ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן

כנראה צילום של סמית מ-1844. גבר נאהחיפוש טלפתי של אוצרות, איזוטריקה הרמטית, קבלה נוצרית, בונים חופשיים, פוליגמיה מקודשת, תיאוקרטיה אמריקאית, קמעות אסטרולוגים, טקסים סודיים, התגלויות אלוהיות, שבטים עבריים קדומים, לוחות זהב, חידוש הנבואה, טראנס ומסמריזם, סמיכת הכהונה, אלוהים בשר ודם. חשבתם שהמורמונים הם מוזרים? יו איינט סין נתינג יט.

מזה זמן אני מתכנן לכתוב איזה מגה-פוסט על המקורות האיזוטרים של הדת המורמונית, ואיכשהו לא מגיע לזה כי הסיפור פשוט יותר מדי גדול. אבל מיט רומני הולך להגיע לארץ והנושא חם כמעט כמו האויר בדירה שלי, אז פשוט אתחיל לכתוב, ואחלק את העבודה לכמה רשימות קטנות. אם כן הנה: ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק א'.

הדת המורמונית, כפי שכבר כתבתי כאן, מציגה לפנינו דת מודרנית ואמריקאית מאוד מחד, ומאידך, ובצורה הרבה פחות ידועה, משלבת בקרבה זרמים אוקולטים ומאגיים שונים. נביאה ומייסדה, ג'וזף סמית, היה אדם שהמילה מרתק עושה לו עוול. סמית היה כפי הנראה מיחידי הסגולה שמרגישים בביטחון מוחלט (בטחון שעבורי הוא מסתורין עצום) שהעולם הוא מגרש המשחקים הפרטי שלהם, ומסוגלים גם לשחק את המשחק היטב. בשלושים ושמונה שנות חייו (מה יש בגיל הזה שקטלני עבור גאוני דת?) הצליח סמית לכונן כנסייה, לתפור לה תיאולוגיה מטורללת, להיות ראש עיר גדולה, להתמנות לגנרל של מיליציה פרטית בת אלפי חיילים, להתחתן עם כארבעים נשים, לרוץ לנשיאות ארה"ב ולהירצח בלינץ' אכזרי. תודו שזה מרשים.

נדבר אם כן בשבחיו ובמוזרויותיו של סמית, אבל נתחיל בהתחלה. וההתחלה נמצאת במדינת ורמונט של ראשית המאה ה-19. שם נולד סמית, ב-1805 כבן החמישי מתוך אחד-עשר לזוג הורים עניים. הסמיתס נדדו לא מעט בחיפוש אחר פרנסה, אולם ללא הועיל. כשהיה מבוגר מספיק (כלומר בגילאי העשרה המוקדמים) החל ג'ו הצעיר (כך קראו לו החברים) לעבוד למחייתו. למזלו חיש מהר התגלה שהוא מוכשר ביותר בעניין ספציפי שהיה מאוד מבוקש אז בחוף המזרחי.

כשרונו של סמית היה פשוט: הוא היה מסוגל (או כך לפחות האמינה סביבתו) למצוא באופן טלפתי אוצרות הקבורים באדמה. כי זאת יש לדעת: במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 חיפוש אוצרות קבורים, בין אם של שבטים אינדיאנים אבודים ובין אם של ספנים ופירטים ספרדים, היה מקובל ונפוץ מאוד באמריקה. רבים האמינו אז שבאדמות מדינות החוף המזרחי קבורים אוצרות שכאלה. מצד שני, אלא אם היתה בידך מפה סודית שמגלה היכן הם, קשה היה למצוא אותם, שהרי, כאמור, הם קבורים באדמה.

וכאן אנחנו נכנסים לעולמה הקסום של האזוטריקה האמריקאית שלפני מאתיים שנה. שכן כדי למצוא את האוצרות המופלאים האלה נעזרו האמריקאים בחוזים למיניהם, מעין מתקשרים שהיו "רואים" היכן האוצרות קבורים בעזרת החוש השישי שהם פיתחו. האמונה ביכולת של בני אדם לראות לתוך האדמה היתה נפוצה למדי בארה"ב של תחילת המאה ה-19. חשוב להדגיש שעבור רובם של האמריקאים דאז, כולל אלו המשכילים, העולם האזוטרי והמאגי היה חלק אינטגרלי ומובן מאליו של החיים, וכלל רפואות אליל, אסטרולוגיה, מאגיה, אגודות סתרים (הבונים החופשיים היו אז להיט) ואמונות עממיות בשדים, רוחות מכשפות, ומלאכים.

אולי נפריע עוד רגע לרצף הסיפורי כדי לציין גם שלא רק אזוטריקה מתפרצת אלא תנועות דתיות חדשות גם הן מילאו אז את אדמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הימים היו ימי ההתעוררות הגדולה השניה, כלומר גל ההתעוררות הדתית הגדול השני בהיסטוריה של העולם החדש, וברדיוס של מאות קילומטרים סביב סמית התנבאו להם כעשרה נביאים מצליחים עם קהילות משלהם (אולי הפיקנטי שבהם היה ג'ון המפרי נויס, שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית. חשוב לציין גם את ראלף וולדו אמרסון, שאחרי שפרש בגועל ממשרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'). חדשנות דתית ואף התגלויות נבואיות כשלעצמן, על כן, לא היו דבר נדיר או בלתי סביר בעולמו של סמית. מה שחידש סמית היה הבאתו של ספר קודש חדש והיסטוריה כריסטוצנטרית חדשה. אבל בל נקדים את המאוחר.

איור של סמית חוזה מתוך כובעוסמית הצעיר, אם כן, היה ידוע בכישרונו החזיוני ("קוסם הכפר" קורא לו היסטוריון אחד), ומשלחות של חופרי-אוצרות היו שוכרות את שירותיו כדי שיחזה עבורם היכן נמצא הזהב. הוא היה עושה זאת על ידי כך שהיה מניח אבן מיוחדת, "אבן חזיון" (seer stone) בתוך כובע, מכסה את פתח הכובע בפניו כך שהוא היה מביט אל האבן בחשכה גמורה, ואז חוזה, מתוך אור קסום שהיתה מפיצה לכאורה האבן, את מקומו של האוצר. אני מניח שסמית היה נכנס למצב של טראנס, ובמצב תודעתי זה היה נחשף לרבדים תת-הכרתיים (או על-הכרתיים, למי שמאמין) וחוזה את אשר חזה.

העיתון The Reflector, שיצא בפלמירה, ניו-יורק באותה תקופה, דיווח על התופעה:

גברים ונשים ללא הבדל גיל או מין הפכו לחכמים אדירים במדעים האוקולטים [occult sciences], רבים חלמו, ואחרים זכו לחזיונות, עמוק בבטן האדמה, אוצרות עשירים ונוצצים, וכדי לסייע למפעלי הכרייה העצומים האלה (כסף בדרך כלל, אם לא תמיד, מחפשים בלילה), ציוד צלילה ומכשור שונה הומצא […] מטות מינרליים [mineral rods] וכדורים (כפי שנקראו על ידי המתחזים שהשתמשו בהם) היו אמורים להיות מדריכים שאינם יכולים לטעות למקורות העושר. אבני הצצה [peep stones] או חלוקי נחל, שנאספו באופן נמהר מערוץ או שדה, ניתנו בתוך כובע או מצב אחד ללא אור, כאשר מכשף או מכשפה (שכן פעולות אלה לא הוגבלו למין אחד) שמו את עיניהם, וכמעט הוציאו אותן מחוריהם, הכריזו שהם ראו את כל הפלאות של הטבע, ובעיקר כמובן אוצרות אדירים של כסף וזהב.*

אבן חיזיון שהיתה בבעלותו של ג'וזף סמיתהדיווח כאן נכתב כמובן בטון סרקסטי (ההערות בסוגריים המרובעות שלי, ברגילות במקור, ההגדשה והעילגות גם במקור), אולם הוא מציג תופעה שהיתה נרחבת ביותר בארצות הברית הצעירות, ובין השותפים בה היו לא רק בני המעמדות הנמוכים. אותן "מטות מינרלים" הם מטות מזלגיים (ראו תמונה להלן) שנקראו גם divining rods, האמורים לגלות מינרלים באדמה, בראש ובראשונה זהב ואבני חן כמובן, על ידי משיכת המחזיק בהם לכיוון האוצר. סמית השתמש במקל שכזה מדי פעם. peep stones הוא כינוי אחר ל-seer stones, אותן האבנים עצמן שסמית השתמש בהן (התמונות הן של האבנים של סמית). למרות שכל הסיפור נשמע שטותי למדי, אני חושב שיש מקום להניח שלפחות לפעמים היו המחפשים מוצאים איזה משהו, שכן אחרת קשה להסביר את האפשרות של סמית ודומיו להתפרנס על ידי הצעת שרותיהם למסעות חיפוש שכאלה. מצד שני, בני אדם כבר העסיקו עצמם בהבלים גדולים מאלה.

מה שבטוח הוא שסמית הצעיר זכה לאימון וחידוד של חושיו האיזוטריים, וניסיונו בכניסה לטראנסים יעזור מאוד בקריירה הנבואית שלו, שתתחיל כעבור שנים מעטות. אבל לא רק ניסיון צבר סמית. האמונה היתה שכדי להיות treasure scryer (זה שם המקצוע) היה עליו להישאר נקי מכל עיסוק, עם אחרים או לבדו, במין. כדי לחזות אוצרות תת-קרקעיים יש להיות טהור ממין – ואשאיר לפסיכואנליטיקאים שבינינו את הפרשנות המתבקשת. אלא שאתגר זה היה כנראה גדול מדי עבור סמית, שבגיל 14 חווה משבר דתי ראשון. בהיותו בשדה בר (מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר ה' לאשורו) הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו.

תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו,

עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: "ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך."

עוד אבן חיזיון שהיתה בבעלותו של ג'וזף סמיתתיאור יפיפה, רק שלא ברור אם הוא מדוייק (המחיקה, אגב, במקור). סמית תיאר את החיזיון הראשון שלו כמה פעמים, כולן שנים אחרי שהתרחש, והציג לו גרסאות שונות. לפעמים הוא סיפר שראה קבוצת מלאכים, לפעמים את אלוהים, לפעמים שתי דמויות בלתי מזוהות, לפעמים את אלוהים האב והבן יחדיו. גרסה אחרונה זו היא הרשמית היום, כלומר המורמונים מאמינים שסמית זכה בהתגלות של האל ובנו ישו. על פי הגרסה הרשמית לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא וניזונות מדוקטרינות לא נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר.

