יהדות אורתודוקסית

מחאת האספרסו והאוטיזם הכרוני של הימין הדתי

לפני כמה ימים כתב אסף וול טור עוקצני במיוחד הנוגע לאיחורו האופנתי של הציבור הדתי לארץ המחאות החברתיות. הנה קטעים נבחרים:

האם יש בימים אלו ציבור נבוך יותר מזה המורכב מהסגסוגת הימנית-דתית-לאומית? אותו ציבור המתיימר לטעון כי הוא מחליף את האליטות הישנות? ובכן, מנהיגיו של ציבור זה הפקירו את השטח ואת החברה הישראלית להנהגתם של הגרועים ביריביהם – שמאלני התפנוקים, ממיטב אזרחיה של מדינת תל אביב.
[…]
הרי אם תעז המשטרה לעצור רב לחקירה ולפגוע ב"כבוד התורה", תיחסם מיד הכניסה לירושלים ואפילו רבני צהר ישמיעו את קולם. אלפים יפגינו על כל פינוי, יסתננו לקבר יוסף, רבנים יתראיינו לכל מיקרופון בחירוף נפש סביב הסוגיה האם יש לקרוא "יזכור אלוהים" או שמא "יזכור אלוקים". והנה, אלפי נפגעי משכנתאות פונו מבתיהם בשנים האחרונות משום חדלות פרעון. האם מי מרבני הימין צפצף? האם עושק הרופאים הטריד אותם? האם הם חשים דבר כלפי הזולת, מעבר להתנשאות המתבדלת של "מלח הארץ"?

קראו את הטור, יש שם עוד פנינים רבות. הרשימה מסתיימת בקביעה כי

יום אחד, אולי יוכלו הסרוגים לבוא במקום האליטה הקודמת, השמאל הציוני של פעם. בינתיים, הם רחוקים מאוד משם, תקועים כנראה במאחז על איזו גבעה.

אכן תקועים. אבל לא ללא סיבה, נכון?

נכון. אני חושב שברור לכולם שיש סיבות רבות לסירוב של הימין הדתי להשתתף בהמוניו במחאה החברתית, ואני חושב גם שאותן סיבות די ברורות. כמובן, התמיכה בלית ברירה בביבי והרצון לשמור על ממשלה ימנית. מנגד הפחד מתמיכה בחד"ש, ב"אנרכיסטים" ובעמדות השמאל. גם הפחד מחלוקה מחודשת של העוגה התקציבית ודאי משחק איזשהו תפקיד, שהרי האפלייה כאן היא לטובתם. אולי גם מדובר בשמרנים שנרתעים ממהפכות, או באנשים מסודרים שלא אוהבים בלגן.

הכל נכון. ויחד עם זאת, נדמה לי שהסיבות האלה אולי מסבירות את חוסר הנכונות להשתתף במחאה, אבל לא את הניתוק הנפשי ממנה ומהמוחים. קחו למשל את שני הציטוטים הבאים, מהסופ"ש האחרון:

התסריט הכי פחות טוב של המהלך הזה הוא שהחבר'ה שם בפסטיבל השאנטי סתם יבינו שמה שהם עשו הלך למקומות אחרים לגמרי ממה שתכננו, יקפלו את האוהלים שלהם ויאפסנו אותם עד למחאת גבינת השמנת והאספרסו המתוכננת לחודש הבא. (מאמר מערכת, עולם קטן, גליון 311, כ"ז תמוז, 29.6)

אחת התוצאות של מחאת האוהלים היא הסחת הדעת של נתניהו וכמה מבכירי שריו מהמתקפה המדינית שמתכננים הפלסטינים בעוש מספר שבועות. במקום שנתניהו יעסוק יומם ולילה בהכנת תשובות ראויות למתקפה המדינית של אבו-מאזן, הוא נאלץ להתמודד עם מחאת האספרסו של שדרות רוטשילד. (עמנואל שילה, טור העורך, בשבע, כ"ו תמוז, 28.6)

great minds think alike, כך נראה. או לפחות מנותקים מהמציאות בצורה דומה. כי נדמה לי שציניות נמוכה שכזאת מראה על יותר מהסתייגות או ביקורת באשר למחאה, אנשיה או אופניה. כאן מדובר בביטול עמוק, בדחייה, בקבס. הייתכן שיש כאן גם זלזול אפריורי בכל דבר שבא מהחילונים, בטח מהתל-אביבים? (לחילונים, כידוע, אין ערכים. עגלה ריקה. לא יכול להיות שהם נלחמים על משהו חיובי. זה חייב להיות רק פינוק, אגואיזם, חמדנות, תאוות נמוכות, אספרסו. ואומרים שהשמאל מתנשא.)

אם זה נכון, נדמה לי שבימים אלה הימין הדתי מפסיד את עולמו. כן רבותי, אני חושב שזה קורה ממש מול עינינו. כי אם מחאה שזוכה לתמיכה של 88% אחוזים מהציבור, כולל 85% אחוזים ממצביעי הליכוד, מוגדרת על ידי חלק ממנהיגיו כמחאת אספרסו של ילדים מפונקים, מדובר בחוסר תקשורת עמוק בינם לבין הציבור (או בתרגום למרכזניקית, בינם לכלל עמישראל). הרב יעקב אריאל הוא היחיד שמבין את זה.

ואולי עוד דבר. שני הכותבים, אם אני לא טועה, הם מתנחלים [תיקון 15:44 – טעיתי, רק שילה מתנחל]. נראה לי שיש לזה משמעות, למרות שלא מדובר כאן רק בניתוק שנובע מכך שאכן זול יותר לחיות ברווחה בשטחים. זה הרובד הכלכלי של הניתוק. אבל הניתוק העמוק יותר הוא ברובד הנפשי. נראה שפשוט אין להם שום קשר פיזי או נפשי עם רוב רובו של העם. הם לא מזדהים עם מצוקותיו, ולא מבינים את שפתו. הם פשוט לא שם. סגורים בקהילותיהם ובהתנחלויות ההומוגניות שלהם, הם לא רואים אותו. הם גם לא מעוניינים לראות אותו.

חשוב כמובן לומר שיש גם סרוגי כיפה רבים, ביניהם ימנים רבים, שכן מזדהים עם המאבק הזה. ברשימה מתחילת השבוע עשיתי עוול לרב שי פירון על שלא הזכרתי את דבריו המרגשים בעצרת במוצ"ש. סיפרו לי שהוא דיבר על "חזון הנביאים", לא פחות. ושלשום בערב הייתי בגן הסוס בירושלים, במאהל המחאה, לדיון תחת הכותרת הישירה מאוד, "למה דתיים לא משתתפים במחאה?". ראשון עלה לדבר הרב יובל שרלו. "לו לא הייתי פחדן הלכתי," כך פתח, "הייתי מברך בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

שרלו הסביר שהוא שמח מאוד על המחאה החשובה, והסתייגותו נובעת מה"שפה האנרכיסטית", שמהווה לדעתו סכנה לקיום המדינה. הוא קרא להפיכת תנועת המחאה לתנועת תיקון והביע תקווה שאחרי ארבעים שנה מערכת הבחירות הקרובה תעסוק לא רק בנושאי יו"ש וביטחון, אלא "בדבר החשוב ביותר", שהוא המאבק למען צדק חברתי. אי אפשר היה לטעות בהתרגשות ובהתלהבות שבקולו. אחרי הרב שרלו עלה הרב בני לאו, שנשא גם הוא דברים בנימה דומה, ודיבר על הצורך לצאת מהבית ולעשות כדי לתקן את חוסר הצדק.

