ספר

הערה על תפיסת האדם והמוסר ב'קיצור תולדות האנושות' מאת יובל נח הררי

על פי המקובל המתוק, על פי המקובל המר, על פי המקובל החם, על פי המקובל הקר, על פי המקובל הצבע, אך על פי האמת – אטומים וריק. – סקסטוס אמפיריקוס, נגד אנשי המדע, סוף המאה השניה*

קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי חרג מזמן מתחומי ה"ספר" והפך לתופעה תרבותית. אין צורך להלאות אתכם, קוראים יקרים, במספרי המכירות או במניין השבועות בראש טבלת רבי המכר. אם אני לא טועה, הספר הוא אחד המצליחים בישראל בשנים האחרונות בכל קנה מידה, ודאי בסוגת ספרי העיון. את העותק שלי, אגב, קיבלתי ממש סמוך ליציאתו לאור, מאחד מקוראי הבלוג שהתעורר בו רצון לתת לי מתנה (כן, זה קורה מדי פעם, ובהזדמנות זו אודה לו שוב. ואם קופצת עליכם רוח טובה שכזו, ראו משמאל למטה, כפתור התרומות), אם כי לא קראתי אותו עד לפני כחודש, בעיקר מפאת העבודה המאומצת על הדוקטורט. מי שעורר אותי מתרדמתי הדוגמטית לאחרונה היה הרב חיים נבון, שקרא וביקר את הספר קצרות בעמוד הפייסבוק שלו. שמתי מיד בצד את הספר החדש של רוברט בלה על האבולוציה של הדת (חבל"ז), ושקעתי בספרו של הררי.

הספר מעניין וכתוב היטב, אולם אין לי כל כוונה לסכם אותו או אף להתייחס לרובו. כאן אני רוצה אך ורק להעיר הערה קטנה, לצערי באמת בקצרנות, המתייחסת לתפיסת העולם העומדת בבסיס הספר, תפיסה שמנחה את הררי בכתיבתו. מדובר, כפי שברור לכל מי שקרא את הספר, במטריאליזם רדוקציוניסטי, בו אין אמת מלבד תאים ואורגניזמים, ומדע הביולוגיה הוא נביאם. במילים אחרות, הררי תופס את העולם אך ורק מבעד לעדשה הביולוגית. כל מה שמורכב יותר מחייו של האורגניזם הביולוגי וסביבתו, או מתוחכם יותר מקשריו האינסטינקטיבים עם בני מינו ובני מינים אחרים, מהווה עבור הררי תופעת לוואי (epiphenomenon) שממשותו מפוקפקת במקרה הטוב, נלעגת במקרה הקצת פחות טוב.**

הנה ציטוט מהספר שמדגים היטב את עמדתו:

לפי מדע הביולוגיה, בני אדם לא "נבראו" אלא התפתחו בתהליך אבולוציוני. […] אין דבר כזה "זכויות" בטבע. יש רק תכונות. […] ומהן התכונות שהתפתחו בתהליך האבולוציוני? בין התכונות שיש לבני אדם ולבעלי חיים אחרים בהחלט אפשר למנות את התוכנה "חיים". אבל "חירות"? אין בשפה הביולוגית מילה כזו. כמו "שוויון", כמו "זכויות" וכמו "חברות בערבון מוגבל", גם "חירות" היא מושג שבני אדם המציאו וקיים אך ורק בשפתם ובדמיונם של בני האדם. מנקודת מבט ביולוגית, אין הרבה משמעות לאמירה שאדם החי תחת שלטון דמוקרטי הוא "חופשי" ושאדם החי תחת שלטון רודני "אינו חופשי". ומה לגבי "אושר"? […] רוב המחקרים על בעלי חיים מכירים רק בקיומן של הנאות, שניתנות להגדרה ומדידה בצורה אובייקטיבית. (עמ' 116)

כשקראתי דברים אלה לראשונה הנחתי את הספר וכתבתי את הפסקאות הבאות:

טעות מרה עושה הררי כאשר הוא משתמש בשפה הביולוגית כדי לתאר את המציאות. השפה האמיתית שעל פיה פועל העולם היא כמובן השפה הכימית. ובשפה הכימית אין כלל "בני אדם". "בני אדם", כמו "תהליך אבולוציוני", כמו "ביולוגיה" וכמו "חיים", הם מושגים שבעלי חיים לוקחים ברצינות ושקיימים רק בשפתם, בדמיונם ובאינסטינקטים שלהם. למעשה העולם כולו אינו אלא תרכובות כימיות, כלומר מולקולות שונות שמצטרפות אל אחרות תוך שחרור אנרגיה, ולהפך.

המניע של הררי ברור: לתת לנו נחמה מסויימת בכך שיש לנו "חיים" ושאנחנו משתתפים באיזה "תהליך אבולוציוני" כולל כל. למעשה, אין כלל "אנחנו". יש רק זיליוני מולקולות שמתקשקשות אחת עם השנייה וזו עם זו עם זו עם זו. בסופו של דבר, זהו העולם האמיתי.

אלא אם כן… כמובן: השפה הכימית היא אשלייה מטופשת. למעשה, המציאות לאשורה היא פיזיקלית בלבד. הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החזק, הכוח החלש, וכוח המשיכה: אלו האמיתות היחידות שבנמצא. "מולקולות", "תרכובות", "תגובות כימיות" ואפילו "אטומים" אינם אלא תוצרים של הדמיון האנושי הפורה, שמחבר יחדיו, לכדי ישויות בדיוניות, מקטעים, לחצים וכיוונים שונים של אותם כוחות יסודיים.

המניע שלנו להאמין במולקולות הוא ברור: כך אנחנו שומרים על היצור הדמיוני שאין עבורנו חשוב ממנו: "חומר". המונח המטופש הזה, שרק קשישים דלוזיונים מסוגלים להאמין שיש לו איזושהי מציאות, מאפשר לנו להרגיש את עצמנו כממשיים, על ידי כך שהוא מבסס את האמונה שאנחנו עשויים ממשהו. אלו, כמובן, שטויות. אין כל "משהו", כי אין כלל "דברים" בעולם. כל ישות מעבר לארבע הכוחות הפיזיקליים היא דמיונית כמו חד-קרן.

התרגיל שעשיתי כאן מובן: אם רידוד התופעה האנושית לתאים ואורגניזמים הופך אותה לאמיתית יותר, רידודה למולקולות יהפוך אותה לאמיתית עוד יותר, ולכוחות פיזיקלים הכי אמיתית מכל, שהרי ההיגיון שעל פיו נוהג הררי מניח שאבני הבניין אמיתיות יותר מהבניין עצמו. אם החלקים אכן אמיתיים מהשלם, מסתבר שככל שנפרק תופעה כלשהי למרכיביה, כך "נגלה" מה היא "באמת". ממילא, מרכיביה הראשוניים ביותר של תופעה יציגו בפנינו את מהותה לאשורה.

האם אכן כך? יש קסם רב ברעיון הזה, ואפשר להתחקות אחר ראשיתו כבר בימי קדם, בפילוסופיה היוונית וההודית, עוד הרבה לפני שעין אדם צפתה באטומים לראשונה דרך מיקרוסקופ. הייתי מייחס את הנטייה הזאת לאינרציה אנליטית שיצאה משליטה, מעין גלישה של כושר הניתוח וההבדלה של המחשבה, שניכס לעצמו את חותמת האמת, ושכנע אותנו שרק שימוש אדוק ועקשן ביכולתיו המפרידות והמפרקות יביא אותנו אליה לאשורה. אפשר לקרוא לזה הכשל הרדוקציוניסטי.***

אבל למה בעצם זה לא נכון? האין אטומים אמיתיים יותר מבני אדם? האין תאים ואינסטינקטים אמיתיים יותר מזכויות אדם וחירות? אנסה לענות על השאלות האלה, קצת בעצמי וקצת בעזרת תובנותיו של דאגלס הופשטטר מספרו האחרון, I Am A Strange Loop (כתבתי עליו בעבר כאן ועוד קצת כאן). ראשית אנסה להסביר למה תופעות מורכבות אינן אמיתיות פחות מתופעות ראשוניות, וזאת בעזרת כמה טענות וכמה ניסויי מחשבה. שנית אצביע על המערך הערכי שהררי מציג, שכן בניגוד ליומרה הנייטרלית והמדעית, הוא בהחלט מקדם השקפת עולם מסויימת.

A Comparative View of the Human and Animal Frame by Benjamin Waterhouse Hawkins, 1860

ברמה האטומית אין משמעות

ובכן, ראשית, כותב הופשטטר, יש להבין שלמרות שהרמה החלקיקית אחראית במאה אחוז למה שמתרחש ברמות המורכבות יותר, היא גם בלתי-רלוונטית לחלוטין למה שקורה בהן. איך זה יכול להיות? (1) מפני שהאטומים המסויימים שיוצרים תופעה מורכבת הם חסרי חשיבות, ו(2)מפני שהיא פשוט לא מעניינת אותנו ולא משנה לנו כשאנחנו באים לבחון את ההתרחשויות. הופשטטר נותן כדוגמא שמיעה של תקליט. אם נניח את המחט על החריץ התקליט שניה מאוחר או מוקדם יותר הדבר ישנה לחלוטין את מערך המולקולות בחדר ובגופנו, אבל לא ישנה בכלל את החוויה שלנו מהמוזיקה. המוזיקה, השמיעה שלנו, אנחנו עצמנו נישאר אותו דבר מכל בחינה חשובה.

הרמות התת-אטומית, האטומית, המולקולארית, התאית – כולן חשובות, אבל הן באותה מידה הן חסרות משמעות. משמעות במובן האנושי של המילה, כלומר: הן לא משנות לנו כלום. לולא היו אטומים שהרכיבו את סטלין הוא לא היה קיים, אבל לא משנה אילו אטומים הרכיבו את סטאלין. לא משנה לנו אילו אטומים מילאו את ראשו של סטאלין, משנה שסטאלין – ולא אדם אחר – עמד בראש ברית-המועצות. ושוב: לא משנה אילו קשרים כימיים הביאו לפעולות המעיים התקינה של ישו. משנה שמעיו פעלו מספיק טוב כדי לא להפריע לו לחולל מהפכה ביהדות המאה הראשונה לספירה. ומכיוון אחר: כשאנחנו מתבוננים בתינוק, אנחנו לא בוחנים את מצבור המולקולות שמרכיבות אותו, אלא את פניו.

שימו לב, לא מדובר כאן רק עניין של נוחות תפיסה. אנחנו לא מוותרים על ניתוח הקשרים הכימיים שפעלו בתוך ישו מפני שהם רבים ומורכבים מדי, ולא מניחים לאטומים שמרכיבים את התינוק מפני שאנחנו פשוט לא מסוגלים לראות אותם, ולכן "מסתפקים" בבחינת המערכות המורכבות שהם, או אותם קשרים כימיים אצל ישו, מכוננים יחד. העניין הוא עקרוני: הכוחות הכימיים או הפיזיקלים הספציפים שמרכיבים תופעה מסויימת הם חסרי משמעות. הם פשוט לא רלוונטים עבורנו, לבד מכך שהם מאפשרים לתופעות האלה להתקיים.

עוד דוגמא: כשאומרים ש'ישראל היום' אינו עיתון אמין, האם מתכוונים לכך שמשהו לא בסדר ברמה המולקולארית שלו? האם זה מפני שהאטומים בידיעות שהוא מביא אינם תואמים לאטומים שבעולם? לא, זה מפני שהמילים והמושגים (תופעות מורכבות) בין דפיו אינם תואמים לעובדות (שוב, תופעות מורכבות) כפי שהן ידועות לנו. ועוד: לו הייתם יוצרים רובוט רוצח, מעין "טרמיניטור" שכזה, ושולחים אותו למשימת החיסול שלו, האם הייתם מתכנתים אותו לחפש מקבץ מסויים של אטומים (נאמר שהעין שלו מסוגלת לכך), או אדם מסויים? ודאי שאדם, מפני שאנחנו יודעים היטב שהאטומים בגופנו משתנים כל הזמן, אבל המכלול נותר מבחינתנו אותו ה"דבר", וזה מה שחשוב לנו, וזה מה שאמיתי עבורנו.

