אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי
אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי
(מתוך "אני אחיך", מאת עמיר בניון)

לאחרונה התוודענו בצורה מצערת לכך שעמיר בניון went Ariel Zilber on us, ושהכיפה על ראשו מצמצמת בצורה נעלמת כלשהי את תספוקת הדם למוחו. בניון כתב שיר שטנה המופנה אל "אחיו" השמאלנים ומאשים אותם בלא פחות מאשר בגידה בזמן מלחמה. מה שמעניין – אני בטוח שאי אפשר היה לא לשים לב – במסכת הכפשותיו של בניון הוא שהיא דביקה מאוד – היא מצופה כולה במתק שפתיים.

כי בניון, למרות שהוא כועס על אחיו הסורר, אוהב את אחיו הסורר. ובניון יודע שאחיו הסורר עמוק עמוק בפנים לא רע, אלא טוב. ובניון גם יודע שיבוא יום ואחיו הסורר יבין את משוגותיו, יראה את האור ויעשה תשובה שלמה ומלאה (כמו שעשה הוא עצמו, כמו שעשה זילבר). ולכן השיר כולו בהחלט אינו כתב גט מצד בניון לבוגדים השמאלנים, אלא יותר קריאה נואשת של מי שיודע מה טוב עבור זולתו המסכן, העיוור, ומנסה לנערו ולעוררו.

הרטוריקה הזאת, שמאשימה ומיד מחבקת, שמטנפת ומיד מנשקת, מוכרת לכל ישראלי חילוני. זו הרי אחת משתי הדרכים העיקריות בהן מדברים אליו "הדתיים". כי לפעמים החילונים הם פשוט "עגלה ריקה", כלומר בטלנים או ברברים שכל תרבותם והשכלתם נחשבות פחות מחולדה מצורעת בבית המקדש, ולפעמים הם "תינוקות שנשבו", כלומר יהודים טובים ויקרים שבעל כורחם הוסטו מדרך האמת – אך עתידים כמובן לשוב אליה.

אם מנות מהגישה הראשונה יטעמו היהודים החילונים מידיה הנדיבות של החברה החרדית, הרי שבאופצייה השנייה יבחרו בדרך כלל סרוגי הכיפה, וידוע שהראי"ה קוק שכלל את הסגנון הרטורי הזה לכדי אידיאולוגיה שלמה, בה החילונים "פורצי הגדרות" הם בכלל "חמורו של משיח" ומהווים שלב קרדינלי וחיוני בגאולה.

אפשר, למשל, לראות את התגשמות הגישות הללו ביחס של הקבוצות השונות לחוזרים בתשובה: החרדים איבדו כל תקווה באשר לחילונים, ועל כן חוזרים בתשובה תמיד יחשדו מבחינתם בזיוף, וישארו בקהילותיהם סוג ב' לנצח. לעומתם הסרוגים דווקא מצפים בכל רגע לחזרה מאסיבית בתשובה (למעשה, הם קמים כל בוקר אל תוך חוסר ההבנה המזועזע שזה לא קורה), ועל כן החוזרים לקהילותיהם מתקבלים כשווים, ואף יותר מכך (ע"ע אפי איתם).[1]

כל אחד יכול לזלזל במי שאינו דומה לו, אבל לראות בשונה פוטנציאל גאולי דורש תחכום מינימלי.[2] האופציה השנייה, על כן, היא המעניינת יותר כמובן, מה עוד שמתרחשת בה דיאלקטיקה רב-שכבתית של אהבה ושנאה: השנאה היא לחטא, והאהבה לחוטא; השנאה היא זמנית, והאהבה אמורה לכבוש אותה בבוא זמנה. אצל בניון היהודי החוטא הוא אויב שבעתיד לבוא יהיה אוהב, ובניון היודע זאת אוהבו כבר עכשיו, גם אם זה לא מונע ממנו להוכיח אותו על טעויותיו.[3]

אז מה בעצם קורה כאן? למה בניון מרגיש צורך לבטא, לצד שנאתו ליהודים השמאלנים, את אהבתו לאותם אנשים ממש? ולמה חרדים לא מרגישים את אותו הצורך? למה הרב קוק קבע ש"בני החוצפנים פורצי הדרכים והגדרים עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה" (ש"ק, ב', ל"ה), ואילו הרב שך ידע רק לקלל את אוכלי השפנים ובועלי הנידות ולהכריז שהם אינם יהודים?