עד אז המשיך סמית להתפרנס מחשיפת אוצרות, אולם בינתיים הוא פיתח עניין בריא באזוטריקה, והיה קורא לא מעט ספרים על הנושא, שאנחנו יודעים שנמצאו בספריות ציבוריות בקרבת מגוריו. סמית צלל לעולם האסטרולוגיה, הקבלה, ההרמטיציזם, ההיסטוריה האלטרנטיבית-קונספירטיבית והבונים החופשיים. אולם לא עתיד של רופא אליל או מתקשר זוטר היה צפוי לג'וזף סמית. לא ולא. ג'ו שלנו היה עתיד לגדול ולהיות נביא, מבשרה של הבשורה החדשה של ישו, ומייסדה של הנצרות האמיתית. על כך, קוראים יקרים, בחלק הבא של הסדרה.

first vision

למאמרים הבאים: חלקים 234, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

* בכתיבתי אני מסתמך באופן נרחב על הספר Early Mormonism and the Magic World Viewשל D. Michael Quinn. כמו כן, אציין לטובה את הספר Joseph Smith Jr. – Reappraisals after Two Centuries, Ried L. Neilson & Terry L. Givens, eds.. הציטוט מהעיתון, והציטוט מיומנו של סמית, הם מהספר הראשון.

כאן תמצאו אתר מעניין על העולם האיזוטרי של סמית וסביבו., ומתוכו כאן (גללו למטה) מאמר על העיסוק במציאת אוצרות קבורים בארה"ב של לפני מאתיים שנה.

חינוך – מהות ורוח

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו מאמרים רבים וטובים על המימד הערכי והרוחני (כן, רוחני) שבחינוך. להלן חלק מתוך המאמר שתרמתי אני לספר. עוד פרטים על הספר בסוף הרשימה.

חינוך בין חומר לרוח, בין חוק לצחוק

[…]

על החוק ועל האהבה

כשנודע לראשונה לגאורג ולהלם פרידריך הגל, הפילוסוף הגרמני הגדול, על מחשבותיו של עמנואל קאנט, גם הוא פילוסוף גרמני גדול, בנוגע לנישואין, צמרמורת אחזה בו. קאנט חשב שחתונה היא במהותה חוזה: "איחוד בין שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". הגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של הגל, האהבה היא לב הנישואין, והחוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת, כלל לא צריך חוקים.

נדמה לי שאפשר בקלות למצוא הקבלות בין המחלוקת שהתגלעה בין קאנט להגל ובין הפולמוסים העֵרים בימינו בנוגע לחינוך: האם כדי לחנך צעירים דרושה מסגרת ברורה, דרושים חוקים, דרושים הכוונה ומיקוד ומשמעת – או שמא צמיחה אמתית זקוקה דווקא לחופש, לגמישות, לפתיחות? ועוד: האם ילד יתחנך כראוי אם כשיפרושׂ את ידיו לצדדים יגלה שם גבולות המתוחים בבהירות, או דווקא אוויר הנושב חופשי?

כמו במקרים רבים, יש לחפש את שורש המחלוקת בתפיסות שונות לגבי האדם. יש הרואים באדם יצור מוגבל וחלש מראשיתו, שזקוק להכוונה – וָלא ייטה וייפול אל מצולות של חוסר משמעות ואף של רוע. אחרים תופסים את האדם כיצור שלבו טהור וטוב, שמסוגל להפיק מתוך עצמו, אם רק יאפשרו לו, את המיטב, ושדווקא ניסיונות להכוונה יסיטו אותו מדרך הישר ואף ידכאו את הטוּב הטבעי שבו.

העמדה השנייה מפתה אותנו מאוד. יש לה שורשים בתורות רוחניות קדומות, שראו את גאולת האדם כמצב שבו הנשמה, החופשייה מכל חומר, יושבת לצד (או מתאחדת עם) האל המופשט, שגם הוא כמובן חופשי מכל חומר. למודל סוטריולוגי (soteriologic) זה יש שורשים עמוקים בתרבות היוונית הקדומה ובתרבות ההינדואיסטית הקדומה, ובמערב הוא זכה לפופולריות בזכות זרמי הגנוזיס ובעיקר הודות לנצרות, שאימצה אותו בחום כבר מתחילתה. במסורת הנוצרית, נוסף על כך, התפתחה השאיפה לשחרור מהגוף במקביל לשאיפה לשחרור מהחוק, כלומר מהחוק היהודי, מהמצוות שלכאורה ניתנו על ידי האל.

יש לשים לב שבתורות אלו נתפס האדם ה"אמתי" כנשמה שמימית, ערטילאית, שהגוף הוא לה כלי במקרה הטוב, וכלא במקרה הרע. מכאן מובן מדוע היחלצותה של הנשמה, שהיא כאמור מהותו ו"ממשותו" של האדם, מהגוף, מדוע ריחופה המשוחרר מכל חומר או מכל חוק נתפסים כאידאל וכשיאם של החיים. המערב אם כן צמח (גם) על בסיס התפיסה, שהחומר והחוק הם מוגבלים, מגבילים, ואף שליליים מעצם טבעם. לפי תפיסה זו, הגוף וחובותיו הם זמניים בהחלט, ושניהם ייעלמו עם המעבר לגן עדן, אם כתוצאה מהמוות ואם עקב בואה של הגאולה השלמה.

במהלך ההיסטוריה המערבית המודרנית נזנחו תורות אלו, אולם לא העקרונות העומדים בבסיסן. דרך הדואליזם הקרטזיאני (כלומר החלוקה בין עולם החפצים לעולם המחשבות שהציג הפילוסוף הצרפתי דקרט) ודרך הפסיכולוגיה המודרנית מבית מדרשו של פרויד (שבה האני נתפס כמתווך עצמאי בין הצרכים הגופניים וחוקים החברתיים) תמונת האדם שלנו התעדנה ועברה נטורליזציה, אולם עדיין שמרה על החלוקה בין הגוף פחוּת הערך והמוגבל, לבין הנפש שחייה סוערים וחסרי גבולות.

כך הגענו עד הלום, כלומר למצב שבו השאיפה לשחרור מהחומר ולנסיקה לגבהי עדן הפכה לשאיפה לשחרור מה"חומריות" והתבסמות בחיים "רוחניים" – אינטלקטואליים או רגשיים. כך גם הגענו למצב שהשאיפה לשחרור מהחוק הדתי עברה הפנמה והפכה לעמידה על הזכויות שיש לנו כבני אדם בעלי נפש חופשייה מלידה: הזכות לחיים, לחופש, לשוויון (שהרי בפנים כולנו זהים!), וכמובן, הזכות ל"רדיפה אחר האושר".

כאשר זרמי תרבות עצומים אלה מגיעים לתחום החינוכי, אפשר להבין מדוע הנטייה הרווחת בקרב האוונגרד החינוכי בימינו, נטייה שחלחלה זה מכבר לכל מערכת החינוך, היא להסיר ככל האפשר סייגים וגדרות בעלי אופי סמכותני מהחינוך, לתת ככל האפשר לילד לעצב את יומו ואת תלמודו, ולעודד ככל האפשר את רוחו החופשייה לפתח וללמד את עצמה. אם אכן המצב האידאלי (בין של הנשמה ובין של השכל האנושי) הוא רוחני ושמימי, יש בזה היגיון רב, כמובן.

 

החיים בגוף

ברם, לדעתי גישה זו מתעלמת מכמה גורמים חשובים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. האחד, חיינו הם חיים בגוף. כוונתי היא לא שיש לנו גוף, דבר מובן מאליו, אלא שגם חיי הנפש שלנו מתנהלים שלא בנפרד מגופנו. ושוב, אין הכוונה רק שהנפש תלויה בגוף (בבריאותו, באיזון החומרים שבו), אלא אף הרבה יותר מזה: הנפש שלנו היא "נפש גופנית"נפשנו חושבת ומנהלת את עצמה דרך הגוף .

אם אנחנו רוצים "להתקדם", "להתעלות על עצמנו" או פשוט "לגדול", אנחנו משתמשים במטאפורות גופניות כדי להבין את התהליכים המתחוללים בנפשנו. אם אנחנו מפחדים מ"נסיגה", מ"צמצום" או מ"סגירות" אנחנו מנתחים את הוויות נפשנו בעזרת מושגים "חומריים". אף לומר שהנפש היא "גבוהה" או "עדינה" יותר מהגוף פירושו מניה וביה שיש לנו רק דרך אחת להבין את עצמנו, והיא על ידי פנייה אל העולם שסביבנו וחוקיו החומריים. אין דרך אחרת, כי אין עולם אחר.

מציאות פשוטה זו צריכה לרמוז לנו שהשאיפה המובלעת לנסיקה חופשייה-מגוף למרומים היא אשליה המנותקת (אכן, בדיוק כפי שהיא עצמה מבקשת) מהמציאות. מוזר, אכן, שדווקא בתקופה שהמדע מגלה עד כמה הנפש קשורה בגוף, עד כמה חיי הנפש שלנו הם בעצם תוצר של הגוף, הנחות מובלעות כאלו בדבר אפשרות ניתוקה של זו הראשונה מזה האחרון, הנחות שמניעות כאמור את הכיוונים החינוכיים שדובר בהם, שובות בצורה עמוקה כל כך את לבנו. כך, אף שרבים אינם מאמינים שהם נשמה שחבויה בתוך הגוף, הם יהיו מעוניינים, לא פחות מאבותיהם התרבותיים, להשתחרר ממגבלות הגוף. אך אם חיינו הם כאן, בעולם הזה, יש לשים לב לדרך בה מתנהל העולם: על פי דפוסים קבועים, על פי חוקים, על פי הגיון, ותמיד בכפוף למגבלות.

גורם נוסף הוא, שגישה זו מתעלמת גם מהממד החיובי שבחוק. אם כי מילה זו מעוררת ברבים מאתנו חוסר נוחות, הרי החוק פעמים רבות הוא בבחינת רחם המגדל את אותם עוללים שיקרים לנו כל כך. פעמים רבות דווקא מתוך מגבלות – ורק מתוכן – תיתכן יצירה. כך, כשם שהניצוץ מגיע דווקא מתוך חיכוך של שני סלעים מוצקים מאוד, כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה, פעמים רבות יש הכרח בתנאים מסוימים מאוד ובמסגרת יציבה כדי לעורר יצירה.

