גורואים ומורים רוחניים

על הפסיקה בפרשת גואל רצון וסכנת ה"מיינד קונטרול"

גואל רצון הורשע היום בשורה ארוכה של עבירות מין, במקרי אונס ובגילוי עריות, מעשי סדום ומעשים מגונים. הדברים חמורים ומזעזעים ללא ספק, ולא אכנס אליהם כאן. כאן ארצה לומר כמה מילים על הסעיף בו הוא לא הורשע, וזה בסעיף ה"עבדות".

ב-2006 תוקן חוק איסור סחר בבני אדם, והוכנסו בו סעיפים שמרחיבים את ההגדרות של עבדות ושל עבודת כפייה, וזאת כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. הפרקליטות ביקשה להרשיע את רצון בעבדות, ולצורך כך להשתמש בחוק החדש. דא עקא, רצון לא החזיק את הנשים שחיו איתו בביתו בכוח. הוא לא חטף אותן בניגוד לרצונן, ולא כלא אותן בבית. הן היו יכולות לצאת, ואכן יצאו לקניות וכו' – וחזרו. הוא גם לא סימם אותן כדי להשיג את הסכמתן לחיות איתו, עוד מהלך שהיה בברור מפליל אותו בשיעבוד.

על פי הדיווח ב'הארץ' מאת רויטל חובל

הפרקליטות טענה כי רצון השתלט על מוחן של הנשים, וההסכמה לקיום יחסי המין איתו לא ניתנה מתוך רצונן החופשי. לשם כך הציגו חוות דעת של ד"ר דוד גרין, שחוקר נפגעי כתות, שהעיד על משמעות תופעת ה"מיינד קונטרול".

אם אכן כך (ואני להלן מתבסס על מה שכתבה חובל), משום שרצון לא החזיק את הנשים איתו בכוח או באמצעות סמים, לא היתה ברירה אלא לטעון שהוא השתלט להן על הנפש.

נראה שזה אכן היה קו ההתקפה. מעיין, אחת מנשותיו לשעבר של רצון, אמרה היום שהוא "שלל [ממנה] רצון חופשי", ואילו רב פקד אדוארד פלינר, ראש הצוות בימ"ר תל אביב שחקר את הפרשה, אמר שיש להבין ש"אפשר לשלוט באדם ולהפחיד אותו מבלי שזה נראה לעין, עד שהוא מוחק את אישיותו." כלומר היה כאן ניסיון לשכנע את בית המשפט שגואל רצון שיעבד נפשית את הנשים שחיו איתו.

אני שמח מאוד שטענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט. אני ודאי מבין פחות בפסיכולוגיה מאשר ד"ר גרין, אבל מעוניין להציג בכל זאת את דעתי על העניין. נתחיל מזה שלמדע המודרני לא מוכרת שום טכניקה של "מיינד קונטרול". פשוט אין שום ראיות שקיים כזה דבר. והאמינו לי, לו היה דבר כזה, צה"ל, השב"כ, ה-CIA, החמאס, וכל נוכל מתחיל שיודע לקרוא היו כבר משתמשים בו. הדיבורים של "שטיפת מוח" התחילו בזמן המלחמה הקרה, כאשר סוכנויות הביון ניסו אכן לפתח משהו כזה. הם המשיכו כאשר חיילים אמריקאים שבו מהשבי בוייטנאם לכאורה שטופי מוח. היתה אז התעסקות רבה עם העניין, שגם אז גלשה לנושא ה"כתות" למיניהן, אבל לא הצליחו לבסס (להבדיל מלהעלות) שום תיאוריה של העניין הזה.

לא שאין אמצעים שמקשים על אדם לבחור בחירה מושכלת. יש ויש. לחץ חברתי, רצון לרָצות, חרדה, אובססיית טוהר, אימת חטא, ובאופן כללי כמיהה עצומה בקרב רבים מאיתנו לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. ולא שאין גם שלל אמצעים פסיכולוגיים לעורר את כל הדברים הללו בזולתנו. כל אלה בהחלט פועלים לטובת מנהיגים רוחניים ציניים ואכזריים. אבל כל אלה בהחלט אינם "מיינד קונטרול". אנשים מצטרפים לתנועות דתיות חדשות ולקבוצות רוחניות למיניהן – ועוזבים אותן. זה קורה כל הזמן. פשוט קמים והולכים. אין שום סיבה, אפוא, לחשוב שמישהו משתלט להם על המוח.

שנית, וחשוב יותר, צריך לשים לב שאנחנו נוגעים כאן בלבה של שאלת האדם. הרי הבחירה החופשית שלנו היא אחד המימדים החשובים ביותר בזהות שלנו, באפשרות שלנו לתת משמעות לחיינו, באחריות שלנו על עצמנו, בכבוד העצמי שלנו. האוטונומיה שלנו נמצאת בבסיס ההגיון המוסרי שמקובל עלינו, וכיום גם בבסיס ההגיון החינוכי, הפוליטי והכלכלי שלנו. אפשר כמעט לומר שזה כל האדם. בית המשפט התבקש אפוא לפסוק שאותן נשים לא היו ממש בנות-אדם כאשר גרו אצל רצון. שהן היו סוג של זומבים. טוב מאוד שלא פסק כך. טוב מאוד שהשאיר להן את האחריות על חייהן.

***

אבל לו הסיפור הזה היה נגמר במשפט רצון, ניחא. הבעיה היא שמדי פעם מתהווה ניסיון לעגן בחקיקה את סמכות המדינה להתערב ולהגביל תנועות דתיות חדשות. במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה דו"ח שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הדו"ח הביא ממצאים שונים ומעניינים, והסתיים בשלל המלצות. ביניהן, למשל, "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות" ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים". אולם ההצעה המסוכנת ביותר באותו דו"ח היתה זו:

הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

פירושו של דבר: שלילה מוחלטת של חירותו של אדם על סמך הערכה שהוא נתון ב"מיינד קונטרול". פירושו של דבר: קץ החופש הרוחני, הדתי והמצפוני עבור קבוצות שמעצבנות את מערכת הרווחה. פירושו של דבר: שר הפנים, שר הרווחה או פקיד מפקידיהם יהיו יכולים לפרק קבוצות דתיות ולשים אנשים מבוגרים וכשירים נפשית תחת אפוטרופסות רק משום אמונותיהם המוזרות (ובמדינה כמו שלנו, היו בטוחים שלא קבוצות חרדיות אקצנטריות תהיינה מטרת אותם צוותי התערבות, אלא דווקא מיני יוגים, מודטים, פגאנים ויהודים משיחיים חובבי ישו).

לאור הסכנה העצומה שבהמלצות האלה כתבה קבוצה של חוקרי תנועות דתיות חדשות, ביניהם אני, מכתב רשמי למשרד הרווחה, ואני גם הקדשתי לעניין רשימה בבלוג. לא אחזור על כל הטיעונים שעלו באלו, ואני ממליץ (באמת ממליץ) למעונינים בכך לפנות לשם.

אומר לסיום רק דבר אחד. מעבר לדאגה הכנה (באמת) של הנוגעים בדבר לקורבנות התנועות הנצלניות, ומעבר לרצונה הראוי לשבח של המדינה למנוע ניצול ופגיעה, נדמה לי שפועל כאן גם פחד עצום של הממסד הפוליטי-חברתי מאותן קבוצות רוחניות שלא מתנהלות על פי קודים קונצנזואלים. כי קבוצות דתיות חדשות עושות כל מני דברים מוזרים. כן, some weird shit.

אממה? מותר להן. כלומר, כל עוד לא מדובר במשהו פלילי. מותר לחיות בקומונה, מותר לצום ולהסתגף, מותר לעשות יוגה כל היום, מותר לקיים יחסי מין טנטריים, מותר לשתות שתן, מותר לעבוד את הבעל והאשרה, מותר לתקשר עם חוצנים. מותר, גם אם זה מוזר. אלא שכל הדברים האלה "מפריעים בעין" למערכת ההומוגניזציה הנאו-ליברלית, וזו תמיד תנסה להשטיח כל בליטה שמערערת על ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שמניע אותה. נדמה לי שגם מכאן מגיעה המוטיבציה לפעול כנגד כל מני קבוצות כאלה.

ודווקא משום כך כל כך חשוב שקבוצות שונות ומוזרות תוכלנה להמשיך ולפעול. האלטרנטיבה שהן מציגות בפנינו, הערעור על המובן מאליו, יקרים מפז.

***

מי שיקרא ב'ספר החזיונות' של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י, יגלה אדם שעל פי כל קנה מידה מודני הוא נוירוטי, על גבול הפסיכוטי. ויטאל סובל מסיוטים, פראנויה, חרדות, הזיות ושגעון גדלות במימדים תנ"כיים. ייתכן שכיום משפחתו היתה דואגת שהאר"י השתלט על מוחו ונטע בו פחדים חסרי פשר. אולי הם אפילו היו פונים למשרד הרווחה או למרכז לנפגעי כתות.