ההבדל נעוץ בעקרון מחשבתי אחד: מהותנות. עבור הראי"ה ותלמידיו יהדות אינה נמדדת (ברמה החשובה ביותר) בשמירה על סט מסויים של חוקים, אלא בניצוץ אלוהי, נשמה נעלה, פוטנציאל נבואי – וואטאבר – שיהודים (ורק יהודים) זוכים לו או לה. אותו ניצוץ – שוב, לא משנה איך נקרא למהות הזאת, העיקר שמדובר במשהו פנימי ונצחי – טמון כמו חרצן של דובדבן בתוככי היהודי, ועל כן גם אם מדובר בטומי לפיד אין באמת כל בעיה אמיתית איתו: מצד אחד כבר עכשיו, גם אם קשה לראות את זה, הוא קדוש, ומצד שני ברור כי בעתיד יישר גופו הסורר קו עם מהותה של נשמתו הזכה ונזכה גם לראות בפשטות שמדובר ביהודי כשר, שלא לומר צדיק.

לסרוגים, אם כן, יש תפיסה מיתית ומהותנית של היהדות [4], בה האחרונה היא איכות נסתרת שאין עליה כל עדות לבד מהאמונם היוקדת. יהדותו של הפרט אינה התנהגות, אינה אופי, אינה מערך מוסרי, אינה אף דיספוזיציה נפשית כאמונה, זכרון או ברית, אלא מהות בלתי נראית – שעתידה ביום מן הימים להתגלות.

עבור החרדים כל זה אינו יותר מאגדת ילדים יפה. היהדות עבורם היא עניין חיצוני וברור: קיום מצוות על פי דרכם. או שאתה מקיים (הכל, עד הפרט האחרון), או שלא. לכן ברור מבחינתם שמי שלא מקיים מצוות אינו באמת יהודי. חב"ד, למשל, בתחילת ימי הושטת היד שלה כלפי החילונים (דוכני הנחת תפילין בשנות השבעים) זכתה לבוז ולעג מצד הליטאים. לשם מה לטרוח "לקרב" חוטאים אבודים? אלא שלחב"ד, כמו לסרוגים, יש מיתולוגיה בה היהדות נמדדת קודם כל על פי "חלק אלוה ממעל" שיש בקרבו של היהודי, ומבחינתם ברור שאף אחד לא אבוד.

כאשר אתה בטוח, אם כן, שבכל יהודי יש מהות פנימית, נסתרת ובלתי משתנה, שהופכת אותו ליהודי שהוא, הפתרון למצב בו אותו יהודי כופר בתורה ומצוות יהיה פשוט הכחשת החיצוניות, כלומר ביטול מעשיו או מילותיו: הוא לא באמת מתכוון. באמת הוא יהודי טוב. זהו התינוק שנשבה.[5]

ותינוק אי אפשר לשנוא. לכן גם אם הוא צווח כל הלילה ועושה פיפי במיטה, אנחנו נאהב אותו, כמו שעמיר בניון אוהב את אחיו השמאלנים. כשהם יגדלו הם יבינו. יבינו שטעו ויבינו שהוא צדק. עד אז הם יצטרכו לסבול את השטויות שלו.

—

[1] אל נקודה זו הוארו עיני מפי ידידי אהרן רוז.
[2] מורכבות זהה נמצא אצל האוונגליסטים הציונים, כלומר הנוצרים ההם שתומכים במדינת ישראל.
[3] מבחינת החילונים זה נראה כמובן קצת אחרת: האורתודוקסים כאן אוהבים אותם בכל ליבם, אלא שגירוד קל של הציפוי הסוכרני מגלה להם שה"אותם" הזה שההם אוהבים הוא בכלל לא הם, אלא צלמית כלשהי שאותם אורתודוקסים הוזים במקומם, ואילו הם עצמם נותרים לעמוד נבוכים אל מול הדימוי שמיוחס להם, אישיות משונה שכמובן זרה להם לחלוטין. מדובר למעשה בסוג של גניבת זהות קיבוצית.
[4] שמגיעה כמובן מהקבלה, אך זכתה לפופולריזציה ראשונית ב"כוזרי" של ר' יהודה הלוי.
[5] ישנו פתרון נוסף למקרים של כפירה קיצונית ומעצבנת במיוחד (נאמר, יצחק רבין), והוא בכל זאת הכחשת הפנימיות, כלומר ביטול דרגת יהודי של אותו כופר והפיכתו ל"ערב רב". אלה רק נראים כמו יהודים, אולם למעשה אינם, ולכן ברור שחסרים את אותו מטען פנימי קדוש, ובכך מוסברת התנהגותם המרתיחה.