בשדה האמנות ניתן לראות זאת בקלות: המסורת היהודית-נוצרית, על כל מגבלותיה הדוקטריניאליות והממסדיות, הייתה הכרחית בהחלט ליצירת הקפלה הסיסטינית. לא רק מבחינת התוכן, אלא שהיצירה גם הגיעה רק לאחר ויכוחים קשים בין מיכלאנג'לו לכנסייה. כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. בניגוד לכך כיום, כשבשדה האמנות הפלסטית הכול אפשרי, המוזיאונים מלאים ביצירות חסרות פשר. בדומה לכך גם במוזיקה (ואיזו אמנות היא חופשייה ממנה?), קבלת ההגבלות המוגדרות לסוגות המוזיקליות השונות בזמנן היא שאיפשרה דווקא את היצירתיות של גאונים כבאך וכמוצרט. המוזיקה החופשייה, הא-טונלית, שנכתבת בימינו, מושכת הרבה פחות.

ואם נחזור לדוגמה שפתחנו בה, שדה האהבה, הרי ייתכן שהגל מתעלם מכך שפעמים רבות החוקים הם הם שמאפשרים את האהבה. לא רק מפני שהם כופים התמדה מסוימת ומייצרים בכך אהבה חברית ועמוקה, אלא גם כשהם מייצרים אהבה בוערת ושטחית, כמו במקרים שבהם נתאהב באדם מסוים רק מפני שאין סיכוי שהוא יהיה שלנו, או במקרים שמגבלה כלשהי (מרחק, מסורת או מנהג) מונעת מאתנו קשר חופשי וזמין עם אהובנו או אהובתנו. במקרים כאלה הלהט מגיע דווקא מתוך המפגש עם הגבול. מתברר לנו אם כן, שהגבולות וההגבלות משמשים לנו כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה: ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין.

[…]

הספר חינוך – מהות ורוח הוא אנתולוגיה של מאמרים על חינוך בזמן הזה, זמן המתאפיין באינסטרומנטליזציה הולכת וגוברת של החינוך, והפיכתו למנותק מכל הקשר של ידע, ערך ורוח. החינוך, בעיקר בבתי הספר, אבל לדאבון הלב גם בין הורים לילדיהם, הופך בתקופתנו להסדר מנוכר המכוונן ל"הישגים" שעיקרם שיעתוק מידע, או לחילופין למגרש משחקים הפרטי של הילד, בו הוא אמור לממש במלואם את מאוויו. הספר, שנערך על ידי פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (שהקימו יחד גם את התנועה להעצמת הרוח בחינוך), מכוון לעורר שיח חדש-ישן בנושא המימדים המהותיים יותר של החינוך. בספר כלולים מאמרים של (על פי סדר הופעתם):

אדמיאל קוסמן
קיבוץ נאות סמדר
אילן גור-זאב ז"ל
זהר מליניאק
אגי משעול
עמיק פריימן
אליעזר שור
יוסף אבינון
מוקי צור
יהודה בר שלום
דב זינגר
נעמי סרוקה
דני לסרי
תומר פרסיקו
עדנה אולמן-מרגלית
זהבית גרוס
רחאב עבד אלחלים
שלמה בק
מארי קופטי
ציפי מרחיים
נפתלי רוטנברג
ניר מיכאלי
נמרוד אלוני
רון מרגולין
עדנה ענבר
חנן אלכסנדר
ת'אולה אבו-בקר
אריה ברנע
שלמה טיקוצ'ינסקי
עפרה מייזלס
תמר לוין
ישעיהו תדמור
טליה בירקאן
גלעד גולדשמיט
נירית רייכל
שבתאי מג'ר
יורם הרפז

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, בחנות המכוונת של מכון מופ"ת, או בכרטיס אשראי בטלפון 03-6988616. עוד פרטים ורשימות בבלוג הספר.

גִ'הַאד אל-נַפְס – ראיון עם פרופ' שרה סבירי על הסוּפיוּת

באופן מוזר המיסטיקה המוסלמית זוכה למקום קטן יותר בשדה הרוחניות העכשווית היהודית מזו הבודהיסטית וההינדואיסטית. אפשר כמובן למצוא לזה סיבות, אבל אפשר גם לעמוד לרגע מול מצב שעל פניו הוא מוזר: דווקא מהאיסלאם, דת שקרובה מאוד ליהדות הן פיזית והן תיאולוגית, דת שבעבר יהודים רבים הושפעו ממנה בצורה לא מבוטלת (אברהם אבולעפיה, אברהם בן הרמב"ם, רבנו בחיי וכו'), נמנעים כיום מלשאול יסודות מיסטיים לשימוש עכשווי, ובמקום זה מעדיפים להרחיק עד להודו וסין. כאמור, יש לכך סיבות רבות וטובות, אבל אני לא יכול באופן אישי שלא להתבייש שאני מכיר את ההינדואיזם טוב יותר מאשר את האיסלאם הסופי.

קצת כדי לתקן נקודה כאובה זו, ביקשתי מפרופ' שרה סבירי להתראיין לבלוג. פרופ' סבירי בדיוק פרשה לגמלאות, כשאחריה קריירה מפוארת של חקירה ולימוד של האיסלאם הסופי. אני עצמי זכיתי ללמוד מפיה במסגרת התואר השני שלי במדע הדתות באונ' העברית – היה תענוג. בין מאמריה וספריה ניתן למצוא את הספר The Taste of Hidden Things, ולפני שנים בודדות התפרסם הכרך המרשים הסופים: אנתולוגיה. בימים אלה היא פתחה דף פייסבוק על הסופיות, וכמו כן מנהלת בלוג בנושא, ובשניהם היא דנה בבקיאות ובעדינות המתבקשת ברזי הסופיות. ניגש, אם כן, הישר לעניין.

ראשית, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על "הסופים"? תוכלי לתאר בקצרה את התופעה מבחינה היסטורית ורעיונית?
כשאומרים, או כותבים, "סוּפים" מתכוונים בדרך כלל לבני דת האסלאם שמחפשים לחוות את דבקותם הדתית באופן ישיר ולפיכך, על שמירת הדת הנורמטיבית שלהם הם מוסיפים פרקטיקות נוספות הנובעות מהחיפוש, למשל: מדיטציות למיניהן (מה שלרוב נקרא זִכְּר או מֻרַאקַבַּה), טקסים שונים שמעוררים ריגושים נפעמים (למשל, הסַמַאע = האזנה לשירה ולמוסיקה דתית; עליה לקברי קדושים). מכאן שלדרך החיים של סוּפים יש פן אינדיבידואלי המשולב בפן הקולקטיבי של חיי הדת. עם זאת, בעת החדשה, ובעיקר במה שקוראים "העידן החדש", יש מי שרואים בעצמם סוּפים גם מבלי לקבל עליהם את דת האסלאם.

מבחינה הסטורית, התואר הזה נקשר בדמויות מן המאה התשיעית ואילך ובחבורות שהתקבצו סביב מורה רוחני (שֵיח') בעל השראה. המורה נתפס כ"ידיד האל" (וַלִי) ובתור שכזה מיוחסים לו כוחות החורגים מגדר הטבע. במאה התשיעית התפתחו שני מרכזים חשובים: המרכז הבגדאדי סביב דמותו של גֻ'נַיְד והמרכז הנישאפורי (צפ'-מז' איראן) סביב דמותו של אַבּוּ חַפְס אל-חַדַּאד. החל מסוף המאה העשירית הגוון הלוקאלי של המרכזים הסוּפיים מפנה את מקומו לפרישה יותר ויותר גלובאלית ובסופו של התהליך נהיית הסוּפיות לזרם מיסטי בעל הומוגניות מסויימת ברחבי העולם המוסלמי. בזרם זה יש מסורת אחדותית, פחות או יותר, אך גם הסתעפויות רבות ומגוונות. בכל עת ניסו הסוּפים לשמור על העיקרון של "ריבוי בתוך אחדותיות".

בהכללה גסה למען הדיון, בעוד אצל מיסטיקנים נוצרים קיים מתח מתמיד בין הרוח החופשי לדוגמה ולכללי הכנסייה, אצל המקובלים היהודיים הדרך המיסטית נבנית על גבי ההלכה. מהו היחס בין הסופים לשריעה?
כל סוּפי מוסלמי יעיד על עצמו שההקפדה על חוקי השַרִיעַה (החוק הדתי) קודמת לכל פעילות שהיא, וכי מי שבונה את דרך החיים שלו (טַרִיק, טַרִיקַה) שלא על-פי השַרִיעַה והסֻנַּה (דרך החיים של הנביא מוחמד ובני הדורות הראשונים לאסלאם), ולו גם בדבקות ובמסירות נפש, דרכו בנויה על תשתית רעועה. האסופות הסוּפיות הקלאסיות מתעדות אמירות רבות בכיוון זה. אף-על-פי-כן, הסוּפים בוחרים לחפש את גאולת הנפש שלהם במחוזות פנימיים-אישיים ובאופנים שמוסיפים למימד הפורמלי של החוק גם את המימדים האישיים והלא צפויים של תהפוכות הלב, שהם בהכרח אינדיבידואליים ואפילו יחידאיים. לפיכך הסוּפים מדגישים את גִ'הַאד אל-נַפְס -המאבקים הפנימיים בנפש (קרי: האגו) ומעדיפים אותה על הגִ'הַאד נגד אויבי האסלאם.

עניין זה הודגש הן בחיבורים הסוּפיים הקלאסיים והן בהרבה אתרים סוּפיים בהווה. מסירות הנפש ומצבים מיסטיים שנקראים פַנַאא' (כיליון) עלולים להטעות אם מחברים אותם באופן שרירותי ונטול הקשר ודקות הבנה לנכונות להקרבה עצמית של השהידים. טעות זו ניכרת, למשל, ברשימה בבלוג "ארץ האמורי" שפורסמה לאחרונה. המושג "כיליון" מתייחס למצב מיסטי שבו האגו (נַפְס) טובע, כביכול, בכוליות של האהוב האלוהי. מצב כזה ידוע גם אצל דתות אחרות, למשל הסמאדהי או הנירוונה בדתות הודו או האִיּוּן בחסידות. הוא אינו זהה לנכונות להתאבדות והקרבה עצמית שמוצאים בזרמים מיליטנטיים קיצוניים באסלאם.