הופשטטר מביא דוגמא אחרת:

הסיבות לפריצתה של מלחמה מסתורית בארץ רחוקה יתחדדו ויובנו לנו אם פרשן מעמיק יקשר את מקור המלחמה לסכסוך עתיק בין מסורות דתיות שנות. מצד שני, שום בהירות לא תופק אם פיזיקאי ינסה להסביר את המלחמה בכל שיאמר שהיא פרצה הודות לטריליוני טריליוני התנגשויות משמרות-מומנטום שהתרחשו בין רסיסים ברובדי המכאניקה הקוונטית. (עמ' 179)

במילים אחרות, המציאות אינה (רק) אטומים. מה שאמיתי עבורנו, מה שממשי עבורנו, אינו מולקולות או כוחות פיזיקליים מופשטים, אלא פרצופים ומילים ואמונות. זה לא אומר שאי אפשר להבדיל בין מילים שקריות לאמיתיות, או בין מושגים חסרי תוכן לכאלה שמחזיקים תוקף וערך. אבל זה כן אומר שהמחשבה שרק אטומים או רק כוחות פיזיקליים או ביולוגיים הם "האמת" היא מגוחכת. זה פשוט לא הדרך שבה אנחנו עובדים או חושבים. זאת קפיצת אמונה לעולם שלא מוכר לנו, ושכאמור, אין לו משמעות עבורנו.

A Comparative View of the Human and Animal Frame by Benjamin Waterhouse Hawkins, 1860

ברמה האטומית אין בני אדם

ועוד כמה נקודות. כפי שכתבתי באותן שורות ראשוניות שצוטטו לעיל, ברגע שאנחנו יורדים לרמות המולקולאריות, ובוודאי התת-אטומיות, ממילא אנחנו מגלים שלא רק זכויות אדם אין, אלא גם בני אדם אין, וגם אורגניזמים קטנים יותר אין, ואפילו תאים אין. זאת מפני שכוחות הפיזיקה והכימיה לא ממש מכירים בישויות כגון "תא", "כרומוזום" ובוודאי לא "אדם". מה אם כן הערך בהצגתם כאמת הבלעדית?

אולי תאמרו: מה יש לך מאטומים? הררי מדבר על אורגניזמים! ובכן, ראשית, אם כבר רדוקציה, אז עד הסוף (ואד אבסורדום), לא? מה הסיבה שהחלטנו לעצור ברמת האורגניזם? למה "חיים" היא תכונה שיש לבני אדם, בניגוד ל"חירות", כאשר גם החיים אינם יותר מאשר מצב ביוכימי מסויים?

עכשיו, חשוב לומר שאין לי כמובן כל כוונה לקבוע שהרמה הכימית או הפיזיקלית אינה אמיתית. ודאי שהיא אמיתית. כוונתי היא לומר שהיא לא יותר אמיתית מהרמות המורכבות יותר. אלו דרכים שונות של התבוננות בעולם התופעות, ואנחנו זקוקים לכולן. הניסיון לפרק את העולם לחלקיקים ולקבוע שרק כך הוא אמיתי דומה לניסיון לקבוע שהאותיות במשפט הזה אמיתיות יותר ממילותיו.

ולכן, שנית, אם נחזור עם התובנות האלה ונבחן את הפסקאות הראשוניות אותן כתבתי לעיל, נבין מיד שאנחנולא אמורים לוותר על הביולוגיה לטובת הכימיה, או על הכימיה לטובת הפיזיקה וכו'. האם מישהו מעלה על דעתו שהפיזיקה אמיתית יותר מהכימיה? לא, כל הרמות האלה אמיתיות. הן מייצגות את המציאות ברבדים שונים. באותה מידה, גם בני אדם הם אמיתיים. באותה מידה, גם קהילות הן אמיתיות. באותה מידה, גם מדינות הן אמיתיות, וגם עמים. אפשר כמובן לרצות שלא יהיו מדינות ולא יהיו עמים, ואולי יום אחד זה יהיה המצב, אבל אין טעם לספר לעצמנו שישויות אלו אינן קימות כבר עכשיו.

ושלישית, שימו לב שיש גם קשרי גומלין בין הרמות השונות של המורכבות: תכונותיה של מולקולת מים הן שגורמות לתכונותיו של הנוזל (מה שנקרא Emergent Properties, כגון נימיות, התרחבות כמוצק וכו'). האם נאמר שהתכונות המולקולאריות הן אמיתיות, אבל התכונות של הנוזל אינן אמיתיות? שהתרחבותם של מים כמוצק היא תופעה פחות ממשית מאשר הקשר בין אטום החמצן לבין שני אטומי המימן? באותו אופן, once again, בני אדם אינם פחות אמיתיים מתאיהם, וקהילות אינן פחות אמיתיות מחבריהן. אלו תופעות שנבנות על בסיס תכונותיהם של מרכיביהם. וכן, גם "אושר" הוא משהו שממש קיים.

ומעבר לזה, רביעית, עד כמה בכלל אפשר לדבר על בני אדם אם לא מדברים, כהצעתו של הררי, גם על חירות או אושר? אילו מין יצורים אלה, שמושגים אלה אינם אמיתיים עבורם? האם הם אכן בני אדם, ועוד מפוכחים או אמיתיים יותר? אישית, אודה שקשה לי לראות אותם כאנושיים בצורה מלאה. למעשה, אלה לדעתי לא יהיו באמת בני אדם. נדמה לי שדי ברור גם לכם שאין בני אדם ללא יפה ומכוער, חשוב וטפל, אהוב ושנוא, טוב ורע. ערכים אלה לא נמצאים ברמה הביולוגית, הכימית או הפיזיקלית, הן תופעות מורכבות יותר, אבל במובן חשוב הן מרכיבות בני אדם לא פחות מאלה. בלעדיהן אי אפשר ממש לדבר על בני אדם. הן אמיתיות מאוד.

A Comparative View of the Human and Animal Frame by Benjamin Waterhouse Hawkins, 1860

ברמה האטומית אין אכזריות

וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני של רשימה זו, והוא בחינת הטוב והרע אצל הררי עצמו, כלומר המערך הערכי שלו. משום שעל אף שהוא מתעקש לרדד את הקיום האנושי לרמה הביולוגית, כמו כל אדם (שאינו פסיכופט), הוא אינו יכול שלא להחזיק במצפון מוסרי כלשהו. וטוב שכך כמובן. לא אכנס כאן לפלפולים פוסטמודרניסטים על שדות הכוח שחבויים תמיד בכל עמדה שהיא, לא כל שכן באלה שמתחזות ל"ניטרליות" ו"טבעיות". הדברים הלא כבר הפכו כמעט לברורים מאליהם. ניגש אם כך מיד לעניין.

הררי כותב כי

כל ההיררכיות האנושיות שהוזכרו לעיל – אנשים חופשיים/עבדים, לבנים/שחורים, עשירים/עניים – הן היררכיות מדומיינות […] ההיררכיות הללו קיימות אך ורק בדמיון האנושי. […] למיטב ידיעתנו, מקורן של כל ההיררכיות הללו הוא בסדר שבני אדם דמינו בעצמם.
[…]
העובדה שחלק ניכר מההיררכיות של המין האנושי חסרות בסיס לוגי או ביולוגי, ואינן אלא התקבעות של מאורעות מקריים ורעיונות שרירותיים, היא זו שמכריחה אותנו לדעת היסטוריה. אילו היתה החלוקה לשחורים ולבנים או ברהמינים ושודרות הגיונית ומעוגנת במציאות הביולוגית (נניח, אילו לברהמינים היה מוח גדול יותר מלשודרות), די היה לנו לדעת ביולוגיה ואולי סוציולוגיה. אך הדברים התגלגלו כך שאם ברצוננו להבין לעומק את נפתוליה של החברה ההודית, את הדינמיקות הגזעיות בארצות הברית, או את היחסים בין אשכנזים לספרדים בישראל, אין לנו ברירה אלא ללמוד את רצף האירועים המקרי שהפך יצירי דמיון שרירותיים למציאות אכזרית." (עמ' 140-141, 149)

על קביעות אלה אעלה שתי טענות:

1. נניח שהיינו מגלים שלברהמינים יש מוח גדול יותר מלשודרות, או שלשחורים כישרון מתמטי מולד גדול יותר מאשר ללבנים, או שלנשים חוש כיוון מפותח יותר מאשר לגברים, או שפולנים נוטים לדיכאון הרבה יותר מפרסים – האם זה היה מוביל לרישיון מצד קבוצות אלה לקחת לעצמן זכויות יתר, או להפלות עצמן לטובה על פני האחרות? הרי ודאי שגם במקרים אלה היינו יכולים לנמק למה למרות שחברי קבוצה X הם מבחינה ביולוגית חכמים יותר, אין סיבה שיעבדו פחות או יפונקו יותר מכל אדם אחר. לא? האין כך אנחנו נוהגים כבר היום עם בני האדם שביולוגית ברור שנחותים מאיתנו (למשל, בעלי תסמונת דאון). האם אנחנו סבורים שמגיע להם זכויות פחותות – למשל שיעבוד עד מותם במכרות פחם – משום עצם נחיתותם הביולוגית?

אין זאת אלא שהררי מבצע כאן את אחת מהטעויות הבסיסיות ביותר בחשיבה אתית, והיא השוואת המצוי עם הראוי, הדסקריפטיבי עם הפרסקרפטיבי. דהיינו, המחשבה שמשום שביולוגית לקבוצה מסויימת יש ייתרון, תהיה הצדקה לתעדף אותה גם מבחינה חברתית. במילים אחרות, לא העדר בסיס לוגי או ביולוגי הוא שמרוקן את ההיררכיות האלה מתוכן, אלא חוסר הרצון – הערכי בהחלט – שלנו להשלים איתן.

2. ואכן, אותו חוסר רצון ערכי עולה גם מדבריו של הררי עצמו. על פי דבריו, היררכיה שאינה מעוגנת במציאות לוגית או ביולוגית היא "אכזרית". אולם למה שיהיה משהו אכזרי בהיררכיה כזו? אם קבוצה של הומו-ספיאנס מנצלת קבוצה אחרת, מה רע בזה? כלומר, מבחינה לוגית או ביולוגית טהורה, מה לא בסדר? הרי כל זכר אלפא בלהקת יונקים לוקח לעצמו זכויות יתר, ואין כאן שום דבר שאינו טבעי. וגם אם לא טבעי, מה ללוגיקה ולביולוגיה עם התנגדות לאכזריות? אילו הררי היה כותב רק בשם אלה, גם לוֹ לא היתה כל בעיה עם היררכיות, מדומינות או לא, אכזריות או לא.

אלא שהררי לא בא בשם הלוגיקה והביולוגיה בלבד. יש לו, ברוך ה', מערך ערכי משלו. למעשה, לא קשה להבין מהספר שהוא מבקש למוטט כל מבנה תרבותי היררכי, והביולוגיה משמשת לו רק ככלי. בניגוד גמור להצהרותיו על כך שבטבע לא נולדנו שווים (עמ' 116), הרידוד לרמה הביולוגית מאפשר לו להשוות בין כל בני האדם כולם: כולנו נולדנו שונים, הוא כותב, ודווקא משום כך כולנו שווים.

הררי מנסה להראות שאנחנו שונים ביולוגית (גנטית וכו'), ואפשר בהחלט להצביע על מי שמוכשר יותר בריצה ומי שמוכשר יותר בקפיצה, אולם דווקא משום כך אי אפשר בכלל לדרג אותנו בהיררכיה אידיאולוגית. בנוסף, ולא פחות חשוב, אי אפשר לחלק אותנו לקבוצות, לעמים, לתרבויות. מבחינה ביולוגית, אנחנו לא יותר מאשר אוסף אקראי למדי של הומו-ספיאינס. מבחינה תרבותית אנחנו כמובן הרבה יותר מזה, אבל הגדרות תרבותיות שכאלה הן כבר "דמיוניות", שלא לומר "אכזריות" לדעתו של הררי.