במקרה כזה טוב היתה עושה המדינה אם היא היתה בודקת אם האר"י עשה משהו פלילי, ומתעלמת מכל מני דיבורים על "מיינד קונטרול". אגב, בסדר גמור אם במקרה כזה המרכז לנפגעי כתות היה מפרסם שלדעתו האר"י מסוכן לציבור. אין לי שום בעיה עם אזהרות מקבוצות נצלניות ומסוכנות. אני עצמי כתבתי בגנות מורים רוחניים שונים בבלוג זה ממש. אבל חס ושלום אם נגיע למצב שבו המדינה מחליטה איזו קבוצה רוחנית/דתית ראויה בעיניה ואיזו לא, ומפעילה את המשטרה כדי לפרק קבוצות שלא נראות לה. אנחנו זקוקים לחיים-ויטאלים בעולמנו.

אני שוב חוזר ואומר: הדברים שעשה גואל רצון, כמו הדברים שהתגלו רק עכשיו על דוד הכי-טוב (לכאורה, כמובן) הם חמורים ומזעזעים. לשמחתנו, אנחנו חיים במדינת חוק, ויש לשפוט ולהעניש את מבצעיהם על פי החוק הפלילי. כפי שכתבה היום עמיתתי מריאנה רוח מדבר, רצון נשפט והורשע כעבריין מין. טוב מאוד שהוא לא נשפט והורשע כמנהיג תנועה דתית מוזרה. הוא אנס, לא אמן "מיינד קונטרול". הוא עבריין, לא מכשף. הוא יישב בכלא כפושע על פי הדין הפלילי, לא כמנהיג רוחני שהצליח לגרום לנשים להאמין שהוא המשיח (או משהו). כי הדבר האחרון מותר, וחייב להמשיך להיות מותר על פי חוק.

כותונת פסים צבעונית – לזכרו של ר' זלמן שחטר-שלומי

ר' זלמן שחטר-שלומיהיה זה חודש אלול, ור' זלמן הוזמן להשתתף בכנס בין דתי בקלגרי, קנדה. בבוקרו של יום רצה להתפלל, אולם הרגיש כי אין חדר המלון מקום מתאים. בית כנסת כמובן לא היה, והוא נמשך באופן טבעי אל גג הבניין. עומד על הגג הרחב, הערבה הקנדית נישאת עד האופק לפניו ורכס הרי הרוקי העצומים מאחוריו, בעודו מתפלל שחרית, שמע ר' זלמן את דלת הגג נפתחת. אל המשטח עלה חבר אחר בכנס, שאמאן אינדיאני בשם רופוס גודסטרייקר, גם הוא בחיפוש אחר אתר ראוי לתפילה. נשאו השנים את תפילותיהם השונות: האחד מלופף בעור פרה, האחר מבעיר מדורה קטנה; האחד מכוסה טלית תכלת-לבן, השני מתעטף בשמיכת תפילה צבעונית; האחד תוקע בשופר מקרן איל, השני שורק במשרוקית מעצם נשר; האחד פונה למלך מלכי המלכים, השני נושא קולו אל הרוח הגדול.

תפילה במניין זו לא היתה, אבל אין כמוה כדי לאפיין את רוחו של ר' זלמן שחטר-שלומי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. ממייסדי תנועת ההתחדשות הרוחנית היהודית ומענקי הרוח שהעמידה יהדות ארצות הברית, שחטר-שלומי היה תמיד יצירתי וחריף, מקורי ורב-קולי. חייו נפרשו על פני ההיסטוריה המודרנית של יהדות אמריקה ככותונת פסים רחבה, צבעונית, משתנה ומוסיפה גוונים ככל שהוא וקהילותיו הבשילו ובגרו.

ר' זלמן נולד בפולין ב-1924, ושנה מאוחר יותר עברה משפחתו לוינה, שם בילה את ילדותו. אביו היה חסיד בעלז, אולם הוא שלח את בנו ללמוד בגימנסיה ציונית. ב-1938 ברחה משפחתו מאימת הנאצים לבלגיה, שם החל ללמוד בבית מדרש של חסידי חב"ד. כשהגיעה משפחתו לניו-יורק, ב-1941, הפך לחסיד חב"ד, ולמד במוסדות החסידות כעשר שנים, שבסופם הוסמך לרבנות.

ב-1948 שלח אותו אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"צ, יחד עם ר' שלמה קרליבך, לקמפוסי האוניברסיטאות בארה"ב, כדי לקרב בהם סטודנטים יהודיים אל מורשתם. היה זה הניסיון הראשון ל"קירוב" והחזרה בתשובה של חילונים, ותחילתו של מה שיגדל להיות מפעל השלוחים של החסידות. "זה היה בי"ט כסלו", סיפר לימים שחטר-שלומי,

והנה אנחנו בלובאוויטש [בברוקלין], ומתקיימת התוועדות בחדר קטן… ואז שלמה ואני נקראנו פנימה. עשינו לחיים, הוא אמר לחיים. אז הרבי אמר לנו כדאי איר צולט אנהיבען פורן צו קולג'ס [=כדאי שאתם תתחילו לבקר במכללות], ובצד היה בקבוק שנאפס שהוא אמר לנו לקחת איתנו. הוא לא אמר לנו מה לעשות… אז אספתי מבתי הכנסת שלושה-עשר זוגות תפילין, שהברקתי קצת, ואז בחנוכה, שלמה הגיע [לעיר] פרובידנס, ואספתי אותו, ושנינו יצאנו למסע הראשון שלנו לאוניברסיטת ברנדיס… הצבנו שולחן ועליו את החוברות, את הטייפ-רקורדר, ועוד כל מני דברים, ואנשים הגיעו. ראשית הם הקשיבו למוסיקה ואז התחילו לשאול שאלות. ושלמה התחיל לספר סיפורים. ובעוד שלמה מספר סיפורים, מישהו אומר: זה נשמע כמו מיסטיקה הודית. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה? וכולי. ואז הייתי אומר: שלנו עוד יותר טוב!

במוקד העשייה הציבורית של שחטר-שלומי עמדה מראשיתה הפניה אל הדורות הצעירים של יהודי ארצות הברית והעיסוק בחיפוש הרוחני שערכו. אולם אם בתחילת דרכו מטרתו (יחד עם שלמה קרליבך) היתה להעמיד אלטרנטיבה יהודית קורצת לא פחות מזו שהציעה הרוחניות המזרחית, בהמשך גיבש עמדה שונה. במחצית שנות השישים, ותוך השלמת הדוקטורט שלו במחשבת ישראל, נפרד שחטר-שלומי מהאורתודוקסיה היהודית. גם לפני כן גרס שבמצבה דאז היא חסרה יכולת אמיתית לתת מענה לכמיהה הרוחנית של הצעירים. המוסדות היהודיים שראה מולו היו לדידו מאובנים, ובתי הכנסת, כפי שאמר ידידו קרליבך, היו ריקים גם כשהיו מלאים.

אולם את הניתוק הסופי מהאורתודוקסיה הביאה הכרה שהלכה והתגבשה בלבו של שחטר-שלומי, והיא, בפשטות, שיש תורה בגויים. אל מול שפע הדרכים הרוחניות שפגש ולמד בשנות השישים בארצות הברית לא היה יכול שחטר-שלומי להמשיך ולהחזיק בעמדה כאילו כל אלו אינם אלא תוצרי הסטרא אחרא או גלגולי ה"מתנות" שנתן אברהם לעבדיו. מתוך דבקות ביושר אינטלקטואלי מבחינתו, ולא פחות מזה אותנטיות רוחנית, הגיע שחטר-שלומי למסקנה שדתות העולם אינן אלא צורות שונות לעבודת האל האחד. הוא נשאר יהודי אולם פרץ מתוך המסורת דרך חדשה.

דיאלוג והפרייה הדדית

במרכז הגותו עומד הרעיון שעם העידן המודרני נדרשת היהדות ל"שינוי פרדיגמה" (כשם אחד מספריו). כניצול שואה (אחיו נרצח על ידי הנאצים) ומתוך אופטימיות עצומה שגיבש לקראת עתידה הרוחני של האנושות, גרס שחטר-שלומי שראיית העולם השבטית, המתכנסת ומתבצרת בשלה, המקדמת תחושת עליונות, המתנכרת לתרבויות ודתות אחרות והנאחזת בדוגמטיות במסגרת המסורתית חייבת להשתנות. הוא האמין בכל לבו שכדי שהיהדות עצמה תשרוד, וכדי שהיא תהווה תרומה אמיתית לכל באי עולם, עליה לגבש תפיסה אינקלוסיבית ואוניברסאלית, המכבדת מסורות דתיות אחרות ורואה ערך אמיתי – ערך דתי – בדיאלוג מעמיק והפרייה הדדית.

