לפני כמה חודשים פרסם דרור פויר רשימה בבלוגו תחת הכותרת "מאיפה כל השנאה הזו?", בה הוא שואל על מה ולמה שונאים חלקים מהימין שנאה עזה כל כך את "השמאל". אחרי שסיפר על שנאה יוקדת שהופנתה כנגדו אישית, הוא כתב שם:

אני חושב שהימין טועה, אני חושב שהוא מוביל אותנו לאבדון, אני חושב שבשוליו – ההולכים ומתרחבים – הוא גזען ופשיסט ומסוכן ואנטי הומני ומה שתרצו.
אבל אני לא שונא את הימני. אני לא חושב שהוא בוגד. אני לא חושב שהוא ראוי למוות/מאסר/גירוש או חרם. אני לא חושב שהוא נגוע בשנאה עצמית.
כל השנאה הזו, כל הרוע הזה. זה הורס אותי, בחיי. אני לא מחפש אחדות בעם, גם לא צו פיוס, מכל הדברים האלה התייאשתי מזמן. ועדיין. מאיפה באה תאוות הרצח הזאת? מאיפה כל השנאה היוקדת הזאת, ולמה?

אני מסכים איתו שיש הרבה יותר שנאה מהצד הימני לשמאלי מאשר להפך. גם אני לא מצליח למצוא אצלי שנאה, נאמר, לאותם רבנים לא-מאוד-מתוחכמים שחתמו על אותו פסק הלכה גזעני בדבר איסור השכרת דירות ל"נוכרים". אני חושב שהם עשו טעות, אני חושב שהם נמהרים ושטחיים, אני מפקפק בתבונתם ואני מפקפק בעומק הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל אני לא שונא אותם. ממש לא.

נזכרתי ברשימה ההיא של פויר תוך כדי עיון בגליון סוף השבוע שעבר של עולם קטן, "השבועון הדתי לצעירים" (גיליון 280, י' טבת), אחד מעלוני בית הכנסת הפופולריים ביותר. ליתר דיוק היה זה מאמר המערכת שהתפרסם בו שעורר אצלי, תוך צמרמורת קרה, את זכרון הרשימה ההיא. הלוואי והייתי יכול לתמצת אותו, אבל לדעתי צריך לקרוא אותו בשלמות, החל מהכותרת, כדי להבין עד כמה רחוק הגיעה השנאה ל"שמאל" בקרב חלקים מהציבור הדתי-לאומי:

מאמר מזעזע. מה אין כאן? לגופו של אדם, לדעתי הבלתי מקצועית מדובר בפרנויה חמורה, רגשי נחיתות עמוקים, חוסר-ביטחון עצמי מוחלט והצטדקות אובססיבית שמצביעה על שבר אמוני קשה. לגופו של עניין, יש כאן קריאה ל"מרד", הטחת אשמות סיטונאית, שכתוב של ההיסטוריה, הפרדה בין "היהדות" (שלכותב כפי הנראה מונופול עליה) ל"הם". באופן כללי יותר עולה מהמאמר תיאולוגיה משיחית, פוסט-קוקית, אנטי-ממלכתית ואנארכית. לכל אלה נלווית כחתימה מאפיינת העברית העילגת שכבר למדנו להכיר בקרב חלקים לא קטנים של חובשי הכיפות.

אני רוצה להתייחס כאן לשתי סוגיות שעולות מתוך מאמר המערכת הקיצוני הזה: לשנאה, ולדיבור על "מוסר יהודי".

ראשית השנאה. פתחתי בדבריו של פויר ובשאלה מאיפה כל השנאה הזאת, של חלק מהימין כלפי השמאל. בדיוק בסופ"ש הזה פורסם מאמר ארוך של אלון עידן במוסף הארץ, תחת הכותרת "למה אנחנו שונאים כל כך", שהאפילוג שבו יכול לשפוך אור על העניין:

כלומר השנאה מגיעה מתוך העלבון שבעצם שונותו של השמאל, וזאת בגלל שעל פי אותם שונאים השמאלני, בהיותו חלק מעם ישראל (כלומר חלק מהם, חלק מגופם המטאפורי) חייב בעצם לחשוב כמוהם. העובדה שהוא לא חושב כמוהם מערערת אצלם את תחושת השליטה במציאות, ומכאן השנאה. כלומר דווקא ההזדהות העמוקה של אותם ימנים עם "העם", היא שמעוררת שנאה כלפי החלקים בו ששונים מהם, שכן הם מאיימים מבחינתם על עצם זהותם, ועל עצמאותם.

מובן עכשיו למה אין שנאה בהיקף דומה מהשמאל כלפי הימין. השמאלני על פי רוב ממילא לא רואה את "העם" כישות מאוחדת שלמה, כאורגנום, כאורגניזם חי. דעות ימניות לא מערערות את תחושת העצמיות שלו, ולכן לא פוגעות בתדמיתו העצמית או בבטחונו העצמי. לכן לא מתעורר בקרבו רגש כה עז כנגד הימין: זה פשוט נתפס אצלו כמרוחק ממנו, והרי ידוע שאת הרגשות העוצמתיים ביותר אנחנו שומרים לקרובים אלינו.

דבר ה' כטירוף, או גושפנקא הלכתית לבהמיות

כעת ניגש אל "המוסר היהודי". כפי שניסיתי להראות בכמה רשימות (למשל כאן), חלק מהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה להגדיר את עצמו כהפך הגמור מ"המערב" (מהקידמה, מהחילון, מהרציונליות). בין יתר הסיבות לדבר אני טוען שהוא נובע מתוך כך שישנן מצוות שאינן הגיוניות (ולכן יש זיקה והתעסקות יומיומית עם חובות שלא ניתן להסביר), ונציגים שונים של האורתודוקסיה אשר חלשים מכדי לחיות עם הדיסוננס הזה, make a virtue out of necessity ומקדשים את חוסר ההגיון. כעת עבורם מה שיותר מופרך הוא יותר יהודי, וכמה שדבר פחות מתיישב עם החיים כפי שאנחנו מכירים אותם ככה הוא יותר "רצון ה'".