ושלא יהיה ספק, חלקן גם אכזריות לדעתי. אלא שלי אין בעיה לומר זאת, מפני שאני מאמין שיש מוסר שאינו נגזרת של הביולוגיה. מכיוון שעושה רושם, לפחות על פי הספר (ואין לי מושג מה חושב הררי בחייו הפרטיים כמובן) שהררי אינו לוקח ברצינות תורות מוסריות שכאלה, קשה להבין איזו אכזריות הוא מוצא בניצול הדדי על ידי בנייה של היררכיות תרבותיות.

באותה מידה, אני לא מבין למה הוא מאשים, במקום אחר בספר, את בני האדם ב"אטימות" לסבלם של בעלי החיים בתעשיית הבשר (עמ' 346), ולא גוער בצ'יטה על אטימותה לסבלו של הצבי, או בחתול על אטימותו לסבלו של הדרור. כיצורים ביולוגים שצורכים בשר, למה אמור להיות לנו אכפת מסבלו של האוכל שלנו? מה אטום בכך שליצור ביולוגי מסויים לא מזיז סבלו של יצור ביולוגי אחר, שהוא אוכל?

A Comparative View of the Human and Animal Frame by Benjamin Waterhouse Hawkins, 1860

ברמה האטומית אין עומק

בחיפוש אחר אמת יש המבקשים לעלות אל מחוזות אלוהיים, אשר בהם, מעבר לטוב ולרע, הם ימצאו את האמת לאמיתה. הררי נוסע בכיוון ההפוך: הוא מבקש לחפור מתחת לטוב ולרע, ועל ידי כך להגיע אל האמת. שתי הדרכים האלה, ההעפלה לעליונים והפירוק הרדוקציוניסטי עד לתחתונים, הם תחביבים אנושיים ותיקים. שני הכיוונים מעניקים לנו לא רק מערכים אידיאולוגים ואתיים, אלא גם חוויות וריגושים אסתטיים. אסיים עם ריגוש אסתטי שכזה, עליו כתבתי בעבר, דברים הרלוונטים גם לעניינינו הנוכחי. כתבתי על העניין בקשר לאותה תערוכה ידועה שבה מציגים גופות חנוטות, 'עולמות הגוף' שמה. בזמנו, אז הלכתי לראותה, היא הוצגה במוזיאון המדעטק בחיפה:

בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרבדים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו.

סתם

—

* מצוטט בתוך: ש. שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, 1981, עמ' 141

** הררי למעשה כותב כך בפירוש: "בתחילת הספר הצגנו את ההיסטוריה כאילו היא הקומה הבאה ברצף פיסיקה-כימיה-ביולוגיה, וכאילו בני האדם כפופים לגמרי לחוקים הביולוגים השולטים בעולם החי." (עמ' 393). בהמשך הפסקה כותב הררי שכיום, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לכופף את חוקי המשחק הביולוגי, אם כי רק במובן התועלתני.

*** אחותה התאומה של הנטייה הבעייתית הזאת היא הנטייה לראות במה שקדום יותר דבר אמיתי יותר, כאילו ששורש הדבר מסביר אותו במלואו (או לחילופין, מסביר שהוא לא אמיתי). זהו הכשל הגנאולוגי, מחלה של התפיסה ההיסטורית-ליניארית של הזמן, כלומר עוד מלכודת של המחשבה בכלל, שמתקשה מאוד לתפוס דברים שלא במסגרת יחסי סיבתיות ותולדה.

מחר יתקיים כנס על השיח היהודי-הינדואי באונ' חיפה. ארצה בו. הפרטים כאן.

מיסטיקה – מקודשת וחילונית

המונח "מיסטיקה" צבר לאורך השנים מטען כל כך גדול ומגוון, עד שקשה היום להתייחס אליו בצורה עניינית. עבור רבים מיסטיקה היא פשוט כל מה שלא הגיוני, ועבור אחרים מדובר בלא יותר מאשר פלח השוק השופע שבו מני אצטגנינים מציעים לנבא לנו עתידות באמצעות קריאת קפה, קלפים או הילות. "אין מילה בשפה האנושית, אפילו לא 'סוציאליזם', שעושים בה שימוש מופקר כל כך", אמר הכומר האנגליקני וחוקר המיסטיקה וויליאם אינג', וזאת כבר ב-1899.

ממש באותה עת דיבר אינג' החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill) "מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית" וספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמטיים.

גישתם של אנדרהיל וג'יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהם השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אם כן, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על-)טבעית.

ב-1978 ערך סטיבן כץ, אז פרופסור באוניברסיטת דרמות (Dartmouth) בניו-המפשיר, כרך של מאמרים אשר החשוב שבהם, פרי עטו, ערער בצורה חריפה את הנחת המוצא הזאת. הוא מתח ביקורת חמורה על התפיסה המהותנית העומדת בבסיס העמדה של ג'יימס ואנדרהיל, וקבע שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. במילים אחרות, אין חוויה מיסטית כיסוד ראשוני ומשותף – יש רק חוויה מיסטית נוצרית, יהודית, בודהיסטית, פגאנית וכו'. מרגע זה נחלקו חוקרי התחום בין הגישה המוקדמת יותר לבין זו המאוחרת. ספר שיצא זה עתה חושף אותנו לעמדותיו של יוסף בן שלמה בעניין.

בעיה עם מיסטיקנים שפויים

בספר, על היחס בין דת ובין מיסטיקה, מתגלה יוסף בן שלמה כבן נוסף למסורת המוקדמת, אם כי לא בלי לחרוג ממנה בכמה נקודות חשובות. בן שלמה, שבשנות השישים היה תלמידו של רוברט צ'רלס זהנר, מחוקרי המיסטיקה החשובים של המאה העשרים, ממשיך את דרכו של רבו בנושא זה. זהנר פרסם ב-1957 ספר שמכותרתו, Mysticism Sacred and Profane ("מיסטיקה קדושה וחילונית"), ניתן להבין כי הוא לא סבור שכל חוויה מיסטית שווה לאחותה. ואכן, זהנר מבחין בו בין סוגים שונים של חוויה מיסטית: חוויית אחדות עם הטבע כולו; חווית אחדות הנשמה עם 'המוחלט', אבל לא עם עולם התופעות; וחוויה אחדות הנשמה עם האלוהים, בקשר של אהבת דודים.

מה שמייחד את ניתוחו של זהנר, הוא שהוא מדרג, בצורה מאוד לא אקדמית, את החוויות האלה על פי מידת האותנטיות שלהן. על פי זהנר חווית האחדות עם האל היא האמיתית מכולן. בן שלמה מחרה-מחזיק אחריו, ובספר שלפנינו חוזר בעצם על תורתו של מורו, אותו הוא מצטט בצורה נרחבת, ומוסיף כמה אבחנות משלו. בן שלמה מאשר שלדעתו יש אכן הבדל עקרוני בין מיסטיקה הקשורה לדת היסטורית לבין מיסטיקה שאינה, דהיינו מיסטיקה חילונית, ועם זאת הוא עצמו מתקשה לסרטט אותו.

הבעיה הקשה שעומדת בפני חוקרים נוצרים (או יהודים) שהם גם בעלי השקפה מטפיסית ודתית, היא כיצד להסביר את החוויות של מיסטיקאים "שפויים", המגלות את כל קווי האופי של מיסטיקה "אמיתית", מלבד תוכנה התאיסטי. (עמ' 110)

אכן בעיה, שכן יש לנו מגוון רחב של עדויות על חוויות מיסטיות שזכו להן כל מני חילונים, כלומר אזרחי המודרנה שחיו ללא זיקה דתית, שהיו אנשים חביבים ושפויים בהחלט. עדויות אלה דומות להפליא לדיווחים של מיסטיקנים דתיים בפרטים רבים – לבד מציון נוכחותו של האל. שורו למשל בעדותו של ואצלב האוול, המחזאי, המשורר ופעיל הפוליטי הצ'כי, שמספר, במכתב מהכלא בו ישב בראשית שנות השמונים, על חוויה שפקדה אותו:

ישבתי על ערמה של ברזל חלוד והתבוננתי בצמרתו של עץ אדיר שהתנשא, בשלווה מלאת כבוד, מעל ומעבר לגדרות, לתיל ולמגדלי השמירה שהפרידו ביני ובינו. בעוד אני מביט ברעד הבלתי-מורגש של עליו על רקע השמיים האינסופיים, כבשה אותי תחושה שקשה לתאר: בבת אחת נדמה היה שנסקתי מעל לכל המאפיינים של הקיום הרגעי שלי בעולם אל תוך מצב מחוץ לזמן, אשר בו כל הדברים היפים שאי פעם ראיתי קיימים בהווה-משותף מוחלט. הרגשתי תחושה של השלמה, למעשה תחושה של הסכמה עדינה עם מהלכם הבלתי-נמנע של הדברים כפי שנגלו לי כעת, ולזה היתה שותפה נחישות חסרת דאגות לעמוד אל מול פני כל מה שיבוא. פליאה עמוקה לגבי ריבונות ההוויה הפכה לתחושה מסחררת של נפילה חופשית אל תהום המסתורין שלה. […] הוצפתי בהרגשה של אושר עילאי והרמוניה עם העולם ועם עצמי, עם הרגע ההוא, עם כל הרגעים שהייתי יכול להיזכר בהם, ועם כל דבר בלתי-נראה שנמצא מאחורי העולם ושנושא משמעות. הייתי אפילו אומר שאיכשהו "הוכיתי על ידי אהבה", אבל אין לי מושג אהבה למי או למה. (מתורגם מתוך הספר Religion in Human Evolution של רוברט בלה, עמ' 6-7)

לכאורה, אין כאן דבר שנופל מתיאורים רבים של חוויות של מגע או אף איחוד מסויים עם האלוהות, לבד מזה שהאלוהות לא עולה על דעתו של האוול החילוני. עבור בן שלמה, כמו עבור מורו זהנר, ללא איזכור האל חייבת החוויה הזאת ליפול לתחום המיסטיקה החילונית, הנחותה מזו התאיסטית. בן שלמה מביא בספרו עדויות מאת מרסל פרוסט וארתור רמבו על חוויות מתונות יותר, שהוא קובע (גם כאן בעקבות מו"ר זהנר) שהן אינן מיסטיקה ממש. חבל שהוא מסתפק בתיאוריהם החלביים, ולא פונה לתיאורים כגון זה של האוול, שהיו מהווים עבורו אתגר רציני יותר.

סמים משני תודעה וחיים

בניסיונו לסדר את החוויות המיסטיות של האנושות במדרג היררכי פותח בן שלמה חשבון גם עם חוויות דתיות הנובעות משימוש בחומרים הלוצינוגנים כמסקלין ול.ס.ד.. הוא מביא כמקרה מבחן את חויותיו של אלדוס הקסלי, הסופר והוגה הדעות המפורסם, שכאשר היה תחת השפעת מסקלין העיד כי הוא סוף סוף מבין על מה מדברים כל המיסטיקאים. כאן שוב הולך בן שלמה בצעדים מדודים מאוד בעקבות זהנר, וגם הוא, כמו מורו, מגנה את ההשוואה. הוא מנתח את עדותו של האקסלי ומגיע למסקנה שהיא "שונה מבחינה פנומנולוגית מתיאורי כל המיסטיקאים את מהות חוויתם" (עמ' 91), ולכן אין לכנותה כלל "מיסטיקה".

