע, כמו בכל שנה, שרוב רובו של הציבור היהודי בישראל מעוניין בחופש דת: 61% מהאזרחים היהודים בישראל תומכים בהפרדת הדת מהמדינה, 84% מסכימים כי במדינת ישראל צריך להתקיים חופש בחירה והתנהגות לחילונים ולדתיים לפי השקפת עולמם, 64% בעד הכרה בגיורי הזרמים הלא אורתודוקסיים, 72% מעוניינים בפתיחת מרכזי קניות בשבת ו-66% סבורים כי יש להכיר בכל סוגי הנישואים, ובכללם קונסרבטיביים, רפורמיים ואזרחיים. בפשטות: רוב מובהק ומוצק להגדלת חופש הדת בישראל.

והנה, לכבוד ראש השנה וממש באותו יום התפרסם גם ראיון שקיים קובי נחשוני, כתב וואי-נט, עם הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו. וכמו תמונת ראי, דעתו של הרב התבררה בכל עניין כהפוכה מדעת רוב עם ישראל: הרב לאו מתנגד לנישואים אזרחיים, מתנגד להפרטת הגיור (אפילו רק לרבנים אורתודוקסים), ואת החקיקה המנסה לאפשר יותר חופש דת בישראל הוא מכנה "חסרת אחריות". כמתנה לחג קיבלנו עוד עדות לחוסר הקשר בין הרבנות הראשית בישראל ליהודי הארץ.

עובדת קיומו של הניתוק הזה אינה כמובן חדשה, והיא מוכרת לכולנו. למעשה, הרבנות כיום איבדה את מרבית הלגיטימציה הציבורית שלה, וכוחה בא לה ברובו מהחוק ומהיכולת שלה לכפות את רצונה על הציבור. מקרי שחיתות, אטימות, סיאוב ונפוטיזם גרמו לרוב הציבור להסתייג מהמוסד הזה, עד כדי כך שבסקר בינלאומי שבחן את עמדות הציבור על שחיתות וגופים מושחתים במדינותיהם נמצא שמתוך 107 מדינות ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם במדד השחיתות שהאזרחים מייחסים למוסדות הדת שלה, מיד אחרי יפן וסודן. הישג מרשים לכל הדעות.

ללא ספק, הגיע הזמן לשינוי, ובין הגופים שמנסים להוביל שינוי כזה נמצאת תנועת 'נאמני תורה ועבודה', תנועה ציונית דתית שלא מפחדת ליזום וליצור. מזה תקופה מנסה התנועה לקדם תוכנית נועזת ומהפכנית תחת הכותרת רבנות ישראלית-דמוקרטית, לשינוי שירותי הדת בישראל, תוכנית שבמרכזה ההצעה לקיים בחירות דמוקרטיות בקהילות ובשכונות למינוי הרב המקומי. רבני הערים והשכונות של הרבנות הראשית עולים למשלם המיסים כחצי מיליארד ש"ח בשנה, והם כמעט חסרי ערך. רבנים חרדיים ממונים לשכונות חילוניות, ולפעמים הם אף אינם גרים בשכונות או אפילו בערים שבהם הם מכהנים. בחירת הרב המקומי תהפוך אותו ממילא לרלוונטי (למי שרוצה בכך כמובן).

פירושו של דבר הוא רבנים שלא מונחתים לתפקידם "מלמעלה" ושלא ממונים לכל החיים. פירושו של דבר רבנים שמדברים בשפת הקהילה שלהם, שיש להם יכולות חברתיות וחיבור פשוט ובלתי אמצעי לקהל שזקוק לשירותיהם. ופירושו של דבר גיוון ופלורליזם ביהדות בישראל, כאשר רבני שכונות יכולים גם להיות מתנועות לא-אורתודוקסיות – ועל כן גם ממין שאינו זכר. ופירושו של דבר גם רבנות ראשית רלוונטית יותר, משום שרבני הערים יבחרו את מועצת הרבנות הראשית, וזו תבחר את הרבנים הראשיים. כן כן, רבותי, דמוקרטיזציה של כל המערכת. (ויש אפילו קמפיין עם סרטונים, שמשובצים גם להלן.)

אז מה בדיוק כוללת התוכנית? ולמה פשוט לא לבטל את הרבנות? ואיזה סיכוי בכלל יש לתוכנית השאפתנית הזאת? על שאלות אלה ביקשתי מד"ר שוקי פרידמן, הוגה המודל החדש, ראש פרויקט דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה', מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, עורך (יחד עם פרופ' ידידיה שטרן) את הספר רבנות: האתגר, לענות. קבלו אם כן את הרשימה החמישית בסדרת 'מותו של הסטטוס קוו' (הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם, ד"ר בנימין בראון, ד"ר חגית הכהן וולף).