כך הם ממציאים לעצמם "מוסר יהודי" (באמת צריך לחקור מתי המושג הזה נולד*) שלכאורה עומד מהעבר האחר של זה ה"נוצרי", כלומר זה הנהוג על ידי רוב בני התרבות בזמננו.** אותם יהודים מרגישים גם הם (לפחות רובם) שלא ראוי לרצוח תינוקות שאינם יהודים או לסרב להשכיר דירה לאזרחי המדינה (נאמר, לסטודנטית לרוקחות, למורה בן 60 לאנגלית או לחייל) רק מפני שהם לא יהודים. במקרה הטוב הם כופים על עצמם את "המוסר היהודי" שאימצו, עקדה סטייל. במקרה הרע הם נותנים לאגואיזם ולבהמיות שבהם להשתלט עליהם וכך לשכוח את אנושיותם (כלומר יש כאן מצב מעניין שבו בעלי הרגישות המוסרית הגבוהה יותר, שלא באמת חושבים שמוסרי לרצוח תינוקות, יעשו זאת מתוך כפייה עצמית, כאשר עצם העובדה שזה מטורף בעיניהם מוכיח ipso facto שזה דבר ה', ואילו הפחות מורכבים פשוט ישתמשו בהלכה כגושפנקא לבהמיות).

כשאימוץ המוסר המפלצתי הזה מגיע מתוך שולי החברה היותר פראיים (ע"ע "תג-מחיר") העניין מטריד, אבל לאו דווקא מאפיין. כאשר הרב שפירא מחלק לחיילים פליירים הקוראים להם לאמץ את מוסר המלחמה של גינגיס חאן וקורא לזה "מוסר יהודי", זה כנראה גם עבירה על החוק, אם כי עדיין בשולי המחנה. אולם כאשר הטירוף הזה מפורסם כעמדה הרשמית של בטאון פופולרי הוא מראה על משבר ערכי קשה.

מכל מקום, צריך להיות ברור שהיהדות האורתודוקסית נכנסת כאן למבוי סתום. מוסר שכזה לעולם לא יזכה ליותר ממבט נבוך מרוב בני האדם. "מוסר יהודי" שכזה ופסקי הלכה גזעניים שכאלה גורמים ליותר ויותר יהודים לחשוב שאין להם דבר במשותף עם ההלכה האורתודוקסית. זוהי דרך בטוחה לגטואיזציה של הציבור הסרוג.

וקצת על אותו פסק

עכשיו ודאי תאמרו: 'רגע, גם אם נודה ש"המוסר היהודי" של שפירא הוא טירוף, אתה מתעלם מכך שרוב הציבור תומך בפסק של אותם רבנים!' נכון, על פי סקר 55% מהציבור מסכימים עם עמדת הרבנים (החלוקה היא 40% מהחילונים, 64% מהמסורתיים ו-88% מהדתיים והחרדים), אבל סקרים הם שיקוף של מצב רוח יותר מאשר של עמדה מחושבת. לא שהסקר הזה לא גרם לי לדיכאון, אבל הוא לא מעיד יותר מאשר על הלך הרוח הלאומני-קסנופובי שאופף את המדינה בשנתיים האחרונות. הלך הרוח הזה ישתנה, לפני או אחרי הקטסטרופה הבאה. הבעיה אז תהיה להתמודד עם התפיסה שההלכה לא משתנה, כלומר עם ההכרה שההלכה (כפי שהוצגה במקרה זה) היא גזענית, אנטי-מוסרית ובלתי-אנושית.

הרבנים החתומים על פסק ההלכה הזה שיעבדו את ההלכה למצב הרוח – לא במקרה הפסק הזה צץ פתאום, 63 שנים אחרי קום המדינה. התגובה לקול ההמונים היא בדיוק ההפך ממה שתפקידה של ההלכה, גם על פיהם, אמור להיות, דהיינו מגדלור המאיר את הדרך, ולא פנס אחורי המהבהב לקולות האספסוף. ההלכה הפכה לסרח עודף שנגרר אחרי ההמון, נותן גושפנקא לנהמות לבו הנמוכות ביותר.

כבר עכשיו הציבור מחולק בצורה מאוד ברורה בין שומרי מצוות לשאינם בשאלות הנוגעות לדמותם של הרבנים ולדמותה של ההלכה (גם בקשר לעניין זה ממש – ראו הסקר כאן). המכתב הוסיף ופצע את קהילת שומרי המצוות בארץ פצע עמוק. לא קטלני כמובן, אבל כזה שניתן לתהות אם הוא מוסיף לה כמה אחוזי נכות (ונודה שגם ככה היא לא ממש מתפקדת בצורה עצמאית) או רק משאיר על פניה צלקת גדולה ומכוערת.

—

* לכשעצמי אין לי בעיה מיוחדת עם השימוש במונח הזה בהקשר המתאים (כתבתי על זה קצת כאן). לדעתי ישו אכן הציג מוסר שונה מהמקובל באזור עד לזמנו (ולרוב גם אחריו), מוסר מאוד אידיאלי, מאוד אסתטי, של סליחה תמידית והתקרבנות תמידית, שנובע לדעתי מראייתו המיסטית. טפשי לומר שהתרבות המערבית לא הושפעה כלל מהקו הזה, אבל טפשי עוד יותר לומר שהיא בנויה כולה עליו, או אף ברובה.

** וכבר כתבתי על מקורותיו הרעיוניים ההיסטוריים של "מוסר יהודי" זה: לא פחות מאשר הרומנטיקה הגרמנית של סוף המאה ה-19. ובאותו עניין ראו גם מאמר דעה מצויין של מנחם לורברבוים וקרלו שטרנגר.

נדמה שברור לכולם שההתפתחויות האחרונות בפרשת הרב אלון לא מוסיפות כבוד לאף אחד. לא לרב אלון, שהעדויות נגדו הן קשות ביותר, ולא לפורום תקנה, שהביא לפרסום עדויות קשות שכאלה. אישית אני חושב שהיה טוב אילו הפורום היה נמנע מלפרסם אותן, ולו משום כבודו, ויפה כתב על כך הרב בני לאו.