נחזור לעניין החוק הדתי: אין ספק שמי שבוחר ללכת בדרך החיפוש המיסטי ימצא את עצמו במסלולי חיכוך או התנגשות עם חכמי הדת ועם נַשָּאי הכיוונים הדוגמאטיים באסלאם. המתח הזה – בין החיים הנורמטיביים לחיים הפנימיים – מלווה את המסורת הסוּפית לדורותיה, מאתגר אותה ומזין אותה. לא בכל התקופות הדברים התקבלו באופן דומה בקרב האסלאם האורתודוכסי ובעלי השררה: יש תקופות שבהן הסוּפים ומוריהם מצאו לעצמם מקום של כבוד והערצה בעולם המוסלמי בכלל (כמו, למשל, בתקופה האַיּוּבִּית ובתקופה העֻתְ'מַאנית) ויש תקופות שבהן הם היו נרדפים ומושמצים (כמו, למשל, במאה התשיעית בבגדאד ובימי שלטונו של אתא תורכ בתורכיה של ראשית המאה העשרים). גם בימינו הסוּפים הם במגננה ומתאמצים למצוא נתיבים פשרניים כדי להתקיים באווירה המבקשת לשחזר אסלאם שנחשב מקורי יותר (סַלַפִי) וסביל יותר להכרעות דתיות נורמטיביות.

התמונה מדף הפייסבוק של שרה סבירי

מה מקומה של הסופיות באסלאם של ימינו, הן מבחינה מספרית והן מבחינה רעיונית (קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל)?
זוהי שאלה מורכבת ואנסה לענות עליה עניין עניין.

מספר הסוּפים בעולם: איני יודעת אם קיים מפקד גלובלי של הנוכחות המספרית של הסוּפים בעולם של ימינו. בכל מקרה, ברור שמליונים רבים מאד ברחבי העולם רואים בעצמם סוּפים. למעוניינים, לצורך אוריינטאציה, אני מצרפת כאן קישור למאמר שנושא את הכותרת "כמה סוּפים בעולם".

באשר ל"עמדה סוּפית" – עצם השאלה מעלה אפשרות שיש איזו מועצה כללית שקובעת ומכתיבה עמדות. בעולם המוסלמי בכללו אין מועצה סוּפית כזו. הסוּפים מאורגנים באחוות (טַרִיקוֹת) ובתתי-אחוות רבות ולכל טַרִיקַה יש כיוון משלה בהתאם למסורת המיוחדת לה ובהתאם למצב השורר במקומות שבהם היא נמצאת. המצב שונה במצרים שבה קיימת, לפחות באופן פורמלי, מועצה מעין זו, מועצת-על שהוקמה עוד בימי נאצר והיא בד"כ מיישרת קו עם השלטון. מה קורה/יקרה עכשיו (קיץ 2012)? איך ימַצבו את עצמם הארגונים הסוּפיים בין שתי המפלגות שחוצות את מצרים כמעט באמצע – קשה לנבא. בדצמבר 2011 נראה היה שהסוּפים אינם נותנים את תמיכתם ל"אחים המוסלמים". אבל המצב נזיל ונפיץ וקשה למדוד איך יתפתחו הדברים. גם כאן אוסיף קישור על הנושא למעוניינים.

שאלת גם על פרמטרים כלליים יותר: "קנאות מול ליברליות, שיעים מול סונים, "עמדה סופית" כלפי ישראל, קיומם של מסדרים סופים בישראל". ובכן, בדרך כלל הטַרִיקוֹת הסוּפיות מגלות פנים ליברליות ולא קנאיות. "הדרכים לאל רבות כמספר נשמות בני האדם" – זוהי אמירה עתיקה למדי ויוצאת דופן בנוף הדוגמאטי והלא-סובלני של ימי הביניים. היא מיוחסת לאל-חַלַּאג' בן המאה התשיעית (הוצא להורג בבגדאד ב 912). רבים מהמורים הסוּפים מדברים על "דת האהבה" המשוקעת בלבבות של בני האדם בכלל, ולא רק בלבות המוסלמים. אבל יש גם מקרים אחרים. שֵיח'ים של הטַרִיקַה הנַקְשִבַּנְדִית עמדו בראש תנועות מרי (למשל: נגד הצרפתים באלג'יר, נגד הרוסים בצ'צ'ניה). מאחר שהסוּפיות היא זרם דתי עתיר יובלים עם רבגוניות של דעות וכיוונים אי אפשר לעשות לגביו הכללות (וראו גם תשובתי לשאלה 2).

שיעים מול סונים: למרות שמרבית הסוּפים הם סונים, יש גם סוּפים שיעים. עד כמה שידוע לי, השלטון באיראן אינו חובב סוּפים ורבים מהם אף נרדפו במהלך עשרות השנים האחרונות. מוכרת לי טַרִיקַה סוּפית שיעית אחת, הנִעְמַתֻללַאהִיַּה, שאנשיה נרדפו אחרי פרוץ המהפכה ונאלצו לעזוב את איראן ולהעתיק את מרכזיהם למערב. אף-על-פי-כן, הסוּפיות הפרסית, בעיקר כפי שהיא משתקפת בשירה המיסטית של משוררים כעַטַּאר, רוּמִי, חַאפִז, אהובים ופופולריים כל-כך שקשה להעלות על הדעת שיוחרמו או יוקעו באופן נחרץ. בפגישה שהייתה לי לפני שנים אחדות עם סוּפי מאיראן, הוא סיפר לי על התכנסויות רבות משתתפים בטהראן ובערים אחרות לרגל טקסי הזִכְּר. לטענתו, הסוּפים באיראן כל-כך רבים עד שהשלטונות אינם יכולים, או אינם מעזים, למגר אותם.

"עמדה סופית" כלפי ישראל – שוב, גם כאן – אין "מדיניות" מרכזית אחידה. מה חושב כל אחד בליבו, ומה חושבים מורים סוּפיים בארץ, קשה לי להעריך. אני יודעת שרובם חיים במגננה מול התנועה האסלאמית, אך עם זאת נעשית בקרבם גם פעילות חינוכית לא מבוטלת בכיוון של פתיחות, דיאלוג ו"קבלת האחר". סוּפים מסויימים גם פעילים בכיוונים ניו-אייג'יים שבמסגרתם הם מקיימים מפגשים בין מוסלמים ויהודים (למשל: הטַרִיקַה האִבְּרַאהִימִיַּה = דרך אברהם) ופעילותם משתרעת גם לארצות המערב. בסך הכל, הסוּפיות הייתה ועודנה אלמנט מפשר ומקבץ יותר משהוא מפריד ודוחה. מה שאני מכירה מהסוּפיות בארץ רחוק מאד ממיליטנטיות והוא מתמודד באומץ עם הרחוב המוסלמי שנוטה יותר ויותר לכיוונים אורתודוכסיים.

קיומם של מסדרים סופים בישראל – הנוכחות הסוּפית בארץ בהחלט קיימת, גם אם היא מינורית ואינה מקובלת על הזרמים האסלאמיים המרכזיים (= main stream) שאליהם נוהה ציבור המאמינים. אחרי 1948 עברו הטַרִיקוֹת הסוּפִיות בארץ תהליכים של הצטמצמות והתקפלות, אך בשנים האחרונות ניכרת בהן התעוררות והתחדשות. למרות התנגדות מצד חברי "התנועה האסלאמית", פעילים בארץ ענפים שונים של הטַרִיקַה הקַאדִרִית: בנצרת פעיל מרכז סֿוּפִי קַאדִרִי בהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-סַּלַאם מַנַאסְרַה ובנו ע'סאן; בסח'נין פעיל השֵיח' הכריזמטי אַבּוּ פִלַסְטִין, וקיימים גם מרכזים בירושלים ובמקומות אחרים. בגליל ובאזור המשולש פעילה הטַרִיקַה היַשְרוּתִיַּה, שהיא סעיף של הטַרִיקַה השַאדִ'לִית (את שם האחרונה יש המבטאים שַאד'וּלִיַּה), ואשר מרכזיה העיקריים הם בעכו ובאֻם אל-פַחְם.

הרַחְמַאנִיַּה, שהיא ענף של הטַרִיקַה החַ'לְוַתִית (א-רַּחְמַאנִיַּה אל-חַ'לְוַתִיַּה), פעילה בעיקר באזור המשולש. תחת חסותה, ובהנהגתו של השֵיח' עַבְּד א-רַּאוּף אל-קַוַאסִמִי, הוקמה בבַּאקַה אל-רַֿרְבִּיַּה "מכללת אל-קַאסִמִי לחינוך," מכללה אסלאמית בעלת צביון דתי המעניקה תארים אקדמיים ומכשירה נשים וגברים בעיקר בתחומי החינוך וההוראה. הטַרִיקַה הנַקְשְבַּנְדִית הייתה פעילה בעיר העתיקה בירושלים בהנהגתו של השֵיח' המנוח עַבְּד אל-עַזִיז אל-בֻּחַ'ארִי, ובאזור שכם בהנהגתם של ממשיכי השֵיח' אל-בְּרוֹקִינִי. במסגרת ניסיונות של חוגים מיסטיים ביהדות ובאסלאם להתקרבות הדדית וליצירת מצבי מפגש, הוקמה בשנים האחרונות גם טַרִיקַה המשותפת למוסלמים וליהודים: היא קרויה "דרך אברהם," א-טַּרִיקַה אל-אִבְּרַאהִימִיַּה, ובמסגרתה נערכים מפגשים משותפים לשיחות, לימוד וטקסי זִכְּר. גם כאן אצרף קישור למעוניינים.

מה בנוגע לפרקטיקות סופיות? מהן הדרכים הרוחניות הסופיות, מבחינת אתיקה וטכניקות מדיטטיביות?
הסוּפיות מתווה דרך חיים שתכליתה שכלול העצמיות ופיתוחם של הכשרים הפנימיים החבויים בכל איש ואשה. הדרך הטראנספורמטיבית הזאת קשורה עם פיתוחה של אתיקה קפדנית ומעודנת שבה הזולת אינו רק אהוב עליך כעצמך, אלא הזולת נמצא אצלך בעדיפות על עצמך; לא רק "ואהבת לרעך כמוך" אלא "ואהבת לרעך יותר מאת עצמך". ברור שאלו הם אידיאלים נשגבים שקשה מאד להשיג אותם. הסוּפים אומרים שלא ניתן להשיג זאת ללא הכוונה בידי מורה מהימן וללא קיום מתמיד של תרגולים ופרקטיקות.