אחרי הרב לאו עלתה לדבר תהילה נחלון, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה, שדבריה היו פשוטים ומבהילים. נחלון דיברה פחות על המאבק מבחינה ערכית, ויותר על נחיצותו האקוטית מבחינה מעשית. היא השוותה את מדינת ישראל עוד עשרים שנה לירושלים של היום, והתריעה ממצב שבו הדמוגרפיה וההגירה השלילית תהפוכנה את המדינה לענייה ונחשלת. ללא חלוקה הוגנת בנטל המיסים וללא טיפוח המגזר הערבי והחרדי (בדגש על לימודי ליב"ה) הציבורים העניים הללו יהפכו לרוב, כאשר תוך כדי כך כל מי שיוכל, יעזוב. כפי שהיום עוברים מירושלים לתל-אביב, יעברו מתל-אביב לחו"ל. וכבר היום רבים עוזבים (נחלון סיפרה ששמעה על הגירה של עשרת אלפים ישראלים משכילים בעשור האחרון למלבורן, דבר ששינה את פני הקהילה היהודית בעיר). מדינת ישראל כולה תהפוך לירושלים: ענייה, מסורתית, מלוכלכת, מפולגת, חסרת השכלה.

נחזור לימין הדתי. אם לסכם את מה שאנחנו רואים כאן, הרי שעוד קו של חלוקה פנים-סרוגה נחשף כאן, כאשר החרד"לים, נכון לרגע זה לפחות, שוב מדגימים עד כמה הם פשוט לא חלק ממה שקורה בישראל. עד כמה הם סקטורילים, עד כמה פניהם רק פנימה, מתבוננים בטבורם. וכולם יכולים לראות אותם כעת מביטים בטבורם. כאילו כדי להוכיח שאכן כך פורסם אתמול "מכתב רבנים" (כבר מצחיק) נוסף, שקורא "לפתור את מצוקת הדיור על ידי בנייה מאסיבית ביו"ש". אותו פתרון מוצע על ידי פעילי ימין שהקימו מאהל. כאמור, הם פשוט חיים בעולם משל עצמם. ולכן בפעם הבאה שהם יזעקו על זכויותיהם, נגד פינוי, ידרוש בנייה עבור "ריבוי טבעי" או ימחו על ההקפאה, זה פשוט לא יישמע טוב. זה יישמע כמו צרות של עשירים מנותקים. כמו מחאת אספרסו.

אבל יש לומר מילה נוספת וחשובה: אני מקווה מאוד שזה ישתנה. אני מקווה מאוד שהמחאה הזאת תצליח להתגבר על החלוקות המגזריות הללו (אם כי בשום אופן לא במחיר טשטוש חוסר ההסכמות העמוקות), משום שזה כל כך חשוב לעתיד המדינה. כי המדינה שלנו צריכה לאתחל את עצמה בכמה וכמה מישורים כלכליים וחברתיים, וזה יכול להעשות בצורה המיטבית, ואולי בצורה היחידה, רק מתוך שיתוף פעולה, או לכל הפחות מתוך שיח. על החלק היותר ימני או חרד"לי של הציונות הדתית להתעורר. כי המאבק הזה אינו על אספרסו. ואוי להם, ובמידה מסויימת גם לנו, אם על המאבק הזה הם ישקיפו מהצד.

מההפגנה בירושלים, מוצ"ש האחרון

חלקים מהרשימה התפרסמו אתמול בנוסח אחר באתר אבי חי. ובהזדמנות זו אני מזכיר לכם את ערב העיון שיתקיים ביום א', בבית הכנסת יקר, תחת הכותרת Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי. יהיה מעניין.

טרילוג עם ניר מנוסי ורונן שובל

במוסף "שבת" של מקור ראשון התפרסמה בשישי האחרון שיחה בין ניר מנוסי, רונן שובל ואנוכי, הכל בהנהגת אבי גז. מנוסי, בעל הבלוג הרהורי תשובה, הוא כיום מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג (ראו למשל דיונים בתגובות ביני לבינו ברשימה שפרסמתי לא מזמן על נקודה בתורת רבו), ומהכרותי המצומצמת איתו אדם מוכשר וטוב מאוד בפני עצמו. שובל הוא כמובן יו"ר תנועת אם תרצו, ואותו ואני כלל לא מכיר אישית.

בדיון בינינו עולות שאלות של הלכה מול חילוניות ביהדות, דת יהודית ולאום ישראלי, והיחס לדתות ותרבויות אחרות. שיחות שכאלה, על הזמן המצומצם שמוקדש להן מחד והנושאים הגדולים מאידך, לא יכולות להגיע לעומק או למורכבות משמעותיים, ובכל זאת אני חושב שעמדנו על כמה נקודות חשובות. אחד המפתחות להבנת הדברים שם לדעתי הוא לזכור שמבחינה הלכתית אני ורונן נמצאים בצד אחד וניר בשני, מבחינה דתית אני וניר דומים ורונן שונה, ומבחינה לאומית (או אתנוצנטרית) רונן וניר שותפים לעמדה אחת ואילו אני לאחרת. הנה שוב הקישור לשיחה באתר מוסף "שבת".

צילום של מרים צחי מתוך המפגש. אם פרסום התצלום כאן מהווה הפרה אסורה של זכויות יוצרים, אנא אמרו לי ואסירו מיד.

שלושה דברים נוספים, בתקופה של מעברים וטרנספורמציות:

  • בעקבות הרשימה האחרונה שלי, בעניין הניסיון להקים עיתון חרדי הגון, הוזמן העורך, יוסי איתן, לתוכנית הבוקר של ערוץ 2. כמו כן בתגובות שם התפתח רב-שיח מעניין מאוד, ואני ממליץ למי שזה מעניין אותו לחזור ולקרוא אותו.
  • עברנו, אני ואשתי, לירושלים. זה מרגש, זה מעורר, ואני בטוח שזה גם יתרום לכתיבתי בבלוג (מה לעשות, בקריית אתא בכל זאת הסצנה הדתית מגוונת פחות). בכלל, אני מרגיש שזאת זכות גדולה לגור בירושלים. עיר הקודש, כן?
  • אני לא יכול שלא להזכיר את מחאת הדיור, שעם כל חוסר הקשר שלה (לפחות בינתיים) לענייני דת (אפילו דת ומדינה) או רוחניות, ובלי קשר גם למידת הצלחתה להביא שינוי בנושאים שהיא כן עוסקת בהם, היא כבר מעידה על התנפצות הבועה שבעת-הרצון שרובנו נמצאים בה רוב חיינו, על תחילה של שאילת שאלות לגבי "הסדר הטוב", על חוסר שקט שבמקרה הזה הוא לדעתי מבורך. (ובמקרה אני בדיוק כותב רשימה כללית, לרגל מלוא חמש שנים לבלוג, על העמדה שלי בקשר ליחסי הפרט-החברה-התרבות וזה אפילו מתקשר בצורה נאה. אני מקווה לפרסמה בהמשך השבוע.)

ויהי אור בעיתונות החרדית?

כשכל העיתונים החרדים עסוקים בלכסות ולהסתיר את השאלות האמיתיות, "ויהי אור" מוקם בעז"ה בכדי להאיר את הפינות האפלות, להיות למליץ יושר בעד השאלות ולשאת ברמה את דגלה של השפיות. אנו פונים לכל מי שעדיין מהבהב בקרבו ניצוץ של מחשבה עצמית. כל גַּחֶלֶת דּוֹעֶכֶת אִם אֵין מְלַבִּים אוֹתָהּ. גם גחלת השפיות זקוקה בימים אלו למי שילבה אותה.

כך נפתח דף ה'אודות' בבלוג-עיתון החרדי החדש, ויהי אור (ותודה רבה לעידן אורגד שהפנה אותי אליו). והנה ההמשך, חסר הרחמים:

העיתונות החרדית כיום היא עיתונות קוסמטית, המנסה להסתיר את הריקבון שפשה בחברה החרדית, ע"י אין ספור שכבות איפור. עיתונות שכזו, בנוסח פראבדה הקומוניסטי, יכולה לשגשג רק בתנאי שאין לה מתחרים החושפים את העובדות אותן היא מסתירה.