פרסום העדויות החדשות מעניין לא במה שהוא מגלה על הרב אלון, אלא במה שהוא מגלה על המצב הנוכחי של חלקים שונים בציבור הציוני-דתי בארץ. כאשר כתבתי מאמר על הקשר בין כריזמה להלכה בהתייחס לפרשת אלון לגליון יוני של דעות, שיערתי שם שפרשת אלון בסך הכל גמורה:

הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

אני מכה על חטא – תמים הייתי עם הרב אלון. טעיתי לחשוב שאלון לא יעז להרים את ראשו ושהסיפור הסתיים. אבל החלוקה שערכתי שם בין דתות ממוסדות לניו-אייג' היתה טעות, לפחות בכל הנוגע לאופי המנהיגים הרוחניים שבתוך מוסדות אלה, שכן אלון מתנהג הרבה יותר כמו גורו ניו-אייג'י מאשר כמו רב אורתודוקסי.

אני לא מדבר רק על ההתבטאויות האניגמטיות/פסוודו-רוחניות שהוא שיחרר לאחרונה לגבי כוחה של שתיקה, ולא רק על כך שהן לא יותר מהתחמקות מביכה של אדם שאין לו מספיק אחריות ואומץ להתייחס להאשמות חמורות שמוצבות כנגדו. אני גם לא מדבר על התרגיל הגורואיסטי הקלאסי שאלון ביצע כאשר הוא קבע ש"יש שתיקה שאתה שותק כי אתה לא מבין, אבל יש שתיקה שאתה שותק כי אתה למעלה מכל ההבנות", שמעלה את החשד שעוד מעט נגיע ללמוד על כך שיש מין שהוא למעלה מכל מין. אני אפילו לא מדבר על זה שכאשר אלון משווה עצמו לדוד המלך שגוער בדואג האדומי ובאחיתופל על הלבנת הפנים בה הם אשמים כלפיו הוא למעשה מודה שהוא חטא, שכן גם דוד מודה שחטא במדרש שהוא מצטט.

אני מדבר על זה שכל זה מצליח לו. אני מדבר על זה שהרב מוטי אלון רק צובר כוח מאז השפל הראשוני שנכנס לתוכו אחרי שהתפוצצה הפרשה. אני מדבר על זה שכמות החסידים השוטים שהרב אלון מצליח לאסוף סביבו רק הולכת וגדלה. אני מדבר על זה שבתוככי האורתודוקסיה היהודית הכריזמה גוברת על המוסר ועל ההלכה.

אכן, הדבר המעניין ביותר בפרשת אלון היא שייתכן שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלה הוא את הניצחון השני בהיסטוריה היהודית של הכריזמה על החוק. בין אם הוא אשם ובין אם לא, הרב אלון מתנהג לא רק כפרימדונה חסרת אחריות, אלא כרב-מג כריזמטי שכנראה מבין יותר בריקוד התקשורתי מאשר כל חברי תקנה מבינים בהלכה. והבעיה שלהם ושלנו היא שבמצב החברתי כיום הריקוד התקשורתי נחשב יותר מההלכה.

ניקח קצת אחורה ונסביר. בספרו הקלאסי משנות השבעים, The Fall of Public Man, סוקר הסוציולוג האמריקאי רי'צרד סנט את הדרכים בהם השאיפה לאינטימיות רגשית שינתה את פני התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד ימינו. בספר מקדיש סנט פרק לעלייתו של האינדבידואל הכריזמטי, מבחין בין סוגיו השונים (האמן, השחקן, הגאון, הפוליטיקאי, הסלב) ומברר איך הכריזמה עצמה שינתה את פניה במאה האחרונה. על פי סנט, כריזמה, שהיתה בתחילתה מתת אל בעלת גוון מאגי (וזה אכן משמעותו של המושג אצל מקס ובר, וראו לינק למאמרי לעיל) שינתה לחלוטין את פניה:

כפי שהכריזמה איבדה את משמעותה הדתית, כך היא הפסיקה להיו כוח מתורבת. בחברה חילונית, כאשר 'כריזמה' מודבקת למנהיג בעל עוצמה, מקור כוחו מסתורי יותר מאשר בחברה הדתית. מה מעניק לאישיות בעלת עוצמה את עוצמתה? 'תרבות האישיות' של המאה האחרונה ענתה על שאלה זו על ידי התמקדות בהרגשתו של אותו אדם, במקום במעשיו. מניעים יכולים להיות טובים או רעים כמובן, אבל במאה האחרונה אנשים הפסיקו לשפוט אותם כך. גילויים של דחפיו הפנימיים של אדם – ותו לא – הפך להיות מרגש; אם אדם יכול לחשוף עצמו בפומבי ועם זאת לשלוט על תהליך החשיפה, הוא מרגש. אם עשה זאת הרגשת שהוא בעל עוצמה, אם כי לא היית יכול להסביר מדוע. זוהי כריזמה חילונית: סטרפטיז נפשי. עובדת החשיפה היא שמרגשת; [אולם] שום דבר ברור אוו מוחשי לא נחשף. (תחילת פרק 12)

אני חושב שהפסקה הזאת תורמת בצורה נאה להבנת המשחק שמשחק אלון, והמשחק הנגדי (הכושל) של פורום תקנה. אלון הוא אמן המילים, אמן הדרשות. הוא נאם ודרש ושנה והסביר מעל כל במה אפשרית במגזר הציוני-דתי בעשרים השנים האחרונות, ומעל עוד כמה במות במגזרים אחרים. הוא לימד הלכה ופרשות שבוע, הטיף מוסר (גם כנגד הומוסקסואלים) וחילק עצות רוחנית. אבל עכשיו, בנוגע למעשיו, הוא שותק. הוא חילק חיבוקים ונישוקים והפיץ חום ואהבה, אבל עכשיו, מבחינה רגשית, הוא משחק את הנפגע. פאסיב אגרסיב. קל להבין מכאן שאלון בונה עצמו כקדוש מעונה.