נספח:

לאחרונה התווסף אצלי טוקבק (דווקא בבלוג הישן) תחת פוסט שעוסק ב"בני ברוך", שמדגים כיצד גם הם מתמחים באותה רטוריקה דיאלקטית. ברור: גם הם חיים בסרט מיתולוגי. שימו לב איך הכותב קופץ מדברי תוכחה לדברי כיבושין בוירטואוזיות מרשימה בתוך אותם משפטים עצמם:

אברהם היה כבר זקן מאוד, אולם לעת זקנה ראה עדנה, שכן האל הטוב קיים את הבטחתו ופתח את רחמה של אשתו. צחוק מילא את בית הזוג כאשר נולד בנם יחידם, והתינוק כאילו החזיר להם נעורים שאבדו לפני דורות. יותר מכל אהב אברהם את בנו, אולם כאשר ציווה עליו האל לתת אותו לו כקורבן לא היסס. רק אמר הנני, והלך.

היה זה מוקדם בבוקר. אברהם השכים קום, חבש את חמורו, לקח את שני נעריו עמו, ואת יצחק בנו. בעוד יצחק בוקע עצי עולה בחוץ, בתוך האוהל אמר אברהם לשרה שהאל נגלה לו וציווה עליו ללכת ולהקריב קורבן על הר המוריה. הוא ייקח גם את יצחק איתו. יצאו ארבעתם והחמור מרחק שלושה ימים, וביום השלישי נראה המקום. את הנערים השאיר ואת יצחק לקח איתו.

הלכו שניהם יחדיו, ובדרך יצחק נשא עיניו ושאל את אביו היכן השה לעולה. אתה השה לעולה אמר לו אברהם, והמשיכו השניים יחדיו. הם הגיעו אל המקום אשר אמר לו האלוהים, בנו מזבח מסלעים שמשכו על הפסגה, ערכו את העצים, ואברהם עקד את בנו. הוא השכיב אותו על המזבח, מעל העצים, והוציא את סכינו מנדנה. אברהם הניף את זרועו בת המאה מעלה וביקש להורידה מטה, לפרוץ בתנועה אחת את גרונו של בנו, לתת לדם לשטוף החוצה, לחסל את שושלתו, את זכרונו, את אהבתו. אבל אז מלאך האל קרא אליו, והאייל, וכחול אשר על שפת הים.

הציור שמעטר את ראשת הבלוג הוא של צייר בשם Cigoli, איטלקי מהמאה ה-16. שמו "הקרבת יצחק", אבל זה לא מה שהוא מתאר. יצחק לא מוקרב כאן. החוויה הדתית שמתוארת כאן (ואני משתמש במילה "חוויה" בצורה רחבה, וכולל בתוכה מילים כמו אירוע, התרחשות, דרמה, ordeal) היא לא העקדה: לא הקשירה עצמה של יצחק וגם לא העקדה במובנה המוכר יותר, לא העקדה שאנחנו מזהים כהתגברות על ההגיון והמוסר הטבעי והכניעה לצו האלוהי.

כי בדרך כלל כך נתאר את המופת העליון של העקדה: אברהם מצווה על ידי האל לוותר לא רק על כל היקר לו, לא רק על בנו יחידו אשר אהב (אשר ציפה לו לא פחות ממאה שנים), לא רק על המשך זרעו, עתידו, מורשתו וזכרונו, אלא גם על הדחף המוסרי המובן מאליו שאין פוגעים בחף מפשע, שאין רוצחים אדם, ושאב אמור לעשות הכל כדי להגן על ילדו, ובשום אופן לא להרע לו. אברהם מוותר על כל אלה מפני שהוא נכנע לצו האלוהי ומכפיף עצמו לדבר שאינו מבין, תוך שהוא יודע שאי-הבנתו זו היא פועל יוצא מהיות אותו דבר עליון ממנו בצורה אינסופית. הנשגב לחלוטין הוא גם נשגב מבינתו.