הוא היווה איש מפתח בפיתוח תנועת ה-Jewish Renewal, ההתעוררות הרוחנית היהודית שפורחת בארצות הברית מאז שנות השישים: בסוף אותו עשור הקים את "בני אור", ארגון יהודי שמטרתו לקדם רוחניות בצורות יצירתיות ופורצות דרך, וכן שתיים מה"חבורות" הראשונות, שהיו קהילות יהודיות שהתכנסו ללימוד משותף, א-היררכי ופתוח לכל. הוא היה מחלוצי הנאו-חסידות, שם דגש על תרגול מדיטטיבי, על תפילה בדבקות, התנסה ולימד שימוש בסמים משני תודעה, פיתח כשרות שבמרכזה הדאגה לסביבה ולזכויות בעלי חיים, וביקש ללמד קיום מצוות מתוך מודעות ואינטנסיביות דתית. שחטר-שלומי הסמיך את הרב הראשון שלו ב-1974, והוסמך כשייח סוּפי, אחרי שלמד את התורה במשך שנים, ב-1975. תחת ידיו יצאו יותר ממאה וחמישים מוסמכי רבנות ומעל שישים "משפיעים" ש"מלמדים התבודדות והתבוננות".

ר' זלמן שחטר-שלומי פוגש את ה"ק הדלאי לאמה

מדע ה-davvenology

במבט מלמעלה אפשר לראות את שחטר-שלומי כאב-טיפוס מייצג לתופעה רחבה הרבה יותר. המענה שהוא נתן לצעירים יהודים רבים הגיע על רקע אכזבתם ממה שהציעו הזרמים היהודיים המרכזיים בארצות הרבית במחצית השנייה של המאה העשרים. "תרבות הנגד" שהתעוררה בשנות השישים מחתה כלפי מה שנתפס על ידה כצביעות מצד הממסד, כחוסר נכונותו לעמוד מאחורי יומרותיו לשוויון זכויות, פרוגרסיביות והוגנות (באשר לנשים, שחורים, עניים וכו'). היציאה כנגד הממסד לא הסתפקה בזה הפוליטי, אלא תקפה גם את הממסד הדתי, וזה נאשם בכך שהוא עוסק בתחזוק הקיים ובנאמנות למסגרת וממאן לקיים את הבטחותיו לקרבת אלוהים.

שחטר-שלומי, יחד עם שלמה קרליבך, נתנו מענה לרבבות שחיפשו יהדות שונה, יהדות שעוסקת פחות בדקדוקי הלכה ויותר במפגש מיד ראשונה עם האלוהות. אף אחד מהם לא ויתר על החיבור העמוק עם התרבות היהודית – שחטר-שלומי החזיק שבנפשם של יהודים פועל זכרון תרבותי שחובה להתייחס אליו במהלך המסע הרוחני – אולם הם ידעו להכניס את המסורת היהודית למסגרת תיאורטית שתפרש אותה בהתאם לקריאות לאותנטיות שעלו מדור המחפשים הרוחניים.

ר' זלמן הציע יהדות אוניברסלית, הלומדת ממסורות רוחניות אחרות ומעמידה את תרומתה הייחודית לעולם. ניסוח אחד למשימתו הרוחנית ניתן למצוא בספרו המרכזי, Paradigm Shift. על פי שחטר-שלומי "בנייה מחדש של מה שהיה בעבר אינה אפשרית עוד […] מה שדרוש לנו הוא מדע-תפילה (davvenology) שהינו (1) אמנות ומדע, (2) מבוסס על הקבלה, (3) פועל על פי אמפיריציזם גנרי." אבחנות אלה מהוות לוז לדרכו של שחטר-שלומי, כמו גם של חלקים גדולים מה-Jewish Renewal. זו דרך המתבססת על ניסיון יותר מאשר על תיאוריה, על שיטתיות אמפירית יותר מאשר על מסורת. זו דרך שבלבה חוויה ולא אמונה, וששואבת ממורשת ישראל אולם מנסה לשכלל אותה על מנת להתאימה לתודעה ולהוויה המודרנית.

זו גם דרך שרואה בכל הדתות ביטויים שונים לאותה כמיהה אנושית בסיסית, אותה כמיהה לקרבת אלוהים. על כן היא אינה נצחנית, ואין לה כל יומרה לאקסקלוסיביות על האמת. עמדה זו מאפשרת לה להיות פתוחה לדיאלוג ולאמץ כל תרגולת רוחנית שנמצאת במסורת אחרת. הפרדיגמה החדשה שמציע שחטר-שלומי צומחת מתוך היהדות אל ההוויה האנושית-כללית. היא אינה תאיסטית, אלא פנתאיסטית, ואינה מתמקדת במעשים, אלא בתודעה.

אלול אחר

שחטר-שלומי השאיר אחריו אלפי תלמידים ותנועה רוחנית גדלה והולכת, הכוללת קהילות רבות, בית ספר לרבנים ותוכניות להכשרת מנהגים חברתיים. בדומה להשפעתו של קרליבך הנמשכת הרבה מעבר למעגלים שהיו קרובים אליו, גם הרעיונות של שחטר-שלומי (כמו הכשרות האקולוגית או הדגש על תרגולות מדיטטיביות) פרצו מזמן את גבולות תנועת ההתחדשות הרוחנית ביהדות ארה"ב, ואומצו על ידי הזרמים הממוסדים יותר, כולל זה האורתודוקסי.

שנים רבות אחרי אותו אלול שבו התפלל שחטר-שלומי עם השאמאן האינדיאני הוא הגיע לביקור אחרון אצל רבו שלעבר, ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרב מליובאוויטש. היה זה גם כן בחודש אלול, ושחטר-שלומי עמד בתור הארוך כדי לקבל מהרבי דולר. כאשר הגיע אליו הביט בו הרבי וזכר אותו מיד. הוא ידע ששחטר-שלומי כהן, ותוך שהוא נותן לו שני שטרות במקום אחד, ביקש ממנו שבברכות הכהנים בחגים הקרובים יחשוב גם עליו. יהי זכרו ברוך.

:

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

בין כתות לתנועות דתיות חדשות – הקמת מרכז מיד"ע

במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח "לבחינת תופעת הכתות בישראל". צוות הדו"ח, שהוזמן על ידי שר הרווחה של ממשלת אולמרט, יצחק (בוז'י) הרצוג, הורכב בעיקרו מעובדים סוציאליים, שפעלו מתוך גישה הרואה את מצוקתם של חברי קבוצות דתיות שונות, ולא פחות מכך, בני משפחותיהם, כסוגייה העיקרית אליה יש להתייחס. בהתאם לכך, לצד הצעות טובות שהעלה הדו"ח, כגון הקמת מאגר מידע על התופעה ואף פיצוי נפגעי קבוצות שכאלה על ידי הביטוח הלאומי, הובאו גם הצעות מרחיקות לכת, שכללו הקמה של "צוותי התערבות" שאמורים לפעול לפירוק קבוצות דתיות, חקיקת חוק "נגד פעילות כתות", ואפילו נתינת אפשרות למנות אפוטרופוס לאדם שנמצא בקבוצה שכזו, כאילו הוא קטין שאינו יכול להחליט עבור עצמו.

בתגובה לדו"ח ולליקויים שראתה בו, שלחה קבוצה של אקדמאים החוקרים את הנושא בתחומי הסוציולוגיה וחקר הדת מכתב לשר הרווחה (אז כבר משה כחלון). במכתב טענה הקבוצה (שאני אחד מחבריה) שהדו"ח מסתמך על מקורות והגדרות שמוכרים באקדמיה כמוטים. בעיקר מחה המכתב על השימוש במילה "כת" וברעיון של 'שליטה הכרתית' (mind control), שניהם מושגים בעייתיים מאוד מבחינת שימושם במחקר ומבחינת התוקף המדעי שלהם (כאן המכתב, כאן רשימה שכתבתי אז בבלוג בנושא).

פרסום הדו"ח, והעובדה שאחד ממקורות המידע של צוות הדו"ח היה המרכז הישראלי לנפגעי כתות – גוף פרטי שאינו פועל על פי סטנדרטיים אקדמיים – הובילו כמה משולחי המכתב ליזום את הקמתו של גוף אקדמי שיאסוף מידע על תנועות דתיות חדשות בישראל – מיד"ע: מרכז מידע ישראלי לדתות עכשווית. בסוף 2013 יצא קול-קורא להגשת הצעות מחקר עבור המרכז, ובימים אלה המרכז קורם עור וגידים. לקראת הצגתו של המרכז בכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית (תוכניה) ביקשתי מהעומדים בראשו – פרופ' בועז הוס (אונ' בן גוריון), ד"ר אדם קלין-אורון (המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר) וד"ר רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב) – להסביר קצת על מה ולמה.