אפשר להתווכח על ניתוחו הפנומנולוגי של בן שלמה, אולם קשה לקבל את קביעתו כי

איננו יודעים עד כמה 'המיסטיקה החילונית' בכלל, והתנסות המסקלין בפרט, משנה את חייו של המתנסה בה, ועל סמך מה סבור הקסלי ש"לעולם שוב לא יחזור להיות אותו אדם" (עמ' 93)

דא עקא, אנחנו דווקא כן יודעים שחוויות מיסטיות ללא נוכחות האל יכולות להשפיע בצורה דרמטית על חייו של אדם, ואנחנו גם יודעים שחוויות מיסטיות שמתעוררות בעקבות נטילת סמים למיניהם משפיעות לעיתים בצורה מתמשכת, וחיובית, על המתנסה בהן.

את אמיתותה של הקביעה הראשונה היה יכול בן שלמה להבין מחייהם ועדויותיהם של "מיסטיקנים חילונים" שונים שהוא עצמו מזכיר בספרו. לגבי אמיתותה של הקביעה השנייה, ניתן היה לפנות לניסוי מפורסם שנערך ב-1962 באוניברסיטת בוסטון, שבו קיבלו עשרה מתנדבים כמוסות פסילוסיבין (Psilocybin), ועשרה אחרים קיבלו פלצבו. גם חצי שנה אחרי אותו היום דיווחו המשתתפים שהיו תחת השפעת פסילוסיבין שהם נעשו "רגישים לבעיותיו של הזולת", "מגובשים יותר מבחינה אישיותית", וש"התחדדה ההערכה שלהם למשמעות שבחיים" (דברי המאמר שפורסם אז). בסוף שנות השמונים, כלומר כרבע מאה לאחר מכן, חזרו חוקרים אל אותם נבחנים, ועל פי עדויותיהם חייהם של רוב מי שנטל אז פסילוסיבין הושפעו לטובה.

יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנגד לחוויות רוחניות שמתעוררות על ידי סמים, אולם בן שלמה אינו מונה אותן, ובדברים שהוא כן מביא הוא אינו מדייק, כאמור. בכלל, נראה שהספר כתוב בשיטת "זרם התודעה", כאשר המחבר מונה דוגמאות ללא סדר ברור. הפרקים אמנם מחולקים חלוקה תמטית מובנית, אולם בן שלמה אורג את התיאוריה שלו בדבר מהותה של המיסטיקה בצורה לא שיטתית.

נכון לשנות השבעים

מספר ספרי העיון בעברית המוקדשים לחוויה הדתית הוא קטן, למעשה זעיר. ישנו התרגום של ספרו הגדול של ג'יימס, תרגום ספרו של רודולף אוטו, 'הקדושה', וספרו של בן עמי שרפשטיין, 'החוויה המיסטית' מתחילת שנות השבעים. לאחרונה יצא ספרו של רון מרגולין, 'הדת הפנימית', אם כי הוא מטפל בנושא בעיקר מזווית יהודית. כל ספר נוסף, אם כן, הריהו תרומה חשובה לתחום, בוודאי ספר מאת חוקר והוגה חשוב כבן שלמה. יחד עם זאת, ספרו של בן שלמה אינו יכול להיחשב כמחקר מספק של הנושא.

הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אינו מעודכן. למעשה, נדמה כאילו הוא נכתב בשנות השבעים. מתוך התחשבות בקורא לא אכביר מילים על החוקרים הבינלאומיים מעשרות השנים האחרונות שבן שלמה כלל אינו מתייחס אליהם, ואעמוד רק על אלו המקומיים. בן שלמה מרבה לצטט את גרשם שלום, אבל מאז שלום בכל זאת נכתבו אי אילו ספרים. בספרו אין ולו אזכור אחד לחוקרי מיסטיקה חשובים כמשה אידל, רחל אליאור, יהונתן גארב, יהודה גלמן, בועז הוס, אליוט וולפסון, רון מרגולין, חביבה פדיה ואחרים. חסרונם זועק מתוך דפי הספר, ומותיר אותו חסר.

בעיה נוספת היא, כאמור, הנטייה לשפוט לשלילה חוויות מיסטיות שאינן מתאימות לפרדיגמה המונותאיסטית. בכך כאמור הולך בן שלמה בדרכו של זהנר. נראה שלשניהם כמה תכונות משותפות, שגוררות אחריהן חסרונות משותפים. לא רק ששניהם מאמינים אדוקים במסורות דתיות מסויימות, אלא ששניהם הגיעו אליהן אחרי הפיכת לב. כ"חוזרים בתשובה" (זהנר לנצרות הקתולית, בן שלמה לציונות הדתית) הם ששים להגן על הכרעתם האמונית, דבר שמטה את מסקנותיהם המחקריות לכיוון מאוד מסויים. הבדלת מיסטיקה "קדושה" מ"חילונית" תוך העמדתן במדרוג היררכי נאה אולי לרבנים ומנהיגים רוחניים, אבל בעייתית עבור חוקרים. אפילו זה לא היה נורא אם היה נעשה מאמץ קפדני בהבאת מקורות רלוונטיים ומחקרים עדכניים כדי שהשיפוט יהיה הוגן, אבל מאמץ כזה לא נעשה. התוצאה היא ספר מחקרי שאפשר להכניס בשקט לישיבות, ועל כל אחד להחליט אם זה יתרון או חיסרון.

גם שפינוזה

יוסף בן שלמהיוסף בן שלמה, שהלך לעולמו בתשס"ז, היה מגדולי האינטלקטואלים בישראל. בחייו הוא עבר תהליך ארוך טווח של התרחקות ואז התקרבות מחודשת אל דת אבותיו. בעוד שבבגרותו התרחק משורשיו בציונות הדתית, הרי שאחרי מלחמת ששת-הימים ערך מהפך בחייו, והתקרב שוב אל הדת, ואיתה לעמדות מדיניות ימניות. הוא חבר לחלוצי 'גוש אמונים', השתתף בעלייה לסבסטיה, ובמשך שנים היה מדובריה הבולטים של תנועת ההתנחלות. מפעלו המרכזי היה ניסיון לסכם את תורתו של הראי"ה קוק, מבצע אדיר מימדים עליו עמל כשני עשורים, אולם לא השלים.

על פי מיכל לניר, מי שהתבקשה אחרי פטירתו על ידי משפחתו של בן שלמה להוציא לאור את כתביו, ומי שהביאה לדפוס את הספר הנוכחי (יחד עם אברהם שפירא), בן שלמה כתב את ספרו על המיסטיקה עד מחצית שנות התשעים, אז נדם כל מפעלו המחקרי בעטיים של הסכמי אוסלו. עבור בן שלמה התפתחות זו סימנה את קץ הציונות, וממילא הוא לא ראה טעם להמשיך לכתוב. מי שרוצה יכול לתלות בהסכמים הללו עוד תוצאה מצערת.

אולם לא הכל נשטף בצער הימים. יחד עם הספר המדובר כאן יצא לאור גם הספר האתגר של השפינוציזם, בו בן שלמה ניגש לפתח את תחום מומחיותו הגדול, תורתו של ברוך שפינוזה. שני הספרים יצאו בהוצאת כרמל, וישראל כרמל, המו"ל, ראוי לכל שבח על שלקח על עצמו את הפרוייקט החשוב הזה. מקריאה בספר על שפינוזה, נראה שהוא רציני ומעמיק יותר מזה שסקרנו לעיל. והנה, כבר בפתחו לא שוכח בן שלמה את המיסטיקה חביבתו, ומציין ש"החוויה המקורית, שממנה נובעת שיטתו של שפינוזה, אינה רחוקה מזו של מיסטיקאים נוצרים ומוסלמים בעלי מגמה פנתאיסטית, ואולי אף זהה לה." גם שפינוזה, אם כן, במיסטיקנים.

סתם

—

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. פרטי הספר: יוסף בן שלמה, על היחס בין הדת למיסטיקה, כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012, 207 עמ'

היהדות המשיחית מתמודדת עם פשרות טריטוריאליות – ראיון עם פרופ' מוטי ענברי

מוטי ענברי הוא פרופסור למחקר הדתות באוניברסיטת צפון קרולינה, ופרסם בעבר, לבד ממאמרים לכתבי עת שונים, גם את הספר פונדמנטליזם יהודי והר הבית (עברית, אנגלית), שזכה לשבחים ועיטורים. הוא מומחה לתיאולוגיה של הציונות הדתית על גווניה ופיתוחיה, ולפני כמה שבועות יצא ספרו השני, Messianic Religious Zionism Confronts Israeli Territorial Compromises בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ביקשתי ממנו להתראיין לבלוג.

ספרו החדש של ענברי הוא ספר חשוב. הוא חשוב לא רק משום תוכנו הרלוונטי, אלא משום שלמרות המשמעויות הכבדות שהנושא מחזיק, מעטים כמוהו פורסמו. גדעון ארן כתב דוקטורט מרתק על גוש אמונים ב-1987, וב-2007 הגיש שלמה פישר דוקטורט מרתק אף הוא על משיחיות ואקספרסיביים בציונות הדתית, אבל שניהם לא פורסמו. גרשם גורנברג כתב ספר על תנועת ההתנחלויות, The Accidental Empire, שעוסק בשנים הראשונות של גוש אמונים, עד עלייתו של הליכוד לשלטון. ב-2009 יצא ספר חשוב של מיכאל פייגה, Settling in the Hearts, שנוגע בתיאולוגיה, אולם שגישתו היא יותר אנתרופולוגית. ייחודו של הספר שלפנינו הוא שהוא עוסק בהרחבה בתיאולוגיה המתפתחת, לאורך השנים ועד זמננו, של רבניי הפרוייקט המדיני-חברתי-משיחי הזה, מהמשמעותיים בתולדות העם היהודי.

ככזה, וכספר שיוצא בהוצאת קיימברידג' המכובדת, אני מוכן להמר שהוא ייקרא על ידי כל ממשל עכשווי שירצה להבין טוב יותר את הכוחות העומדים בדרכו של פתרון שתי המדינות. סביר מאוד שהוא יסוכם על ידי צוותיהם של מרקל, קמרון ואובמה (או רומני) ומסקנות ממנו יונחו על שולחנותיהם. אגב, ניכר שקיימברידג' יודעים מה שיש להם ביד, ולכן תמחרו את הספר בהתאם. $100 באתר ההוצאה, ולא שקל אחד פחות. ובשבילכם? הראיון הזה חינם אין כסף.

תוכל ראשית להציג את עצמך? מה הרקע החברתי והדתי שלך, איך הגעת לנושא המחקר הזה, ואיפה אתה היום, פיזית ומחשבתית?
אני חושב שהרקע החברתי שלי הוא די טיפוסי לצבר חילוני. גדלתי בירושלים והתחנכתי בבתי ספר ממלכתיים. הורי שכירים, עובדי מדינה, שגידלו אותי על אדני החשיבה היהודית החילונית. אורח החיים האורתודוקסי, שכיום ממלא את תחומי המחקר שלי, מעולם לא עניין אותי כילד או נער. יתרה, הבית בו גדלתי היה די עויין לדת ולמסורת, בו התנהגות "להכעיס" היתה די טיפוסית לדפוסי ההתנהגות של הורי.

לאחר השירות הצבאי נרשמתי לתואר ראשון במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. מהר מאד גיליתי שהדיסציפלינה הפוליטית לא כל כך מעניינת אותי. מבן כל ענפי מדעי המדינה גיליתי עניין בחשיבה הטוטליטרית, ובהיסטוריה יהודית. משום כך החלטתי לתואר שני לשנות כיוון ונרשמתי למכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית. מלכתחילה חשבתי להתמחות בקומוניזם היהודי בארץ ובברית המועצות, אולם מאורע שהתרחש בשנת 1994 הסיט אותי מכיוון זה. אני מתכוון להתפרצות המפתיעה שהתרחשה ביהוד בביתו של הרב עוזי משולם, שהתבצר עם חסידיו במשך כחודש וחצי ודרש ועדת חקירה לחקר גורל ילדי תימן. באותה עת אני ואשתי עליזה היינו עיתונאים מתחילים בעיתון יומי, והעורכת שלחה אותנו להכין כתבה על הפרשיה. בזכות קשרים שהיו לאשתי עם אישה שהיתה מקורבת לרב, השגנו קלטות של דרשות שהרב נשא זמן קצר לפני ההתפרצות, והסתבר לנו כי מדובר בהשקפת עולם אפוקליפטית אימננטית.