זו העקדה והיא שהפכה את אברהם (כך קירקגור) לאביר האמונה. אבל לא העקדה מתוארת בציור. החוויה הדתית שמתוארת כאן, כמו גם בתמונות רבות אחרות של העקדה, היא ההתרה מהעקדה, היא החזרה לאנושיות: המלאך עוצר את ידו של אברהם רגע לפני שהוא משסף את גרונו של יצחק. האייל כבר מציץ מאחור, שרה כבר ממתינה בבית לסיפור ולמותה, יצחק זוכה בחייו ועתיד להוליד את יעקב ואת עשו. העולם שקפא מלכת וכמעט עצר מסיבובו יכול להמשיך להגלגל ולהתקדם: העם היהודי, ועמו האמונה באל אחד, יבואו לעולם. להיסטוריה תהיה משמעות.

—

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

[…]

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מתוך "עת שערי רצון", פיוט מאת יהודה בן שמואל עבאס, המאה ה-12

—

אברהם נדהם: הוא חוזר אל העולם. למעשה הוא מאוכזב. לפני כן הוא היה מפסיד את יצחק – אבל מרוויח את אלוהים. מפסיד את מה שהוא מבין, ומרוויח את מה שנשגב מבינתו. מפסיד את היחסי ומרוויח את המוחלט. שהרי מות יצחק, כאמור, היה עבורו אכן הפניית העורף שלו אל העולם היחסי: לא יהיה לו המשך, לא זרע ולא השפעה. קשריו עם העולם ניתקים: יצחק ימות, ומיד אחריו שרה. העולם ימות עבורו אבל הוא יזכה במה שהעולם כולו מתקיים ממנו. הוא יזכה בָּקיום עצמו. ואת זה הוא מבקש. עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ חורז הפייטן.

האל המצווה על העקדה מניח לפתחו של אברהם את אתגר עצום: להיות כאלוהים. לא וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע, דברי הנחש, אלא כאלוהים שנמצא מעבר לטוב ולרע. כאלוהים שממנו ומטה המוסר, והוא אינו כפוף לשום חוק, שכן הוא מקור כל החוקים כולם, שהרי הוא עשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, דברי הנביא. כאלוהים שהוא מוחלט ואינו יחסי, נצחי ואינו זמני, אינסופי ואינו מוגבל. כאלוהים שבורא ואינו נברא. כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם.

ויש לשים לב שבעוד האל עצמו מצווה על העקדה (וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיאמֶר אֵלָיו), הרי שהציווי לוותר עליה מגיע מפי מלאך (וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם). מלאך הוא יצור נברא. הוא מוגבל. הוא קיים ברובד היחסי של המציאות. בעוד האלוהות היא כאמור מעבר לטוב ולרע (ולכן היא מסוגלת לצוות על שחיטת ילד בידי אביו), החזרה אל העולם (והעולם הוא בראש ובראשונה העולם המוסרי) מתבצעת על ידי קריאתו של העולם: היחסי מושך את אברהם מהמוחלט חזרה אל היחסי. יוצא מכך שההתרה מהעקדה היא האנטי-קליימקס הראשון בהיסטוריה והאנטי-קליימקס הגדול בהיסטוריה.

החזרה מהעליה למרומים היא הקשה מכל. וגם על זאת תן דעתך, אומר אפלטון במשל המערה שלו, אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש? כמובן שתחשכנה עיניו. האם יכול אור החוזר מחפצים שונים להשתוות לאור הבוקע ממקורו? האם יכול הסופי להשתוות לאינסופי? האם יכול האקטואל להשתוות לפוטנציאל?

המלאך פסק את פסוקו, ומיד וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו. אברהם נושא את עיניו בתקווה, אולי למרות דברי המלאך האל עצמו עדיין רוצה שהוא יקריב לו את בנו. זה הרגע שתפס צ'יגולי בציורו. כמה כאב מאוכזב נושא אברהם בעיניו. עוד רגע וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, וברור לו שהעניין גמור. לבו של אברהם נשבר – עליו לוותר על אלוהים.

—

לא: עליו לוותר על הראייה המעוותת שלו של האל, כאילו הוא בשמיים ולא בארץ, כאילו הוא במוחלט ולא ביחסי, כאילו יש מקום שהוא לא נמצא בו, כאילו כבר עכשיו העולם הוא לא הכי אלוהים שהוא יכול להיות.