אחרי עוד כמה פסקאות בהן מהלל הכותב את סקרנותו של הציבור החרדי, הוא כותב שאין לחשוש מחרמות וגינויים, שכן

ככל שכלי התקשורת פתוח יותר, למרות שהוא מוחרם יותר, כך ההצלחה שלו גדולה יותר. זה עובד כבומרנג, ככל שהעסקנים מחרימים יותר, כך כלי התקשורת מצליח יותר. בתחילת דרכם של החינמונים, העסקנים החרדים פתחו כנגדם את מערכת קרב החרמות בדגלים מתנפנפים, בקול ענות גבורה ובתרועה גדולה וסיימו אותה בקול ענות חלושה וביבבה חרישית. היום החינמונים נכנסים בדלת הראשית כמעט לכל בית חרדי. כנ"ל עם מלחמת החרמות האחרונה כנגד אתרי האינטרנט החרדיים, גם איתם הם פתחו את מערכת הקרב בחרמות ובחרבות וסופם שחזרו כלעומת שבאו, מובסים, מבוישים ופרוקים מנשקם. האתרים לא מגלים שום סימני קריסה. אדרבה, לא רק שהחרם לא הצליח להפוך את הקערה על פיה,  מאז החרם הם רק נוסקים. ככה זה כשמושכים את החבל יותר מדי, בסוף הוא נקרע.

העיתון החדש אמור גם למנוע, כך על פי הנביא המוכיח בשער הכותב את המניפסט הזה, קריסה כללית בחברה החרדית:

לאחרונה אני רואה יותר ויותר סימנים לכך שיש בציבור החרדי, מתחת לפני הקרקע, סערות אדירות, המלובות בתסיסה מתמדת זרמים תת קרקעיים  והם מאיימים לקעקע הרבה מהמוסכמות והעוולות החברתיות המקובלות בחברה החרדית מקדמת דנא. אני קורא לכל בעלי התשובה והחרדים השפויים לדבר ה': אנו חייבים לקום ולעשות מעשה כי בנפשנו הדבר.

והנה הצהרת הכוונות:

עיתון "ויהי אור" מוקם כדי להיות מליץ יושר בעד השאלות. אנו נשאל את השאלות הקשות בלא כחל ושרק וללא מורא, בלי משוא פנים ומבלי שיהלכו עלינו אימים. […] בעיתון "ויהי אור", נאיר בזרקור את כל השחור בעיתונות החרדית. את ההיתממות האינסופית, את כל השקרים והסילופים, את כל העובדות שכולם מעלימים, את כל השאלות שכולם מסתירים. כשנחשוף נקודתית את כל מה שהם מסתירים, הקוראים ילגלגו עליהם בגלוי. הם יהיו ללעג וקלס ולחוכא ואיטלולא בעיני כל חרדי שפוי. הם יהיו חייבים להשתנות, לא תהיה להם ברירה. זה יהיה תהליך ארוך. אבל בסופו של דבר הוא חייב לקרות. והוא יהיה תהליך מאוד מעניין ומרתק בפני עצמו ובעיני הקוראים.

על פי האתר הכל התחיל בפרשת עמנואל, שם העיתונים החרדיים כנראה לא הצליחו לגמרי לשכנע חלק לא קטן מקוראיהם שמדובר אכן באפלייה על רקע דתי, ולא עדתי. הדיסוננס בין הבדיות שמפרסמים העיתונים החרדים הרשמיים לבין המציאות היה גדול מדי, והאמון שנשבר כבר לא יתוקן. כפי שכותב אחד העורכים של העיתון במאמר שעלה אתמול:

להיות חרדי בדורנו, זה בעיקר להיות חרד. לעבור את החיים בעולם הזה בחרדה יום יומית. להיות חרד לא לסטות מתו התקן של החברה, לחרוד ממשטרת המחשבות,  לחרוד יותר מהשכנים מאשר מהשכינה. הם חרדים מכל דבר. הם חרדים לשאול שאלות, הם חרדים ללכת על פי צו מצפונם. […] וחוסר היכולת שלהם להבחין בין הרים לצל הרים, בין סכנות ממש להדים של סכנות, מביאים בסופו של דבר, את הספונים מאחורי חומות מבוצרות, לנוקשות מחשבתית, לחוסר בקרה ולניתוק מהמציאות. הם לא רואים מה באמת קורה מעבר לקצה חוטמם ולכן הם אינם חשים את התמורה והשינוי בעולם בחוץ. ולא שומעים את קול השעה שדורשת מאיתנו להרוס את החומות- היום אנשים יכולים להוציא את חוטמם מחוץ לגטו מבלי להוציא את נשמתם.

מדובר בקריאה למהפכה.

הכותבים מתכוונים [עדכון 19.7: מאז אתמול הדף הוסר מהרשת] להפיץ "עיתון כרומו של 64 עמודים שיימכר ב-10 ₪. בתחילה ירחון ואחרי שהוא יתבסס כלכלית הוא ישווק בתדירות שבועית." – אולם מתחילים באתר אינטרנט. הם מבהירים (שם) שהם מתכוונים לעשות זאת על ידי פרסום מאמרים "שאף עיתון [חרדי] לא מפרסם כמוהם", ושעל כן יזכו לתשומת הלב של העיתונות החילונית והחברה הכללית (אני מקווה שכרגע מדובר בחבלי לידה, מכיוון שהמאמרים שנמצאים כבר באתר אינם ראויים לתשומת לב – תיקון 16:00: לבד מסדרת המאמרים כשהחרדים יהיו לרוב). בינתיים הם זקוקים לעורכים, כותבים, מנויים ותרומות.

מצאתי את התמונה הזאת ללא ציון צלם או זכויות יוצרים. אם השימוש בה פוגע בזכויותיו של מישהו, אנא אמרו לי ואורידה מיד. אם ידוע למישהו שם הצלם, אנא הודיעו לי ואציינו מיד.

לא מזמן כתבתי על מאבק חרדי בין-עיתוני שבמסגרתו הוציאו ה"גדויילים" חרם על עיתון משפחה, כנראה כדי להציל את בטאונם המשמים, יתד נאמן. ניצלתי את האירוע הזה כדי לכתוב על המחשבות של ד"ר בנימין בראון אודות דמוקרטיזציה אפשרית בחברה החרדית. הדמוקרטיזציה הזו מתבטאת בין היתר בחוסר יראה הולך וגובר מצד החרדים כלפי אותם רבנים שאמורים להנהיג אותם ולפסוק על פי "דעת תורה" בכל דבר ועניין שבחייהם.

כאן יש אם כן דוגמה נוספת לחוסר המורא הזה, בשילוב רצון עז לחשוף אמיתות מוסתרות. קשה כמובן לדעת האם היוזמה הזו תוליד נפל או ולד בר-קיימא, אבל ברור שיש כאן עדות נוספת לערעור שליטתו של הממסד הרבני החרדי (ושימו לב שהאינטרנט מהווה תפקיד כה חשוב גם כאן, כמו במהפכות אחרות לאחרונה).

מה שמעניין ביותר בכל הסיפור הזה הוא שמדובר ביוזמה של בעלי תשובה. אלה, שלמזלם ילדותם לא כללה ניסיונות לסגירה כפוייה של תודעתם, אינם מסוגלים להיפרד מההרגל המגונה שבמסגרתו הם חושבים בצורה ביקורתית ומתעקשים שלא ישקרו להם.

בעבר כתבתי על קהילתו של הרב עודד ניצני, אותו פגשתי באומן לפני שנה. ניצני גיבש סביבו קהלה של חוזרים בתשובה שהגיעו למסקנה שהם לא יכולים, ולא רוצים, להשתלב בפשטות בחברה החרדית. הם גם מוציאים כתב-עת, אדרבה, המבטא את עמדתם. כתב העת, אגב, בדיוק יוצא לפגרה, כדי לשדד מערכות. על פי מכתב רשמי שהוציאו

השינוי יתבטא גם בלבוש החיצוני ובעיקר בתוכן: לא עוד התמקדות בעבר על טעויותיו אלא מבט המופנה קדימה ליצירה החדשה הזאת הקורמת עור וגידים לנגד עינינו. תנועת תשובה חיה ורלוונטית, תנועה אמיצה המישירה מבט אל האתגרים החברתיים העומדים הפניה ומייצרת פתרונות יצירתיים. תנועה שמפתחת דו-שיח עם העולם המשתנה שמסביבנו ולא נבהלת גם מהסוגיות המורכבות ביותר.