מבין הפרקטיקות הרבות אזכיר קודם כל את הזִכְּר (הזכרת שמות האל הן בקול הן בדממה); בעקבות הזִכְּר, בעיקר זה שנהגֶה בדממה, מגיעים להתבוננות (מֻרַאקַבַּה) ערטילאית נטולת מושא, פרקטיקה שאפשר לקרוא לה במינוח המוכר בימינו מדיטאציה. בעקבות ההתבוננות מגיע לפעמים שלב שבו מופיעים גילויים נשגבים (מֻשַאהַדַה). כדאי להזכיר גם את פרקטיקת ההתבודדות (חַ'לְוַה) שרבים מהסוּפים מקיימים מעת לעת; לפעמים גם תקופות של פרישה מוחלטת, אם כי זמנית, משגרת היומיום והמשפחה; מפגשי הִוועדוּת עם השֵיח' וחבורת התלמידים, מפגשים שבהם, בנוסף לשיח אינטימי על מצוקות אישיות וקהילתיות, גם קוראים טקסטים מכוננים; מעת לעת מטילים הסוּפים על עצמם תרגולים מיוחדים כגון צום, תפילות לילה, היטהרויות. באנתולוגיה שערכתי ותרגמתי יש פרק המיוחד לפרקטיקות ולאתיקטות הסוּפיות (אַאדַאבּ) ואפשר לקרוא שם עוד על נושא זה. (ראו: שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה, חטיבה רביעית, עמ' 293 – 394 וכן פרקים ב' וג' בחטיבה השנייה, עמ' 119- 148).

התמונה מדף הפייסבוק של שרה סבירי

כפי שהיא שואלת תמות וטכניקות מדתות המזרח, הרוחניות העכשווית משתמשת ב"משאבים" הסופיים כדי להעשיר את עולמה, ומציעה מעין "נאו-סופיזם" להמונים (לא מזמן אף התקיים "הפסטיבל הסופי הראשון" בישראל). מה דעתך על התופעה?
הרוחניות העכשווית בארץ אכן מודעת לסוּפיוּת ומשתמשת במשאבים סוּפיים – בעיקר באמצעות השירה היפה של רוּמי ומשוררים אחרים שתורגמו לעברית (לא תמיד מלשונות המקור שלהם). בכך מתואמת הרוחניות העכשווית בארץ למה שקורה במערב. את הביטוי "נאו-סוּפיזם להמונים" איני מכירה בהקשר זה – ייתכן שאתה טבעת אותו. כשלעצמי, אני צופה בתופעה הניו-אייג'ית ברגשות מעורבים: מצד אחד אני רגישה מאד לרדידות שמלווה את התופעה הזו ומצד אחר אני חושבת שזה יותר טוב מאפס ידיעה ואפס התייחסות.

אבל מעבר לאמביוולנטיות הכללית שלי, חבל לי שבהתלהבות לאמץ כל דבר שנשמע טוב ועושה טוב במישור רוחני-כביכול, מאבדים את הרגישות לצליל המיוחד והמלא יותר של הסוּפיות האותנטית (עד כמה שאני יכולה להעיד עליה). ריגושים ומצבים אקסטטיים הם רק פן אחד של המיסטיקה הסוּפית, פן חיצוני במידה מרובה. הסוּפיות כפי שאני מכירה אותה מדגישה דווקא את ההפנמה של המצבים המיסטיים, לפעמים הפנמה עד כדי הסתרה. גילויים אקסטרוברטיים של היסחפות אמוציונאלית נתפסים בסך הכל כחולשה, אמנם חולשה אנושית מובנת, אבל לא כזו שמעידה על נכונות להשקיע בהתמדה בטראנספורמציה פנימית אמיתית.

מה בנוגע ליחסי האקדמיה והסופיות? כשהייתי תלמידך באוניברסיטה העברית אני זוכר שדיברת על הקושי שבמחקר ביקורתי של האסלאם, משום שם הגנאי "אוריינטליזם" שמוצמד לכל ביקורת שהיא. תוכלי להרחיב על כך? מה דעתך על אפשרותה של הוראה אקדמית של הסופיות?
השאלה הזו נוגעת לא רק ליחסי אקדמיה וסוּפיות כתחום מחקרי אלא לכל מה שמכונה, כפי שאתה אומר, "אוריינטאליזם". זהו נושא רחב מאד ואיני רואה לנכון להיכנס כאן ועכשיו לעובי הקורה של סוגיה זו. אולי בהזדמנות אחרת. אבל הבעייה עם חקר הסוּפיות קובעת ברכה לעצמה: חקר המיסטיקה המוסלמית רחוק מלהיות מפותח בדומה למה שקורה בחקר המיסטיקה היהודית, למשל, או ההגות המיסטית בדתות הודו. אומנם בעשורים האחרונים יש התעניינות גוברת באספקטים שונים של המיסטיקה המוסלמית, אך זהו תחום שעדיין מצפה לפיתוח. באשר להוראה האקדמית של סוּפיות – אפשר גם אפשר. מנסיוני, הטקסטים שלימדתי במשך השנים תמיד מצאו כמה זוגות אוזניים קשובות שהתייחסו לעומקם של הדברים גם מעבר למסגרות ההיסטוריות והפילולוגיות. עם זאת, איני נמנית עם מי שמבקשים להצמיד ללימוד האקדימי תרגוּלים והתנסויות פרקטיים. כל דבר במקום ובזמן המתאימים לו.

שרה סבירימכיוון שאת כבר פרופסור אמריטוס, אולי מותר לשאול: מהו העניין האישי שלך בסופיות? האם את מתרגלת משהו מהדרך הרוחנית הסופית?
היותי "פרופסורה אמריטה" אינה מעלה ואינה מורידה. או יותר נכון: היא מעלה רק מבחינה זו שזוהי עת אסיף, עת התבוננות ממרחק הזמן על התהליך האישי הארוך שלי בהקשר לסוּפיות. מראשית מפגשיי עם הסוּפיות כסטודנטית צעירה המחפשת את דרכה היא עניינה אותי לא רק כאובייקט מחקרי ותו-לא, אלא גם מנקודת המבט של האפשרויות הקוגניטיביות והטראנספורמטיביות הכלולות בשיטותיה. החל באל-חַכִּים אל-תִרְמִדִ'י בן המאה התשיעית (נושא הדוקטורט שלי), דרך אִבְּן אל-עַרַבִּי האנדלוסי בן המאות השתים-עשרה–שלוש עשרה ועד למורים הנַקְשִבַּנְדִיים ממרכז אסיה מהמאה הארבע-עשרה ואילך, נפרשה לפני בסוּפיות פנורמה רחבה של אופני ההתכוונות הפנימיים והפוטנציאל הטמון בהם.

בספרות הסוּפית מצאתי מארג עשיר, ססגוני, מאתגר ולעתים קרובות רדיקלי של עדויות להעשרה פנימית ולהתרחבות האופקים האישיים. לקחתי את הסוּפיות ברצינות. לספרי באנגלית, The Taste of Hidden Things (= "טעמם של דברים נסתרים"), יש כותרת משנה: Images on the Sufi Path (= "דימויים בנתיב הסוּפי"). בקריאה חפוזה קל להחליף on (ב) ב of (על, אודות) אך מבחינתי התכוונתי בהחלט ל- on. הספר נכתב אמנם לפני שנים, אבל אני עומדת מאחוריו גם היום. הוא אינו "יומן מיסטי", אבל משוקעים בו עניינים הנגזרים מהתנסויותי האישיות.

בהקשר זה אפנה ואקשר גם לעמוד הפייסבוק שלי שרה סבירי: הסוּפים שבו אני מנסה לשלב את האישי עם הכללי, וכן לבלוג שאני כותבת.

התמונה מדף הפייסבוק של שרה סבירי

המשיחיות שמחליפה את גוש אמונים

כתנועה משיחית היתה 'גוש אמונים' שמרנית למדי. נהנים מהיתרון של הפרספקטיבה ההיסטורית, היו אנשיה מודעים היטב לסכנות שמציבה התפרצות משיחית למבנה המסורתי של הדת בכלל, ולמסגרת ההלכתית בפרט. בכוונת מכוון הקפידו אנשיה על כל תג ותו, ונזהרו מאוד בכל מקרה לא להצדיק פריצת גבולות מקרית בטיעונים משיחיים, דהיינו לא לזקוף זאת לזכות התפיסה שמכיוון שכמעט הקיץ הקץ, חלק מהמצוות כמעט מתבטלות. ד"ר גדעון ארן, סוציולוג שליווה את פעילות אנשי ג"א בשנות בשמונים, מספר במחקר שכתב על מקרה שבו במהלך מבצע התנחלות שנמשך אל תוך השבת ניהל רב בולט שיחה טלפונית, בטענה שהדבר חיוני לצורך שמירת מצווה החשובה יותר מהשבת. התגובות למעשה היו קשות, והוא גונה חריפות והושתק.

מים רבים שטפו מאז את גב ההר, וכיום יש מי שייתן אישור רשמי למה שנראה בעבר כחריגה חמורה מההלכה. ביולי 2009 אישר הרב דב ליאור שימוש בטלפון על מנת להזעיק פעילים כדי למנוע פינוי מאחזים בשבת, ומאז אושר גם שימוש במצלמה. נימוקיו כמובן איתו (מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ), אולם אי אפשר שלא לתהות על האופן שבו ההלכה נמתחת והולכת בכדי לתת מקום לפרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ועם זאת, יש מי שעבורו פרוייקט ההתיישבות ביהודה ושומרון עצמו כבר איבד את התבלין המשיחי שלו, ועל כן יש להחליפו בפסגה גאולית חדשה. במאמר פובליציסטי מרתק, תחת הכותרת "מהגבעות להר", קרא לפני כשבועיים (כ"ה סיון) מעל דפי החדשות של עיתון זה משה פייגלין לעדכון המטרה המשיחית: "תמו הימים שבהם יכולנו להתגנב באישון לילה לאיזו גבעה ולהחזיק בה מתוך תירוצי ביטחון משפטיים. במרחב החדש חייבים לומר אמת – והיא מובילה להר הבית."