לבד מחוסר ה"כימיה", נאמר, בין הרבנות הראשית לרוב הציבור הישראלי, מה בעצם לתפיסתכם לא עובד כמו שצריך ברבנות? איפה אתם מוצאים את הבעיות העיקריות?
הבעיה היא לא חוסר כימיה. הבעיה עמוקה הרבה יותר. גם אם אתה דתי, כדי שתפנה לרב, אתה צריך לחוש שיש בסיס משותף שהוא מעבר להסכמה על שולחן ערוך אחד. הוא צריך לכלול גם ערכים ותפיסות עולם משותפות או לפחות הנחה שהרב יבין אותך ואת העולם שלך. כשמדובר באדם שאינו דתי, שהפניה לרב לא טבעית לו, זה מקבל משנה תוקף. לא תפנה לרב אם לא תרגיש נוח עם מי שהוא ועם מה שהוא מייצג. והרבנים היום פשוט לא שם.

איך הבעיות של הרבנות קשורות לדעתך למה שאפשר לכנות אותו התערערותה של הסמכות הרבנית ביהדות זמננו (גם בקשר שומרי מצוות כמובן)?
כשמדברים על רבנות, צריך להבחין בין הרבנות הראשות-המדינתית והממוסדת לבין מוסד הרב וסמכותו בכללו. הרבנות הראשית לישראל-למעשה לא קיימת כמקור סמכות אפילו לא בעיני עצמה. הרבנים הראשיים לישראל, הנוכחיים ואלו שקדמו להם, הכפיפו עצמם לסמכות הלכתית אחרת. במצב כזה, ברור שהם לא מהווים מקור סמכות. מעבר לכך, רבני הרבנות הראשית כבר לא באמת משרתים אף אחד. החרדים, מתפרנסים מהרבנות אבל לא סופרים את הרבנים שלה. החילונים ממילא לא במשחק הזה היום. במקרה הטוב הם לא שונאים את הרבנות. הציונות הדתית, ערש הרבנות הראשית לכאורה, מתרחקת ומתנתקת כי החרדים הפכו את הרבנות הראשית לאסקופה הנדרסת, בכוונת מכוון, בכך שמינו את הרב מצגר לרב ראשי. אגב אני בטוח שהמטרה של הרב אלישיב בזמנו במינוי מצגר הייתה צינית למהדרין. אבל אני לא בטוח שהוא צפה כמה זה יצליח…

אבל סמכות רבנים היום מעורערת גם בהקשר הרחב של סמכות הרב. הנכונות האישית של פרטים, גם כאלו ששומרים תרי"ג מצוות, להכפיף את עצמם לרב ירדה מאוד, ואצל רבים היא לא קיימת.

התפקיד הקלאסי הבסיסי של פסיקת הלכה הולך ונעלם מן העולם. לא צריך רב, יש גוגל בסמארטפון, ושם יש כמעט לכל שאלה יש תשובה. ובדברים המורכבים יותר, בשאלות הלכתיות מורכבות למשל, פונים לפוסקים מתמחים, כל אחד בתחומו. לפעמים יש תחושה כאילו דתיים רוצים רב כדי להנחות אותך במעקשי החיים. אבל גם זה כבר לא לגמרי נכון. דתיים רבים, וגם חרדים, הפנימו את התפיסה השקועה עמוק כל כך בתרבות בה אני חיים, של אוטונומיה אישית, והם מחילים את זה גם על עצמם. לפעמים אפילו באופן לא מודע. לכן הסמכות הרבנית כורסמה משמעותית, והרב, כמנהיג של קהילה דתית או קהילה בכלל, הולך ומאבד את מסמכותו וממעמדו. אני חושב אגב שבהיבט הזה מפריזים לפעמים בכוחם של הרבנים וביכולת שלהם להשפיע על צאן מרעיתם לעשות כך או אחרת. ואפשר לתת לכך לא מעט דוגמאות.

אתם מציעים רפורמה ברבנות הראשית. זה יפה אבל אני רוצה לשאול אותך, למה בכלל צריך רבנות ראשית? לה הגיע הזמן לסגור את המוסד הארכאי הזה ולתת לאזרחי ישראל חופש לפעול לפי אמונתם?
זו באמת שאלה טובה. כי כמו שהרבנות הראשית נראית היום יש לה מעט צידוק להתקיים. אבל השאלה הזו נוגעת לא רק לאיך נראית רבנות ראשית אלא לאיך נראית מדינה יהודית ודמוקרטית. מייסדי מדינת ישראל החליטו, וטוב שכך, שהמדינה תשא אופי יהודי. המשמעות של אופי יהודי היא לא רק סימבולית ולא רק בחוק השבות. יש לה עוד הרבה השלכות. על חלקן אני מניח שאתה מבכה, ועל חלקן הקטן גם אני. אבל אחד הביטויים של מדינה יהודית זה גם שירותי דת יהודיים ממוסדים ומדינתיים. חלק מהם מנדטוריים, כמו נישואין וגירושין. רובם לא. אבל הם צריכים להינתן, ובאופן מיטבי, למי שרוצה לצרוך אותם. פירוק הרבנות הראשית הוא הפרטה של הזהות היהודית של המדינה ולכן אני חושב שרבנות מתפקדת היא עדיין דבר שאנחנו צריכים אותו. אני חושב שהרפורמה הזו, הדמוקרטיזציה של הרבנות הראשית, תתן פתרון ביניים שמאפשר ליהדות מכל הסוגים להיות חלק מהזהות היהודית של המדינה, אבל לא מפרק לגמרי את המדינה מיהדותה ומאחריות לכך.