כלומר גם כאן מייחלים לעיתונות חרדית שמקיימת מגע הדוק, אפילו דו שיח(!), עם המציאות העובדתית וגם כאן יש שאיפה לתיקון חברתי שעיתונות כזאת יכולה לקדם.

החוזרים בתשובה מסמנים רענון רבתי לחברה הדתית, הן הסרוגה והן החרדית. הם מביאים איתם יצירתיות רבה, אומנותית ותורנית, ומסוגלים להטעין את המסורת בחיות ומעוף שאזלו ממנה. זה לא מקרה שרבנים בולטים בחשיבה יצירתית ומעמיקה (למשל הרבנים גינזבורג, פרומן, ברלנד) הם חוזרים בתשובה למיניהם.

והם גם מביאים איתם דרישה לאמת שנדמה לי שחרדים מבית מסוגלים בלעדיה. החוזרים בתשובה מרגישים שגילו את האור, שמצאו את האמת, אבל שלא כמו חרדים רבים מבית, תחת המונח אמת אצלם חבויות גם הדרישה לכנות, שקיפות, ובעיקר אותנטיות. סתירות פנימיות שחרדים מבית מפהקים מולן מעצבנות אותם. חוסר קונסיסטנטיות מפריע להם. ושימוש בהלכה או בסמכות רבנית כדי לדכא מחשבה או שאילת שאלות לא עובר אצלם בשקט. כפי ששמעתי לאחרונה מרב דתי-לאומי חשוב, ההלכה האורתודוקסית בכללה עדיין לא למדה להתמודד עם הדרישה המודרנית לאותנטיות. בחברה החרדית, מדובר בחוסר התמודדות עם אותה דרישה גם של הקהילה, על מבניה ומוסדותיה. אולי מסתמנת כאן התחלה של שינוי.

ישיבת תלפיות – הישיבה השוויונית הראשונה

אם יבוא שינוי בחברה הישראלית שבמסגרתו יפלו החומות שבין האורתודוקסיה לשאר העם, הוא כנראה לא יבוא מהרבנים. נפשות שכל חייהן מוקדשים לביצור חומות ההלכה, לא יהיו מסוגלים לפרוץ בהן שער. המעבר מחברה מתבדלת (ואצל החרדים, מסתגרת) לחברה שנמצאת בדיאלוג חברתי אמיתי בכל אורחות החיים עם הקבוצות האחרות בישראל, וכבסיס לזה המעבר מראיית החילונים כטעות מצערת לראייתם (ולראיית ערכיהם ההומניסטים) כלגיטימיים לכתחילה, יבוא דרך כמה וכמה קבוצות-תפר.

ברשימה שעסקה בלגיטימציה של החילוניות היהודית לכתחילה דיברתי על "חילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי." ברשימה הזאת אני רוצה להציג בפניכם קבוצה אחת של כאלה, מהסוג האחרון המצויין לעיל.

מדובר בקבוצה של שומרי מצוות שמקימה את הישיבה השוויונית הראשונה. פירושו של דבר הוא לא ישיבה מהז'אנר הפלורליסטי (שאישית אני מחבב מאוד) בה הדלת פתוחה לכל וגם חומר הלימוד מגוון למדי, אלא ישיבה במודל ה"קלאסי", בה לומדים בעיקר גמרא. ההבדל המרכזי הוא שהישיבה תושתת על מסד ערכי ליברלי, ועל כן, למשל, תאפשר גם לנשים ללמוד תלמוד. כן, ממש יחד עם הגברים. כדבריהם, המטרה היא "למזג באופן מלא את החיים הדתיים עם הערכים המודרניים של שוויון ודמוקרטיה".

מדובר אם כן ביהודים אורתודוקסים שקצו מהניתוק של הרבנות מהמציאות הפשוטה, והחליטו לעשות מעשה. לא מתוך התרסה או מרד להכעיס, אלא מתוך אהבה אמיתית לגמרא (מכיר אותם, תאמינו לי), ומתוך רצון אמיתי לתרום לחברה.

וכן לתרום תרומה אמיתית לזהות היהודית. ואולי כדאי לציין כאן, שלימוד תלמוד הוא אחת הפעולות היהודיות ביותר, ולא רק במובן שהיא מזוהה בצורה מובהקת עם היהדות, אלא במובן שהיא במובהק מייצרת יהודים. יהודים נחנכים ליידישקייט על ידי לימוד תלמוד, והטעם התת-סיפי של המנטליות היהודית (או לפחות סוג אחד, דומיננטי, שלה) נארג בהם, 'עין' סרוגה בכל פלפול, תוך כדי העיסוק האינטנסיבי בטקסט. גם משום כך כל כך חשוב שלימוד כזה, גם ובעיקר בצורתו המחוייבת, יהיה פתוח לנשים, ויעשה בצורה ביקורתית, ומתוך השקפת עולם הומניסטית. בעצם המעשה הזה יש משמעות עמוקה.

להלן אביא רשימה קצרה על הישיבה מאת עמית גבריהו, ממקימי הישיבה. אחריה אביא שאלות ששאלתי ותשובות שקיבתי משושנה כהן, גם היא ממקימי הישיבה. לבסוף אביא את רשימת מקימי ומורי הישיבה. (ורק עוד דבר: יש כאן לדעתי סיפור רציני. אני מקווה שכבר עכשיו איזשהו כלי תקשורת ממוסד עמל כדי להביא אותו למי שלא השכיל להירשם כמנוי לבלוג הזה.)

ישיבה שוויונית. זה טוב למשהו? / עמית גבריהו

קבוצת חברים, בתוכם אני, מתכוונים להקים באלול הקרוב ישיבה. תוכנית הלימודים של הישיבה תהיה שגרתית למדי: בבוקר ובערב ילמדו תלמוד, ואחר הצהרים ילמדו תנ"ך, מחשבה וחסידות, וייתכן שתהיה סדנה לכתיבה יוצרת. פעם או פעמיים בשבוע התלמידים יתנדבו במוסדות ללא כוונת רווח בקהילה. יש הרבה ישיבות כאלה בעולם.

שלא כמו הישיבות האלה, הישיבה שלנו גם תהיה דומה למוסדות רבים אחרים שקמו בשנים האחרונות. יהיו בה גברים ונשים, גם בצוות וגם בקרב התלמידים. אבל שלא כמותם, הישיבה שלנו תבנה מקום שבו לגברים ולנשים כאחד תהיה נגישות לקאנון הטקסטים הישיבתי הרחב, זה שמהווה עד היום את כרטיס הכניסה לשיחה על הלכה, מעשה וערכים.

הייחוד של ישיבת תלפיות – שתקום באלול הקרוב – יהיה הנסיון לנכס מחדש את השפה של הישיבה במסגרת שוויונית ופתוחה, בתוך עולם שהשפה שלו היא ליברלית. או להפך. הישיבה תהיה מוסד דתי. האוכל יהיה כשר ויהיו בו תפילות סדירות, שלוש פעמים ביום. התלמידים והמורים יהיו מחוייבים לחיים של תורה ומצוות וישתדלו שחייהם יהיו חיים של מעשה דתי עמוק. וחלק מהמעשה הדתי העמוק הזה הוא הפתיחות, הביקורת, הליברליות והשוויוניות. לא כערכים שבאים מבחוץ, אלא כהנחות יסוד עליהן מושתתת כל העשייה הדתית. הדבקות בדרכיו של מי שאמר והיה העולם, שהוא כידוע ביקורתי, ליברלי, שוויוני ושוחר שלום.