על פי המודל של סנט, אלון הוא אמן במשחק החשיפה: הוא חושף רק מה שהוא רוצה, רק מתי שהוא רוצה, רק כמה שהוא רוצה. הוא נזהר לא לחשוף יותר מדי (עובדות), ועם זאת חושף המון (רגשות). כך הוא עוטף את עצמו במסך עשן של כריזמה, ומשאיר את חברי פורום תקנה להיות אנשי המילים, אנשי העובדות. מנקודת המבט הזאת פרסום העדויות על ידי תקנה הוא ניסיון לחשוף את אלון יותר מכפי שהוא רוצה, להוציא את החשיפה מידיו, ובכך להוציא את האויר מהכריזמה שלו. אולם כמו חרב פיפיות כך הם רק עוזרים לתהליך הפיכתו לקדוש מעונה. וחשוב יותר: בצורה כזאת הם משחקים על המגרש הכריזמטי, ועליו אין להם סיכוי לנצח.

פורום תקנה אמנם מנצח במגרשים אחרים. במגרש העובדתי (כנראה), במגרש הרציונלי, במגרש המוסרי, במגרש ההלכתי. אולי, נחיה ונראה, במגרש החוקי והמשפטי. אולם כל אלה מחווירים, ממש מלבינים פנים, מול המגרש הכריזמטי. אלון שובה את לבותיהם של חסידיו, ועושה זאת תוך הרפייתם מרצון משכלם ומנאמנותם להלכה. מערכות ההגנה המבוצרות לתפארת של פורום תקנה הם כמו קו מז'ינו מול המפציץ החמקן שהוא אלון. כי אלון חימש את עצמו בנשק המשוכלל ביותר שקיים בימינו: ברגש.

מה שהכי מעניין בפרש אלון, אם כן, הוא עליתו לבכורה של המגרש הכריזמטי בשיח הפנים-אורתודוקסי. העדפת המימד הכריזמטי של הפרשה על פני מימדים אחרים (אתיים, הלכתיים וכו') היא המהפכה האמיתית שמבצע מוטי אלון בחברה האורתודוקסית-סרוגה בישראל. מאז ימי שבתי צבי לא היה אדם שבכוח הבטחתו הכריזמטית (ושימו לב שהכריזמה של ש"צ היתה מהסוג הישן כמובן) גרר את חסידיו להתעלם מההלכה (ואני מדבר לא רק על מעשיו לכאורה של אלון, אלא גם על סמכותם ההלכתית של רבני הפורום).

פרשת הרב אלון מסמנת, אם כן, מהפך תפיסתי בקרב חלק מציבור של חובשי הכיפה הסרוגה, מהפך שניתן לקרוא לו בשמות רבים (הפנמה, אקספרסיביזם, גורואיזציה, ניו-אייג'יזציה, שבתאות) אולם הוא כולו מרוכז סביב המעבר משיפוט אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי לשיפוט רגשי, א-רציונלי ואינדבידואלי.

שבוע עמוס היה השבוע שעבר עבור הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וחבר "מועצת יש"ע". בסופו הוא קבע כי

רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה

כן כן, לא פחות. זאת מפני ש

דמוקרטיה מעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית; הרבנים מחויבים לאמת מוחלטת

האמת המוחלטת של הרב אליקים לבנון כמובן, ולא של רבנים שחושבים שהאמת היא שצריך לשמור על החוק. קשה להאמין שהרב לבנון ממשיך לקבל כסף מהמדינה אחרי דיבורים כאלה. קשה גם להאמין שהרב לבנון היה יכול להישבע נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית. אבל ככה זה, אם אתה יהודי, שלא לומר רב, מותר לך לירוק למדינה שממנה אתה מתפרנס בפנים, ולשמוח על חוקים שמגבילים אחרים אבל לא חלים עליך. אולי מפני שעל פי הרב לבנון רבנים שונים מכולם. אכן, באותה הזדמנות הוא קבע ש

רבנים משוחררים לחשוב מחשבות נקיות, צלולות וברורות

כמו הלכות הריגת תינוקות לא-יהודיים, הכוונה. אכן, רבנים הם אזרחים מיוחדים, מיוחסים. להם מותר מה שלאחרים אסור. אבל לבנון לא מעוניין רק לחשוב את מחשבותיו, אלא לכפות את דעותיו על הכלל. הוא הרי זה שהגביל את נשות אלון מורה מלהתמודד בבחירות פנימיות על מקום במזכירות הישוב בטענה ש"מתן שררה לאישה" הוא "בעיה".

אבל שאיפותיו של הרב לבנון חורגות הרבה מעבר לאלון מורה. לא הסתגרות בגטו חרדי החופשי מהשפעות חיצוניות היא מטרתו (מטרה נפסדת כשלעצמה), אלא הפיכת ישראל למדינה בצלמה ובדמותה של ההלכה כפי שהוא תופס אותה. לכן הוא כל כך מסוכן. לכן על המדינה לפטר אותו.

את ההבדל בין ההבדלות החרדית לשתלטנות הד"לית הסביר יפה ד"ר שלמה פישר במאמר שפורסם השבוע באתר סרוגים:

התיאולוגיה החרדית לא מאמינה שניתן להחיל את הקדושה והשלמות של הדת על חיי המדינה והחברה הרחבים ולכן היא דוחה את הציונות. היא טוענת שאת ההלכות הציבוריות (כולל המתת אפיקורסים וכופרים) ניתן ליישם רק בנסיבות אוטופיות של זמן משיחי, דוגמת יציאת מצרים כאשר ההשגחה הא-לוהית גלויה ומתרחשים ניסים גלויים. ואולם, בזמן ה"הסתר הא-לוהי" של ימינו כל ההלכות הללו אינן ישימות.
[…]
אצל הציונים הדתיים מציינת ה"תורה" בעיקר את קיומה של מדינה וחברה המממשות ומגלמות את השלמות הדתית ובכך מהוות מימוש דתי גבוה יותר מהמימוש של פרטים המקיימים את החוק הדתי בשלמותו. עיקר הדיון התורני מכוון כלפי המדינה: שהיא צריכה להיות ריבון על כל ארץ ישראל, שרשות הרבים שלה תהייה "יהודית" ואף דתית וכו'. המושג "תורה" מציין לפיכך סוג של לאומיות יהודית השואפת לשלמות דתית בעולם הזה.