פייגלין, מהגבעות להר, מקור ראשון, 16.5.12  - הדגשתי חלקים שאליהם אני מתייחס ספציפיתהאמת של משה פייגלין מובילה אותו לבית המקדש השלישי. כמובן, לדעתו זו האמת של כולנו, אולם מה שמעניין במאמרו הוא שהוא מודע לחלוטין שרוב הציבור הדתי (קל וחומר רוב העם) כלל לא חושב כמוהו. חציו הראשון של המאמר מציג שיחה שקיים פייגלין עם רב מסויים איתו הוא לומד בחברותא. פייגלין אמר לאותו רב שלו הוא היה נבחר לראש הממשלה הוא היה עולה להר הבית ומקריב קורבן פסח. הזעזוע שהפגין הרב מדבריו של פייגלין הביאו את האחרון לחשוב ולהודות ש"ישנם רבנים רבים ומומחים לנושא שכבר הוכיחו באותות ובמופתים את היתכנות הקרבת קרבן הפסח גם קודם לבניית המקדש, אך הם עדיין במיעוט מזהיר. גדולי הדור המוכרים אכן נמצאים במצד השני של המתרס."

מה שמעניין בעמדתו של פייגלין הוא שהוא לא מרגיש מחוייב לדבוק בדעת גדולי הדור. אדרבה, סירובם להתיר את הקרבן מבחינה הלכתית הוא זה שדווקא מבהיר לו שבהחלט אין לשמוע לקולם. להלן אבקש להתעכב על נימוקיו של פייגלין ולנסות לשים אותם בהקשר המתאים להם. זאת משום שראש 'מנהיגות יהודית' מציג במאמרו צורה שונה של משיחיות סרוגת כיפה, הנבדלת מזו של 'גוש אמונים' בצורה מהותית, ולכן למעשה מבקשת בפועל להחליף אותה.

מחכה ליהושע בן נון

בתגובה למצב הפסיקה הנוכחי באשר לאפשרות להקריב קרבנות בהר הבית מציין פייגלין כי "פעמים רבות, כשעם ישראל נמצא על סף שינוי מהותי בהתקדמותו לקראת הגשמת יעודו, רוב גדולי ישראל אינם מזהים זאת ואף נוקטים עמדה שלילית." קרי, מכיוון שאנו נמצאים כעת בזמן של שינוי מהותי לקראת הגשמת יעודנו, לדעת פייגלין ממילא יש לצפות שרוב גדולי ישראל לא יבינו זאת וינקטו עמדה שלילית דווקא לגבי מה שיש בו מן ההכרח. על כן, כאמור, עבור פייגלין עצם התנגדותם של גדולי הדור להקרבת קורבן לפני קיומו של מקדש היא המבהירה לנו עד כמה הדבר מותר ואף חיוני.

זאת ועוד: כדי להתגבר על דעתם מעכבת-הגאולה של גדולי הדור יש צורך ברוח מיוחדת המפעמת בקרבם של יחידים בני סגולה: "אני מכבד מאוד את גדולי ישראל ונשמע להם בכל עניין," ממשיך וכותב פייגלין, "למעט כאשר מדובר בקטגוריה הזו [של הר הבית – ת.פ.]. במקרה זה אני מחפש לי את ה'יהושע בן נון' של הדור הזה. אני לא מביט בכמות הגדולים, אלא ברוח האחרת שמפעמת במעטים שביניהם."

פייגלין אם כן מחפש לא גדולה הלכתית, אלא רוח מרדנית דווקא, פרטית ואינטימית, המחוברת בצורה בלתי אמצעית עם האלוהות. זו הרוח שאיפשרה ליהושע בן נון להתנגד לדעת רוב המרגלים ("ה'גדולים' שבעם" דאז, על פי פייגלין) ולהבין שיש לעלות על הארץ. זו הרוח שתאפשר ליחידים שהיא מפעמת בלבם כיום לעלות על ההר.

כל המכיר את רוח המשיחיות הגוש-אמונית מבין מיד שכאן ניצב לפנינו משהו שונה בתכלית. החתירה לקראת הגאולה במסגרת 'גוש אמונים' ותחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק היתה תמיד עניין קולקטיבי, ציבורי, כללי. רצונו עמוק, האותנטי, של "כלל ישראל" הוא זה שהבטיח לגיטימציה לפעולות האוונגרד האמוני, דהיינו להתיישבות ביהודה ושומרון. אך ורק ההסתמכות על ה"גב" האיתן של התמיכה הציבורית הרחבה בהתיישבות בשטחים, תמיכה שבאותן שנים חצתה מגזרים ומחנות פוליטיים, היא שאיפשרה לרצי"ה ולתלמידיו לפעול על פי מה שתפסו כמנדט האלוהי. הכוונה האלוהית, הבאה לידי ביטוי דרך רצונו הקונקרטי של עמו הנבחר, היא הסמכות שהפעילה את אנשי 'גוש אמונים'.

שני צעדים קדימה, וקפיצה

ד"ר שלמה פישר ערך מחקר מרשים ביותר על התגובות השונות של הציונות הדתית למודרנה ולמציאות הפוליטית והחברתית בישראל, ובכוונתי להסתמך על כלי הניתוח שלו להלן, משום שלדעתי הם נוגעים בדיוק לעניינינו. אחת הדוגמאות שמביא פישר במחקרו כדי לאפין את המשיחיות של הרצי"ה היא ציטוט מתוך איגרתו הידועה, "לא תגורו!!" (ספטמבר 1967). בסעיף ה' של אותה איגרת כותב הרב צבי יהודה כי

לפיכך כל מה שייעשה בזה, בנגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ולתוקף בטחון ישראל, אם מצד שיבושי מדינאים או מצד היסוסי תלמידי חכמים, הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם, בכוחם של כל ישראל, מעתה ועד עולם.

נשים לב שכמו פייגלין, גם הרצי"ה מוכן לבטל את "היסוסי תלמיד חכמים", אולם שלא כמוהו הוא לא עושה זאת מתוקף הרוח המפעמת בלבו של יהושע בן נון מודרני, אלא "בכוחם של כל ישראל", דהיינו מתוקף רצונו הכללי של העם. בנימה דומה כותבת כמה שנים אחרי כן הרבנית חנה טאו בעלון הישוב קשת כי "הננו שלוחי הציבור האמיתיים המגלים ומוציאים לפועל את רצונו הפנימי העמוק והבריא של עם ישראל." הרצון הכללי, העמוק והאמיתי של העם, הוא זה שמאפשר לשליחיו ליזום פעולות שיענו בפועל לרצון זה ממש.

השליחים אמנם רצים לפני המחנה, אולם רק מפני שברור להם שכל המחנה מיד מאחוריהם. כפי שקבע זאב (זמביש) חבר אחרי התגלותה של המחתרת היהודית באמצע שנות השמונים, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו, ומקובל עלי שלא יותר מזה." (חגי סגל, 'אחים יקרים', עמ' 238) – דהיינו, חברי המחתרת הגזימו במרחק שתפסו מכלל העם. רק השבוע חזר זמביש באירוע התמיכה שנערך לכבודו בעפרה על עמדתו וקבע כי את מפעל ההתנחלויות בונים "יחד עם עם ישראל והנציגות של עם ישראל היא מדינת ישראל ואנחנו בונים אתה יחד ולא נגד."

פישר מאתר את לידתו של רעיון "הרצון הכללי" הלאומי אצל ז'ן ז'ק רוסו, ומצביע על הגעתו לכדי מיצויו המלא והאיום בדמוקרטיה היעקובינית רווית הדמים. בשלטון הצרפתי הבתר-מהפכני נשלחו בשם הרצון הכללי אזרחים שנחשדו בהתנגדות לרוח המהפכנית, דהיינו לרצונו של העם, הישר אל הגליוטינה. שלא כמו בדמוקרטיה הליברלית, בה זכויות אדם ואזרח מהוות חלק בלתי נפרד מצורת הממשל, הדמוקרטיה היעקובינית היא לא יותר מאשר רודנות של הרוב, שבה המיעוט הוא הראשון להיפגע. מובן שהמשיחיות הגוש-אמונית לא התדרדרה לתהומות שכאלה, אולם העיקרון כאן הוא דומה: בשם הרצון הכללי של העם ניתן, ואף הכרחי, להתעלם מ"שיבושי מדינאים" ו"היסוסי תלמידי חכמים".

מתוך כך גם מובן מדוע, אחרי הסכמי קמפ-דיויד, כאשר הבין הרב צבי יהודה שרוב העם תומך בהחזרת סיני, הוא אמר במפורש ש"העם לא איתנו", וציווה להפסיק לאלתר פעולות של התנחלות בלתי חוקית. ללא רצון העם, ממילא אין סמכות לפעול כדי להגשימו. הרצי"ה, מיותר לציין, היה 'ממלכתי' בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ומבית מדרשו אכן נולדה התפיסה הממלכתית האדוקה על פיה אין שום עניין או טעם להתנגד לרצון העם, אלא יש להמתין בסבלנות לשינוי רוחו הכללית. בינתיים עלינו לעשות לחינוכו של העם והכוונתו בכיוון הנכון, כמו גם להעמדת תלמידי חכמים שינהיגו אותו בעתיד. זו כמובן גישתן של ישיבות הקו.

מתוך גישה זו ניתן להבין את הצורך האקוטי בין אנשי הזרם הזה לזהות קבוצה קטנה של פרטים שמוליכה שולל את העם. זו אותה תיאוריה על מעגל קונספירטיבי מצומצם אך נחוש העושה בדעת הקהל כבתוך שלו (החשודים המיידיים כאן הם כמובן "התקשורת" ו/או לאחרונה, "הקרן החדשה"). מציאת הגורמים הסמויים מהעין לחוסר העניין המופגן של ההמונים מההתישבות ביהודה ושומרון יכולה לשמש כאליבי להמשך הפעילות ההתנחלותית, וזאת מתוך אמונה שלמרות שלא נראה כך, העם, על "רצונו הפנימי העמוק והבריא", אכן עם המתיישבים.