החזרה לעולם קשה, אבל החזרה לעולם הכרחית. החזרה לעולם, למוסר, לזמני לא מתבצעת בגלל שאין ברירה ואי אפשר להישאר אצל האלוהים. היא לא מתבצעת מפני שהיא נכפית עלינו כמו שאפלטון מציע לכפות אותה על אלו שראו את האור למען החברה הכללית. החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך ראוי, ומפני שראוי הוא כל מה שמקרב אותנו אל האלוהות, החזרה לעולם מתבצעת מפני שכך מגיעים באמת אל האל. יוצא מכך ההתרה מהעקדה היא לא אנטי-קליימקס אלא שיא שיאו של המסע דתי שעובר הארכיטיפוס של כל אדם דתי.

כתבתי "כאלוהים שהוא המקור לעולם ולעולם לא העולם", אבל אלוהים הוא לעולם העולם, והעולם הוא אלוהים. האלוהות איננה חלילה משהו אחר מהעולם, ואיננה משהו נפרד מהעולם. בדיוק כפי שהאלוהות מכילה בתוכה את העולם – לא כעצם בחלל, אלא כעקרון אונטולוגי – האחד מכיל בתוכו את הריבוי והנצחי מכיל בתוכו את הזמני – ולהפך!

אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות, ולא רק מפני שאין שום דבר שיכול להיות מנוגד לאל, שאין לאל "הֶפֶך". אין שום סתירה בין ריבוי ושינוי לבין האלוהות מפני שאלוהות שאינה דינמית היא אבסרקציה קפואה. היא המצאה ריקה של הרציונל האנושי – היא אליל. אלוהות כזאת, לו היתה קיימת, היתה מנוגדת לכל מה שחי. אלוהות כזאת, לו הייתה קיימת, גם לא היתה בוראת עולם.

לכן המבט ההמום בעיניו של אברהם הוא הפתח לכניסה חזרה לעולם, והוא הרגע החשוב ביותר בעקדה. הוא מה שהופך את אברהם לא רק לאביר האמונה, אלא גם לאב המון גויים. הוא מה שמביא לכך שאברהם [י]היה בְּרָכָה וירבה תורה בעולם (בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ חורז הפייטן). הוא מה שמאפשר קשר אמיתי עם האל, שהוא תמיד קשר אמיתי עם העולם.

הצהרות מפורסמות על זכויות אדם באות כנראה בשלשות. שתיים כאלה עולות מיד לתודעה: זו שבהכרזת העצמאות האמריקאית שכוללת חיים, חירות ואת השאיפה לאושר, וזו מהמהפכה הצרפתית שמקדמת חופש, שוויון ואחווה. שתי השלשות הללו הן תוצר מובהק של רוח הנאורות, ובהקשר זה הכוונה היא להעדפת ציוויי המחשבה הרציונלית על אלו של המסורת הדתית. לכן דאג תומס ג'פרסון להדגיש שאותן זכויות הן "מובנות מתוך עצמן", כלומר מתוך החשיבה הצלולה עליהן.

הצהרת זכויות משולשת המפורסמת מעט פחות ניתן למצוא במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה נכתב כי "מדינת ישראל […] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." ההבדל ברור: מקור הסמכות כאן איננו הרציונליות, אלא המסורת. מדוע?

מקימי המדינה לא היו שומרי מצוות, ומערכת היחסים שלהם עם האל היתה קרה, אם בכלל היתה. ידוע הויכוח שהתגלע בין מנסחיה באשר לאיזכור האל, והפשרה שהושגה בדמות "צור ישראל" האמביוולנטי. על כן כאשר מנסחי מגילת העצמאות נתלו בנביאים הם עשו זאת לא מתוך יראת שמיים מיוחדת, אלא כדי להדגיש את הקשר הטבעי בין העם היהודי דווקא לארץ הזאת, להראות שלא בכדי הם בונים בית לאומי בישראל, אלא משום שיש קשר עתיק בין אבותיהם הקדמונים למקום. בצורה דומה הם השתמשו באותו מוסר נביאים כדי להצדיק בפני עצמם ואבותיהם הקרובים יותר את פריקת עול המצוות על ידם, שכן הנביאים כידוע מביעים לא פעם סלידה מקיום מצוות מכאני וקוראים למוסר חברתי שלם ("כי חסד חפצתי ולא זבח").