באותה עת גם למדתי קורס באוניברסיטה על משיחיות יהודית מודרנית בהנחיית פרופ' יונתן פרנקל ז"ל, והחלטתי לכתוב עבודת סמינר על המאורעות הללו. הסמינר התפתח לעבודת מאסטר, ולאחר מכן כבר היה ברור לי שאני רוצה לחקור תופעות של משיחיות יהודית מודרנית, הפעם מן האספקט הדתי ולא החילוני. ביקשתי מפרופ' מנחם פרידמן שישמש כמנחה שני, יחד עם יונתן פרנקל, וכך יצאתי לדוקטורט החוקר את התנועות הפועלות למען כינון בית המקדש השלישי. עבודת הדוקטור התפרסמה כספר לפני מספר שנים. תהליך החקירה היה עבורי רב שלבי, שכן לא רק שיצאתי לחקור תחום שכמעט ולא נחקר לפני, אלא גם אני נאלצתי להשכיל ביסודות שבלעדייהם לא הייתי יכול להבין את התופעה שנגלתה אל מול עיני על הר הבית. אני מדבר על תחום שהיה זר עבורי – מחשבת ישראל, תורת הסוד, תולדות האורתודוקסיה, ואפילו פרקטיקות בסיסיות כמו תפילה.

לאחר שסיימתי את הדוקטורט פרסמתי את המחקר כספר. אחת הביקורות שנכתבה על הספר אמרה כי המחקר מצומצם ומציג רק צד אחד של המפה הציונית דתית, זו הרדיקלית. הביקורת דחפה אותי להמשיך בחקירה, ולנסות להציג תמונה רחבה יותר של עמדות הציונות הדתית בסוגיות לאומיות. ברקע עמדה גם תוכנית ההתנתקות שסיפקה לי שדה מחקר עכשווי. מכאן נולד הספר החדש. החלטתי לחקור את יחס תנועת גוש אמונים לשאלות של פשרות טריטוריאליות מיום היווסדה ועד לאחר תוכנית ההתנתקות.

לאחר סיום הדוקטורט יצאתי לחפש עבודה. המקום היחידי שגילה נכונות להעסיק אותי בתחומי התמחותי היתה האקדמיה האמריקנית. לצערי, שום אוניברסיטה הישראלית לא גילתה עניין בי כסגל. בהתחלה הועסקתי כפוסט דוקטורנט באוניברסיטת ברנדייס ובאוניברסיטה של פלורידה. עכשיו אני נמצא במשרה במסלול לתקן באוניברסיטה של קרוליינה הצפונית. נראה כי הדיסציפלינה של מדעי היהדות ולימודי ישראל עוברים לארצות הברית, בעוד שבישראל תחומים אלה גוועים.

כיוון שאני כבר כמעט עשרים שנה לומד את זרמי החשיבה המשיחיים של הציונות הדתית והאורתודוקסיה היהודית פיתחתי התמחות בנושא שאיננה נופלת מכל רב "מפדלניקי" טיפוסי. אולם עמדתי כדמות חיצונית, אחד שלא התחנך בישיבה ולא הפגין בכיכרות, וכבר שש שנים לא מתגורר בישראל, מאפשרת לי ראייה נוקבת אל החברה הזו, שהינה בסך כל סימפטית, אבל אנליטית ולא אפולוגטית. הבעיה בחקר המתנחלים מקרב חוקרים ישראלים רבים היא או שאתה תומך בהם או שאתה מתנגד להם, וקשה למצוא איזון. אני מקווה שמחקר שלי מתגבר על חסמי ההשקפות האישיות לנושא.

בספרך אתה חוקר את התמודדותן של זרמים ציונים-דתיים שונים עם משבר האמונה אליו הם נכנסו בעקבות החלטות מדינה שונות הכוללות נסיגה משטחי ארץ ישראל. אתה מקדיש פרקים לתגובות נבדלות למשבר הזה: החל מזו של הרב יהודה עמיטל משמאל, דרך העמדה הממלכתית הקלאסית, ועד למשיחיות הלאומית של משה פייגלין ו"מנהיגות יהודית" מימין. תוכל לפרט בקצרה את ממצאיך? באילו דרכים מנסים אותם זרמים להתמודד על המשבר?
אנסה לפרט בתחילה את מקורו של המשבר. האורתודוקסיה התקשתה להתמודד עם הציונות. אופיה המרדני, האנטי דתי, והזיהוי העצמי של הציונים עם מימוש משיחי, היתה "גלולה" שהוגים אורתודוקסים רבים התקשו לבלוע. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה אורתודוקסי יחודי שלימים תורתו תזכה לעדנה רבה, ניסה להכיל את הציונות בתוך תפיסה הוליסטית שטוענת שהיוזמה הציונית מסמלת ראשיתו של תהליך משיחי. אין מדובר במשיחיות ניסית אלא במשיחיות הנעשית כפי כוח האדם. לשיטתו, אמנם המרד הציוני התחיל בחולין ובבעיטה בעולם הדתי, אולם בשלביו המתקדמים יותר הוא יפנה אל הקודש, או אז יחזרו החילונים בתשובה, ואוטופיה דתית תוכל להתממש בארץ ישראל, ששיאה יהיה בכינון בית המקדש מחדש, הקמת הסנהדרין וחידוש המלוכה.

בנו של הראי"ה קוק, צבי יהודה קוק, הפך את תורת אביו לפלטפורמה פוליטית. לפי שיטתו, שהועברה לתלמידיו בישיבת מרכז הרב ושלימים יהפכו למנהיגי תנועת גוש אמונים, המציאות הישראלית משקפת שתי קדושות מרכזיות: קדושת הארץ וקדושת המדינה. קדושת ארץ ישראל הוסברה על סמך הנרטיב התנ"כי המקדש את האדמה. הייחוד בשיטתו של צבי יהודה קוק היה בקדושת המדינה: אם הקב"ה בחר ביהודים החילונים ככלי שדרכו מקודמת האוטופיה המשיחית, באמצעות הקמת מדינת ישראל, או אז על המדינה להתקדש בעיני תלמידיו. שתי קדושות אלה אמורות להתחבר האחת עם השניה, ותוצאות מלחמת ששת הימים הביאו להתעצמות הדעה הטוענת שאכן ההתפשטות הטריטוריאלית היא ביטוי לרצון האל בגאולת עמו.

אולם המציאות הישראלית טפחה על פניהם של האוחזים בהשקפה זו. החל מהסכם השלום עם מצרים, דרך הסכמי אוסלו ועד לתוכנית ההתנתקות, היתה זוהי המדינה שהחליטה לפנות ישובים ולהחזיר אדמות לשלטון ערבי. במצב בו המדינה מחליטה לחלק את ארץ ישראל, מוצאים נאמני השקפתו של צבי יהודה קוק במבוי סתום. מה גובר על מה – קדושת המדינה שמחזירה שטחים או קדושת הארץ? כיצד במצב כזה ניתן עדיין לקדש את המדינה? האם מדובר היה בטעות לראות במדינה כלי למימוש משיחי? שאלות אלה עומדות במרכזו של הספר.

לשאלות אלה ראיתי שלוש תגובות מרכזיות. תגובה אחת, שאמנם משקפת עמדת מיעוט, טוענת כי ראיית המדינה ככלי למימוש הגאולה המשיחית היתה טעות. יש פה הודאה בכישלון והתווית דרך אלטרנטיבית. בין האוחזים בהשקפה זו מצאתי את הרב יהודה עמיטל. יהודה עמיטל היה מראשוני המתנחלים, והישיבה שהתבקש להנהיג, התמקמה בהתנחלות הראשונה מעבר לקו הירוק בגוש עציון. עמיטל נתבקש לבוא לישיבה על ידי חנן פורת ויואל בן נון שכן השקפותיו באותה עת (1968) לא היו רחוקות באופן משמעותי מאלה של המזמינים. אולם ברבות השנים הוא שינה את עמדותיו. בשנת 1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הודיע הרב באופן פומבי לתלמידיו בישיבה, כי הוא טעה כשזיהה את מדינת ישראל עם ראשיתו של תהליך משיחי, ואין מדובר בפעמי גאולה. מתוך התחשבות בשיקולים פרגמטים, ומתן הזדמנות לשלום, הוא תומך בהסכמי אוסלו.

תגובה אחרת, זו של הזרם הממלכתי, טוענת שכיוון שאין וודאות מוחלטת שהגאולה המשיחית אכן קרסה, בעקבות ההסכמים המדיניים והנסיגות החלקיות מתוך גבולות ארץ ישראל, אין לשנות דבר מההתנהלות הדתית והפוליטית, להמשיך להיצמד אל הקרקע ולהמשיך לראות המדינה קדושה. מכאן עולה שאין למרוד במדינה, או לסרב לשרת בצבא. הדוברים המרכזיים של הזרם הזה הם הרבנים שלמה אבינר, צבי טאו ויואל בן נון. הפעילות הנדרשת במצב משברי כזה, לשיטתם, היא ביציאה בקמפיין גדול של "התנחלות בלבבות", לצד חיזוק פנימי של לימוד הקבלה ותורות סוד.

הרב שלמה אבינר דרש רבות על כך שהנסיגות הישראליות מהוות מבחן של אמונה שהאל מציב לנאמניו לראות את חוזקם הפנימי, ולכן אסור להם להתייאש. צבי טאו הציע להתחמק מן המשבר בנסיגה לתוך לימוד התורה שמשמעה נסיגה מתוך ההתעסקות הבלתי פוסקת בעניינים פוליטיים. עמדה מעניינית בקרב החוגים הממלכתיים היתה של יואל בן-נון שקרא לציבור המתנחלים לתמוך בפשרה שתאפשר הקמת מדינה פלסטינית תוך שישראל תספח את גושי ההתנחלות המרכזיים. לשיטתו, כל שטח שנסוג ממנו לבסוף יוחזר לנו בסוף הדרך בסיומו של התהליך המשיחי, לכן הפשרות הן רק זמניות.

תגובה שלישית, הרדיקלית, נצפתה אצל תנועת מנהיגות יהודית והרב יצחק גינצבורג. לפי הדוברים של שיטה זו, אכן ישנה נסיגה משיחית בגלל התנהלותה של המדינה. אולם הדרך הנכונה לתקן את המצב היא באמצעות פעילות שתחליף את המדינה בדרך למימוש המשיחי. אופן התיקון מצוי במחלוקת בקרב חוגים אלה. תנועת 'מנהיגות יהודית' הוקמה על מנת לתקן את התווי המשיחי מתוך המערכת הפוליטית ובאמצעות הכלים הפוליטים שהמערכת מאפשרת – כלומר, בחירות חופשיות במרכזי המפלגות. כיוון שהם מאמנים בדטרמיניזם משיחי, הם סבורים שלבסוף דרכם תבחר באופן חופשי על ידי הרוב.

מולם עומד הרב יצחק גינצבורג, אשר מצידו כבר איבד כל אמון במערכת הקיימת. הדרך לתקן את המדינה, לפי שיטתו, היא באמצעות נסיגה למובלעת דתית, שבה יוקמו מוסדות אלטרנטיבים, ובסופו של יום כשהדרך תפתח לכך, יוכלו אלטרנטיבות אלה להחליף את השיטה הקיימת. לפיכך, זרמים אלה מנסים באופן אקטיבי להביא ליישם את מטרות העל שתווה הראי"ה קוק שיחליפו את מציאות הציונית.