זו מהפכה אמיתית. כל מי שניסה לבנות מוסדות לימוד אלטרנטיביים למקורות ישראל עד עכשיו התרחק מכל פרקטיקה דתית הלכתית כמו מאש. המוסדות הם חילוניים או פלורליסטיים, מנסים להרחיב את האוהל על מנת שיכלול בתוכו כמה שיותר יהודים-אתנית, שהתורה היא ה'מורשת' שלהם. אנחנו טוענים, לעומת זאת, שהתורה היא המורשת של מי שרוצה אותה, כלומר של מי שמנסה שהיא תשחק תפקיד חשוב בחיים שלו. המחוייבות הדתית שכל אדם בוחר בה ומאמץ אותה כל יום מחדש היא תחליף לשייכות האתנית הכפויה על האדם והוא אינו בוחר בה. אנחנו לא נאמר לאנשים במה לבחור, כמובן, אבל כן נאמר שצריך לבחור. שאי אפשר לנופף בדגל של היהדות מבלי להבין שתורת ישראל היא בחירה שצריך לעשות יום יום, ולא סעיף בתעודת זהות.

בכך, הישיבה תנסה לאתגר את ההגמוניה של שוחרי-הטוב בישראל, שמשוכנעים שאין כמו התעלמות מן ההלכה בכדי להביא שלום בתוך היהודים שיושבים בישראל. ייתכן שלא צריך לטאטא את המחוייבות הדתית מתחת לשטיח כדי ליצור שוחרי-טוב – אולי הם יבואו דווקא מתוך עיון מחוייב וביקורתי בתלמוד? אולי הערכים הליברליים יודעים לצמוח במקום שנותן להם את היכולת לאתגר טקסטים דתיים ולאו דווקא במקום שמנסה לומר שאין בטקסטים הדתיים זולת ערכים ליברליים?

הישיבה גם תנסה לאתגר את ההגמוניה של הדתיים בישראל. היום, מותר להיות דתי שונה, אבל אסור להיות דתי שחושב שונה. מותר לחטוא, כמובן, אבל אסור לומר 'אני לא חוטא, אני צדיק'. הפחד הגדול של הרבנים (החשוכים יותר או פחות) הוא בניית אליטה משכילה ומלומדת שתהווה אלטרנטיבה מחוייבת ומאתגרת לרבנים. אנחנו רוצים לבנות את האליטה הזאת. אבל אנחנו מתחילים בקטן: אנחנו רוצים כעשרה תלמידים שיוכלו להקדיש לעניין חודש. נראה איך זה ילך, ונמשיך הלאה משם.

הישיבה תנסה להיות בלתי-תלויה בגורמים אינטרסנטיים שמנסים לקבוע את סדר-היום של העולם היהודי. היא תגבה שכר לימוד (סמלי), ובשלב זה, כל מי שפועל בה אינו מקבל שכר. היא תנסה לבנות אליטה רוחנית ואינטלקטואלית לחברה דתית חדשה שמאסה שגורמים ימניים מנכסים אותה ואת הכח האלקטורלי שלה, פעם אחר פעם.

זה מעשה פוליטי ראוי לטעמי, ואנחנו צריכים עזרה. וכל אחד יכול לעזור. שבו אצלנו בסדר-צהרים פעם אחת בשבוע. בואו להרצאות. תרמו כסף. תרמו ארוחת צהרים. העזרה שלכם עשויה לבנות את המנהיגות שתתן חיים חדשים לא רק לעם ישראל, אלא דווקא לתורת ישראל. היא זו שהכניסה אותנו לבוץ הזה – והיא גם היחידה לדעתנו שתוציא אותנו משם.

ראיון עם שושנה כהן

ראשית, באופן כללי: מהי הרוח שהביאה להקמתה של הישיבה הזאת? מה אתם מבקשים להשיג? איזו חלל אמורה הישיבה הזאת למלא?
בגדול אנחנו רוצים לשבור את ההגמוניה האורתודוקסית הגברית שקיימת במדינת ישראל. המונופול הזה הוא לא רק פוליטי, אלא בעצם נוגע ביכולת של יהודי להגדיר את עצמו כדתי גם אם הוא לא אורתודוקסי. לגבי החלל, פשוט מאוד שלא קיים כרגע בישראל מקום שבו גברים ונשים ילמדו יחד מקורות יהודיים קלאסיים ברמה גבוהה, בצורה מעמיקה ונאמנה למקור (זה מה שמבדיל אותנו למשל ממקום כמו ישיבת מעלה גלבוע או מת"ן מצד אחד, ואלול או עלמא מצד שני). בנוסף אין מקום כזה שמשלב באופן שיטתי לימוד ביקורתי, שבו ניתן לבחון איך הגישה הביקורתית לטקסטים המכוננים משפיעה על החיים הרוחניים והדתיים של הלומדים.

בניגוד ל"ישיבות פלורליסטיות" רבות שקמו בעשרים השנים האחרונות, הישיבה שלכם תכלול אנשים שבמוצהר מחוייבים להלכה. הייתי רוצה לשאול ראשית, למה? איזה ערך יש לדעתך למחוייבות הזאת בהקשר של לימוד תורה?
אני הייתי מגדירה את המחויביות שאנחנו דורשים כמחויבות לפרטיקה דתית יהודית, כלומר רצון לחיות חיים יהודיים שכוללים בתוכם הרבה אלמנטים של מצוות ממשיות. אני מבינה שהטקסט של עמית ודברי הם לא לגמרי אומרים אותו דבר, ואכן, יש בקרב המייסדים מחלוקת ביחס להלכה והגדרתה. יש כאלה שמעוניינים מאוד להשאר בתוך הגדר ההלכתי גם אם הוא לא אורתודוקסי במובהק, ולהשתמש בשפה ובמקורות האלו כדי ליצור קריאה חדשה ושינוי ממשי מפנים. במידה מסוימת זו עמדתם למשל של איתן טאקר, מישיבת הדר בניו יורק. מצד שני, אני לא בטוחה שרק מקורות הלכתיים הם אלו שיצילו אותנו. אני חולמת על יחס מורכב להלכה שיכלול גם רצון להבין ולשמוע אבל גם להצביע על המקומות שבהם ההלכה היא לא ראוייה ואף מדכאת.

אולי נוכל להרחיב על כך: לאיזו הלכה על התלמידים להיות מחוייבים? האם תעצרו בגבולות האורתודוקסיה, או זרמים ואינדיבידואלים שונים יכנסו, ורק המגדירים עצמם מראש כחילונים לא יתקבלו?
אני חושבת שלאור דברי הקודמים ברור שלא מדובר על הגדר האורתודוקסית, ואף לא ה"הלכתי שוויני" שמתפתח עכשיו בארה"ב. אלא מי שמרגיש שהוא רוצה ללמוד באופן איטנסיבי, ושהלימוד הזה ישפיע עליו באופן רוחני-דתי מוזמן להצטרף. אנחנו לא נבדוק בציציות, וגם לא נשאל אם התלמיד משתמש בכלי שני בשבת. אנחנו רוצים ליצור מקום שבו אנשים, בעיקר צעירים, יוכלו להגיע, ללמוד, לשאול, להתפלל מבלי להצטרך לפצל את עצמם, כלומר להגיע באופן עצמאי, בלי הצורך להנמיך או להחביא חלקים מזהותם האישית או יהודית.

אם הבנתי נכון, אתם טוענים שדווקא לימוד המקורות יחד עם מחוייבות הלכתית הוא המפתח להצמחת יהודים שיכולים לאתגר את ההגמוניה של הרבנים. האם תוכלי להרחיב למה ואיך?
פעם מורה שלי לתלמוד (ואולי גם שלך) אמר: "גמרא זה טקסט למבוגרים". זאת אומרת, ללמוד ברמה מספיק גבוהה כדי להיות חלק משמעותי מהדיון הדתי-הלכתי דורש הרבה עבודה וזמן. הרי "היהדות" וההגדרות של "דתי" ו"חילוני" בארץ לא משקפים כלל את החוויות והרצונות והאמונות של הרבה מאוד אנשים. אם אני מזהה נכון, עיקר הנסיון "לשבור את ההגמוניה" יהיה בשני מישורים: האחד, ליצור אלטרנטיבות לרבנות בתחומים של נישואין וכיוצא בזה, ממש על ידי יצירת טקסים שונים, מערכות שונות. הדבר הזה הוא לטעמי מבורך, אם כי החיסרון הוא שבהיותה של הדרך הזו "אלטרנטיבה" היא עלולה לחזק את הדומיננטי כמיינסטרים, כנכון יותר, כליגיטימי. הממסד יכול להשאר במקום אם כל הזמן פעלים ליד ולא מולו. מצד שני נסיונות אחרים בעצם צמחו מתוך האורתודוקסיה, הטוענים שההלכה עצמה היא לא הבעיה, אלא הדרך שבה הרבנות מפרשת ואוכפת אותה היא בעייתית, ושאם רק נראה להם, נשכנע אותם הכל יהיה בסדר. כפי שאמרתי קודם אני לא בטוחה שההלכה בלבד תביא את הישועה, אבל אני כן חושבת שיש הרבה מקורות להשראה לערכים בתוך המקורות שלנו. כמובן, למצוא אותם באופן עמוק דורש הרבה עבודה בהקשבה.