מה אם כן המודל שאתם מציעים לרפורמה ברבנות?
הרפורמה של 'רבנות ישראלית-דמוקרטית' היא, במילים פשוטות, דמוקרטיזציה של הרבנות הממוסדת. הרפורמה הזו תביא, כך אני מאמין ומקווה, לשינוי פני הרבנות במדינת ישראל. ראשית, בהיבט של מי שימלאו את תפקידי הרב: לרוב אלו לא יהיו תלמידי חכמים גאונים שעולמם בארבע אמות של בית המדרש אלא רבנים שיש להם יכולת מנהיגות ואשר מדברים בשפה שתהיה מובנת על ידי קהל שומעיהם.

שנית, ובעיני זה גם העיקר, קיום הליך של בחירות לרבנות של שכונות או ישובים, יחבר את כלל התושבים או לפחות את אלו שמעוניינים בכך באופן כלשהו, לרב שייבחר וממילא גם לתכנים ולמסרים שלו, שכן הם בחרו בו ברוב קולות ולכן יש סיכוי גדול יותר שיטו אוזן ללקחו. זה אגב מתחיל לקרות. נפגשנו עם סגן השר לשירותי דת, הרב אליהו בן דהן כדי לגייס את תמיכתו ברפורמה. אני לא בטוח שהוא יתמוך בכל אבל בדבר אחד הוא תומך: בחירה דמוקרטית של רבנים בישובים. לכן כבר בבחירות לרבנים שמתקיימות בימים אלו, בחירה דמוקרטית של רב על ידי כל הקהילה היא לגיטימית.

שלישית, הרבנים לא ייבחרו לכל החיים כמו היום, אלא לקדנציה קצובה של כ-7 או לכל היותר 10 שנים, כמו הרבנים הראשיים. במצב כזה, יהיה רענון מתמיד של השורות ולא יהיו רבנים שמזמן אבד עליהם הקלח, או שהפכו ללא רלבנטיים לקהילה בה הם פועלים. זה שינוי אדיר.

אם הדבר יצליח יהיה בכך תיקון גדול בשני מימדים נוספים: מערכת שלמה – רבני הרבנות הראשית – שכיום עולה למשלם המסים מעל לחצי מליארד ש"ח, אבל תפוקתה ותועלתה נמוכות מאוד, משום שהיא כמעט ולא רלבנטית לאף אחד, תהפוך להיות רלבנטית הרבה יותר. תהיה הרבה יותר תמורה לאגרה. יתרה מזו, מימוש המודל במלואו אומר גם בחירות של רב ראשי ומועצת הרבנות הראשית על ידי הרבנים שייבחרו באופן דמוקרטי. זה יביא בהכרח לשינוי פני מועצת הרבנות הראשית ולכן גם לשינוי מערכתי ברבנות הראשית כולה משום שרבנים מתונים יותר יבחרו נציגים מתונים יותר למועצת הרבנות הראשית.

אם כל קהילה תבחר את הרב שלה, ייתכן שהיא תבחר רב קונסרבטיבי, או רבה רפורמית. למעשה, ייתכן שהיא תבחר את רואה החשבון מהקומה החמישית שיהיה המנהיג הרוחני-קהילתי. איך נקבע מי יכול להיבחר ומי לא, או שמא הכל פתוח?
לא הכל פתוח אבל זה יהיה הרבה יותר פתוח מהיום. רב צריך להתאים לאופי השכונה או הישוב בהם הוא פועל ולתושבים להם הוא נותן שירות או שאותם הוא רוצה להנהיג. רב ציוני בשכונה חרדית בבני-ברק לא יצליח לעולם בתפקיד, ולא משנה כמה תורה הוא יודע. וכך גם להפך. בשכונה שבה רוב התושבים שייכים לזרם מסוים, נכון שהרב שיכהן שם יהיה קרוב אליהם. אחרת חבל על הכסף שמשלם המסים מוציא עליו. מצד שני, לא כל בעל מכולת שלמד כמה משניות בבית כנסת יוכל להפוך לרב. הרף יהיה סביר וידרוש גם הכשרה רבנית מוכרת ממוסד בארץ או בחו"ל וניסיון מסוים בעבודה רבנית.