פישר ממשיך ומסביר איך נסוגה הציונות הדתית מהמתינות היחסית שאפיינה אותה בעבר (ויתור על עקרונות ה"קמעא קמעא" וה"כלליות"), ומה הן התוצאות האפשריות של הקצנתה הנוכחית (הפרדת הדת מהמדינה). המאמר בהחלט שווה קריאה, אבל אנחנו נחזור לרב לבנון ולמחשבותיו הנקיות, הצלולות והברורות. עוד כמה מאלו הוא שטח דווקא בתחילת השבוע שעבר, כאשר הוא הכריז ש

אנו [היהודים] עוסקים כל חיינו בהוספת הטוב. אנו עוזרים איש לרעהו, מקימים מוסדות חסד רבים התורמים לנו ולכל העולם. בכל מקום שיש רעידת אדמה אנו הראשונים להיחלץ להצלה. לעומת זאת, הגויים בכלל והמוסלמים בפרט, מלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה. כל החשיבה שלהם מבוססת על "עשה רע"! כאשר אנו מבססים עצמנו על "עשה טוב".

חלוקה בינארית כזאת לטובים ורעים היא אדיוטית במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע, וקצת קשה לי להאמין שרב לבנון הוא עד כדי כך מטומטם. בכל מקרה, התבטאויות גזעניות של רבנים חסרי-בגרות הם לצערנו באמת כבר לא חדשות. מה שתפס את עיני בדבריו של הרב הגאון מהאירוע ההוא הוא דווקא ציטוט אחר (שהופיע באותו אייטם של אורי פולק באתר כיפה):

חייבים אנו להאמין שישיבתנו כאן, באלון מורה וביהודה ושומרון, היא המעשה האמיתי והנכון, וגם הקב"ה מסכים עמנו במעשה זה, ונותן לנו גיבוי מלא.

באמת, מה צריך יותר מהקב"ה שייתן את הסכמתו וגיבויו המלא? כי לא הרב לבנון עושה את שהקב"ה ציווה עליו – דבר כזה הוא לא לכבודו של הרב לבנון – אלא הקב"ה מסכים ונותן גיבוי למעשיו של הרב לבנון. הבנתם? הכל נקי, צלול וברור.

—

ואולי זה בכלל נראה ככה:

– קבי, אני הולך להתיישב ביו"ש, יש מבין?

– ודאי כבוד הרב, לך לך לארצך ולמולדתך אשר כבשת.

– אני רק אומר לך כדי שאחר כך לא תגיד שעשיתי את זה בלי לומר וכאילו לא הסכמת או משהו, כן?

– ברור, אני לחלוטין איתך. ורק שתדע שאני לא רק מסכים, אלא גם מגבה את פעילותך הענפה בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– אז אתה מסכים, כן?

– כן, אליקים, כבר אמרתי לך, אני לגמרי לגמרי איתך בעניין הזה. חייבים לישב את השטחים וכולי. קדימה, לג'בלאות העירומות. נוע נוע סוף.

– אז זהו, ריבונו של עולם, שהג'בלאות לא לגמרי עירומות. אה… אתה יודע שיש שם כל מני ערבושים, נכון?

– מה, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכדומה? כן, ידוע לי. אני בכל זאת שמתי אותם שם.

– לא, כי היה אפשר לחשוב שאם אתה רוצה שנתיישב שם, היית מפנה את האזור לפני זה, לא?

– אליקים, באמת, אל תהיה ילד. אני לא יכול לעשות הכל. יש לי יקום שלם לנהל. גלקסיות. רק עכשיו גילו כוכב שאולי יש עליו חיים – אתה חושב שזה צץ סתם ככה? אז בנקודה קטנה, פסיק פצפון באסיה לא סיימתי את העבודה. אבל בשביל זה יש לי אותך ואת חבריך, לא? אני הרי לא בורא עולם מושלם. כמו בברית מילה, אתה לא מכיר את המדרש? אז קדימה, הסירו את הערלה.

– ברור, ברור, אתה יכול לסמוך עלינו, קבי. אנחנו נסיר את הערלה. כלומר נפריח את השממה.

– יופי, לך בכוחך זה, חזק ואמץ ואל תחת.

– לא, אבל… יש גם את האמריקאים וזה.

– מי, אלה שמלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק לצחוק, להסתמם, לצפות בטלוויזיה ולהוריד פורנו באינטרנט?

– כן.

– מה איתם?

– הם רוצים שלא נתיישב שם.

– אז רוצים, אז מה? גם אני רוצה הרבה דברים. עוזר לי משהו?

– לא, קבי, פשוט… שלא יקרה מה שקרה בקוניטרה. ובימית. ובדרום לבנון. ובגוש קטיף. ובצפון השומרון.

– מה פתאום! איך אתה בכלל יכול להעלות על דעתך דבר כזה?

– כי זה כבר קרה.

– קרה, קרה. מעכשיו לא יקרה. היה לא תהיה.

– בטוח?

– הכי בטוח. מילה של אלוקים.

– בסדר. ואני גם לא מתכוון להתחשב בדעת הרוב, אם הוא במקרה יתנגד, או בזכויות אדם, אם הן במקרה יפגעו.

– מה, בדמוקרטיה שמעוותת את המציאות ומובילה לדרך שאינה אמיתית? ברור שלא, אתה הרי רב, לא אליקים?

–  כן, בטח שכן. טוב, אז אני הולך, כן?

– לך, לך. סע אפילו. טוס.

– אז אתה מסכים לי?

– מסכים ומגבה.

– קבי… אני אוהב אותך.

– גם אני אליקים שלי. גם אני. לראות איך המוח שלך פועל זו אחת ההנאות הקטנות שיש לי.