אתם מצהירים על מחוייבות להלכה, ומצד שני על אתגור הרבנות. האם יש לכם רב, פוסק הלכה, שעליו אתם סומכים את האתגור הזה? האם ההלכה שאתם מחוייבים לה תלויה רק בפרשנות האישית שלכם למקורות?
אין לנו רב, והמשפט האחרון שלך מתאר את הגישה שלנו. אנחנו רוצים לאפשר גישה עצמאית לטקסטים ולעודד את התלמידים להיות "מבוגרים" בחיים היהודיים שלהם, כלומר לקבל החלטות עצמאיות ואולי קשות ולקחת על עצמם אחריות. אתה גם תשים לב שלא רק שאין רב, גם הנפשות הפעלות כאן הם בכוונה לא דמויות "כריזמטיות" במובהק. נדמה לי שהרבה מקומות שפועלים ללא רב עדיין תלויים באיזה אישיות יוצאת דופן שתראה להם את הדרך ותגיד להם מה לעשות ולמה. אנחנו רוצים לאפשר למחשבה וגישה עצמאית, ורואים את עצמינו כמתווכים בין התלמיד לטקסט.

לימוד תורה הוא, כדבריכם, "כרטיס הכניסה לשיחה על הלכה, מעשה וערכים". האם תלמידות החכמים שתעמיד הישיבה אמורות להסתפק בשיחה על הלכה, או להמשיך את הרוח השיוויונית ולעמול גם על פסיקה של הלכה?
כפי שאמרתי יהיו בינינו שיפסקו הלכה, ויהיו בינינו שלא יראו את הצורך במשהו מעבר להחלטה עצמית או אפילו הלכתית.

הישיבה חורטת על דגלה את סט הערכים הליברלים, וזאת אולי כתגובה למה שנראה בשנים האחרונות כהפקעה של עולם התורה לטובת קידום השקפות עולם גזעניות, אתנוצנטריות ולאומניות. ודאי תסכימי איתי שבמקורות יש תימוכין לכיוון האחרון. האם את לא מרגישה שיש בניסיון לנטות שמאלה משום חוסר נאמנות לשפה ההלכתית והמסורתית היהודית?
לא. אני מוכנה לחפש את המקומות שבהם נמצאים קולות מודחקים בתוך הטקסטים ולהשמיע אותם, להראות את ההתנגדות והקונפליקט בתוך השיח הרבני ההלכתי. המסורת היהודית היא לא חד-קולית. היא רב-קולית ומלאה ביחסי-כוחות ומחלוקות. משום מה רוב הדוברים הדתיים בארץ רוצים שנחשוב שיש צינור אחד שדרכו התורה מגיעה לעם ישראל ישר מהאל. לדעתי התפיסה הזאת היא פשוט מוטעית.

אני מכיר אותך משנתיים של לימוד משותף במכון הרטמן. נדמה לי שגם כמה מהמורים האחרים קשורים למקום. מה הקשר (האידיאולוגי, האנושי, הכלכלי) של הישיבה למכון הרטמן?
יש בהחלט קשר אידיאולוגי למכון. רובינו תלמידי המכון ולומדים בצורה שחלקינו אולי נגדיר כ"הרטמניסיטי" זאת אומרת לימוד אקדמי ביקורתי, בשילוב חיפוש ערכי. יש שתי דרכים שבהם אנחנו מבדילים את עצמינו מהמכון (יותר מהמקום של להרחיב מאשר להתנגד): ראשית, מסיבות אסטרטגיות, כדי לאפשר לימוד פלורליסטי אמיתי, פרופ' הרב דוד הרטמן החליט שלא תהיה תפילה במקום וישאלו שאלות "ערכיות-לאומיות" יותר מאשר שאלות "דתיות-אישיות". אנחנו דווקא כן רוצים להתעסק בפרקטיקה וגם בשאלות של השפעה אישית. כך למשל, פרופ' ישראל קנוהל מגיע אלינו להרצאה על תיאולוגיה מקראית, ואנחנו מקווים שהישיבה תהיה הזדמנות לחשוב יחד על איך התפישה הזאת משפיע על החיים הדתיים שלו ושלנו. בנוסף, נדמה לי שבהרטמן הרחיבו את הקנון ועל ידי זה צמצמו את העיסוק בתלמוד כטקסט קשה ורב-גווני, ובחרו להתעסק בסוגיות נבחרות. זאת לא הייתה הכוונה הראשונית אבל זה מה שקרה. אנחנו רוצים לשים דגש על לימוד שיטתי של התלמוד.

צוות מקימי ומורי הישיבה

שושנה כהן מלמדת מדרש תלמוד ומגדר בישיבה הקונסרבטיבית ומכון הרטמן. כמו כן היתה בצוות ההקמה של ישיבת הדר בניו-יורק.
ד"ר ג'ייסון רוגוף מלמד תלמוד במכון רוטברג באוניברסיטה העברית עמית פוסט דוקטורט לאתיקה יהודית.
ד"ר טלי ברנר פעילה בולטת של התנועה הפמיניסטית הדתית הירושלמית שהחזיקה בעמדות בכירות בקולך שירה חדשה ומרכז לייפר ללימודי מגדר באוניברסיטה העברית.
עליזה זלצברג מלמדת תלמוד וכתיבה יוצרת בירושלים, מלמדת שיעורים ומובילה סמינרים בפרדס חברותא מתן ודרישה בניו-יורק.
שמואל הר מורה בכיר לתלמוד, חלוץ בפיתוח מתודות פורצות דרך ללימוד תלמוד במכון הרטמן, קולות, ובית המדרש מסתברא בהיברו יוניון קולג'.
אסף זיידרמן מלמד פילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א שם הוא גם כותב דוקטורט על טיבה של הפעולה הדתית בכתביהם של הוגי דעות יהודים במאה העשרים.
ידידה קורן עמיתת מחקר במכון פיידיאה ללימודי יהדות, מלמדת תלמוד בדרישה ניו-יורק. ידידה העצימה ושימשה השראה לנשים, מבוגרות וצעירות כאחת דרך סדנאות לימוד לקריאה בתורה בישראל, שוודיה וארה"ב.
עמית גבריהו עמית מחקר במכון פיידיאה ללימודי יהדות ומלמד תלמוד בדרישה ומכון הדר בניו-יורק.

:)))))))

ההרשמה בעיצומה, www.yeshivattalpiot.org , yeshivattalpiot@gmail.com 052-4711030

מהכשרת החילוניות הישראלית ועד לביטול החברה הדתית

רוח בלהות מהלכת בעת הזו על פני הציונות הדתית. זוהי רוח הבלהות של הכשרת החילוניות לכתחילה; של "ביטול החברה הדתית". רבני הציונות הדתית הישנה חברו יחד למלחמת-מצווה ברוח הזו. אולם אם כנפיה של הרוח הן ההיגיון מחד גיסא וההכרח ההיסטורי מאידך גיסא, יש לשער שמלחמתם לא תצלח.