בשנים האחרונות עוברת החברה הישראלית תהליך מעניין בו חילונים שבים ומגלים את מורשתם, וניתן לראות זאת באופנים שונים, מריבוי בתי המדרש הפלורליסטים ועד גל "המוזיקה היהודית" האופנתי. אך כאשר בסקר אחרון (של מכון "מאגר מוחות") עולה ש-46% מהתיכוניסטים לא היו נותנים זכויות אזרח לערבים אפשר להבין שמשהו עמוק מאוד השתנה בגישה אל הזהות היהודית. בעוד מקימי המדינה היו ציונים, והשתמשו בדת כדי להצדיק את הפרוייקט הלאומי שלהם, הפנייה לדת על ידי החברה הישראלית היום היא הפוכה: זניחת המאמץ לכונן חברה אזרחית לטובת ההתבצרות בזהות האתנית.

האימוץ המחודש של הדת נעשה הפעם לא ככלי חילוני לעיצוב זהות לאומית, אלא כנראטיב אטביסטי שיוצר אתנוצנטריות ושנאת זרים. כאן היהדות מחליפה את הציונות כאתוס מכונן ועל כן לא המדינה כמרחב ליברלי, אלא הדת כזהות שבטית נמצאת במוקד האקלים התרבותי הישראלי. ה"דמוקרטית" שבצירוף הידוע המשויך למדינת ישראל נדחקת לטובת ה"יהודית", ואין צורך לומר שבכך החברה היהודית בארץ ישראל דווקא מתרחקת מאותו מוסר נביאים שמצווה על חירות, צדק ושלום.

מסורת היא כלי חשוב בבנייה של זהות אישית וקהילתית, ואין להתפלא שדווקא "במאה העשרים ואחת" חוזרים אנשים להתנחם – או לשאוב ערכים – מהמורשת הדתית שלהם. הדת היהודית היא רבת קולות ופנים, ובמקביל ל"שפוך חמתך על הגויים" יש בה גם ציווי מפורש לאהוב את הגר. לקראת יום העצמאות ה-62 של ישראל, אם ברצוננו לבסס מדינה שהיא אכן דמוקרטית, כדאי שנדע לפנות אל אותם חלקים ביהדות אליהם פנו מקימי המדינה. רק כך מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

[פורסם אתמול במדור הדעות של אתר "הארץ". ביום שני הבא בערב אשתתף במפגש פתוח של עמותת תובנה בתל-אביב, ואדבר עם הרב אלחנן ניר על רוחניות וזהות לאומית. פרטים כאן]

בניגוד לניאו-אדוויטה שפושה בכל מקום אשר בו ניו-אייג'יסטים הצמאים לשמוע שאין מה לעשות והכל כבר מושלם, האדוויטה-ודאנטה המסורתית מציעה אתגר רוחני קצת יותר מתוחכם, ושמא נאמר: רציני. לא שאין כל ערך בשמיעת האמת הגדולה על ש"הכל אחד", יש ויש. אלא שהבעיה עם הצהרה חגיגית זו היא שהיא אמנם אמת, אבל בהחלט לא כל האמת. כי כרגיל אנחנו חיים בעולם של ריבוי, ועצם הלחישה הדרמטית באוזננו ש"בעצם" המציאות היא אחרת לא ממש משנה לנו (ומשמש אם כבר כלגיטימציה רוחנית לבטלנות). כפי שכתבתי פעם במאמר שמנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל גישה, כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

מה מציעה אם כן האדוויטה המסורתית? בראש ובראשונה מסורת ותיקה של לימוד טקסטים. לפני יותר מעשור פרסם אנדרו כהן (שהסתבך לאחרונה, ולדעתי בדין) ראיון מצויין עם סוואמי דיאננדה סרסוואטי, אולי המורה המוכר הגדול ביותר לאדוויטה מסורתית בימינו. המעניין בראיון הזה הוא שסרסוואטי מזלזל בכל הגישה החוויתית להארה, על פיה הבנת מהות הקיום וסוד האושר תלויה בחוויה טראנספורמטיבית שנעבור, כלומר ברגע אחד בו ייכנס אור גדול וישטוף את הכרתנו מאשליותיה בנות שנות אלפיים. הנה ציטוט מאנדרו ששואל על כך ומסרסוואטי שמשיב (וסליחה שאין לי זמן לתרגמו, ומי שיכול באמת מומלץ לקרוא את כל הראיון):

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, "Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it."

SD: Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.