דמוקרטיזציה של הרבנות תביא באופן בלתי נמנע לריבוי קהילות, זרמים תפיסות הלכתיות ותיאולוגיות. המודל הזה רחוק מאוד, אפוא, מזה של מקים הרבנות הראשית, הרב קוק, שביקש לייסד סמכות אחת וראשית לארץ ישראל. למעשה מדובר כאן בויתור על חלום האחידות מתוך אחדות, ואפשר לומר שזה מפנה תיאולוגי משמעותי עבור היהדות האורתודוקסית. מה דעתך?
הרב קוק גם חלם שהרבנות הראשית תקרב בין עם ישראל לבין אביו שבשמים… היום זה נראה חלום רחוק. מעבר לזה, תכלס, כמו שאמרנו קודם, הרבנות הראשית, הממוסדת, כבר מזמן לא מהווה מקור סמכות מוסכם. להפך, אין אף אחד שבאמת מקבל את פסיקת ההלכה של הרבנים הראשיים והם מכפיפים את עצמם לסמכות אחרת, כל אחד למי שנראה לו.

ובכלל, גם היום, כבר יש כל כך הרבה זרמים. אם אתה מתקרב ומתחיל לבחון מקרוב כל 'זרם', אתה פתאום מגלה שלא מדובר בנהר אחד, אלא בעשרות פלגים קטנים שזורמים כל אחד בנתיב שלו. תראה את הציונות הדתית היום. זה זרם אחד? כבר מזמן לא. יש חסידים, ולייטים, וליברלים וחרד"לים ועוד ועוד. וככה זה גם אצל החרדים. לכן השינוי הזה רק ייתן לכל זרם, או לכל אחד, לבחור מנהיג דתי לטעמו ולא שזרם אחד, חרדי לרוב, יכפה עליו את מי שמתאים לו או שצריך לסדר לו ג'וב. לכן, ריבוי הקהילות והזרמים יהפוך לברכה. כל אחד יוכל למצוא את הרב שלו ולחיות את החיים היהודיים באופן שבו הוא תופס את יהדותו ולא בהכתבה 'מלמעלה'.

הרבנות היא גוף ותיק, גדול, מסועף, ומאוד שמרני. בנוסף על כך הגוף הזה מגלגל הרבה כסף והרבה אינטרסים. אולי השאלה החשובה ביותר היא מה גורם לכם לחשוב שיש איזשהו סיכוי שהתוכנית שלכם תתקבל?
זו באמת שאלת מיליון הדולר. להעביר את השינוי הזה לא הולך להיות פשוט. אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי. הרב בן דהן כאמור כבר תומך ברעיון של בחירות דמוקרטיות למשרד רב במקומות שרוצים בכך. וזו נקודת התחלה לא רעה. לא כל תאוותנו, אבל התחלה. בנושא קציבת כהונה של רבנים אנחנו הולכים להגיש בג"ץ כי המצב היום לא הגיוני. ואנחנו מקווים שהשינוי יתחיל משם. מעבר לכך, יש לנו הצעת חוק שנותנת מסגרת חוקית לכל הרפורמה ויש לה כבר תמיכה בכמה סיעות וגם בתוך הבית היהודי. כך שברור שזה יהיה קשה, אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי.

אבל למען האמת גם אם לא נשלים את כל המלאכה בכנסת הקרובה, יש כאן תהליך. תפיסה חדשה של האפשרות שגלומה בזיקה בין רב לקהילה שלו ובמהות תפקידו של הרב. זו תפיסה שאומרת שרבנים, גם אם הם מקבלים את שכרם מהמדינה, יכולים להיות מחוברים לקהילה. שונה ממה שקיים היום ונכון הרבה יותר. זה יהיה עוד אחד מהשינויים בסטאטוס קוו. ואגב זה לסדרת הכתבות שלך בנושא קוראים מותו של הסטאטוס-קוו, ואין ספק שהוא באמת מת מזמן. בכל אחד מאבני היסוד שלו – הדין האישי; שבת; כשרות; הרבנות הראשית; גיור, הדברים השתנו באופן משמעותי. כך שכשמדברים היום על הסטאטוס קוו, זה משהו שנמצא במקום אחר לגמרי.

אנחנו נוגעים כאן ביחסי דת ומדינה כמובן. כמי שמומחה במשפט מוסלמי, איך אתה רואה את יחסי הגומלין האידיאלים בין דת ומדינה ביהדות, וזאת בהשוואה לאסלאם ולנצרות?
נצרות זה קל יותר. יש לפחות לכאורה, שתי חרבות: לכס הקדוש ולקיסר-המדינה, ולכנסיה אין אמביציה (לכאורה..) לשלוט. התפיסות של היהדות והאסלאם בענין הזה מאוד דומות. אם תשאל את שיח' אל-אזהר שהוא המופתי-הפוסק של מצרים ואת הרב הראשי לישראל מה האידיאל שלהם, שניהם יאמרו לך שהמצב האידיאלי הוא מדינת הלכה שבה אנשי דת הם אלו שאומרים את המילה האחרונה.