הרב יואל בן נון מכשיר את הישראליות החילונית

הנה, למשל, מסימני הרוח: לקראת יום העצמאות האחרון, לפני כחודשיים, יצא ספר חדש של הרב יואל בן נון, תחת השם נס קיבוץ הגלויות: כוחה של יהדות ישראלית (ג"נ: הספר נערך ע"י גיסי היקר והמוכשר, אביעד יחיאלי). בספר מכונסים מאמרים בהם קושר הרב בן נון את הגאולה הישראלית הראשונה, יציאת מצריים, לגאולה הישראלית האחרונה, שהיא על פיו קיבוץ גלויות והקמת מדינת ישראל. לבד מהמסות של בן נון ישנם גם קטעי "הגדה לליל העצמאות", כלומר קטעי תפילה, הגות וספרות שהרב בן נון מייעד לקריאה בערב יום העצמאות, שכן "ראוי ליל העצמאות ל'הגדה' משלו, כמו ליל הסדר" (ואכן, מזה שנים שהרב בן נון עורך בביתו סדר ליל העצמאות שכזה).

ישנם פרקים רבים מעניינים בספר, אולם כאן אני רוצה להתייחס לפרק אחד, לא מעט מהפכני. על אחורי הספר כתוב שהוא "מציב אתגר רוחני-ציוני מלכד אל מול החותרים לפצל את החברה היהודית-ישראלית ל'דתיים' לחוד ו'חילוניים' לחוד", ומול הפיצול הזה יוצא בן נון במיוחד בפרק "מגילת העצמאות, פשר ומשמעות".

הפרק הזה ממשיך קו מרכזי בחשיבתו של הרב יואל בן נון, שמבקש לאחד בין חלקי העם השונים, מבקש את אחדות ישראל, ויחד עם זה לא את אחידותה; כל זאת גם לא כסיסמה פשוטה של "התנחלות בלבבות" אלו של אלו ולהפך, אלא מתוך ההגיון הפנימי של עולם התורה. ניתן למצוא את הקו הזה, למשל, במאמר שכתב באקדמות (י', כסלו תשס"א), בו ביטא עמדה סובלנית מאוד כלפי הישראלים החילונים, תוך עיון בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, וכמובן הרבנים קוק. בפרק שלפנינו (ומעניין להשוות ולראות את כברת הדרך שעשה הרב בן נון מאז ועד היום), מסתמך בן נון על הראי"ה קוק, אבל יוצא מתוך מגילת העצמאות. למעשה בספר מתייחס הרב בן נון אל מגילת העצמאות כטקסט מקודש, ומפרש ומצליח למצוא בה סימנים לחזונו.

בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים". משם ממשיך בן נון ומפרש את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. לא אביא כאן את פרשנותו היפה, אלא רק את מסקנותיה: "'העצמות היבשות' היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל". את אחדות ממלכות יהודה וישראל שבחזון יחזקאל מעתיק הרב בן נון אל ימינו, ורואה בה את אחדות היהדות הדתית והיהדות החילונית:

לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר "תאונה" זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח ב"עצמות היבשות" והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של "חזון שני העצים" – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

הרב בן נון מכריז שהחילוניות איננה תאונה זמנית, שהחילוניות היא חלק אורגני מהישראליות, ושהיא לא הולכת להיעלם. את זה מקשר בן נון למספד בירושלים הידוע של הראי"ה קוק, אותו הספד שנשא במלאת שבעה למותו של בנימין זאב הרצל, ובו בעצם רמז שהרצל ממלא את תפקידו של משיח בן-יוסף, מבשרו ומכין-דרכו של משיח בן-דוד. עבור בן נון, ניתן להבין מכך כי

לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי […] הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.

הגאולה תלויה בשיתוף הפעולה שבין היהדות הדתית ליהדות החילונית. שני זרמים אלה תלויים זה בזה. לכן שני זרמים אלה נצרכים, ואין אחד מהם צפוי להיעלם. לכן על היהודים הדתיים להכיר בלגיטימיות של היהודים החילוניים, ולא לשבת כסוסי ציפורניים בצפייה שהם יחזרו בתשובה. במילים אחרות: הרב יואל בן נון מכשיר את החילוניות לכתחילה ורואה בה צורת חיים יהודית לגיטימית.

נדמה שכאן טמון מהפך גדול, ולמעשה מסימניה של תנועה, תנועה שיוצאת מתוך היהדות האורתודוקסית המרכזניקית ומביאה את החזון הקוקי-מרכזניקי למה שניתן לכנות השלב ההכרחי הבא. לאמור, אם תרגום חזונו של הרב קוק היה עד כה הניסיון של הדתי-לאומי להשתלב במפעל הציוני תוך צפייה שהציוני ימהר לחזור בתשובה ולהשתלב במפעל ההלכתי, כעת כשמתברר מעבר לכל ספק שהחילוני לא ממש מתכוון לחזור בתשובה (וגם שיש מעלים ספקות לגבי הציוניות שלו), עובר המרכזניק לתמונת עולם בה יש שיתוף פעולה על בסיס שוויון ולגיטימציה הדדית בין הישראלי החילוני לבין הישראלי ההלכתי.

דיאלוג שכזה, בין שווים, לפחות לא יעורר סלידה בקרב החילוני, שלא ממש מתמלא אהבה אם מתיחסים אליו כתינוק (שנשבה). דיאלוג שכזה גם יאפשר בנייה תרבותית פורה וחיונית עם החילונים שמעוניינים בכך, שעדיין ציונים ושרואים את עצמם כחלק פעיל ואחראי מהתרבות היהודית. והנה נושבת הרוח.

יואב שורק מבטל את החברה הדתית

שורק עורך את מוסף "שבת" שבעיתון מקור ראשון קול נוסף שנושב לאותו כיוון הוא כמובן יואב שורק, שכבר שנים קורא להפסקת הצפייה האינסופית של האורתודוקסיה הן לגאולה ניסית והן לחזרה בתשובה המונית, ולהכרה במצב הנוכחי כ"גאול" (או אולי "גאול מספיק", על משקל good enough mother של וויניקוט), על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית – כלומר, התאמת ההלכה למציאות מתוך תעוזה ויוזמה, ולא מתוך התלות בתקדימים חסרי הקשר ואנלוגיות קלושות.

שורק פרסם בפסח האחרון מאמר רציני וחשוב תחת הכותרת "האתגר: ביטול החברה הדתית" (מוסף "פסח", מקור ראשון, י"ד ניסן התשע"א), מאמר שזכה להדים רבים, חיוביים ושלילים (ואף שליליים מאוד, שהגיעו גם עד אתר "העין השביעית"). המאמר בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו ועד סופו (אנא, קראו אותו), ואביא כאן רק כמה פסקאות מייצגות. שורק, אם כן, מציע לחבריו סרוגי הכיפה ש

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'.

שורק מציע לגיטימציה לחילוניות לכתחילה. יהודים חילונים יהיו יהודים טובים, לא תינוקות ולא כופרים. יהודים שומרי הלכה יהיו מעין סופר-ג'וז, יהודים פורטה, שלוקחים על עצמם מחוייבות מועצמת לברית בין האל לעם.

מדובר, בעצם, במודל ששרר כשהיה קיים בית המקדש, בו כוהנים מעטים היוו אליטה דתית ונותני שירותי דת עבור ההמונים, המשיך כנראה בימי בית שני, בהבחנה בין "חכמים" ל"עם הארץ", ופותח הלאה מאוחר יותר בנצרות, בה רק חלק קטן מהאוכלוסייה מקדיש את חייו בצורה אינטנסיבית לדת. זה גם מודל שכבר היום מתממש בפועל בקהילות יהודיות רבות בארה"ב, בהן רק הרב (האורתודוקסי, הקונסרבטיבי או החב"די) מקיים מצוות, ואילו כל השאר מגיעים לבית הכנסת במכונית כדי להיות חלק מהקהילה. יש כאן, אם כן, לא רק התקדמות (של המטריאליזם ההיסטורי, אם נמשיך את הקו הרטורי) אלא במובנים רבים חזרה למקורות.