נבואה ניטשיאנית

אולם זו אינה דרכו של משה פייגלין, מי שעוקב אחרי התבטאויותיו יראה שהוא לא עוסק הרבה בדעת הקהל או בשיבושה לכאורה על ידי "התקשורת". למעשה, במאמר המדובר מיום שישי האחרון הוא מודה בפה מלא ש"גבעת האולפנה היא מאבקם של המתנחלים – לא של החברה הישראלית." עבורו אין בכך דבר, מפני שממילא הוא אינו זקוק לדעת הקהל על מנת להצדיק פעולות מחישות משיח. פייגלין, כאמור, אינו שואב את הלגיטימציה למעשיו מרצונו הכללי של עם ישראל. לא, הוא מהווה נצר עדכני של זרם משיחי אחר בתולדות הציונות הדתית, קטן בהרבה אולם משמעותי לא פחות.

על הזרם הזה כתב ד"ר ברוך פלח את הדוקטורט שלו. פלח מזהה תנועה משיחית בעלת קוהרנטיות רעיונית הנמשכת מחברי ברית הבריונים (אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר), דרך אברהם (יאיר) שטרן ואנשיו בלח"י, דרך ישראל (שייב) אלדד וכתב העת "סולם" ועד שבתי בן דב. כל החברים בשלשלת המסירה הזו הצביעו על המשמעות הגאולית של חזרת עם ישראל לארצו וכולם הדגישו את חשיבות בנייתו של בית המקדש השלישי. שבתי בן דב הוא כמובן ההוגה המעמיק מכולם, כאשר בכתביו הוא משלב את רוח הנבואה של אצ"ג עם מכלול ההגות של הראי"ה קוק, ובאופן חשוב במיוחד: מוסיף קמצוץ של ניטשה.

כידוע, למי שזכה הופכת תורתו של ניטשה לסם חיים, ולתנועה המשיחית הזאת היא בהחלט פתחה פתח חי וחשוב להבנתה המחודשת של הנבואה. שב"ד ראה צורך עז בחידוש הנבואה, וחידוש כזה אפשרי לדעתו עם החזרה לארץ ישראל. אולם אין צורך לחכות לקריאה משמיים: הנביא עבור שב"ד הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. גיבורי המחתרות שהוזכרו קודם ניכנו לדעתו ברוח נבואית, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מההוויה ההומניסטית האירופאית ההססנית, כמו גם על ידי ניתוק מההוויה הרבנית ההססנית. שכן הנביא השב"די הוא חלוץ שלפני המחנה, נועז בבדידותו, המתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו. אותו פרט, היונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

קיום מול יעוד

הבאנו לעיל את דברי התוכחה של זמביש אחרי תפיסתה של המחתרת היהודית. היה זה יהודה עציון אשר במסגרת המחתרת הזו ניסה, כידוע, לפוצץ את כיפת הסלע. עציון לא חשב על הרעיון הזה בעצמו, אלא קיבל אותו משב"ד, כלומר את התפיסה על פיה יש לגיטימציה לפעולה חלוצית ויחידאית של העל-אדם/הנביא שבכוחה לשנות באחת את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה. על פי פלח עציון אף קיבל ממנו, בעוד שב"ד על ערש דווי, אישור ודחיפה לביצוע הפעולה הזאת.

עציון הוא גם זה שערך את כתביו של שב"ד, והוא זה שממשיך להפיץ את רעיונותיו. בחיבוריו מבדיל עציון בין "חוקי קיום" ל"חוקי יעוד". בעוד הראשונים משמשים למען הישרדות גרידא, הרי שהאחרונים מכוונים לקראת מטרה עליונה, ובמקרה של עם ישראל, לקראת הגאולה. עציון פרסם את אבחנתו זו כבר ב-1985 בכתב העת 'נקודה' בזוג מאמרים (הראשון תחת הכותרת "מחוקי הקיום אלי חוקי היעוד"), בהם הוא קורא להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד. התמורות השלטוניות הללו יתאפשרו, על פיו, מתוך פעולות היחיד שנמצא כחלוץ (הרבה) לפני המחנה. אותו בן-נביא שומע את קול ה' קורא לו:

שמיעה זו מתאפשרת כשברור כשמש, בוודאות עליונה, שיש הכרח בשליחות כי המצב הקיים איננו נסבל כי הוא הוויית חטא, מנוגד לרצון ה' וכורח הוא לתקנו; גם הנכונות האישית מפעפעת באיש, הוא דרוך ונסער, אין לו אפשרות עוד לשתוק ולמעול בתפקידו […] ואז עולה תשובתו: 'הנני, שלחני' והוא קם ומתייצב. (נקודה, טבת תשמ"ו, עמ' 29)

לאותו יחיד מצפה גם משה פייגלין – הוא ה"'יהושע בן נון' של הדור הזה" שמוזכר במאמרו. במאמר זה, שמונה פחות משש-מאות מילה, משתמש פייגלין בשורש י.ע.ד לא פחות משש פעמים. ההשפעה של הגותם של שב"ד ועציון ברורה: היעוד הוא שקורא לנו לפעול, והוא גם שמצדיק פעולה יחידאית שכזו ללא התחשבות ברצון העם. נהפוך הוא: רצונו השפוף של העם הוא שמחייב פעולה מהפכנית שתפקח בבת אחת את עיניו ותחדיר בליבו את יראת ה'. המאמר של פייגלין משמש אם כן כקריאה לאותו יחיד המוכן לומר "הנני, שלחני" ומוכן גם לבצע את שליחותו המהפכנית.

עם הנצח מפחד מדרך ארוכה

שלמה פישר מנתח בצורה מאלפת את ההבדלים הגדולים בין הפרוגרמה המשיחית-ניטשיאנית הזו לבין המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית: ראשית, בעוד זו האחרונה מקבלת, לפחות באופן זמני, את מצבה הנוכחי של מדינת ישראל מבחינת צורת השלטון והלגיטימציה של מוסדותיו, הראשונה רואה באלה כפירה ושיקוץ, ועושה להחלפתם. שנית ובהמשך לכך, בעוד האחרונה פעולת לשינוי התודעה של העם היושב בציון כאמצעי להתקדמות לקראת הגברת אופייה האמוני של המדינה, הראשונה מציעה להגביר את אופיה האמוני של המדינה על ידי הפיכה פוליטית או פעולה מהפכנית, שיולידו, מתוך התדהמה שתבוא בעקבותיהם, את השינוי הנדרש בתודעתו של העם.

שלישית, בעוד עבור האחרונה הסמכות לשינוי נמצאת ברצונו העמוק של "כלל ישראל", ועל כן יש להמתין עד שתוכשר העת, הרי שעבור הראשונה הסמכות לשינוי נמצאת אצל היחיד שהגיע לנבואה, והעת תגיע לכשרותה דווקא בעקבות פעולתו, שאינה נדרשת על ידי העם. "יסוד ההתקדשות בשליחות שציינו לעיל – הוא גם יסוד הסמכות" כותב עציון (שם). ורביעית, בעוד שאצל המשיחיות הקוקיסטית הקלאסית האל הוא זה שמכוון את מהלך ההיסטוריה, בהדרגה, מלמעלה למטה, הרי שעבור יהודה עציון האדם הוא זה שקובע את מהלכה של ההיסטוריה (אמנם מתוך מענה לקריאה האלוהית) וביכולתו לשנות סדרי עולם – מלמטה למעלה.

משיחיות מהסוג המהפכני הזה, כפי שמציין פישר, אנו מוצאים כיום לא רק אצל תלמידי יהודה עציון, אלא גם בקרב תלמידי הרב יצחק גינזבורג. המשותף לקבוצות אלה הוא ההסתמכות על הקול הפנימי, הנחשב אותנטי ונבואי, של הפרט, והתעלמות מרצונו הכללי של העם היושב בציון. פישר מדגיש שלא מדובר, על כן, בפונדמנטליזם שיוצא כנגד המודרנה, משום שהפנייה למעמקי הנפש, התפיסה שהקשר עם האל הוא אישי בעיקרו ונטילת הסמכות הדתית על ידי האינדיבידואל הם ממאפייניו המובהקים של העידן המודרני. האוונגרד המהפכני שיוצא להגשים את מלכות השמיים על פני הארץ גם הוא רעיון מודרני להפליא, והיה אפשר לטעום מעסיס פירותיו לא רק במהפכה הצרפתית אלא גם בזו הבולשביקית.

דרך ארוכה, אם כן, עברנו מאז השמרנות ההלכתית והפוליטית של 'גוש אמונים'. השבר האמוני שהביאה איתה ההתנתקות מהווה דשן המיטיב בצורה חסרת תקדים עם צמיחתה של התפיסה השב"דית-עציונית-גינזבורגית, שניזונה היטב גם מהחיכוכים הנוכחיים בנוגע לפינויים הממשמשים ובאים. האכזבה מחוסר התלהבותו של רוב העם ממפעל ההתישבות עושה גם היא את שלה, ונראה שלפחות לחלק מבניו של עם הנצח נמאס לא לפחד מדרך ארוכה. כאמור לעיל, תפיסתו המשיחית-מהפכנית היא שהביאה את יהודה עציון לשמוע את קריאתו של האל בתוכו ולנסות להשמיד את כיפת הסלע. משה פייגלין עדיין ממתין ליהושע בן נון של הדור הזה, ונותר רק לחכות ולראות מה יצווה על בן-נביא חלוצי זה קולו הפנימי, האלוהי.

פרסום של פייגלין לקראת הפריימריס על ראשות הליכוד

נספח: הרב לבנון מחפש סכין חדה שתביא לשינוי בהנהגת המדינה

בגליון יום שישי (pdf) של עלון מעייני הישועה כתב הרב אליקים לבנון את הדברים הבאים:

יש זמנים בחיי האומה, גם כאשר היא בארצה, בה מתחייבים שינויים, לא בדרך של עליה מתונה, אלא בזינוק, עם שינוי דרסטי. נראה שבימים אלה הננו זקוקים לאותה "סכינא חריפא" אשר באחת תביא לשינוי כביר בהנהגת עם ישראל בארצו.

כבר לפני שנתיים קבע הרב לבנון ש"רבנים יכולים לפרוץ את מסגרות הדמוקרטיה", ונראה שכעת הוא היה רוצה לא רק פריצה, אלא את סופה המוחלט של הדמוקרטיה, אותה יחתכו ב"סכין חדה". לבנון, שלמד שנים בישיבת מרכז הרב, מייצג היטב את המעבר מהממלכתיות הישנה והפרגמטית של 'מרכז' למשיחיות חסרת-הסבלנות שתסכולי ההווה מייצרים אצל מאמינים חסרי-בגרות. לתשומת לב המחלקה היהודית בשב"כ.