אבל, תודה לאל, אנחנו חיים במדינה מערבית מודרנית שיכולה להרשות לעצמה להנות משתי הזהויות הללו. לבטא באופן מדינתי גם זיקה למקורות היהודיים וגם להיות מחויבת לערכים מערביים ליברליים ודמוקרטיים. אני חושב שבפרספקטיבה של שישים ומשהו שנים, מושג מודוס ויונדי שמשתנה כל הזמן, אבל שמבטא איזון סביר. הרבה כוחות, פוליטיים, משפטיים וחוץ ממסדיים שמופעלים לכל הכיוונים, מביאים אותנו לאיזון שהוא אף פעם לא מושלם. ובטח לא מבטא את חלומותיו של מישהו, אבל זה גם מה שטוב בו. הוא פשרה סבירה.

לבסוף, מה החזון שלך לגבי הרבנות הראשית? מה אידיאלי מבחינתך?
אני חושב שלרבנות הראשית יש עתיד רק אם היא תעבור שינוי דרמטי. אתה צודק. זה באמת גוף גדול ושמרן. אבל הרבנות הראשית היום, שהוקמה במתכונת הנוכחית לפני כמעט מאה שנים, היא כמו ספינה שהולכת להתנגש בקרחון. אם היא לא תשנה כיוון, היא תתנגש בו ותטבע. אם היא תמשיך להתנהל כמו שהיא היום, במקרה הגרוע היא תשרוד, ובמקרה הטוב היא תעלם. אבל, אם היא תשתנה, יכול להיות לה ערך מוסף משמעותי כגורם שמאפשר לאזרחי המדינה היהודים, מתוך בחירה, להתחבר למקור שדולה את החכמה שלו מתוך חכמה מצטברת של אלפי שנים ויודע לתווך אותה ליהודים, דתיים כחילונים, שחיים בישראל במאה ה-21. וגם סתם, להיות לעם ישראל רבנים.

תודה רבה.

למתבונן מהצד קשה לפעמים להבין על מה צועקת קבוצת שומרי מצוות אחד כלפי אחותה, אולם דבר אחד ברור: המאבק הנוכחי על הגיור מוציא משני מהחנות את הצדדים הפחות סימפתים שלהם. כך ח"כ אלעזר שטרן מכנה את הרב שמואל אליהו שמוליק, כך הרב אבינר קובע שלשטרן אין חלק בעולם הבא, וכך מכל הצדדים זועקים הן התומכים והן המתנגדים שאישור הרפורמה המוצעת במערך הגיור, או לחילופין עצירתה, תביא ל"חלוקת העם".

ומה שיפה הוא שלפחות בנוגע להכרזה האחרונה שני הצדדים לא רק מסכימים, אלא שניהם צודקים. המצב שנוצר כתוצאה מעלייתם של מאות אלפי לא-יהודים-על-פי-ההלכה לישראל בשנות התשעים מהווה אתגר קשה להלכה האורתודוקסית, אתגר שנראה שהיא אינה מסוגלת לעמוד בו. הסיבה פשוטה: בניגוד לאופייה השמרני והטכני של ההלכה, דעת הקהל מתאפיינת בגמישות ובחדוות חיים. בעוד אותם מאות אלפים נחשבים לא-יהודים מבחינת ההלכה, הרי שמבחינת רוב אזרחי ישראל הם יהודים לכל דבר (שטרן עצמו מודה בכך).

בסקר שפרסם עיתון 'הארץ' רק לפני כחודש גילו 75% מהחילונים שלא יפעלו למנוע חתונת בן משפחה עם "עולה חדש שאינו יהודי לפי ההלכה", זאת בעוד מקרב הציונות הדתית רק 29% לא היו מתנגדים לכך ומקרב החרדים רק 5%. מקרב כלל האוכלוסייה 56% לא היו עושים עניין מנישואי קרוביהם עם אחד או אחת מאותם מאות אלפים. וכדי שלא נחשוב שמדובר בפלורליזם קוסמופוליטי מקיף, אותו הסקר מגלה שכלפי חתונה עם ערבים או נוצרים אירופאים התוצאות שונות לחלוטין: 72% ו53% מכלל תושבי ישראל יתנגדו לאלה בהתאמה. כלומר אין כאן פתיחות לכל; אותם עולים ישנים פשוט נחשבים בעיני רוב הישראלים כיהודים, תקבע ההלכה מה שתקבע.