כלומר מה שהאדוויטה המסורתית מנסה לעשות הוא לתווך חוויה על ידי הסבר מסורתי שהיא מעניקה לכתבים המסורתיים. כאן הגישה היא לא להסיר כל תוכן ידע אחר כדי שכל התניותיה של הכרת התלמיד יבוטלו ואור האינסוף האחדותי יפרוץ ערום כביום היוולדו, אלא להוסיף תוכן ידע, שנחשב כמובן כמגלם את האמת לאמיתה, ושאמור בכך לשנות את התניות הכרתו של התלמיד, ולפתוח אותו אל אותו אינסוף אחדותי.

—

אתמול שמעתי בתל-אביב את בודהסוורופה צ'ייטניה. אין מה להתרשם מהשם ולהפליג למחוזות נכר, מדובר בישראלי. אבל יש להתרשם מכך שהנ"ל למד במשך כמה שנים אצל אותו דיאננדה סרסוואטי, והביא את תורתו הנה. המפגש התרחש בבית-אריאלה, והיה נעים ומעניין. בודה (כך הוא נקרא בקיצור, הסתבר) הסביר שבעוד שכל חיינו אנחנו עסוקים במרדף אחרי אירגון החוויות שלנו כדי שנוכל להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים טוב, אנחנו אף פעם לא תוהים על קנקנן של אותן חוויות, וחשוב מכך: על קנקנו של החווה עצמו. ומסתבר שאותו חווה הוא האחד, המקור, האלוהות (או איך שלא נקרא לזה, הוא הוסיף באגביות אופיינית לרוחניים מקצועיים), ולכן את כל מה שהוא צריך כבר יש לו, ואין צורך לבלות את ימינו ברדיפה בלתי פוסקת אחרי שטויות.

ועוד אמר בודה שאנחנו רואים את העולם דרך העבר שלנו, ושיש לנו צורך "לפתוח את העיניים" ולראות אותו כהוויתו. ואיך אפשר לפתוח את העיניים? על ידי לימוד אותה שיטה, דהיינו האדוויטה ודאנטה, שתתווך לנו חוויה נקייה של מציאות, וזאת משום שהיא נשענת על מקורות שאף אחד לא המציא, אלא שמבטאים פשוט וקל אמת נצחית שלא קשורה לשום מסורת או דת.

זה מה אמר בודה, ואומר מיד שאני חותם על כל מילה מדבריו שקשורה למצבנו האנושי. את אותן מילים אפשר אכן לשמוע מפי כמעט כל בודהיסט, או אף מורה רוחני מזרחי אקראי דוגמת קרישנמורטי, והן, לפחות לדעתי, right on the money. אני כמובן לא חושב שהודות, האופנישאדות, ופרשנותו של שנקרה עליהן (אלו המקורות שמכוון אליהן בודה) נמצאים איכשהו מעבר לכל מסורת או זמן. זה מגוחך. מה שעוד מגוחך היתה הודאות התהומית שמתוכה דיבר, כאילו הוא כרגע ירד מהר סיני ובידיו האמת המוחלטת. לא נורא, לבד מזה הוא דיבר באמת יפה, ומדובר בבחור כריזמטי ופיקח שלא אתפלא אם עוד נכונו לו גדולות ונצורות בשדה הגורויאדה המקומי (ויש לעקוב ולראות אם ריבוי חסידים לא יגרום לריבוי שחיתות, כפי שקורה לרוב).

אבל שוב: מה שמעניין אצלו הוא לא הכריזמה או הדיווח על המצב האנושי. כאלה שמענו וראינו לרוב. מה שמעניין הוא השיטה המסורתית (אבל חדשנית למערביים) שבאמצעותה הוא מציע לשחרר את תודעותינו השבויות בתוך עצמן. הייתי צריך קצת ללחוץ עליו בסוף כדי שיאמר את זה בפירוש, אבל אכן, לא מדיטציה ולא תפילה, לא פראניאמה ובטח לא סאטסאנג נותן לנו בודה כדי לתקן את השכל, אלא טקסטים עתיקים ופרשנותם המסורתית. קריאה מסויימת של כתבי הקודש ההם, תוך הנחייה מסויימת של המורה המוכשר לכך, אמורות לפתוח את התלמיד לראייה ישירה של האמת.