—

[עוד כמה עניינים פעוטים:

• רשימות שודרג ועבר דירה (תודה לירדן לוינסקי הפסיכיאטר, לאילן גליני, לאורי ברוכין ולדביר וולק) , ומהיום מי שקיבל בעבר עדכונים מהבלוג הישן לא יקבל יותר. מי שרוצה לעקוב צריך להירשם לבלוג הזה במייל או ברסס (שם למעלה משמאל, מתחת לתמונה שלי).
• היום נתפתחת השנה האקדמית, והשנה אתן באוניברסיטת תל-אביב קורס משותף יחד עם קרן ארבל תחת הכותרת תרגולות מדיטטיביות בבודהיזם ביהדות. הקורס יעסוק בסוגי מדיטציה בשתי דתות גדולות אלה, תוך ראייה כללית של גישות ופרקטיקות שונות, השוואה בין כאן לשם, ומבט משווה גם על העיבוד הניו-אייג'י של המדיטציות הבודהיסטית והיהודית בימינו. נו? מעניין לאללה! אם אתם סטודנטים אפשר עוד להירשם. הקורס כאן מספר 0697.4064
• ב-25 לחודש יתקיים ערב עיון בבית מורשה תחת הכותרת בין סערה לשקט – עמידה מול האל. אתן שם את שני הגרוש שלי, בין רבים וטובים. הנה הפרטים.]

אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

לחלק א', "בתמימות"

על הרמן גרניג מסופר שאמר שבכל פעם שהוא שומע את המילה 'תרבות' הוא מושיט ידו לאקדח. גדולי הרבנים שלנו מעודנים יותר: כל פעם שהם שומעים את המילה 'תרבות' הם מושיטים ידם ליהדות. הפולמוס סביב הספר תורת המלך שהתרחש כאילו מעל לראשי החילונים לאחרונה יכול להוות דוגמא טובה לכל מה שחולה ורקוב ביהדות האורתודוקסית, אבל הוא באמת רק דוגמא אחת ברשימה ארוכה שאפשר להתחיל אותה אצל אלי ישי ותאוותו הבלתי נשלטת לגרש ילדים, לעבור דרך מרן הגר"ע יוסף והקשקושים הילדותיים שהפה שלו מפיק, בואכה כל פני פסקים על איסור השכרת דירות או נתינת משרות לזרים או ערבים ולסיים בפרשת הסגרגציה הגזענית בעמנואל, הפעם נגד ילדות יהודיות דווקא, שגון עורם מעורר אצל האדמו"ר מסלונים חוסר נוחות.

האם זו דינה של היהדות ברגע שמפקידים אצל בניה כוח? האם ריבונות יהודית מובילה בהכרח לשנאת זרים, גזענות משולהבת, מגלומאניה אתנוצנטרית ואלימות כלפי האחר? אם כן, אחת דינה של היהדות להיכחד ומצווה היא להכחידה. אם זה כל מה שמסוגלת המסורת העתיקה והמפוארת הזו להנפיק אחרי אלפיים שנה של פלפולים הרי שאין לה תקנה ומזור, אין לה תקווה. לרווחתנו, אנחנו יודעים שלא רק את זה היא מסוגלת להנפיק, אבל כפי שנראה מיד גם רבנים שאינם חולים ביהדת הנשכנית הזאת לא מסוגלים באמת לספק לה תרופה.

כידוע, עם הזמנתם לחקירה של הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, ועם סירובם להיחקר, התארגן כנס תמיכה אליו הגיעו כמאתיים חמישים רבנים שנחלצו להגן "החופש האקדמי" (אני לא מאמין שהם היו יכולים לטעון כך בלי לחייך) של הרבנים. מנגד, כמה וכמה רבנים יצאו בתקיפות נגד הספר ונגד הכנס.

הרב מנחם פרומן, למשל, כתב ש

דווקא במציאות הרגישה כל כך שלנו העיקר הוא שעם ישראל יטהר את עצמו מן ההרס הממית של השנאה לעמים אחרים. מצבנו בין העמים – שיש בו מרכיב חזק של מאבק מורכב על חיינו – יש כמובן את הרתיעה הטבעית להידרדר לתוך מעגל קסמים (או מוטב לומר: מעגל כשפים) של שנאה ומוות שיפגע אנושות בסיכוי שלנו לחיים ולשלום […]

וגם ש

אחת הבעיות העיקריות – ואולי הבעיה העיקרית – שאיתה צריכים להתמודד הרבנים הבאים להגן על כבוד התורה היא הטענה הידועה כל כך בציבור שהדת מעודדת שנאה. השאלה הגדולה שהרבנים צריכים לשאול את עצמם היום היא: האם ההתכנסות שלנו תעזור לנקות את תורת ישראל מין האשמה הזאת, או אולי ההיפך.

הרב יואל בן נון, למשל, מכנה את הספר "תועבה", מגלה שיש בספר גם פרק על הלכות הריגת אפיקורס (קרי: חילוני), מביא את פסיקתו של החזון אי"ש על כך ש"במציאות ימינו" הפסקים בדבר הריגת גויים לא תקפים, ומסיים בקריאה נואשת לרבנים דרוקמן, יעקב אריאל ושאר-ישוב כהן לחזור בהם מתמיכתם במחברי הספר ש"הרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל".

הרב בני לאו כותב ש"תורה שפורצת משנאה לא תיכנס לחדרי לבי", מפרש את התנהגותו של הרב ליאור אד-הומינם בכך שעבר את אימת השואה, אחר כך מזכיר שגם משפחתו עברה קצת שואה (כך שכנראה אפשר גם אחרת), ומסיים בזעקה ל"מנהיגות אחראית שמודעת לכוחם של מילים ומסוגלת להשתחרר מסולידריות מגזרית לטובת אחריות כלל ישראלית" – כלומר גם הוא פונה אל דרוקמן וחבריו.*

במאמר שפורסם שלשום במוסף "שבת" של מקור ראשון מביא לאו שלל ציטוטים מטורפים של רבנים שונים (הפעם כולל הראי"ה קוק) בדבר עליונותם של ישראל, מתלונן על כך ש"הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית זועק לשמיים", ומציע לבסוף באופן מדהים ש

על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעשות במידור ובבידול יש לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים.