עם זאת, סכנת הפילוג בעם קיימת, וזאת כאמור בכל אחת מהדרכים הנזכרות לעיל: אם לא תערך רפורמה במערך הגיור, ימשכו החתונות בין יהודים על פי ההלכה לאלה שאינם, ומי שחשוב לו לא להתחתן עם צאצאיהם יאלץ לשמור רשימות ייחוסין; ואם תערך רפורמה ממילא יהיו אלה (חרד"לים וחרדים) שלא יכירו בה, ולכן לא יכירו בצאצאי מתגייריה כיהודים. כך או כך תישאר קבוצה של אורתודוקסים שיתעקשו, בניגוד לדעת רוב העם, לראות בחלקים ממנו כלא-יהודים. פולמוס הגיור הנוכחי אינו אלא מאבק פנים אורתודוקסי המיועד לקבוע את גבולות אותה קבוצה.

הנה לנו אפוא עוד דוגמא, אחת מני רבות, לפטרונות ולאגוצנטריות של הממסד האורתודוקסי במדינת ישראל. זה מתכתש בינו לבין עצמו על הזכות לגייר אנשים שלא מעוניינים בכך, כדי להכשיר אותם להתחתן עם אנשים שכבר עכשיו לא מוצאים בהם כל דופי, וכל זה רק כדי שלהם עצמם יהיה קל יותר בעתיד לראות חלקים גדולים בעם ישראל כיהודים – למרות שעם ישראל עצמו כבר מזמן מתעלם מהקטגוריות ההלכתיות שאותה קבוצה מחזיקה בהן.

אבל אולי מה שהכי עצוב בכל הפסטיבל המגוחך הזה הוא עניין עמוק יותר. הסיפור הזה מדגים לא רק את הנרקיסיזם של הממסד האורתודוקסי, אלא גם ממחיש בצורה קיצונית את האופי הטכני והתועלתני שבו רואים חלק עצום מרבני ישראל את ההלכה, ואולי את הדת היהודית כולה. הרי מה קורה כאן? הגיור, שהוא אולי המעשה האישי ביותר, העמוק ביותר, הקשה ביותר שיכול לעשות אדם; שהוא שינוי של זהות, כניסה לתוך מסגרת משמעות חדשה, כריתת ברית עם האלוהים ועם עם ישראל וממילא של אדם עם עצמו; הגיור הופך לעניין בירוקרטי עלוב, פרוצדורה מכאנית שכל כולה מיועדת להרגיע את אותם רבנים שהבנים שלהם או של שכניהם לא יתחתנו עם לא-יהודיות, ושלא תהיה "התבוללות". לשם כך ירחיבו את מערך הגיור ויקלו בתנאים ויערכו קמפיין שמפרסם את הכניסה לעם היהודי כאילו היא משקה מוגז.

לא אכפת לאותם רבנים מה המניע של המתגיירים, מה התהליך הרוחני שהם עברו, מה התהליך שהם רוצים לעבור, מדוע הם רוצים להתגייר, מה מעניין אותם במסורת היהודית, עם מה קשה להם, איזה עתיד הם רואים לילדיהם במסורת הזאת, וכו' וכו' וכו'; העיקר לקבל אותם ולגייר אותם על סרט נע, העיקר שיהיו כאן כמה שיותר "יהודים", כלומר כמה שיותר אנשים שהסכימו ללמוד כמה שיעורים ולומר "אמן" על כל מה שמספרים להם, וזאת כדי שישנו להם את הסטטוס בתעודת זהות, כדי שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון תרשה להם להתחתן ובאופן כללי תתייחס אליהם כמו אל בני אדם. ואם כך נראה הממסד הרבני, פלא שמעטים כל כך רוצים להתגייר?

—

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'

גואל רצון הורשע היום בשורה ארוכה של עבירות מין, במקרי אונס ובגילוי עריות, מעשי סדום ומעשים מגונים. הדברים חמורים ומזעזעים ללא ספק, ולא אכנס אליהם כאן. כאן ארצה לומר כמה מילים על הסעיף בו הוא לא הורשע, וזה בסעיף ה"עבדות".

ב-2006 תוקן חוק איסור סחר בבני אדם, והוכנסו בו סעיפים שמרחיבים את ההגדרות של עבדות ושל עבודת כפייה, וזאת כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. הפרקליטות ביקשה להרשיע את רצון בעבדות, ולצורך כך להשתמש בחוק החדש. דא עקא, רצון לא החזיק את הנשים שחיו איתו בביתו בכוח. הוא לא חטף אותן בניגוד לרצונן, ולא כלא אותן בבית. הן היו יכולות לצאת, ואכן יצאו לקניות וכו' – וחזרו. הוא גם לא סימם אותן כדי להשיג את הסכמתן לחיות איתו, עוד מהלך שהיה בברור מפליל אותו בשיעבוד.