המהארישי מהש יוגי וחברי להקת הביטלס

למה צריך את המרכז? למה שיהיה מרכז שיאסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות? האם יש למרכז כזה מקבילות בעולם?
פעילות של קבוצות דתיות ורוחניות עכשוויות בישראל, שחלקן נתפסות ככתות מסוכנות, מעוררת עניין רב בצבור ופעמים רבות עולה לכותרות. אסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות חשוב בגלל העניין הרב בקבוצות אלו, ובגלל שהתופעה היא חשובה, בולטת, ובעלת השפעה הן על החיים הציבוריים בישראל והן על חייהם הפרטיים של אזרחים רבים. מאחר והדיון הצבורי בתנועות דתיות חדשות ובכתות מתנהל פעמים רבות על בסיס מידע חלקי או אף שגוי, וניזון משמועות, דעות קדומות ותיאוריות פסבדו-מדעיות, יש צורך ממשי ודחוף בקיומו של מרכז שיאסוף ויציג מידע אמין ואובייקטיבי לציבור הרחב ולרשויות המדינה.

בעולם הרחב הוכר הצורך במרכזים כאלה כבר בשנות השמונים של המאה העשרים וקיימים כמה מרכזים כאלה בארצות הברית ובאירופה. שניים מן המרכזים החשובים ביותר המהווים השראה לפעילות שלנו ושאתם אנו עומדים בקשרים מקצועיים, הם INFORM באנגליה וCESNUR– שבאיטליה. מרכזים אלה אוספים מידע על קבוצות דתיות חדשות, מארגנים סמינרים וכנסים אקדמיים בנושאים הנוגעים לקבוצות דתיות חדשות, ונותנים יעוץ הן לאנשים פרטייים והן לרשויות המדינה המחפשים מידע מהימן על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות, על האמונות והדעות שלהן ועל הסכנות – הממשיות או המדומיינות – שהן מציבות.

מי מממן את עבודת המרכז?
בינתיים, אף אחד לא ממן את עבודת המרכז והיא נעשית בהתנדבות ובמסגרת קבוצות מחקר אקדמיות, שפועלות באוניברסיטאות שונות בארץ ובמכון ון-ליר בירושלים.

איזה סוג מידע אתם מציעים, ואיך אתם אוספים אותו?
אנו משתדלים לאסוף מידע מהימן על המבנה, הפעילות והאמונות של הקבוצות השונות – אנו אוספים מידע על מספר החברים בקבוצה מסויימת, על המבנה וההנהגה שלה, על האמונות, הדעות והמנהגים שבהם מחזיקים חברי הקבוצה ועל ההיסטוריה שלה. אנחנו מציגים גם את הביקורת שעולה כנגד הקבוצה ופעילות משפטית וממסדית כנגדה – במידה והיא קיימת. המידע נאסף על ידי חוקרים ותלמידי מחקר באוניברסיטאות (בשנה הזו, על ידי חברים בקבוצת מחקר על תנועות דתיות חדשות הפועלת במכון ון ליר). המידע נאסף מהספרות של התנועות עצמן, ממחקרים אקדמיים שנעשו עליהן, מכתבות בעיתונות, מסמכים משפטיים, ראיונות ומחקר שטח.

האם אתם מבדילים בין קבוצות יהודיות לבין קבוצות שאינן? האם תרכזו גם מידע על קבוצות חרדיות שעונות לקריטריונים של המרכז?
איננו עושים הבחנה כזו ונאסוף מידע על תנועות חרדיות חדשות המעוררות עניין בצבור. הקריטריון העיקרי שלנו הוא לבחון קבוצות חדשות שמעוררות דיון ציבורי ושנתפסות בצבור ככתות.

אתם לא משתמשים במילה "כת". האם זה מתוך רגישות פוליטיקלי-קורקטית, או שיש כאן משהו מעבר לזה?
רגישות ותקינות פוליטית הם לא תמיד דבר רע. אנחנו לא משתמשים במילה כת משום שמילה זו כרוכה מראש בתיוג שלילי של קבוצה דתית ועמדה שיפוטית כלפיה. קבוצות דתיות רבות, שכיום הן קבוצות ממוסדות ומכובדות, כונו בראשית דרכן על ידי מתנגדיהן בשם 'כת' (כמו למשל, הנצרות בראשיתה, או 'כת החסידות'). המטרה שלנו היא לספק מידע על קבוצות דתיות חדשות מבלי לשפוט אותן מראש, ולכן איננו מכנים אותם בשם כתות.

אושו מגיע לקהילתו

האם המרכז מוכן? האם כבר אפשר לגלוש ולדלות אינפורמציה על קבוצות שונות? אם לא, מה עלי לעשות אם אני רוצה מידע רלוונטי עכשיו?
המרכז עדיין איננו מוכן: אנחנו נמצאים כעת בגל הראשון של איסוף נתונים, ומקווים להכין דו"חות מחקריים ראשוניים על כמה קבוצות במהלך החודשים האחרונים של 2014. על קבוצות בינלאומיות שיש להן סניפים בארץ ניתן לקרוא באתר ה-World Religions & Spirituality Program, בניהולם של שניים מהחוקרים המובילים בתחום, David G. Bromley ו-J. Gordon Melton. בינתיים, ניתן גם לפנות אלינו בשאלות ספציפיות ל-center.meida@gmail.com ונשתדל לסייע.

כמה אנשים חברים כיום בתנועות דתיות חדשות בישראל? האם לדעתכם השדה נמצא במגמת התרחבות, או להפך?
זו שאלה מצוינת, שלצערנו, אין עליה תשובה ברורה. אחד המניעים שלנו להקמת מיד"ע היה הצורך באיסוף מדויק ומדוקדק של נתונים שכרגע פשוט לא קיימים. בהתחשב במגבלות התקציב וכוח האדם, אנחנו אוספים כעת מידע נקודתי, על קבוצות ספציפיות – אבל אין ספק שנדרש גם מחקר כמותני רחב יותר, שיספק לנו מספרים מקובלים ואמינים. עד אז, לא היינו רוצים להפריח מספרים באוויר. לדוגמה, בדו"ח משרד הרווחה והשירותים החברתיים בנושא מ-2011 נאמר שבישראל חברים 100,000 איש בכ-90 "כתות", למרות שלמספר הזה, כפי שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים עצמו הודה, אין שום ביסוס – אבל מאז המספר ממשיך להדהד.

לעיתים מדברים על חברי כתות כעוברים "שטיפת מוח" או תהליך היפנוטי מסויים. איך אתם תופסים את הסוגייה הזאת?
טענות אודות שטיפת מוח החלו להתפשט לאחר שחיילים אמריקאים חזרו מהשבי במלחמת קוריאה. כבר אז, המחקר בתחום (למשל זה של Robert Jay Lifton) מצא שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשנות את האישיות של אדם – וזאת אפילו בתנאים של עינויים קשים. אבל מיתוס "שטיפת מוח" שובה את הדמיון הציבורי וממשיך להיות נפוץ. המחקר המדעי, שנערך בעיקר על-ידי פסיכולוגים וסוציולוגים, די נחרץ בנושא: שטיפת מוח ממש כמעט ואיננה קיימת.

באמירה זו אין כוונתנו שלא ניתן להשפיע על אנשים לחשוב או להרגיש בצורה מסוימת. בהחלט ניתן לשכנע אנשים לשנות את עמדותיהם, ולחץ חברתי משפיע מאוד על ההתנהגות של כולנו. אבל אין טכניקה שיכולה לשנות את האמונות וההתנהגות של אנשים בצורה בלתי נמנעת וקבועה – או, לפחות, עד היום המדע לא מצא שום עדויות לקיומה של טכניקה כזו.

בהקשר זה, חשוב לשים לב לתופעת "הדלת המסתובבת" בתנועות דתיות חדשות: אלו קבוצות דתיות שכמעט תמיד מתקשות מאוד לשמור על המצטרפים אליהן. מחקרים רבים מצאו שרוב מי שמצטרף לתנועה דתית חדשה, עוזב אחרי זמן מה, וזה המצב אפילו עם ילדים שנולדו אל תוך הקבוצה. אם קבוצות אלו מסוגלות לשטוף את מוחותיהן של החברים בהן, כיצד יש בהן אחוז גדול כל-כך של נשירה?