המודל שפיתח לאון פסטינגר להתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי כבר הפך לקלאסי – פסטינגר מצא שכאשר מאמינים ניצבים מול עובדות הסותרות את אמונתם, הם יעדיפו להכחיש את העובדות ולהחזיק באמונתם. לצורך כך הם זקוקים לאישור חיצוני שהם צודקים, ועל כן משברי אמונה מולידים פעמים רבות פעילות מיסונרית מואצת – דהיינו לא התכנסות פנימה ויאוש, אלא פריצה החוצה ועזוז מוגבר (וע"ע מקרה חב"ד באותו עניין). האם מצאת במודל הזה ערך בניתוח ממצאיך? האם ניתן לראות התמודדות מהסוג הזה בציונות הדתית? אם לא, עד כמה ההתמודדות השונה של הציונות הדתית עם משברי האמונה שלה נגזרת לדעתך מהיותה תנועה יהודית, בשונה מהתנועות הנוצריות (והניו-אייג'יות) שחקר פסטינגר?
התזה של פסיטנגר היא בת כמעט 50 שנה וחוקרים רבים מצאו בה עקרונות שעמדו במבחן הזמן ועקרונות שלא עמדו במבחן הזמן. בנסיון לאחד את כל התובנות שנצברו בחקר הדיסוננס הקוגניטיבי פיתח Lorne Dawson מודל ולפיו כאשר נבואה מכזיבה, שלוש תגובות תתכנה: הגברת הפעילות המיסיונרית, רציונליזציה של כשלון באמצעות ספיריטואליזציה של הנבואה או הטענה שהכשלון הוא מבחן אמונה, ופעולות של אישרור מחדש של הנבואה. כל התגובות הללו מצויות בהתנהגות רבני הציונות הדתית המשיחית בפני כשלון נבואתם.

הגברת הפעילות המיסיונרית נצפתה בקמפיין "ההתנחלות בלבבות" של הזרם הממלכתי במהלך הסכמי אוסלו ולפני תוכנית ההתנתקות. גם הפעילות הפוליטית של מנהיגות יהודית ויצחק גינצבורג יכולה להתאים לקטגוריה זו, שנועדה לתקן את הפגם בתהליך המשיחי. רציונליזציה באמצעות הטענה שתוואי הגאולה ממשיך לצעוד קדימה בשמים, הגם שעל פני הארץ הדברים נראים קצת אחרת, היא טענה מרכזית של הרבנים כמו שלמה אבינר וצבי טאו. לצורך חיזוק השקפות אלה הם מביאים מובאות מתוך המיסטיקה היהודית, שביסודה עומדת על עקרון ההיפוך שבין שמים וארץ. גם הטענה שהכשלון הנבואי נועד להוות מבחן אמונה היא טענה חזקה בקרב הרבנים הממלכתיים. אישרור מחדש של הנבואה מתקיים במודל של הרב טאו של חיזוק לימודי המיסטיקה של המאמינים פנימה כדי להתחזק באופן אישי ולהתחשל בפני המציאות הטופחת פנים בפני המאמין.

השוני המרכזי שבין התזות הדיסוננס הקוגניטיבי, שנבדקו בעיקר על תנועות דתיות חדשות, למודל של גוש אמונים, מצוי בנחרצות של הכשלון. לגאולה של ממשיכי גוש אמונים אין תאריכי קץ ברורים וחד משמעיים, ולכן אי אפשר לטעון באופן חד משמעי שאכן נכשלה הגאולה. אפשר לטעון שהסימנים מעידים על כשלון, אולם אין ודאות מוחלטת. היכולת של רבני הציונות הדתית המשיחית להתמודד עם כשלון נבואותיהם נוח יותר כי אין בפניהם את אותה ודאות של כשלון, כמו במצב של חישובי קץ.

כאמור, בערך מאז שהתגבש, ולצד הצלחותיו הברורות, מתמודד גוש אמונים (וממשיכיו הרעיוניים) עם משברי אמונה קטנים וגדולים, כאשר שוב ושוב מדינת ישראל מחליטה לוותר על שטחי ארץ ישראל שבריבונותה. מהויתור על קוניטרה ב-1974 (שהרב צבי יהודה הבטיח שלא יתרחש!) ועד להתנתקות ב-2005, נראה שלמרות שמספרים לנו ש"גאולה שלישית אין לה הפסק" – דווקא יש. האם לאורך הציר הכרונולוגי אתה רואה שינוי בדרכי ההתמודדות עם משברי האמונה? האם אתה רואה התגברות ביאוש מתפיסת העולם הזאת ככל שהזמן עובר, והתגברות בנטישתה, או דווקא להפך, התחפרות בעמדות האמוניות והתכחשות מוגברת למציאות?
טענתי בספר שגוש אמונים נוסד לא מתוך הצלחה ושגשוג של הציונות, לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, אלא דווקא מתוך היאוש והחשש מפני כשלון אמוני. גוש אמונים נוסד בשנת 1974 על רק מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, שדרש נסיגות ישראליות משטחים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית. באותה תקופה רואים ברטוריקה של צבי יהודה קוק תפנית דרמטית. מממלכתיות מושלמת שרואה בכל אספקט של העשיה הציונית כקדושה מוחלטת, עד כדי כך שבעיניו גם העבריינים קדושים, הפכה המדינה לבוגדת וללא ראויה. הוא גם איים ביציאה למלחמת אחים אם יתממשו הנסיגות הטריטוריאליות. זה היה המניע שהוציא את בוגרי ישיבת מרכז הרב אל הקמת התנחלויות ביו"ש ועזה: לא ההצלחה והשגשוג, אלא היאוש והחשש מפני קריסת המציאות המשיחית. ההצמדות אל הקרקע נועדה לחסום כל אפשרות של נסיגה, בין אם היא טריטוריאלית או רוחנית. מתח זה מלווה את גוש אמונים מיום היווסדה, והוא זה נותן בה אנרגיות עשייה.

שני הצדדים האלה בדמותו של צבי יהודה קוק מצויים אצל תומכיו וממשיכיו מאז ועד היום. תמיד התקיימה עמדת מיעוט שטוענת שאם המדינה מפירה את מחוייבותה כלפי הגאולה המשיחית בפשרות טריטוריאליות, יש להחליף את המדינה ולמרוד בסמכותה. זרם זה התבסס כבר בעת הנסיגה מימית בשנת 1982 והוא קיים עד היום. ברבות השנים גדל כוחו ועוצמתו של הזרם הזה, והוא כבר משתקף בהתבטאויות של דמויות הרבה יותר מרכזיות מיהודה עציון, מייסד המחתרת היהודית, או ישראל אריאל מייסד מכון המקדש.

את הספר אני מסיים בנימה פסימית. אני רואה את התחזקות עמדות המיעוט, ותוהה לאן פונה תנועה זו. אני רואה שתי מגמות פוטנציאליות – האחת היא שהאכזבה והכשלון יביאו להתפרצות אלימה ותקיפה. עד כמה יכולה תנועה זו לספוג מכות מבלי להגיב בחזרה? לכן אני רואה פה פוטנציאל גדול להתחזקות האלימות, וישנן עוד מגמות שמנבאות כיוון זה. מן הצד השני, האכזבה יכולה לדחוף אנשים אל זרועות החרדים, ונסיגה לפאסיביות פוליטית. או אז, אותו מעמד מיוחד שפיתחה הציונות הדתית כגשר שבין עולמה של תורה וחלוציות ציונית יקרוס, וגם לכך עשויות להיות השלכות חריפות על החברה הישראלית.

לאחרונה נתרבו העליות להר הבית מקרב הציונות הדתית (הארץ, עוד הארץ, בלוגי הקט), ונראה שהעניין בהר הבית גובר בקרב ציבור זה. כותרת ספרך הקודם היתה פונדמנטליזם יהודי והר הבית. איך אתה מנתח את הקשר בין פונדמנטליזם יהודי להר הבית? עד כמה הכמיהה להר קשורה לדת, ועד כמה ללאומיות המודרנית? ובהקשר לספרך החדש, האם אתה רואה קשר בין הקשיים בדרכה של תפיסת הגאולה הקוקיסטית לבין התגברותה של הכמיהה להקמת בית המקדש השלישי?
אני בהחלט רואה קשר בין הקשיים בתפיסת הגאולה לבין הגברות הכמיהה להר הבית. מתוך הכרותי את הדמויות הפעילות למען בית המקדש השלישי, אני יוכל לטעון כי הם רואים בסוגיית הר הבית מעין "קיצור דרך" למימוש הגאולה המשיחית. בעוד שלפי הזרם המרכזי ממלכתי, כינון המקדש צריך לבוא כתוצאה של רצון האומה, כיוון שהמצב כרגע הוא שהאומה לא חפצה בבית מקדש, מנסים חוגים אלה לנקוט בפעילויות שנועדו לשרת את המטרה הסופית של החזון המשיחי, תוך דילוג מעל המצב הנוכחי הרווי אכזבות וכשלונות. התגברות התמיכה בחוגים אלה, עד כדי כך שעומד לרשותם כיום חבר כנסת שמייצג אותם באופן ישיר ועוד כמה שתומכים בהם באופן עקיף, מלמדת על התפשטות מגמות היאוש. יש פה תופעה שהגדרת נכון כהתחפרות.

האופן שבו התייחסה היהדות הרבנית לסוגיית הר הבית במאות השנים החולפות הוא באמצעות מושג ה"מורא". כלומר, מפאת הקדושה, לא ניתן להכיל אותה באופן פיזי ויש להתרחק מן ההר ומן העליה אליו. השתנות היחס למקום הקדוש עד כדי אפשרות נגיעה בקדושה היא דרמטית. לפי הבנתי, שינוי כה יסודי בחוויה הדתית היא תוצר של מציאות משברית מבחינה אמונית ופוליטית. אגב, שינוי החוק הדתי ביחס להר הבית מלמד משהו גם על האפשרות לשינויים בחוקים אחרים העומדים בציפור נפשה של החברה הישראלית.

מוטי ענבריבספרך אתה מקדיש פרק לאלימות פוליטית, דהיינו לפעולות מחתרתיות שונות שביצעו לאורך השנים אנשים מתוך הציונות הדתית, בעיקר נגד ערבים, ומדי פעם גם נגד יהודים. ראשית, תוכל לעמוד על הקפיצה שנעשית מתוך השקפה "ממלכתית" לפעולות פרטיזניות, שלמעשה חותרות נגד הריבונות הישראלית? שנית, אתה כותב על התעצמותן של תפיסות קבליות ומטאפיזיות באשר ליריבים פוליטיים יהודיים, למשל הגדרתם כ"ערב רב". עד כמה כיוון זה נפוץ? אילו תת-זרמים מחזיקים בתפיסות כאלה כיום?
בפרק המדובר בחנתי את יחס האוטוריטות הדתיות לטבח במערת המכפלה ב-1994 ולרצח רבין שנה לאחר מכן. המסקנה שהגעתי שהתגובה לרצח הערבים בחברון היתה של גינוי רפה תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות שהביאו את ברוך גולשדטיין לבצע את הרצח הנ"ל. היו אנשים, כמו יצחק גינצבורג, שתמכו ברוצח והללו את המעשה האלים. הדמות הממלכתית של שלמה אבינר לא יכלה לגנות באופן נחרץ את האלימות, ומכאן כבר אין פלא שהאלימות תמשיך ותלווה את מפעל ההתנחלויות.

בנוסף לכך, ישנן עוד שתי מגמות שניתן לראות כמטרידות – התחזקות אתוס הקנאות, המהלל את הספונטניות של האלימות ורואה בה ביטוי של מימוש הרצון האלוהי, והתחזקות הדיון בחוקי ה'ערב רב'. אתוס הקנאות קשור בדמותו המקראית של פנחס, שרצח את זמרי באקט של זעם ספונטני על רקע חילול השם, וקיבל על כך גמול אלוהי. מתוך כך ניתן לראות היום יותר יותר מעשי אלימות פוליטית שמתבצעים על רקע ספונטני (מה שבשפה הבטחונית מכנים "זאב בודד"), וללא התייעצות עם אף גורם. ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, עדן נתן-זאדה ואחרים פעלו באופן דומה.