סתם

המאמר (ללא הנספח) פורסם במוסף 'שבת של מקור ראשון ביום שישי, 29.6.12. על יחסו המשועמם של פייגלין להלכה ראו כאן. למתעניינים, הנה מאמר של שלמה פישר (pdf) שפורסם באקדמות ושנוגע בחלק מהנושאים לעיל.

מלחמת ימי העיון בתנ"ך (בקרוב הסרט)

מכללת הרצוג שבגוש עציון מקיימת כבר יותר מעשרים שנה ימי עיון מוצלחים ומצליחים מאוד על התנ"ך. עד כדי כך זוכה האירוע השנתי לעניין, חיבה ותהודה, שישיבות "הקו", המציגות אורתודוקסיה פונדמנטליסטית-חרד"לית יותר, התקנאו להן והחליטו להרים ימי עיון מתחרים. אבל לא שכפול פשוט של הרעיון יש כאן – לא, לא אנשים כרבני הקו יעתיקו רעיון סתם כך – אלא ניסיון לתקנו ולהעלות את ניצוצותיו הנפולים. כי זאת יש לדעת: אנשי הקו רואים בחומרה רבה את הגישה ללימוד התנ"ך שרווחת במכללת הרצוג, עד כדי כך שהרב אבינר מכנה את ההולכים בדרך זו "חכמים בעיניהם", דהיינו, לא חכמים.

כל כך למה? ובכן, על פי הרב אבינר ועמיתיו לקו זאת משום שבמכללת הרצוג ימי העיון מתייחסים למקרא, כמו שאומרים, "בגובה העיניים", דהיינו הם נאמנים יותר לפשט הכתוב, תופסים את הדמויות התנ"כיות בצורה ריאלית יותר, כבני אדם (גם אם גדולים ומיוחדים), ומשתמשים בחקירתם במתודות פרשניות שאינן מוגבלות לאלו של הפרשנים הקלאסיים, אלא יכולות גם לשאול תובנות ושיטות מהמחקר האקדמי, ר"ל.

הפולמוס הזה הוא ישן אבל מעניין מאוד, וכאן ניתן למצוא התייחסויות שונות סביבו. אני לא רוצה להיכנס במסגרת זו לעובי הקורה, ואנסה רק לבאר בתמצות את עיקרי הויכוח. יחד עם זאת, מפני שפניו רבות ורבדיו רבי-פנים, אפרש את הסוגיה על פי ארבע מדרגות הפרשנות הידועות, כלומר על פי הפשט, הרמז, הדרש והסוד.

–> ובכן, לכאורה, ברמת הפשט, השאלה המרכזית היא האם סיפורי המקרא מספרים לנו על דמויות שבאופן מפורש "אינם בני אדם כמונו", כפי שקובע הרב אבינר, או מתארים לנו שאבות האומה "רק בני אנוש המה", כפי שטוען הרב יואל בן נון. השאלה אפוא היא האם דיברה תורה על בני אדם, או רק בלשון בני אדם, אבל סיפרה לנו למעשה על בני אלים?

–> ברמת הרמז, השאלה מתייחסת לאופן שבו מותר לנו לפרש את המקרא. האם עלינו לסמוך רק על שלשלת המסירה של הפרשנים הקלאסיים, עליהם אין לנו, חגבים בפני ענקים שכמונו, מה להוסיף דבר? והאם עלינו, אם כבר נכנסה בנו במקרה רוח יצירתית מסויימת, לדון בכתוב אך ורק בכלים הפרשניים שהם הנחילו לנו? או, מצד שני, האם מותר לנו להשתמש גם בידע שצברנו במחקר הנוכחי, דהיינו להשוות את מה שכתוב בפרק שבו אנחנו עוסקים לממצאי הארכיאולוגיה, הפילולוגיה, מדע הדתות, כמו גם למה שכתוב בספרות החיצונית, במגילות קומראן, בתורתם של השומרונים (וכו' וכו')?

–> ברמת הדרש, השאלה קשורה למעמדו של המקרא. האם מדובר בספר קודש הכתוב כטקסט אזוטרי, מסתורי וחידתי, המתאר מציאות שלא מהעולם הזה, ואשר בכל כל אות ואות בו קשורים תילי תילים של משמעויות נסתרות, משמעותיות אשר אין השכל המוגבל שלנו מסוגל לעולם לרדת למעמקיהם הנפלאים; או האם מדובר בספר חינוכי, הבא לכונן תרבות על ידי כך שילמד אותנו ערכים וירביץ בנו תורה, וזאת על ידי שילוב של התגלות אלוהית, היסטוריה ודברי תוכחה?

–> ואילו ברמת הסוד, ברובד העמוק ביותר של הדברים, השאלה בעצם קשורה לצורה שבה אנחנו מתייחסים לעולם הזה, כאן ועכשיו. האם מדובר בעולם נפול, חלקי, מזוייף, אשלייתי? האם מדובר בצל חיוור של העולם האלוהי, אותו עולם שהיה בימי האבות ובימי דוד המלך, ושאליו אנחנו מתגעגעים, אותו עולם שיבוא בימות המשיח ושאליו אנחנו מצפים? או האם העולם כפי שהוא כעת לא רק פועל על פי אותם חוקים, פחות או יותר, כמו זה של האבות והמלכים והנביאים, אלא שהוא גם לא פחות טוב, ולא פחות חביב בעיני ה'. כלומר, האם העולם כפי שהוא כרגע אמיתי מספיק כדי שנוכל להתייחס אליו ברצינות, ולא לחיות את חיינו בגעגועים וציפייה לעולמות אחרים?

artist: Zachary Ford - press for ling to artist's site

אברהם או ספיידרמן

יש לציין שאת שתי הגישות האלה ניתן למצוא בקלות בנהר הרחב של מסורת ישראל, והן מלוות את ההגות היהודית כבר מימי חז"ל. הסיבה שיש כרגע פולמוס ביניהן הן רבות, ומרכזית בהן היא הצורך של הזרם האורתודוקסי להכריע מהו יחסו לעולם המודרני. שכן, כאמור, רק ברמת הפשט מתחולל הויכוח הזה לגבי צורת הלימוד של התנ"ך. בעומק הדברים מדובר בגרסה נוספת של המופע הפופולרי 'לא רציונלי ולא במקרה'. או לחילופין 'לא רציונלי וכן במקרה' – טוב, על זה הויכוח.

העניין הוא כזה: רוב חלקי ההלכה המעשיים והאמוניים משתלבים בסך הכל בסדר עם אורח החיים המודרני. כלומר, חלק מהמצוות אולי מעיקות, חלק מהאמונות קצת מוזרות, אבל לא אלו ולא אלו דורשות מבני אדם אינטליגנטים ומצפוניים להתכחש לעצמם, לרמות את עצמם. אולם פה ושם יש תקלים מעצבנים שכאלה, היכן שאיזה עיקר אמונה (נאמר, תורה קומפלט מן השמיים) לא מסתדר עם ממצאי המחקר, או היכן שאיזו מצווה (נאמר, איסור יחסי מין הומולסבים) לא מסתדרת עם המצפון.

והשאלה היא מה עושים במקרים כאלה. האם מבכרים את הרציונליות המודרנית על פני האמונה, או האם דוחקים את ההגיון הבריא בפניה, ונשבעים אמונים למה שאינו רציונלי. זאת שאלה גדולה, מפני שהיא כמובן משליכה על מעמדם של כתבי הקודש בחיינו, ומתוך כך על מעמדן של המצוות. ללא ספק יש דרכים מגוונות לענות עליה, אבל באופן סכמטי ניתן לומר שב'קו' הכריעו באופן מובהק ללכת עם הראש בקיר.

וזו הכרעה מחייבת. היא מחייבת, למשל, להתייחס אל הדמויות המקראיות כאילו אינן בני אדם, שהרי אילו היו הן בני אדם, כי אז היינו יכולים להבין אותן, ואם היינו יכולים להבין אותן, היינו יכולים לבקר אותן – כלומר, היינו מסוגלים לשפוט אותם על פי הסטנדרטים המוסריים שלנו, היום. אבל כמובן שדבר כזה חייב להיות בלתי אפשרי, אם אנחנו רוצים להמשיך ולהאמין שהמוסר של התורה הוא אבסולוטי ועל-זמני וזה שלנו הוא חסר-ערך ושרירותי.

יוצא שאנחנו לא יכולים לשפוט את מעשיהם של אברהם, משה או דוד. דא עקא, אם אנחנו לא יכולים לשפוט אותם, אנחנו גם לא יכולים ללמוד מהם. שכן אם לא בני אדם הם, איזו דוגמא הם יכולים להוות עבורנו? אנחנו נקלעים כאן לפרדוקס הנוצרי הידוע, בו כל אדם אמור לחקות את התנהגותו של ישו, רק ללא היתרון המסויים המתקבל מהיותו בנו של אלוהים.

ואכן, על פי הרב אבינר הגישה המבקשת לינוק מהמקרא "ערכי מוסר אנושיים והנהגות ראויות" הינה "רוח ישנה", "רפורמית", המביאה, על פיו, "פירות באושים". והוא מוסיף שגם אם רוצים להפוך את התנ"ך לרלוונטי עבור הדור הצעיר על ידי העלאת דילמות מוסריות מתוכו, זו אינה הדרך, מפני ש "אמנם התנ"ך הופך לאהוב, אך כבר אינו תנ"ך, אלא תנ"ך-לייט, קריקטורה של תנ"ך."

כלומר, על פי הרב אבינר תנ"ך שהדמויות המופיעות בו הן בני אדם הוא קריקטורה, ואילו תנ"ך שהדמויות המופיעות בו הן זן מוזר ונכחד של אנשי-על חסרי פגמים הוא לא קריקטורה, אלא כנראה מהווה את תמונת האמת המציאותית. בקרב רבני ה'קו' הופך התנ"ך אפוא לקומיקס עתיק המביא את סיפוריהם של גיבורי העל הישראלים. הרעיון כשלעצמו נשמע מבדר ביותר, אבל באופן אישי נראה לי שאחכה לסרט.

סתם

פורסם באתר אבי חי