כיצד נכון להיום מתייחסת מדינת ישראל לתנועות דתיות חדשות, ואיך אנחנו דומים ושונים מהמצב כיום בעולם המערבי?
המצב בעולם המערבי מגוון מאוד: הסמן הקיצון הוא צרפת, שבה יש חקיקה נגד תנועות דתיות חדשות וכמה גופים ממשלתיים שמצרים את צעדיהן של תנועות אלו. בארצות הברית, לעומת זאת, לתנועות דתיות חדשות יש חופש רב, למרות שהן מצאו את עצמן בבתי המשפט לא פעם, ולעתים גם נמצאו אשמות. ברבות ממדינות העולם (למשל שוויץ, גרמניה, יפן, קנדה ועוד) הסוגיה של תנועות דתיות חדשות עוררה בהלה בראשית שנות ה-80, מה שהוביל לשורה של וועדות בדיקה מטעם הממשלים השונים – שבמרבית המקרים, מצאו שאין ממש בעיה, או שמצאו שיש בעיה והגישו שורה של המלצות שכמעט אף פעם לא יושמו. דבר דומה קרה גם בארץ עם דו"ח תעסה-גלזר, שהתפרסם ב-1987 אך לא יושם.

אלא שבעשור האחרון יש הרבה פחות עניין בתנועות דתיות חדשות ברחבי העולם, וחוץ מאשר בצרפת, כמעט ואין חקיקה בנושא או רדיפה של תנועות אלו. במובן זה, המצב בארץ מעט שונה, כי ב-2011 התפרסם, כאמור, דו"ח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים שמוקיע את התנועות הדתיות החדשות (ה"כתות") וממליץ לחוקק מגוון של חוקים נגדן ונגד מנהיגיהן. המלצות החקיקה לא יושמו עדיין, אבל במשרד הרווחה והשירותים החברתיים מונתה בשנת 2013 מפקחת לתחום הכתות. העשייה בנושא כרגע, בעיקר עשייה הרואה בתנועות דתיות חדשות סכנה שיש לטפל בה, אינטנסיבית בישראל יותר מאשר ברוב העולם המערבי.

תודה רבה.

בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית יתקיים מושב בחסות מרכז מיד"ע:

מושב ד' 4 רב שיח: סמכות רוחנית בקבוצות דתיות חדשות בישראל – בחסות מרכז מיד"ע
מנחה: דר' אדם קלין-אורון (התוכנית ללימודי מיסטיקה ורוחניות, המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר בירושלים). משתתפים: פרופ' בועז הוס (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), דר' רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואוניברסיטת תל אביב), מר נחי אלון (פסיכולוג קליני, ממקימי 'פסיכודהרמה' – בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית), מר עמיר פריימן (חבר לשעבר בקהילה של המורה הרוחני אנדרו כהן ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך), גב' אלה גולן (אשתו לשעבר של גואל רצון).
16:45-18:30, אולם ההרצאות, מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל-אביב

מותו של נאו-מקובל: פיליפ ברג כפופולריזטור הגדול של קבלת הרב אשלג

הרב פיליפ ברג, אשתו קארן, וההודעה על מותו. מתוך אתר 'המרכז לקבלה' - לחצו על התמונה כדי לעבור לשם

לא כתבתי מזה זמן, ובכל אשם מאמר אקדמי שאני עמל על הכנתו ופשוט חייב לסיים בהקדם, העוסק בהיבט מסויים ברוחניות העכשווית בארץ. עוד אני כותב, ובדיוק כשאני מגיע לחלק שעוסק בנאו-קבלה ('בני ברוך', 'המרכז לקבלה'), נפטר פיליפ ברג, מייסדו של 'המרכז לקבלה'. לו הייתי בעניין של הקבאלה הייתי כמובן מסיק שלא מקרה הוא זה, אלא אות וסימן ומסר וקשר, אבל אני לא ממש בעניין, ולכן לא אסיק. מה שכן אעשה זה אכתוב, כי פטור בלא שום התייחסות אי אפשר.

ואי אפשר לא להתייחס, מפני שפיליפ ברג הוא כפי הנראה הפופולריזטור הגדול ביותר של הקבלה אי פעם. לא היה אדם בהיסטוריה האנושית שדאג בנחישות וביצירתיות כה רבה להפיץ את "חכמת הקבלה" לכל כיוון ורוח, ובכלל זה לצרף למעגל המקובלים גם נשים, וגם לא יהודים. ברג בנה אימפריה של קבלה בה חברים עשרות אלפי אנשים, הפעילים ביותר מארבעים מרכזים ברחבי העולם כולו, מהונג-קונג, דרך תל-אביב, ברלין ועד בואנוס איירס.

שוויו הכספי של 'המרכז לקבלה' מוערך כיום במאות מיליוני דולרים (לפני שנתיים וחצי התחילה חקירת מס כנגדו מטעם ה-IRS), והוא מהווה מוקד משיכה לסלבס הוליוודים כמדונה, אשטון קוצ'ר וגווינית פלטרו. מעבר לכך, הדיו של 'המרכז הקבלה' נישאים הרחק מעבר לחבריו הרשומים (והמשלמים), והצלחתו הפנומנאלית של ברג לעניין המונים בתורת הסוד היהודית מכניסה תוכן יהודי לשדה הרוחניקי של זמננו, שנשלט ברובו על ידי וורייציות של הנצרות ויבוא מדתות המזרח.

הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג

הרב יהודה לייב אשלג. מוויקיפדיהכמו ענפים אחרים בפריחה הנאו-קבלית מאז שנות התשעים, ברג הוא צאצאו הרוחני – ויש יאמרו, ממזרו הרוחני – של הרב יהודה לייב אשלג. הרב אשלג (1885-1955), מגדולי המקובלים במאה העשרים, נולד בוורשה למשפחה חסידית מיוחסת ונחשף מוקדם למדי בחייו הן לקבלה והן לחידושים האידיאולוגיים והמדעיים של ה- fin de siècle. ב-1921 הגיע לארץ ישראל, ובילה את שארית חייו בירושלים ותל-אביב בפיתוח פרשנותו לתורת הקבלה ובניסיון להפיצה.

אשלג הציג פרשנות מודרנית לקבלת האר"י, המשלבת תפיסה היסטורית הגליאנית, חזון מרקסיסטי ותובנות פסיכולוגיות. אפשר לומר שהוא "העמיד את מרקס על ראשו", שכן למרות שלקח ממנו את חזון החברה השוויונית והשיתופית, הוא הוסיף למרקסיזם את הפרשנות הקבלית בדבר המבנה וההגיון הפנימי על פיהם פועל העולם, ובכלל זה את נחיצותה של ההשפעה האלוהית על הטרנספורמציה האנושית שחייבת להגיע במסגרת הגשמתה של חברת מופת. עבור אשלג גאולה כללית פירושה התעלות קולקטיבית של האדם מעל לצרכיו האגואיסטים.

ביתר פירוט, המעבר מחיים אגוצנטרים לקיום אלטרואיסטי יכול להתרחש, אליבא דאשלג, רק על ידי הפצת חכמת הקבלה ולימודה ברבים. כאשר יבינו באי עולם שהקבלה נותנת להם את המפתח היחיד להבנת היקום, הם יראו בברור את הצורך להקים חברה שוויונית הדואגת לצרכי פרטיה. או אז הם יהיו פנויים לקיום מצוות ולהרבות ב"השפעה", כלומר העתרת שפע על זולתם, דבר שיממש את המטמורפוזה שלהם מיצורים אגואיסטים לאלטרואיסטים, כלומר, מבחינת אשלג, אלוהיים. בזאת יושק עידן חדש של שלום ואחווה. (ראו עוד במאמרו של בועז הוס, "'קומוניזם אלטרואיסטי': הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג", כאן ב-pdf.)

לחצו להגדלה

משפחת אשלג המורחבת

למרות שניסה, הרב אשלג לא הצליח לפרוץ בחייו את חומות החברה החרדית ולהפיץ את תורתו ברבים. אולם הוא העמיד תלמידים שממשיכיהם כיום עושים זאת בהצלחה רבה, גם אם הם עצמם עוינים זה לזה. בדיאגרמה לעיל (וכאן) תוכלו לראות את התפלגות עץ הבנים+תלמידים של הרב אשלג, עד ימינו. מקרא: מלמעלה למטה – השתלשלות דורית; קו ישר מחבר בין אב ובנו; קו מקוטע מחבר בין מורה ותלמידו; קו מנוקד מחבר בין איש ואשתו; משמאל לקו האנכי המקוטע ממשיכי אשלג שיחסם אל ההלכה אינו אורתודוקסי. יש להדגיש שאלו רק המרכזיים שבתלמידים. אם מישהו מזהה טעות, אשמח לתיקונים.

ובכן, בצד הימני יותר אחים ותלמידים אשלגיים חרדיים (האחים למשפחת אשלג רבו ביניהם על זכויות ההפצה של כתבי אביהם). קצת שמאלה, אדם סיני ויובל הכהן אשרוב מייצגים שני ארגוני שונים להפצת קבלה אשלגית: סיני עם 'הסולם', ואשרוב כתלמידו של הרב מרדכי שיינברגר, שבעצמו העומד בראש הישוב החרדי-אשלגי אור הגנוז. תלמידים נוספים של שיינברגר שלא מצויינים כאן הם משה שרון והרב אריק נווה.