הרב יובל שרלו (בראיון לשרי מקובר-בליקוב, מוסף "סופשבוע", מעריב, 20.8) חושב "שהספר איום ונורא […] נראה כמסמך אופרטיבי […וש]צריך להתייצב באומץ, ביושר ובנאמנות הלכתית ולהכריז בקול גדול שמה שנכתב בספר לכאורה בשם היהדות אינו נכון."**

הרב יעקב מדן קובע שהספר מוציא הלכות מהקשרן, אם כי אולי לא הבנתי אותו נכון. הנה ציטוט מהלינק לעיל:

לטענת הרב מדן, הבעיה המרכזית בספר "תורת המלך" הינה הפרשנות הטכנית של הכתובים, כפי שהיא נעשית על ידי המחבר. "ברמב"ם נזכר מושג "דין מרומה", שאם הבירור ההלכתי מביא אותך למסקנה מסויימת ולפי האינטואיציה מרגיש הפוסק כי מדובר במסקנה מוטעית, אסור לו לפסוק הלכה אחרת הוא מגיע לפרדוקסים", אמר הרב מדן.

פרדוקסים? אין שום דבר פרדוקסלי בפסקי ההלכה שבתורת המלך. ואינטואיציה? האם יש ספק שעל פי האינטואיציה פסיקה שמורה שנשים אינן יכולות לתת עדות בבית דין היא מוטעית? מדוע לא מבטל אם כן הרב מדן פסיקה כזו?

אז מה היה לנו כאן? הרב פרומן – המיסטיקן, המקובל – הפך פתאום לפרגמטיסט: אנא, הוא מבקש, אל תעודדו שנאה, אל תעודדו דימוי שלילי לדת; הרב בן נון לעומתו מביא פסיקה נגדית ומתלונן (אבל גם באופן מוזר שמח) שאין בספר התייחסות לתרות הרב קוק ועל בסיס זה קורא לרבנים גדולים להתפכח; הרב לאו מציע הצעה שהיא לא רק חסרת סיכוי, לא רק נאיבית, אלא לדעתי תמוהה לחלוטין, דהיינו להחזיר לתוך תיבת הפנדורה הקבלית את החלוקות הגזעניות בין ישראל לעמים, וללמד את אהבת האדם כאדם; הרב שרלו מבקש להכריז שמה שנכתב בספר אינו נכון אבל לא ממש מפרט למה; ואת הרב מדן אני כאמור כנראה לא מצליח להבין.

אף אחד מהזועקים כנגד הספר ומחבריו לא עמד על הנקודה העיקרית, ולכן לא נתן תשובה אמיתית לבעיה שמובאת בו בלשון הלכתית וקבלית. כאמור, כל הפולמוס הצעקני הזה (וזה ניכר במיוחד בתגובתו של הרב בן נון) מתרחש מעל לראשי הציבור החילוני, ומנגד (כפי שניכר במיוחד בתגובתו של הרב פרומן) מכוון מאוד לאוזניהם: יש כאן חבורה של רבנים רציניים מאוד שפתאום נחרדו לדמותה של ההלכה, לדמותה של היהדות כפי שהיא עולה מתוך הספר האמור, ועלולה להיתפס בעיני החילונים.

תורת המלך ותורת המלכה

והחרדה היא במקומה. הספר תורת המלך עוסק לכאורה בדיני הריגת גוי, אולם כל מי שיציץ בו יבין שזהו רק התירוץ לבירור העמוק יותר שמתרחש מעל דפי הספר. אותו בירור מעמיק מנסה למעשה למצוא ולקבוע את ההבדלים המדוייקים בין יהודי ושאינו-יהודי. בשפה הלכתית וקבלית, ומתוך תפיסה מיתית ומהותנית, נהנים הכותבים לפרק ולהרכיב מחדש את הקטגוריות הללו ולהסביר לקורא מה בעצם ההבדל בין שני יצורים שונים כל כך אלה, והיכן הוא נעוץ. בסופו של דבר, אם כן, מאחורי הרמזים הדקים והעבים לאלימות כלפי פלסטינאים מסתתרים אנשים שבסך הכל מנסים לבסס את זהותם ואת עליונותם על הזולת.

יחד עם זאת, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, חכמים ומתוחכמים, והספר בנוי לתלפיות. זו אולי הסיבה שאין דרך הלכתית (למרות אותו פסק של החזון אי"ש – אוי, מה היינו עושים בלי אותו פסק של החזון אי"ש?) להפריך את הנטען בו. מכאן שמחברי הספר הצליחו בצורה טובה לבסס לעיני כל (או לפחות, למי שעוד לא היה לו ברור) את גזענותה ואת רצחנותה האפשרית של היהדות. כלומר כן: אפשר מתוך מקורות היהדות לבנות תפיסת עולם שהיתה גורמת לגרינג הנ"ל להנהן בהתלהבות.

וזה מה שמפחיד באמת את הרבנים הזועקים כנגד הספר: שערוותה המפלצתית של היהדות נחשפת. באותו גליון של מוסף "שבת" מצביע על כך הרב יהודה יפתח:

"תורת המלך" נגע בנקודה מאוד מאוד רגישה. הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם. [… …] וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברלים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית.

אבל לא רק זה מה שמפריע להם, והרב יפרח, שבעצמו חושב ש"היהדות אינה ככל העמים", עושה לעצמו את החיים קלים. כי אותם רבנים (אולי לבד מפרומן) מבינים שמשהו עמוק קרה בעולם המערבי במאות השנים האחרונות, משהו שהוא לא המצאה מתיפיפת של "מוסר נוצרי" מנותק, אלא קפיצת דרך מוסרית אמיתית, אותנטית, ששינתה את פני העולם. שביסוס הדמוקרטיה, ביטול העבדות, עליית ההכרה בשוויון האישה, התעצמות הדאגה לחלש, לחולה ולזר שבחברה, הדגש על משא ומתן כדרך לפתרון סכסוכים פרטיים וקהילתיים והניסיון להקים גוף עולמי מאחד לבירור מחלוקות – כל אלה הם לא פחות ממהפכות תודעתיות שעברה האנושות, מהפכות להן שותפים רוב רובם של היהודים בזמננו.***

המוסר האנושי התעדן והשתכלל במאות השנים האחרונות, ולא משנה כרגע אם הדבר הגיע כתוצאה מאתחלתא דגאולה, מתחילת עידן הדלי או משיפור כללי ברמת החיים. מוזר שדווקא מי שרואים עצמם אמונים על ערכי ישראל, מי שמרגישים עצמם אף נציגיה האותנטים ביותר של היהדות, לא נאמנים לאחד הרעיונות המקוריים והעמוקים שלה, והוא האפשרות (ואף החובה) של ההתפתחות האנושית. לכאורה יש לדעתם לחזור ולאמץ את "רוח המפקד של התנ"ך" (כך הרב יפרח במאמרו), במקום להבין, כפי שהבינו כבר חז"ל שזמנים חדשים משמעותם רגישות מוסרית חדשה, ומשמעותה של זאת שינוי מחוייב בהלכה (וחז"ל כמובן שינו הלכות רבות והוציאו פסוקים מפשוטם כדי לעדכן את המוסר המקראי).