העיסוק בהגדרות ה'ערב רב' על ידי מיסטיקנים נועד כדי לקבוע גבולות של מי בשורש נשמתו הוא יהודי כשר, ומי בשורש נשמתו הוא מתחזה ונוכל. אני מדבר כמובן על גלגול נשמות, ועל ההתבססות על פסוק מפרק שמות שאומר שבעת יציאת מצרים יצאו לא רק היהודים אלא גם מצרים הצטרפו אליהם (ערב רב), ונשמתם מתגלגלת מדור לדור, וכל מטרת אותה נשמה רעה היא להזיק לעם ישראל. מתוך העיון המיסטי הזה, מתבססת השערה בעיני המיסטיקנים שכל מי שעוין להתנחלויות הוא משורש הערב רב, ולכן הוא לא יהודי כשר, ומכאן כבר יכולות להיגזר כל מני מסקנות, שחלקן יכולות להיות אלימות.

במצב שבו אין גינוי לאלימות מצד האוטוריטות המרכזיות, במצב שבו היריב הפוליטי מתואר באופן דמנולוגי (ערב רב, קליפה וכו') ובמצב שבו אידיאולוגיה המצדיקה אלימות ספונטנית תופסת תאוצה בקרב חוגים רדיקלים, אין להתפלא שהאלימות הופכת לחלק בלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות.

הספר ודאי נכתב ונחתם כבר לפני שנה ומעלה, ואילו השנים האחרונות היו עשירות באירועים הקשורים לתחום מחקרו. כמשקיף מבחוץ בעל ידע פנימי, האם תוכל לנתח את שמתחולל בארץ בשנים האחרונות בתחומים שחקרת? אילו מגמות מתחזקות ואילו נחלשות? האם התגבשו פתרונות חדשים להתמודדות עם משברי הקוקיזם? האם תוכל לתת הערכה לגבי עתידן של מגמות אלה ואחרות?
תחושתי היא שלממלכתיות יש רוב מוצק בקרב חוגי הציונות הדתית המשיחית, וזה סימן מעודד. אולם אין כל ספק שכוחם של הרדיקלים בעליה. הזרם הממלכתי נתפס כמהוסס, פסימי, ולא מציע שום פתרון חדש למצוקה האמונית, בעוד שהפוסט ממלכתיים נראים תקיפים ולוחמניים. ולכן ניתן לזהות תהליך של התחזקות השוליים, והעמדת השקפות שאינן מייחסות קדושה מיוחדת למדינה לחזית הדיון הציבורי, ומשום כך פוטנציאל של התדרדרות הוא רב עד מאד. אני חושש שבמצב עתידי של פינוי התנחלויות באופן מאסיבי, כמו שהתקיים בגוש קטיף, אנו נהיה עדים לשתי תגובת פוטנציאליות חריפות: יתכן אובדן שליטה על האלימות מן הצד האחד, ותתכן גם נסיגה לפאסיביות חרדית א-ציונית מן הצד השני. שני התרחישים הם רעים לחברה הישראלית. נראה כי המשיחיות הובילה חוגים אלה לנקודת חוסר מוצא.

הרב קוק כנביא וכמשיח – ראיון עם סמדר שרלו

הן ביחס לדמותו המרתקת והן ביחס להשפעתה העצומה על יהדות זמננו, קשה להבין את מיעוטם של הספרים המוקדשים לרב אברהם יצחק הכהן קוק. אני זוכר היטב איך בראשית שנות האלפיים, עת כתבתי את התזה שלי לתואר שני באוניברסיטה העברית, שבערך שליש ממנה עסק בדרכו המיסטית של הראי"ה קוק, מצאתי בסך הכל שלושה: היה את ספרו הישן (1974) של צבי ירון, משנתו של הרב קוק; היה את הספרון שירת החיים – פרקים במשנתו של הרב קוק של יוסף בן שלמה, שיצא ב-1989 בהוצאת משרד הביטחון, והיה את הרב קוק – בין רציונליזם למיסטיקה של בנימין איש שלום (1990), ללא ספק המקיף ביותר מבין השלושה.

מאז חל שיפור מסויים בתחום, עם צאתם לאור של שני ספרים מאת אבינועם רוזנק על הרב ותורתו, הרב קוק (2006) וההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה במשנת הראי"ה קוק (2007), וכן ספרו של ראובן גרבר, מהפכת ההארה: דרכו הרוחנית של הרב קוק (2005). יש גם טעם רב לחכות לביוגרפיה של הרב מאת יהודה מירסקי, שאמורה לצאת בהוצאת אוניברסיטת ייל. ועם כל זאת, מוזר הוא מיעוט הספרים הצוללים אל תורתו ודמותו של הראי"ה.

עונג מיוחד הוא לי, אם כן, לקדם בברכה את ספרה החדש של סמדר שרלו, צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק, ספר שמתבסס על מחקר הדוקטורט שלה ויוצא עכשיו בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, ושמהכותרת שלו אתם יכולים לנחש עד כמה הוא מעניין אותי. מדובר בספר עב כרס, 435 עמודים אורכו, המחולק לשלושה חטיבות: "צדיק יסוד עולם", "החוויה המיסטית של הרב קוק" ו"החוויה המשיחית של הרב קוק", ובתוך אלה מחולק לפרקים כמובן (כאן תוכן העניינים ב-pdf). סמדר, גילוי נאות, היא דודתה של אשתי, ולכן לא היה קשה לבקש ממנה להתראיין לבלוג – אם כי השמחה על האפשרות הזאת לא פחתה בשל כך. שאלתי אותה אפוא כמה שאלות.

הראי"ה קוקאולם לפני תשובותיה, הערה קצרה: על עצם היותו של הרב קוק מיסטיקן כבר אין ויכוח, אבל מעניין לדעתי לעמוד על אופי המיסטיקה שלו. כפי שתראו להלן, עבור הראי"ה החוויה המיסטית עומדת בסתירה מסויימת לחיי המעשה ואף להלכה (לפחות עד הגעתו של המיסטיקן למדרגה הגבוהה ביותר, שם כל הסתירות מתיישבות כמובן – פעם כתבתי על העניין מאמר). שימו לב שזו אפוא תודעה מיסטית שונה מזו שאותה חלקו המקובלים בעבר, שעבורם המצוות הן הן המיסטיקה, דהיינו המסע המיסטי (ולא חשוב אם הוא מכוון לזיווגי ספירות או עיבור נשמות, התגלות מגידית או העלאת ניצוצות) נערך במסורת הקבלית באמצעות ועל גבי המצוות, או לכל הפחות בעזרתן.

עבור הרב קוק העניין שונה. ההתגלות המיסטית אינה קשורה ישירות למצוות, ואף יכולה לסבול מההכרח לקיימן. מדובר אם כן בדרך מיסטית מודרנית, המשותפת לקוק ולדמויות יהודיות נוספות שפעלו בראשית המאה העשרים, כגון מרטין בובר, א.ד. גורדון, מנחם עקשטיין, ובמידה מסויימת האדמו"ר מפיאסצנה. בעולם מיסטי מהסוג הזה החשיבה המיתית, המאחדת בין פנים לחוץ ובין מעלה למטה, פינתה את מקומה לתודעה מודרנית ולתפיסה המבדילה בצורה קשוחה בין תודעה למעשה. כאן דווקא איחודן המחודש הוא האתגר הניצב בפני המיסטיקן. כאמור, עבור המיסטיקן היהודי מדובר במצב חדש, שאותותיו הראשונים ניתנו בתנועת החסידות.

ועתה, לשיחה עם ד"ר שרלו.

על פי מה שעולה מהמחקר שלך, תפיסתו העצמית של הרב עברה כמה שלבים של התפתחות, מתודעה עצמית של צדיק, דרך תודעה עצמית של נביא, ועד לתודעה עצמית של משיח. ראשית, בפרפרזה על כותרת מאמרו המפורסם של השל על הרמב"ם – ההאמין הרב קוק שזכה לנבואה?
קריאה קשובה ביומניו של הרב קוק בהחלט מוצאת בהם עקבות של מצבי השראה ושמיעה של קולות שהוא מייחס להם משמעות החורגת מיצירה אנושית וחילונית: "מקשיבים את קול שיח הקודש ממרומים…רק היודע את סוד השיח יכיר מיד כי רעהו מדבר אליו" (שמונה קבצים, ד, קיא). מצבי ההשראה המיוחדים הללו מתוארים על ידו בעזרת טרמינולוגיה המוכרת לנו מעולמם של מקובלים לתיאור מצבי התגלות של מלאך, העשוי להיות מעין כפיל רוחני, "רֵעַ פנימי", נשמה פנימית וכדומה. מדובר בביטויים כגון "קול דודי דופק". למרות שהוא כותב על הדברים בלשון עדינה ומרומזת ניתן ללמוד מהתיאורים שלו שהוא היה נתון לחוויות ולמצבי תודעה מיוחדים שלחלקם הוא ייחס משמעות הנמצאת על הספקטרום הנבואי. חלק מהתיאורים הללו כתובים בגוף שלישי, עם זאת אין ספק שברובם ככולם הוא מספר על התנסות אישית.

יחד עם זאת, בשאלה שלך אני שומעת ניסיון להחיל על הרב קוק קטגוריות שחיצוניות לעולם החוויה שלו. הדיון ב"נבואה" יכול להיערך מנקודת ראות של פילוסופיה או של הלכה. במחקר שלי על הרב קוק ניסיתי להניח בצד את הדיון הרעיוני ולהקשיב לעולמו הפנימי והחוויתי של הרב קוק. ההקשבה הזו חשפה מנעד רחב של רגשות דתיים הכוללים מצבי דבקות של הנשמה ("האהבה בתענוגים"), וגם מצבי השראה אינטנסיביים; השגה על ידי ראייה מיוחדת או שמיעת קול (חווית ה"יצירה" של הרב קוק). אני חושבת שכשאנחנו ניגשים אל הרב קוק עם קטגוריות החיצוניות לתיאור שלו, ועם המטען שאנחנו מייחסים ל"נבואה" בעקבות הדיון בהגות ובהלכה, אנחנו מחמיצים את החוויה המסוימת שלו, וגם עשויים להקשות קושיות על הנועזות שבטענה לנבואה או על כך שהיא לא עולה בקנה אחד עם נורמטיביות והלכה (כך הקשה הרב יואל בן נון כנגד המחקר שלי, כיצד ייתכן שהרב קוק ייחס לעצמו נבואה בניגוד לשיטת הרמב"ם?).

יש לזכור שבנושאים של נבואה ומשיחיות שקר אנחנו מצולקים בעקבות השבתאות ולפיכך הדיון שלנו במושגים הללו טעון במיוחד. אני מעדיפה כאמור להקשיב לחוויה עצמה ולעקוב אחר הטרמינולוגיה הפנימית שבעזרתה היא נמסרת. מדובר בחוויה הנחווית ומתוארת אמנם בזיקה למסורת תרבותית שבמסגרתה צמח המיסטיקן (במקרה שלנו הרב קוק), אולם החוויה אינה כפופה לטעמי לדיון הלכתי או פילוסופי. היא עצמאית, פנימית, ומאשרת את עצמה מתוכה. בספר שלי נפרס לעינינו עולמו הפנימי והחוויתי של הרב קוק כפי שהוא עולה מיומניו ובעזרת "קריאה צמודה" בטקסט. יחד עם זאת, הרב קוק ההוגה או איש ההלכה עשוי לדון בשאלת הנבואה גם בכלים אחרים.

המפגש הרפלקטיבי בין עולמו כהוגה ואיש הלכה ובין עולמו החוויתי עשוי להצמיח קונפליקטים או למצער שאלות כגון השאלה "הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה?", אותה שאל בעקבות חוויה של שמיעת קול ד' ממעמקי נשמתו (שמונה קבצים, ד, יז), אותה חוויה שכבר עמדו בעבר על נועזות הביטוי שלה:

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה: הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר ה'.