מבין "האשלגיים השמאליים", אם יותר לי לכנות אותם כך, קיימות בזמן הזה שתי תנועות נאו-קבליות גדולות מאוד, ועוד כמה וכמה גדולות פחות. הרב מיכאל לייטמן, שלמד אצל ברג בתחילת דרכו, פנה מאוחר יותר ללמוד מפי בנו של אשלג, הרב ברוך אשלג, כנראה על רקע ביקורת שהיתה לו על הפרשנות החופשית מדי לדעתו של ברג לתורת רבו. אחרי שברוך אשלג נפטר, הקים לייטמן את 'בני ברוך', שבה הוא מציע פחות או יותר את אותה פרשנות חופשית. ב'בני ברוך' עסקתי לא מעט בבלוג זה וכן בבלוג הלווין.

משמאל נמצא גם את שאול יודקביץ, תלמידו של ברג שפרש לא מזמן מ'המרכז לקבלה' והקים מרכז קבלה משל עצמו. האישה היחידה בתרשים הזה היא קארן ברג, שהיום מנהלת את 'המרכז לקבלה', וכן בניה המשותפים מפיליפ, יהודה ומיכאל, אף הם מנהיגים את האימפריה הקבלית בהווה, וכפי הנראה ימשיכו להנהיגה בעתיד.

נאו-קבלה ופסאודו-מדע בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות

שרוך קבלי אדוםברג נולד בשם שרגא פייבל גרוברגר ב-1927 (או 1929) בברוקלין. הוא הוסמך לרב אורתודוקסי בגיל 22, עבד כסוכן ביטוח, ועשה הון לא קטן מעסקי נדל"ן. בשנות השישים התחיל ללמוד קבלה. תחילה מהרב יצחק לוי קרקובסקי, תלמיד ישיר של הרב יהודה לייב אשלג (שגם קיבל ממנו רשות לעזוב את הארץ ולהפיץ קבלה בין יהודי ארה"ב, ולצורך כך להכניס את ילדיו לבתי יתומים בישראל). אחר כך גר תקופה מסויימת בישראל, ולמד תחת הרב צבי יהודה ברנדווין. הוא הפך ליד ימינו, ונסע לארה"ב כדי לגייס כספים עבור הפצת הקבלה האשלגית. ב-1965 הקים בניו-יורק את ה-National Institute for Research in Kabbalah, גוף שלימים יהפוך למרכז לקבלה שלו.

ברנדווין נפטר ב-1969. ברג, אחרי שהתגרש והתחתן שנית עם מי שהיום היא קארן ברג, יצא לדרך עצמאית והתחיל לנסות להפיץ קבלה בכוחות עצמו. בראשית דרכו הפיץ ספרים של קרקובסקי וברנדווין, אבל החל משנות השמונים כתב ספרי קבלה בעצמו. בספרה המצוין (אם כי המעט אוהד מדי לטעמי) של ג'ודי מאיירס על 'המרכז לקבלה' היא עוקבת אחרי התפתחותה של תורתו של ברג (למשל, על פי שינויי נוסח במהדורות שונות של ספריו): תחילה מדובר בקבלה פופולרית שמיועדת ליהודים, ומדגישה את הקשר שלה למצוות. משנות התשעים מדובר בחכמה אוניברסלית במיועדת לכל בני האדם ושהקשר שלה להלכה רופף ביותר. באופן לא מפתיע, משנות התשעים ידע 'המרכז לקבלה' פריחה פנומנלית.

ולא רק הפנייה אל הלא-יהודים הביאה לגידול מרשים בעסקים. החל משנות התשעים הקבלה שהציע ברג עברה מיתוג כללי מחדש. או אז התחיל ברג להדגיש יותר את האופי התועלתני של הקבלה עבור הפרט: הקבלה, לימד, מאפשרת לכל אחד מאיתנו התפתחות רוחנית, שלווה ורוגע, מציאת אהבת אמת, שגשוג כלכלי ובריאות גופנית. כל הטוב הזה גם יגיע אלינו באופן ודאי, שהרי הקבלה היא, על פי ברג, מדע. המדע הקבלי מאפשר גם לייצר "טכנולוגיה לנשמה" (סימן רשום של 'המרכז לקבלה') בדמות שרוכים אדומים (26$) ומים קדושים, (2$) או סט כרכים של ספר הזוהר (415$). כך, באופן אירוני למדי, השתמש ברג בקבלה האלטרואיסטית של הרב אשלג כדי למכור להמונים רוחניות self-help יוטיליטרית ואגוצנטרית.

על הרקע הזה תקף לפני שנתיים הרב פרופ' ארתור (אברהם יצחק) גרין את ברג בחריפות, וטען שהוא לקח מהקבלה את התחתית, ולא את העידית. במקום להפיץ את חכמת הקבלה, הוא ניצל את פחדיהם וחלומותיהם של תלמידיו כדי למכור להם חבילה הכוללת פסיכולוגיה בגרוש, אמונות תפלות ומאגיה שהוצאה מהקשרה, כשהכל עטוף בחוט מצמר אדום שמתומחר בחמדנות. מגיע למסורת הקבלית יותר מזה, מסכם גרין. אפשר למעשה לומר שברג הפך את הקבלה לגרסה היהודית של היוגה או המדיטציה המזרחית לסוגיה, דהיינו "שיטה" אוניברסלית שנשלפת מהקשרה המסורתי ונארזת מחדש עבור השוק הקפיטליסטי המערבי.

שם ה' "מהש" מקועקע על צווארה של בריטני ספירסנחזור לברג עצמו. בשנת אלפיים הכריז הרב המקובל שהקבלה מבטיחה, למעשה, חיי נצח. בספרו Immortality: The Inevitability of Eternal Life מאותה שנה הוא קושר בין אחדות התודעה של ימות המשיח הקבליים לבין אחדות תאי הגוף והפיכתם לתאי גזע עובריים. העולם האלוהי הופך אצלו לגוף העוברי, דבר המבטיח לא רק את התבשמות תודעתנו בזיו השכינה אלא גם התארכות חיינו הגופניים לעולמי עולמים. המישמש הנאו-קבלי, פסאודו-מדעי, קשקשו-רוחני ואולטרה-קפיטליסטו-תגמולי הזה קיבל מחבת לפּנים כשברג עצמו חטף שבץ מוחי בשנת 2004. האכזבה הביאה כמה חברים במרכז לפרישה, אולם הרוב קיבל את ההסבר שברג נדרש לעשות עבודת קודש במרומים, ולכן מזניח את גופו בתחתונים. מותו כעת בוודאי משלים את קריאתו מעלה. כיאה למקובל, הוא נקבר בצפת.

קבלה מודרנית, נאו-קבלה פוסט-מודרנית

אז מה ההבדל בין נאו-קבלה לקבלה? כפי שצויין בחטף לעיל, כבר הקבלה של הרב יהודה לייב אשלג היא קבלה מודרניסטית (כתבתי עוד על כך בהקשר לתנועת 'האומה' של הרב שיינברגר כאן). כך גם, למשל, קבלת הרב קוק, שגם הוא הושפע רבות מהפילוסופיה המודרנית ועוד יותר מכך, מרוח התקופה. לכן לא יהיה נכון להשוות את קבלת הרב ברג (או הרב לייטמן) אל קבלת האר"י ולמצוא הבדלים גדולים, שכן ממילא גם קבלתם של אשלג וקוק שונה מאוד מקבלת האר"י. ובכל זאת, אפשר למנות בקלות רבה כמה וכמה הבדלים חשובים בין קבלת ברג לקבלת רבו, הרב אשלג.

בראש ובראשונה יהיה כמובן הקשר למצוות והמחוייבות להלכה. אצל ברג אין קשר הכרחי ואין מחוייבות. שנית, ולא פחות משמעותי, ההתמקדות בפרט והתפתחותו הרוחנית, ולא בעולמות העליונים ותיקונם. גם הפתיחות כלפי לא-יהודים ונשים היא הבדל חשוב, וכמובן הפיכת הקבלה לעמוד התווך של תנועה דתית שבמודע ובמוצהר אינה חלק מהיהדות כמסורת דתית וכלאום.