על פי הדיווח ב'הארץ' מאת רויטל חובל

הפרקליטות טענה כי רצון השתלט על מוחן של הנשים, וההסכמה לקיום יחסי המין איתו לא ניתנה מתוך רצונן החופשי. לשם כך הציגו חוות דעת של ד"ר דוד גרין, שחוקר נפגעי כתות, שהעיד על משמעות תופעת ה"מיינד קונטרול".

אם אכן כך (ואני להלן מתבסס על מה שכתבה חובל), משום שרצון לא החזיק את הנשים איתו בכוח או באמצעות סמים, לא היתה ברירה אלא לטעון שהוא השתלט להן על הנפש.

נראה שזה אכן היה קו ההתקפה. מעיין, אחת מנשותיו לשעבר של רצון, אמרה היום שהוא "שלל [ממנה] רצון חופשי", ואילו רב פקד אדוארד פלינר, ראש הצוות בימ"ר תל אביב שחקר את הפרשה, אמר שיש להבין ש"אפשר לשלוט באדם ולהפחיד אותו מבלי שזה נראה לעין, עד שהוא מוחק את אישיותו." כלומר היה כאן ניסיון לשכנע את בית המשפט שגואל רצון שיעבד נפשית את הנשים שחיו איתו.

אני שמח מאוד שטענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט. אני ודאי מבין פחות בפסיכולוגיה מאשר ד"ר גרין, אבל מעוניין להציג בכל זאת את דעתי על העניין. נתחיל מזה שלמדע המודרני לא מוכרת שום טכניקה של "מיינד קונטרול". פשוט אין שום ראיות שקיים כזה דבר. והאמינו לי, לו היה דבר כזה, צה"ל, השב"כ, ה-CIA, החמאס, וכל נוכל מתחיל שיודע לקרוא היו כבר משתמשים בו. הדיבורים של "שטיפת מוח" התחילו בזמן המלחמה הקרה, כאשר סוכנויות הביון ניסו אכן לפתח משהו כזה. הם המשיכו כאשר חיילים אמריקאים שבו מהשבי בוייטנאם לכאורה שטופי מוח. היתה אז התעסקות רבה עם העניין, שגם אז גלשה לנושא ה"כתות" למיניהן, אבל לא הצליחו לבסס (להבדיל מלהעלות) שום תיאוריה של העניין הזה.

לא שאין אמצעים שמקשים על אדם לבחור בחירה מושכלת. יש ויש. לחץ חברתי, רצון לרָצות, חרדה, אובססיית טוהר, אימת חטא, ובאופן כללי כמיהה עצומה בקרב רבים מאיתנו לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. ולא שאין גם שלל אמצעים פסיכולוגיים לעורר את כל הדברים הללו בזולתנו. כל אלה בהחלט פועלים לטובת מנהיגים רוחניים ציניים ואכזריים. אבל כל אלה בהחלט אינם "מיינד קונטרול". אנשים מצטרפים לתנועות דתיות חדשות ולקבוצות רוחניות למיניהן – ועוזבים אותן. זה קורה כל הזמן. פשוט קמים והולכים. אין שום סיבה, אפוא, לחשוב שמישהו משתלט להם על המוח.

שנית, וחשוב יותר, צריך לשים לב שאנחנו נוגעים כאן בלבה של שאלת האדם. הרי הבחירה החופשית שלנו היא אחד המימדים החשובים ביותר בזהות שלנו, באפשרות שלנו לתת משמעות לחיינו, באחריות שלנו על עצמנו, בכבוד העצמי שלנו. האוטונומיה שלנו נמצאת בבסיס ההגיון המוסרי שמקובל עלינו, וכיום גם בבסיס ההגיון החינוכי, הפוליטי והכלכלי שלנו. אפשר כמעט לומר שזה כל האדם. בית המשפט התבקש אפוא לפסוק שאותן נשים לא היו ממש בנות-אדם כאשר גרו אצל רצון. שהן היו סוג של זומבים. טוב מאוד שלא פסק כך. טוב מאוד שהשאיר להן את האחריות על חייהן.

***

אבל לו הסיפור הזה היה נגמר במשפט רצון, ניחא. הבעיה היא שמדי פעם מתהווה ניסיון לעגן בחקיקה את סמכות המדינה להתערב ולהגביל תנועות דתיות חדשות. במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה דו"ח שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הדו"ח הביא ממצאים שונים ומעניינים, והסתיים בשלל המלצות. ביניהן, למשל, "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות" ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים". אולם ההצעה המסוכנת ביותר באותו דו"ח היתה זו:

הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

פירושו של דבר: שלילה מוחלטת של חירותו של אדם על סמך הערכה שהוא נתון ב"מיינד קונטרול". פירושו של דבר: קץ החופש הרוחני, הדתי והמצפוני עבור קבוצות שמעצבנות את מערכת הרווחה. פירושו של דבר: שר הפנים, שר הרווחה או פקיד מפקידיהם יהיו יכולים לפרק קבוצות דתיות ולשים אנשים מבוגרים וכשירים נפשית תחת אפוטרופסות רק משום אמונותיהם המוזרות (ובמדינה כמו שלנו, היו בטוחים שלא קבוצות חרדיות אקצנטריות תהיינה מטרת אותם צוותי התערבות, אלא דווקא מיני יוגים, מודטים, פגאנים ויהודים משיחיים חובבי ישו).