השינוי המתחייב כאן הוא האמירה הברורה שאין כל הבדל מהותי בין יהודי ושאינו-יהודי. זהו, עד כדי כך פשוט. אני מנחש שכך גם חושבים בעומק לבם בן נון, שרלו ולאו (ואולי גם מדן. אני מנחש שפרומן לא חושב כך). לדעתי גם קל לראות, עובדתית, בעיניים, שאין כל יתרון ליהודים על פני אחרים, שהם לא יותר מוסריים, לא יותר חכמים, לא יותר רוחניים ולא יותר טובים בספורט. לא שאין כמה דברים שיהודים טובים בהם בצורה בולטת (נאמר, עריכת-דין), אבל הרי מספיק גוי אחד שיצטיין יותר כדי להפריך כל הבדל מהותי שאמור לכאורה להתקיים כאן. בכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לראות שכל מה שיש כאן הוא אגו שיצא משליטה? שאם אותם רבנים היו מגיחים לעולם מתוך רחם מוסלמית או נוצרית הם היו מאמינים היום בבכירותו ונבחרותו של מוחמד או ישו?

אולי הצפייה מאנשים שממלמלים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי" להתנער מההבלים הללו היא מוגזמת, אבל זו הנקודה העיקרית שבולטת בספר וזו הנקודה העיקרית שכנגדה המתנגדים אליו היו צריכים למחות. זו כמובן גם הנקודה העיקרית שמוציאה ליהדות שם רע (ובצדק), וזו הנקודה העיקרית שצריכה לעוף לפח הזבל של ההלכה, ולנוח שם יחד עם הציווי להרוג מחללי שבת בפרהסייה וההיתר לאב למכור את בתו כשפחה.

כמו קביעות הלכתיות אחרים, גם את זה אפשר לשנות. זה דורש לא רק יצירתיות וידע הלכתי, אלא בעיקר אומץ. זה דורש גם הבנה שללא טיפול שורש בבעיה הזו אין ליהדות עתיד אמיתי (ולא כיתתי) בעולם. גזענות אינה מצטלמת טוב בימינו וממילא בכל פעם שהמפלצת הגזענית הזאת הרימה את ראשה, בינתיים בקרב עמים אחרים, ראשה קופד. ממלחמת האזרחים האמריקאית, דרך הרייך השלישי ועד דרום אפריקה, זמן מחצית החיים של הפסולת הרעיונית הזאת הולך ומתקצר.

העולם בימינו נהנה להתגייס כנגד עמים שמפגינים גזענות, ובוודאי לא יהיה מוכן למופע ראווה של יהדות מגאלומנית. תוסיפו לזה גחלי אנטישמיות שבקלות אפשר ללבות לאש, וכבר ברור שישראל כ- Rogue State גזענית וקסנופובית לא תוכל להתקיים כפי שאנחנו נהנים ממנה כיום. תורת המלך אולי מחרב את הדימוי של היהדות כתורה שכל נתיבותיה שלום, אבל הגל גזעני-הקסנופובי הכללי שעובר על ישראל מאיים על מקומה באחוות העמים. "אין בעולם אפילו איש אחד שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי" כתב פעם עמוס קינן,**** וידע מה שהוא אומר.

אני רוצה לסיים בנימה אישית: אין כמו היהדת הגזענית הזאת לעורר אצלי תיעוב עמוק כלפי היהדות. כמה אני רוצה להיות לא-יהודי כשאני נחשף לטינופת האתנוצנטרית, היהירה הזאת. כפי שאמר עמוס הנביא, מתאב אנכי את גאון יעקב. אני גם בטוח שכאן אותה "שנאה עצמית" היא מוצדקת לחלוטין, ואני גם בטוח שהיא משותפת לגבי עניין זה לרוב הציבור, שבאופן כללי מסתייג מגזענות וולגרית שכזאת. בשביל הציבור הזה אותם רבנים שיצאו נגד הספר ותומכיו, על אף חוסר האומץ שלהם להתמודד עם הבעיה האמיתית שבו, הם קורות תמיכה חשובות בסוכת דוד המטה לנפול. יחד עם זה, הסטגנציה ההלכתית שמאפיינת את היהדות האורתודוקסית בימינו לא תוכל להימשך זמן רב בלי לגרור נטישה מאסיבית של כל בר דעת.

—

* אגב, מכך שכל התגובות התפרסמו בוואי-נט אפשר להבין שערוץ היהדות של האתר נהנה מאוד מהתפוצה הגדולה יותר של אתר האם שלו מול ערוץ היהדות שב-nrg, שמלך פעם בכיפה.

** הרב שרלו כתב עוד משהו על זה, שאני לא מצליח למצוא. בלי קשר לכך, מסיבות משפחתיות מעתה יש לפקפק באובייקטיביות שלי כלפי הרב שרלו.

*** יחד עם הכיוון ההומניסטי והליברלי הזה צמחה גם תנועה מקבילה-משלימה שביקרה את הערכים הללו וגינתה אותם כ"בלתי-אותנטיים", "כנועים" ו"בורגניים", אבל כפי שהראתי כאן, אותה תנועה רומנטית-שמרנית לא היתה זקוקה לחכמי ישראל כדי לצמוח ואינה בשום אופן המצאה יהודית מקורית.

**** במקרה קראתי לא מזמן את המשפט הזה אצל נורית גרץ, על דעת עצמו, עם עובד, עמ' 515. ספר מעניין מאוד, אגב, על חלומות אידיאולוגים ושברם.