כל זה לא אומר, עם כל ההסתייגות שרבים מאיתנו כנראה מרגישים כלפיה, שמדובר בקבלה שאינה התפתחות לגיטימית של המסורת היהודית. כדאי גם לומר שלצד דיווחים על ניצול כספי, רבים מדווחים על כך שהתנועה עזרה להם לעשות סדר בחייהם והיטיבה עמם. יחד עם זאת, סביר להניח ש'המרכז לקבלה' ימשיך את הנטייה הנוכחית שלו להיות יותר עסק מאשר תנועה רוחנית. וכפי שכתב ארתור גרין, מגיע לקבלה יותר מזה.

kabbalah

מקורות

:

קול קורא לכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית

השנה אהיה, לצד פרופ' רון מרגולין, יו"ר הכנס השנתי לחקר דת ורוחניות עכשווית, אשר מאורגן זו השנה השנייה על ידי תכנית הלימודים למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב ב- 23 באפריל 2014. כאן תמצאו קול קורא להגשת הצעות להרצאות. אורח הכבוד הפעם, אשר יישא במסגרתו הרצאת מליאה (באנגלית), הוא פרופ' פיטר ברגר (אוניברסיטת בוסטון, ארה"ב). הנושא המרכזי המוצע לכנס השנתי הינו: דתות מודרניות: מזרח ומערב, אולם ניתן לשלוח הצעות גם בתחומים אחרים הרלוונטיים לחקר דת ורוחניות עכשווית. הקהל הרחב כמובן יוזמן לכנס עצמו. אנו עמלים על כך שיהיה מעניין מאוד.

מוסד הגורו במערב: למה צריך אותו, והאם יש לו תקומה

למרות שהיו לי כמה מורים רוחניים, מעולם לא היה לי גורו, כלומר מורה אחד ראשי (או בלעדי) מולו אני מכניע את רצוני ופותח את לבי, וסומך עליו שייקח אותי יד ביד אל סוף הדרך. ישנן הרבה סיבות לכך, ביניהן, אני בטוח, מידה גדולה מדי של גאווה ואגו. כדי להתמסר צריך בכל זאת לוותר במידה רבה על עצמאותנו, ובשביל זה כנראה תמיד הייתי גאה יותר מדי.

ואל תאמרו, קוראי היקרים, שטוב שכך. כלומר, לפחות לא שרק טוב שכך. יש בהתמסרות, בכניעה, סוד רוחני גדול, ומדי פעם היא לבטח נחוצה. הכניעה בפני סמכות חיצונית אינה יותר, בעומק העניין, מהכרה בחוסר הודאות של החיים ובחולשתנו אל מול כוחות היקום. הכרה בקטנותנו – והרי אנחנו אכן קטנים. הציות המוחלט, לצד התולדות האפשריות שלו לשלילה, יכול להיות כלי רב עוצמה ללימוד עצמי ולהתפתחות. אם אכן רצונו של אדם כבודו, הרי הויתור על רצונו הוא מחילה על כבודו, ויש דברים גדולים שניתן ללמוד מסליחה שכזאת, מהרפיה שכזאת, משחרור שכזה.

לכן העובדה שמוסד הגורו בצרות אינה מסימניו של עידן הדלי או של שחר רוחני חדש. המורה הרוחני אינו סרח עודף מימי קדם שניתן לוותר עליו כיום, כלומר עכשיו כשאנחנו אינדיבידואלים מודרניים, מתקדמים וכל כך חכמים. למעשה, כל מי שמניח שיש בנו מעצורים והתניות שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהם לבדנו (אם מפני שהם נסתרים מאיתנו, אם מפני שהם גלויים אבל מחמיאים לנו) מניח גם שיש צורך בעזרה חיצונית. הגורו הוא סוג מסויים, ללא ספק חריף מאוד, של עזרה חיצונית.

ועוד: קשה להניח שקיימת התפתחות רוחנית שאינה בנויה גם מיחסים אינטר-סובייקטיבים. אף אדם איננו אי, כפי שכתב ג'ון דון, וכפי שהוסיף וויטגנשטיין – אין שפה שהיא פרטית. הגורו הוא – לצד בן הזוג וההורה – "אחר משמעותי" משמעותי ביותר. וכאמור, משמעות מתקבלת רק מפגישה עם הזולת. התובנות שמשתקפות מתוך מראה פסיכולוגית שמציב מולנו אדם קרוב, ודאי אם מדובר באדם חכם ומעמיק, יכולות להיות יקרות מפז.

ובכל זאת, כידוע, פעמים רבות כל כך מערכת היחסים הזאת הופכת די מהר לנצלנית ופוגענית. בטור הקודם נגענו קצת בירידתו מהבמה של אנדרו כהן, מהמורים הרוחניים הידועים של זמננו. כדי להבין טוב יותר את סוגיית הגורו, ולא פחות מכך את סוגיית אנדרו כהן, ביקשתי מידידי עמיר פריימן לשתף מחוויותיו ותובנותיו. פריימן, כיום פעיל חברתי חשוב בתחום החינוך ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך, בילה עשרים ושתיים שנים מחייו בקהילתו של אנדרו כהן, ועזב אותה לפני כחמש שנים. שאלתי אותו כמה שאלות.

מה גרם לך להקדיש שנים רבות כל כך מחייו למורה, מה נתן לך כהן בדרכך הרוחנית?
ראשית כל, ואולי גם מעל לכל, המפגש אתו יצר בי מחויבות לחיים הרוחניים. עד שפגשתי בו הייתי עם רגל אחת ב"עולם החומר" – לימודים, קריירה, פרסום, כסף, נשים, ועם רגל שנייה ב"עולם הרוח" – שאלות קיומיות, אהבה לריק הגדול, משיכה למופלא, רגש דתי. גם שנתיים במנזר זן ביפן, עם מורה זן נפלא, לא שינו את עמדתי המפוצלת הזו. כתוצאה מהפגישה עם אנדרו ומהשהות במחיצתו, והודות לביטחון שהוא נתן לי בתקפותו ובחשיבותו של המסע הרוחני, נטעתי את שתי רגליי בעולם הרוח. בשבילי, פירוש הדבר הוא שפיניתי את כל-כולי לתהליך של סגירת הפער בין החוויות והתובנות העמוקות ביותר שלי לבין מי שאני כאדם. הלימוד והעבודה הרוחנית עשו הרבה טוב לנפש שלי, ומרגע שעשיתי את הבחירה לא הייתה לי שום סיבה להסתכל לאחור.

אפשר גם לומר שכשפגשתי באנדרו, בגיל 29, החיים שלי היו מרוכזים סביב עצמי, וגם ה"שאיפות הרוחניות" שלי היו מרוכזות לגמרי סביב עצמי. אנשים אחרים לא באמת עניינו אותי – אלא אם כן הם יכלו לשרת אותי בצורה כלשהי. וכמובן שלא הייתי מודע לאגוצנטריות שלי – איך יכולתי להיות? אך כשיצאתי מהקהילה לפני חמש שנים, בגיל 50, יכולתי לומר בלב שלם ש"החיים האלו אינם בשבילי" ולהטיל את עצמי לעשייה שקשורה בהתפתחות עומק, בהתפתחות פנימית, של החברה והתרבות שלנו – ושל קבוצות ואנשים שאני בא איתם במגע ויוצר איתם שיתופי פעולה וקשרי ידידות.

ועוד דבר: הודות לאנדרו הייתה לי ההזדמנות להשתתף בעבודה רוחנית מעמיקה, במסגרת קהילה של אנשים רציניים, אינטליגנטיים ומחוייבים, במשך שני עשורים. אני לא חושב שקהילות כאלו ועבודה קבוצתית מסוג כזה מתקיימים איפשהו בלי מורה רוחני. אני בכל אופן לא יודע על סיטואציות כאלו. אני מדבר על תהליך שבו פגשתי והתעמתתי עם הרבה מההתניות שמצמצמות ומגבילות את אנושיותי, את הביטוי החופשי, היצירתי והמלא שלי כיחיד ושלנו כבני אדם. אני מדבר על ההתניות שלי כנפרד מאחרים ומהעולם, כמוגבל באחריותו, כמונע מפחדים לא מודעים, כזקוק להכרה מאחרים, וכדומה.

אמרת שהפגישה עם אנדרו עזרה לך להחליט להקדיש את זמנך לעבודה רוחנית – מה היה במפגש ביניכם שגרם לכך?
כשפגשתי את אנדרו, בקיץ 1987, הייתי בסוף השנה החמישית ללימודי הרפואה בירושלים. ידיד טוב שלי, שפגש כבר את אנדרו באירופה, סיפר לי ש"מורה רוחני" הגיע לארץ והזמין אותי להצטרף לארוחת ערב אתו. אני זוכר את הרושם הראשוני – הופתעתי מאוד מצעירותו (הוא היה פחות-או-יותר בגילי) ומצחוקו המוזר, וחשבתי לעצמי: "הוא בסך הכול בחור יהודי נוירוטי טיפוסי מניו יורק…" זה בכלל לא היה מה שציפיתי מ"אדם מואר". אבל במהלך אותו ערב, בו דיברנו במשך שעות על הארה, על הזמן ועל תרגול רוחני, קלטתי שהאיש חשוף ופגיע, חף מפוזות וחסר חשיבות עצמית, באופן שעוד לא פגשתי בחיי. וחשתי שמשהו נוקשה ומכווץ בתוכי מתחיל להינמס ולהירגע בחברתו.