ועוד לא עמדנו על העיקר: שלא כמו בארה"ב, בישראל למודל הזה יש פוטנציאל להעשיר לא רק את חיי היהודים החילונים, אלא להעצים את היהדות עצמה, מפני שכאשר התרבות הדומיננטית היא יהודית, וכאשר החילונים מרגישים חלק לגיטימי מהתרבות הזאת (כפי שכבר היום מתרחש בפריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים) הם יכולים גם לשנות ולשפר אותה. אני מדבר על מצב בו החילונים לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם. לדעתי זהו אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה).

שורק מתייחס לכך:

המהפכה אינה רק תורנית, אלא גם חברתית-פוליטית, כזו הטומנת בחובה שינוי דרמטי של מוקדי הכוח: אם אכן לא יהיה בסיס להבחנה החותכת בין דתיים לחילונים, נגלה מחדש שיש במדינת ישראל ציבור גדול מאוד, מיינסטרים משמעותי, המחויב ליהדות ורואה בה את תשתית חייו. אם אכן ניטשת כיום 'מלחמת התרבות' בין ערכים יהודיים לערכים ליברליים, בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי, הרי שבעת שייפתח המודל הדתי היא תוכרע במהרה – לטובת הזהות ה'יהודית'.

היא תוכרע לטובה, אבל לא בהכרח למקום 'דתי'. שהרי ברגע שהמחויבות לתורה אינה מחויבות ל'דתיות', לתפיסת עולם מאוד מסוימת, ניתנת מחדש לגיטימציה לשכל הישר לתבוע את שלו בשיח ההלכתי. ברבים מן הפולמוסים הניטשים בשנים האחרונות בין דתיים לחילונים ההכרעה תהיה לטובת הצד החילוני דווקא, כי הוא מייצג לא פעם את השכל הישר, ואת ההנחה שהשכל הזה אינו סותר את ערכי היהדות (והמופת בעניין זה הוא ח"כ הרב חיים אמסלם, ואכמ"ל).

אני לא יודע אם אני שותף לאופטימיות המרכזניקית של שורק, על כך שברגע שיפול הגבול בין דתיים לחילניים מלחמת התרבות "תוכרע במהרה לטובת הזהות ה'יהודית'". כלומר, אני חושב שבסופו של דבר רוב הציבור יבחר להחזיק בזהות היהודית, למרות שברור שיהיו יהודים שלא ירצו כל קשר עם המסורת. אני גם לא בטוח שגם הציבור שיבחר להיות "יהודי" יראה דווקא בהלכה ובמצוות משהו משמעותי – ודאי חלק כן וחלק לא. אבל אני מסכים שמדובר במהפכה רבתי בצורה שבה תיראה החברה היהודית במדינה.

הדבר העיקרי הוא כמובן האפשרות לבנייה משותפת של המסורת וליניקה משותפת מערכיה, ללא הפקדתה כמונופול בידי "הדתיים". על כך מיד, אבל רק בהערת אגב, תארו לכם איך היתה המדינה נראית לולא היתה מעין כניעה מובנית בעמידתם של החילונים אל מול (הגופים) הדתיים, קל וחומר אל מול (מפלגות) החרדים. לא אכנס לפרטים הידועים לכולם (מתקציבים דרך גיוס ועד שעון קיץ). העניין הוא שהכבוד האפריורי שמוענק לאורתודוקסיה (המוביל בצורה בלתי נמנעת גם למשטמה מובלעת), שבזכותו זו נהנית מטובות הנאה מושחתות על פי כל קנה מידה, יפחת בצורה משמעותית.

הפסקה השנייה בדברי שורק לעיל לא פחות חשובה, בהדגישה את החזרה לשימוש ההלכתי בשכל, בהיגיון. מדובר בערעור על האקסיומה ההלכתית השגורה כיום שמחזיקה שככל שדבר יותר מהווה אבסורד גדול יותר (או סתם ביזאר), כך סביר יותר שאלוהים רוצה שנעשה דווקא אותו (וכתבתי על זה כאן). שורק מציע שדרך הארץ הכללית של העולם, או בשפה חילונית, השגרה הנורמלית, תהיה שיקול מרכזי בקביעת הלכה. במאמרו הוא מסרטט קווים כלליים של חברה כזו:

מדובר בחברה שבה הוכרעו כמעט כל המאבקים הדתיים המוכרים לנו מהשנים האחרונות – נגד המערכת הדתית-רבנית. כמעט בכל הצמתים הבעייתיים, או השנויים במחלוקת כיום בין הדתיים לחילונים, או בין החרד"לים לדתיים הליברלים, ההכרעה תהיה לטובת האחרונים: כך לגבי מעמד האישה (נשים יוכלו לשמש ברבנות, בדיינות, וכמובן בכל תפקיד בבית הכנסת) ולגבי גיור ממלכתי (שיושתת על תהליך לאומי-חברתי יותר מאשר דתי); כך בענייני צניעות (מכנסיים לנשים, ובכלל ויתור על קוד לבוש מוגדר לטובת עקרונות צניעות; שירת נשים ולחיצת יד), טהרת המשפחה (ביטול שבעה נקיים), שינויים בתפילה (שתותאם ללא גמגום למציאות של עם בארצו) ובלוח השנה (מתן מעמד הלכתי איתן ליום העצמאות וביטול חלק מצומות החורבן), היחס אל הגויים ותרבותם (לגיטימציה מלאה של טיול בחו"ל, כניסה לכנסייה מסיבות תיירותיות ואמנותיות וכיו"ב) והיחס אל מדעי הרוח ולביקורת על מקורותינו (שייעשה פשוט וטבעי, דיאלוג מכבד ומלא).

החברה המתוארת כאן היא סוף ההתחפרות, וההתכרבלות, של המגזר הדתי בתוך עצמו, ויציאתו לשילוב מלא בחיי העם והארץ. החברה המתוארת כאן היא תוצאה של הכלאה של התרבות והמסורת היהודית עם ההגיון הבריא, היא מהווה חיבור אמיתי בין ההלכה והמציאות הפשוטה, והיא הצורה היחידה בה רוב הציבור יוכל להרגיש חיבור אמיתי וחי למורשת היהודית.

שורק ממשיך ומתאר, ובעצם מגזים מאוד באופייה ההלכתי של החברה שתיווצר במקרה כזה לדעתי (ראו שם). כנראה שקל יותר להסיר את הכיפה מאשר את הלהט המרכזניקי. יחד עם זאת יש לשבח אותו על הנכונות והאומץ לפרוט את החזון לפרטים קונקרטיים – ואחרי הכל, מהותו של החזון הזה הוא הקונקרטי. אבל הכיוון הוא ברור, והרוח, כאמור, מהלכת.

שינוי שאפשר להאמין בו

האם יש לזה סיכוי להתגשם? כיוזמה של הרבנים, כנראה שלא. למרות התעוזה של הרב בן נון לעיל, הוא מהווה מיעוט מזהיר. התגובות שקיבל שורק על הצעתו מעידות על פחד גדול משינוי, וגם, יש להודות, אמונה גדולה בצדקת הדרך כפי שהיא. ייתכן אמנם שזה עניין של עוד דור או שניים, שהרי אנחנו רואים שינויים גדולים מול עינינו, אבל ייתכן שעוד דור או שניים תהיה רק התחפרות עמוקה יותר בעמדות. כך או כך, אין שום סיבה לחכות.

על השינוי הזה לבוא מלמטה, מאיתנו, והכוונה כאן הוא בעיקר לחילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים, שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי. אלו יהיו יהודים שלא יפחדו לתבוע גושפנקא של לגיטימיות ואותנטיות ליהדות שהם יפתחו, קודם כל מעצמם, ולא יפחדו להעז ולקבוע מנהגים והלכות. במידה לא פחותה זה כבר קורה (במניינים השיוויוניים, בבתי המדרש הפלורליסטים, ברנסנס התרבותי וכו'). אולם המבצע הגדול הזה יצליח בה במידה שנהיה מחוייבים כלפיו, וכלפי התרבות שנפתח. נחשוב ונעשה לקראת זה בשנים שיבואו. עולם ישן בהחלט לא נחריבה עדי יסוד, אלא נחדש ונשכלל ונשפר ונעצים אותו.