לאור הסכנה העצומה שבהמלצות האלה כתבה קבוצה של חוקרי תנועות דתיות חדשות, ביניהם אני, מכתב רשמי למשרד הרווחה, ואני גם הקדשתי לעניין רשימה בבלוג. לא אחזור על כל הטיעונים שעלו באלו, ואני ממליץ (באמת ממליץ) למעונינים בכך לפנות לשם.

אומר לסיום רק דבר אחד. מעבר לדאגה הכנה (באמת) של הנוגעים בדבר לקורבנות התנועות הנצלניות, ומעבר לרצונה הראוי לשבח של המדינה למנוע ניצול ופגיעה, נדמה לי שפועל כאן גם פחד עצום של הממסד הפוליטי-חברתי מאותן קבוצות רוחניות שלא מתנהלות על פי קודים קונצנזואלים. כי קבוצות דתיות חדשות עושות כל מני דברים מוזרים. כן, some weird shit.

אממה? מותר להן. כלומר, כל עוד לא מדובר במשהו פלילי. מותר לחיות בקומונה, מותר לצום ולהסתגף, מותר לעשות יוגה כל היום, מותר לקיים יחסי מין טנטריים, מותר לשתות שתן, מותר לעבוד את הבעל והאשרה, מותר לתקשר עם חוצנים. מותר, גם אם זה מוזר. אלא שכל הדברים האלה "מפריעים בעין" למערכת ההומוגניזציה הנאו-ליברלית, וזו תמיד תנסה להשטיח כל בליטה שמערערת על ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שמניע אותה. נדמה לי שגם מכאן מגיעה המוטיבציה לפעול כנגד כל מני קבוצות כאלה.

ודווקא משום כך כל כך חשוב שקבוצות שונות ומוזרות תוכלנה להמשיך ולפעול. האלטרנטיבה שהן מציגות בפנינו, הערעור על המובן מאליו, יקרים מפז.

***

מי שיקרא ב'ספר החזיונות' של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י, יגלה אדם שעל פי כל קנה מידה מודני הוא נוירוטי, על גבול הפסיכוטי. ויטאל סובל מסיוטים, פראנויה, חרדות, הזיות ושגעון גדלות במימדים תנ"כיים. ייתכן שכיום משפחתו היתה דואגת שהאר"י השתלט על מוחו ונטע בו פחדים חסרי פשר. אולי הם אפילו היו פונים למשרד הרווחה או למרכז לנפגעי כתות.

במקרה כזה טוב היתה עושה המדינה אם היא היתה בודקת אם האר"י עשה משהו פלילי, ומתעלמת מכל מני דיבורים על "מיינד קונטרול". אגב, בסדר גמור אם במקרה כזה המרכז לנפגעי כתות היה מפרסם שלדעתו האר"י מסוכן לציבור. אין לי שום בעיה עם אזהרות מקבוצות נצלניות ומסוכנות. אני עצמי כתבתי בגנות מורים רוחניים שונים בבלוג זה ממש. אבל חס ושלום אם נגיע למצב שבו המדינה מחליטה איזו קבוצה רוחנית/דתית ראויה בעיניה ואיזו לא, ומפעילה את המשטרה כדי לפרק קבוצות שלא נראות לה. אנחנו זקוקים לחיים-ויטאלים בעולמנו.

אני שוב חוזר ואומר: הדברים שעשה גואל רצון, כמו הדברים שהתגלו רק עכשיו על דוד הכי-טוב (לכאורה, כמובן) הם חמורים ומזעזעים. לשמחתנו, אנחנו חיים במדינת חוק, ויש לשפוט ולהעניש את מבצעיהם על פי החוק הפלילי. כפי שכתבה היום עמיתתי מריאנה רוח מדבר, רצון נשפט והורשע כעבריין מין. טוב מאוד שהוא לא נשפט והורשע כמנהיג תנועה דתית מוזרה. הוא אנס, לא אמן "מיינד קונטרול". הוא עבריין, לא מכשף. הוא יישב בכלא כפושע על פי הדין הפלילי, לא כמנהיג רוחני שהצליח לגרום לנשים להאמין שהוא המשיח (או משהו). כי הדבר האחרון מותר, וחייב להמשיך להיות מותר על פי חוק.