באותו ערב שאלתי אותו מדוע לדעתו טרם זכיתי להארה, למרות שנים של תרגול רוחני. הוא התבונן בי ארוכות וענה לי: "כי אתה מפחד". לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. שאלתי אותו "ממה לדעתך אני מפחד?", והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. באותו לילה ישבתי במיטתי במשך שעות וניסיתי לגלות – ממה אני מפחד? עד שהגעתי לתשובה שהשביעה את רצוני. בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש אתו. כשנפגשנו אמרתי לו, שיותר מכול אני פוחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מי אני, מה כל זה ובשביל מה אני כאן. אני לא אשכח את המבט על פניו כשאמרתי זאת – הוא כל-כך שמח! ואז הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר: שמור על הפחד הזה היטב. הוא ללא ספק יוביל אותך אל יעדך.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו תיקף, בכזה ביטחון ושכנוע, את החיפוש שלי אחר תשובות ל"שאלות הקיום" ואת האפשרות שאמצא תשובות אלו בעצמי. הרגשתי שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, ושהביטחון והשכנוע שלו נובעים לא מאמונה אלא מניסיונו האישי. במבט לאחור, אני חושב שהאישור הזה, והביטחון והשכנוע שלו – אותם הוא ביטא שוב ושוב בדרכים שונות – הם שאפשרו לי, בתוך מספר שבועות, לעבור פריצת דרך בצורת סדרת חוויות, שהפכה אותי מ"מחפש רוחני" ל"מוצא רוחני" ושינתה מקצה אל קצה את סדר העדיפויות שלי בחיים. כתוצאה מכך החלטתי שמטרתי הראשונה בחיים היא לחיות באופן מלא ושלם "חיים מוארים", וכיוון שאיבדתי עניין בשאיפותיי הקודמות, עזבתי את לימודי הרפואה, עזבתי את הארץ ונסעתי לאנגליה, כדי להיות בחברתו של אנדרו ולהמשיך אתו בתהליך ההתעוררות הרוחנית שלי.

אותי הדברים שלך בכנות מרגשים מאוד. אבל אחרי כל היופי הזה, מה גרם לך להתפכח ולעזוב את אנדרו ואת הקהילה לפני חמש שנים? האם זה היה קשור להתפתחויות האחרונות?
הסיבות שבגללן עזבתי מאוד קשורות לסיבות שבגללן הוא הודח לאחרונה מתפקידו – אלא שכשעזבתי, ממדי הבעיה וחומרתה עוד לא היו ברורים, לא לי ולא לתלמידים הבכירים האחרים של אנדרו. באותה נקודה ראיתי את הסיבות לעזיבתי יותר כאישיות וספציפיות לי, ולא הבנתי שהן בעצם קשורות לבעיה בסיסית ועמוקה בהתנהלותו של אנדרו וביחסים של כולנו אתו. רק עם הזמן, וכמובן שמאז ששמעתי שאנדרו הודח וקראתי את ההתנצלות שלו ואת הביקורות עליו, התחלתי לראות עד כמה הסיפור שלי היה רק סימפטום לבעיה קשה והרסנית.

בכל אופן, עזיבתי התחילה משתי נקודות של ביקורת שהיו לי על הקהילה ועל אנדרו. האחת היתה שהרגשתי, שבמקום להתפתח ולהתקדם למקומות חדשים, כמו שהייתה חווייתי בחמש-עשרה השנים הראשונות בקהילה, אנחנו מסתובבים במעגלים במקום. שלמרות כל הדרמה והצלצולים, אנחנו לא זזים לשום מקום, לא מתחדשים, לא מגלים שום דבר חדש. והשנייה, שהחלה בערך שנה לפני שעזבתי, הייתה שלמרות שאנו אומרים שמטרתנו היא להשתתף בהתפתחות של התודעה והתרבות בעולם ולתרום לה, בעצם אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו בניסיון למשוך אנשים שיצטרפו אלינו, לתפיסה הרוחנית הספציפית שלנו. אפשר לומר שהתחלתי לראות את האגו שלנו, כתנועה רוחנית וכארגון, ולחוש יותר ויותר לא בנוח עם מה שראיתי.

הייתי אז אחד משני המנהלים של המרכז בארץ, והחלטתי שאם אנחנו באמת רוצים לתרום להתפתחות של החברה והתרבות, אז אנחנו צריכים "לצאת מהחומות" ולהיות מעורבים במה שקורה בחברה ובתרבות, ולא רק במרכז הקטן שלנו ביפו. ומרגע שעשיתי זאת, התחלתי לפרוח. תוך מספר חודשים ניהלתי קהילה בקפה דה מרקר בשם "תרבות הרוח", ראיינתי אנשים מובילים בתרבות לטור ב-YNET בשם "יש לי חלום", התחלתי בהקמת "התנועה להעצמת הרוח בחינוך", ויצרתי קשרים עם המון אנשים שעושים, עם מחויבות עמוקה והרבה נשמה ולב, למען התפתחות עומק של החברה שלנו. אפשר לומר שגיליתי שיש לי אחים ואחיות גם מחוץ לקהילה, אפילו מחוץ למה שנקרא "העולם הרוחני".

בהתחלה, להפתעתי, אנדרו תמך בי בכל העשייה הזאת, אבל בנקודה מסוימת הוא כנראה החליט שאני והמרכז הישראלי הופכים עצמאיים מדי, והחליט לעצור את זה. הוא דרש חד-משמעית שנתמקד רק בפעילויות ה"פנים-ארגוניות", שקשורות לתורה שלו. מאותה נקודה התחלתי לפקפק במניעיו ולחוש תרעומת הולכת וגוברת כלפיו. ואז, בזמן שהייתי בביקור במרכז בארה"ב, הוא קרא לי לשיחה והודיע לי שהחליט לסגור את המרכז בארץ, ושהוא רוצה שאחזור לארה"ב ואהיה ב"חבורת הליבה" שסביבו. באותו רגע משהו בי נשבר. ידעתי שהוא טועה לגמרי ושאסור לי לקבל את זה – שזו תהיה בגידה שלי בעצמי ובכל האנשים שאיתם יצרתי קשרים בארץ. פתאום, כאילו הקסם פג. מרגע שאמרתי לו "לא", הפסקתי לראות אותו כמורה שלי. חזרתי לארץ כ"אדם חופשי", ועם כל הקושי העצום והכאב של העזיבה, שלו ושל כל החברים שלי לדרך הרוחנית, של כל העולם שבו חייתי עשרים שנה, לא היה לי ספק שאני עושה את הדבר הנכון. וכל מה שקרה מאז מראה לי שצדקתי.

ממבט של תלמיד מחוייב ומנוסה מאוד, שגם ידע להפסיק וללכת הלאה, האם לדעתך "מוסד הגורו" תקף לעולם הרוחני המערבי בימינו?
היחסים המאוד מיוחדים בין מורה רוחני, רב או גורו ותלמידיו, היו תמיד ונותרו הזדמנות בלתי-רגילה להתפתחות רוחנית – וכר פורה מעין כמוהו לניצול מיני, כספי ונפשי ולפתולוגיות שונות ומשונות. כל מי שמחליט להיכנס ליחסים כאלו עם מורה/רב/גורו צריך לקחת בחשבון הן את ההזדמנות הנדירה והן את הסיכון הגדול – ולתפיסתי, אם הוא אדם בוגר ושפוי יחסית, האחריות להחלטה זו ולהשלכותיה היא בסופו-של-דבר עליו.

אני אולי לא יכול להעיד על עצמי, אבל נדמה לי שיצאתי מעשרים ושתיים שנותיי עם אנדרו "יותר בן-אדם" משנכנסתי אליהן – ואני יכול להעיד על כך שרבים מחבריי בקהילה עברו גם הם תהליך של לימוד, צמיחה והתבגרות נפשית ורוחנית משמעותי. מהיכרותי עם קהילות אחרות שבראשן עמד או עומד מורה רוחני, נראה לי שבקהילות אלו מתקיימת לפעמים עבודה רוחנית מיוחדת במינה, שלא הייתה יכולה להתקיים בשום נסיבות אחרות. ועם זאת, כה הרבה אנשים יצאו פגועים, עם נזקים נפשיים אמיתיים, מקהילות כאלו, וגם מקהילתו של אנדרו, ולעתים קרובות הנזק עולה על התועלת.

אז מה המסקנה, לגבי תקפותו של "מוסד המורה הרוחני" בימינו? לי היא עדיין לא ברורה, בעיקר כיוון שאיני רואה עדיין תחליף מציאותי בר-תוקף למוסד זה. אולי בדמיון, אבל עדיין לא ממש בעין. בשבילי, השאלה נותרת פתוחה.

עמיר פריימן (מימין) ואנדרו כהן, 1991

התפרסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 26.7.13. כרגע לא מתוכנן עוד טור שלי במעריב, משום שעדיין לא קיבלתי שכר עבור הכתיבה שלי בארבעת החודשים האחרונים.