כאמור, בניגוד לרוב השיטות המגיעות מהמזרח למערב, כאן לא מדובר בהשלת כל ידע כדי להגיע למצב בראשיתי, בתולי של ההכרה שנחשב אמיתי יותר, אלא הוספת ידע (שנחשב אמת אבסולוטית) כדי לתכנת מחדש את ההכרה למען תראה את המציאות לאשורה. שיטה כזו היא ראשית מעניינת מבחינה מעשית. הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה. אבל מעבר לכך, היא דורשת אמון רב במורה ובשיטתו, ולמעשה קפיצת אמונה מסויימת, דהיינו הנכונות והיכולת לסמוך על כך שאותן ודות, אופנישאדות ופרשנותן השנקרית מחזיקות בקרבן את האמת לאמיתה. אישית מעולם לא הייתי טוב בקפיצות אמונה, ואני חושב שחלקים גדולים מהמחפשים הרוחניים היום בהחלט מבקשים משהו שאינו אמונה, אבל חלקים לא מבוטלים בהחלט מוכנים להאמין, וראו חסידי ברסלב (הפופולריים בקרב "מתחזקים") המעלים את האמונה על נס. בכל אופן, אני שמח על הגעתה של אדוויטה מסורתית לארץ (הנה האתר שלהם) – מדובר בתרומה נאה לשדה הרוחְניות המקומי.

אקדמות לדעתי ממלא צורך חשוב בשדה המחקר והחשיבה הנוכחי בישראל, וזאת בכך שהוא משמש כבמה להעלאת רעיונות ותזות שמתבוננות יותר לעתיד מאשר לעבר. כוונתי היא לכך שכתב-העת לא מצמצם עצמו, כמו רוב כתבי העת האקדמיים כיום, לניתוחים פילולוגיים על טקסטים ולמחקרים המנסים להוכיח מי-השפיע-על-מי. כבר אמרו את זה לפני כמובן: חלק מבעיית דלדול התלמידים במדעי הרוח בזמננו היא ללא ספק בגלל שהם פשוט לא מעניינים. אז נכון שאל זמנן של התורות המטאפיזיות מסבירות-הכל של המאה ה-18 כנראה לא נחזור, אבל ההצטמצמות הפוזיטיביסטית שמאפיינת את המחקר במדעי הרוח היום חייבת להיות חלק מהסיפור, ולא כולו, אם יהיה עתיד לפילוסופיה. אקדמות מאפשר מרחב חקירה וחשיבה גדול. הוא מוותר בשביל זה על צמצום התמחותי ועל יוקרה אקדמית. אבל גם אני מוותר על אלו, כך שזה מסתדר בדיוק.

טוב, אז התפרסם לי מאמר באקדמות. הנה הגליון שיצא זה עתה:

כותרת המאמר שלי הוא בדרכי נועם: הניו-אייג' כהטמעה של אתוס נבואי-נוצרי ביהדות בת זמננו. אני מדבר בו על ההבדל העקרוני בתפיסת המרחב בו מתקיימת מערכת היחסים עם האל בין היהדות הרבנית לנצרות החל מפאולוס. בעוד היהדות הרבנית, בהשען על תפיסת האדם שלה כגוף וגם נשמה, ראתה בביצוע פעולות בגוף ובפה את כינון ומימוש הקשר עם האל, הנצרות הפאולינית, מתוך כך שראתה את האדם כנשמה בתוך גוף, תפסה את מוקד הקשר עם האל במחשבה וברגש. במאמר אני עוקב אחרי התפתחות הגישה הנוצרית עד לתוצאתה הכמעט מתבקשת, היא רוחניות הניו-אייג', שמתוך הגישה הנוצרית המתבוננת פנימה מוותרת לבסוף אפילו על הנצרות עצמה, כלומר על ישו ודבריו, על הכנסייה וחוקיה. היהדות שנפתחת בעת הזו לניו-אייג' למעשה מפנימה גישה זו, שעבורה היא אתגר לא פחות גדול, ואף מסוכן, לעיכול. אולם בכך למעשה היהדות בסך הכל  מאמצת מחדש את האתוס של נביאי המקרא, שתמיד התעקשו שהכוונה והמוסר הם העיקר. הנצרות היא שניכסה את האתוס הנבואי במשך אלפיים השנה האחרונות, כאשר מנגד היהדות הרבנית התרכזה בקיום דקדקני של מצוות. על כל זאת ועוד…

רציתי לאמבד את המאמר כאן, אבל משום מה הוורדפרס לא מוכן לקבל אותו, אז הנה לינק, שם אפשר לקרוא או להוריד אותו.

בדרכי נועם