בהמשך לכך, איזו השפעה היתה לדעתך לתודעה הנבואית של הרב קוק על פעילותו? ואיזו השפעה היתה על פסיקתו ההלכתית?
בעלי הפלוגתא של הרב קוק יכולים לענות על שאלתך במקומי… הרב זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים טען כנגד הרב קוק שלימוד הזכות שלו על חילוניים מבוסס על שיקולים מטפיזיים, או בלשונו: "אין דרכו זה ישר בעיני. מה לנו לפנימיותם? ד' יראה ללבב, אבל אנו, בני אדם, אין לנו אלא דברים שהם נגלים ולפסוק על-פי הדין וההלכה". דומה שמתנגדיו של הרב קוק מקרב העדה החרדית הבחינו היטב בהשפעת השיקולים המטפיזיים על הכרעתו בסוגיות הקשורות ליחס לחילוניים או לארץ ישראל. במובן הרחב בוודאי שרעיונות מטפיזיים וקבליים, "אגדה" והשקפה נטלו חלק בהכרעותיו והשפיעו על גישתו לסוגיות שעמדו על הפרק. יחד עם זאת עסקתי בספר בשאלת מקומה של הנבואה במסגרת פסיקת ההלכה. למרות שמצאתי כמה נקודות השקה בין התחומים הרי בסופו של דבר המסקנה הסופית שלי שם היא שיש הפרדת רשויות בין החוויות המיסטיות ובין פסיקת ההלכה.

בעמ' 197 את מביאה ציטוט מפי הרב שבו הוא קובע כך:

צדיקים גדולים צריכים לדעת ולהכיר את אור ד' השוכן בתוכם. ולפעמים אינם יכולים לעסוק בתורה ולא בתפלה, ולא במצות, מפני שהקדושה העליונה המופעת עליהם היא מבקשת את התפשטותה. וכל שיחתם אז באמת היא תורה, וכל חפציהם ונטיית לבבם היא תפלה, וכל תנועתם היא מצוה. (שמונה קבצים, א, תרמז)

מדברים אלה עולה לכאורה אנטגוניזם בין "אור ד'" הפנימי, לבין המצוות והתפילות, החיצוניות. אנחנו יודעים שהראי"ה היה איש הלכה מובהק, ומאידך עדויות שכאלה, ויש כמה וכמה, מצביעות על מתח מסויים. על פי הבנתך, עד כמה היה חריף היה המתח שהרגיש הרב בין פנימיותו לבין דרישות ההלכה?
קריאה קשובה ביומנים של הרב קוק מלמדת על כאב, ייסורים ובדידות קשים מנשוא כתוצאה מהמתח בין עולמו הפנימי המיוחד ובין דרישותיו של העולם החיצוני (גם הדרישות החברתיות וגם המצוות). מדובר באדם בעל נטיות מיסטיות, ערגה דתית ורגישות נפשית ורוחנית גבוהה מאד שתפס עמדה של מנהיגות ועשייה ציבורית והיה גם איש הלכה. המתח והייסורים הכרוכים בשילוב הזה שבים ומשתקפים מבין דפי היומן שלו: "ובודד הוא בעל הנשמה הגדולה, ורבו מאד ייסוריו, יסורי הבדידות הפנימית"; "מתענים הם קדושי עליון הללו בעינויים אין שיעור בכל עת שיורדים מגדלם". ההנחה שלי היא שבכל הפסקאות הללו הרב קוק מספר בעצם על עצמו ועל ייסוריו.

המתח העצום בין עולמו הפנימי ובין הדרישות החיצוניות לסוגיהן מתואר גם בווידוי בגוף ראשון, כגון:

החברה, הסביבה והחיים המעשיים, הם מונחים על דרכי כאבני מכשול, שאינם מניחים לתשוקתי הקדושה […] לצאת אל הגילוי בכל עת.

אכן, גם התורה הנגלית והמצוות המעשיות מעיקים לפעמים על הצדיק, "בעל הנשמה הגדולה". המתח הזה התגבר במצבים מיוחדים של "דממה פנימית", וגם בתקופות מסוימות לאורך חייו בהם התגברה נטייתו להתבודדות או ערגתו לעולמות עליונים. בספר אני עוקבת אחר המתח ואחר ניסיונות היישוב שלו. בניגוד לדימוי ההרמוני והאופטימי שיש לנו על תורת הרב קוק אני מגלה כאמור המון תיאורי כאב, ייסורים ובדידות. יחד עם זה הכאב מצוי במקום שיש קונפליקט. והקונפליקט צומח מכך שהרב קוק אינו מוכן עדיין לוותר על הנורמטיביות הדתית וגם לא על הזיקה לחברה והאחריות הכרוכה בה.

בהמשך לכך, מה הקשר בין תפיסתו הנבואית של הרב לשאיפתו לחופש, אפילו לאנרכיה?
אין ספק שהמגמות האנרכיות שבנפשו קשורות למדרגה הרוחנית שלו: לפי היומנים אנו למדים שבמצבים של דבקות או השגה רוחניות מיוחדת אדם נמצא "מעבר לטוב ולרע" (בלשון ניטשה). הוא במקום גבוה יותר שבו ההבחנות הקשורות ב"עץ הדעת טוב ורע" אינן רלוונטיות. (דרך אגב, אני מוצאת כאן הדהוד הדדי בין רעיונות קבליים על מדרגה של "עץ החיים" ובין פילוסופיה כמו של ניטשה ששואפת להחליף את "אמת ההכרה" ב"אמת החיים". המסורת הקבלית והרעיונות בני זמנו הותכו יחד אצל הרב קוק ונתנו לו כלים לבטא בעזרתם את עולמו הפנימי).

בכל אופן, למרות שהרב קוק באופן אישי מרגיש לפעמים שהוא כבר נמצא במדרגה של "מעבר לטוב ולרע", באיזו "אקס-טריטוריה" של הנורמטיביות הדתית, הרי שעצם תיאור הקונפליקט נובע מכך שהוא עדיין אינו מרשה לעצמו לוותר על הנורמטיביות. בסופו של דבר אנחנו מוצאים אותו מחפש כל הזמן דרכים ליישב את הפער. כאן נכנס הדימוי המקובל של הרב קוק כאיש ההרמוניה: בסופו של יום אנחנו מוצאים בדרך כלל את הרב קוק מכפיף את המגמות האנרכיות שבנפשו אל הסדר.

בהרצאה שבה עסקתי בסוד הקסם של ר' נחמן מברסלב והעדיפות שלו על הרב קוק בתרבות הנוכחית, תליתי את העדיפות של ר' נחמן בדיוק בנקודה הזו: אצל הרב קוק בסופו של דבר "אי הסדר" נכפף כמעט תמיד אל ה"סדר". ר' נחמן הוא איש השבר, הכאוס, התוהו והיציאה מכל הגדרה. ואילו הרב קוק מנסה להשליט את הסדר גם על הזרמים המתפרצים בנפשו.

מבחינה זו ר' נחמן משקף את המצב הקיומי האנושי ומתאים באופן מתמיה לשבר של המאה העשרים ולהלך הרוח הפוסטמודרני יותר מהרב קוק שחי בתחילת המאה העשרים, אך שבוי עדיין במטבעות אופטימיות והרמוניסטיות של המאה התשע-עשרה. אני חושבת שההבחנה הזו בין הרב קוק איש ההרמוניה והנורמטיביות ובין ר' נחמן מברסלב נשארת בתוקף גם אחרי המחקר שלי, אבל מתוך המחקר בספר שלי מתברר שגם הרב קוק סבל בדידות וייסורים קשים מנשוא וכי ההרמוניה שהשליט בסופו של דבר על המתחים והקונפליקטים בחייו לא הייתה פשוטה וקלה כל עיקר, והיא עלתה לו במאמצים ובכאב.

ומה עם תודעתו המשיחית? את כותבת שהאירועים ההיסטוריים – מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, היישוב המתרחב בא"י

עוררו אצל הרב קוק וכמה מהדמויות שהקיפו אותו ציפיות משיחיות שקשה להגזים בעצמתן. הרב קוק, שעלה לארץ ישראל כעשר שנים קודם לכן מתוך ציפייה לנבואה, והרגיש כי אכן זכה לחוויות דבקות והשגה יוצאות דופן, נקלע למציאות היסטורית שקשה היה לו לא לראות בה אות משמים המאשר את נתיב השליחות הסודית שלו. (עמ' 334)

בספרך את גם מביאה ציטוטים רבים בהם מתייחס הרב קוק לגאולה הקרובה, ואת קושרת אותם לציטוטים סמוכים בזמן בהם הוא כותב על חוויות רוחניות שלו עצמו. את גם מרחיבה על תפיסתם המשיחית של הרבנים חרל"פ והנזיר, תלמידיו המובהקים, שגרסו שהרב קוק נושא בשורה משיחית ייחודית. נשאלת אם כן השאלה: מה היתה שליחותו הסודית של הרב? האם לדעתך סבר הראי"ה שהוא המשיח, או לפחות בחזקת משיח?
גם כאן, כמו בשאלה לעיל על הנבואה, אני מציעה לא להחיל את עולם המושגים שלנו ואת הקטגוריות החיצוניות על החוויה הפנימית. מושג הצדיק-המשיח אצל הרב קוק עשוי להיות מובן במסגרת הקודים הפנימיים של החסידות עם הנופך המסוים שהוא העניק לו. על פי החסידות בכל דור יש צדיק שהוא בחזקת משיח ואם הנסיבות והדור יהיו ראויים אז הוא הופך למשיח בפועל. בעולם המושגים שלנו הנושא של משיחיות אישית הוא נפיץ וטראומטי על רקע תופעות של משיחיות שקר ועל רקע השבתאות.

אני חושבת שכאשר דנים בנושא בעזרת הקודים הפנימיים של החסידות מושג החוויה המשיחית מנוטרל מהמטען הנפיץ שלו. אצל הרב קוק מדובר כנראה בתודעה חזקה מאד של שליחות ושל אחריות הרת גורל לגורלו של עם ישראל. השליחות הזו אינה מתממשת רק במישור הריאלי אלא גם בעזרת מאמץ מטפיזי, כוונות, דבקות דתית וכדומה.הרב קוק עמס על שכמו את המשא הזה וניסה להוביל את הציונות אל הייעוד הרוחני שלה (באמצעות תנועה שהקים בשם "דגל ירושלים").

כדי להבין את מה שאני מתארת בספר צריך להביא בחשבון שעם סיום מלחמת העולם הראשונה, על רקע הסכמי השלום והצהרת בלפור המתח המשיחי היה גדול. הרב קוק, הרב חרל"פ והרב הנזיר עדיין לא ידעו לאן עתידה לצעוד ההיסטוריה של אירופה. אני מניחה שלפחות לפרק זמן מסוים הציפייה המשיחית התעצמה מאד ולבשה גם גוון אישי. הביטויים המשיחיים האישיים ביחס לרב קוק בולטים יותר אצל הרב חרל"פ והנזיר. אצל הרב קוק עצמו ייתכן שניתן לדבר על התגברות תודעת השליחות.

באופן אישי, אני מעריץ מושבע של הרב קוק, וחבל לי מאוד שאין היום דמות רבנית המגיעה אף לקרסוליו. עד כמה לדעתך דרוש כישרון ייחודי על מנת ליצור הגות תורנית-רוחנית כשל הרב קוק? במילים אחרות, איך זה שבנו הרצי"ה, למשל, לא הצליח להתעלות לפסגותיו? במילים אחרות עוד יותר ומעט חצופות: את רעייתו של רב חשוב. את מכירה רבנים חשובים אחרים מקרוב. למה לדעתך אין לנו היום איש או אישה שנמצאים אפילו בקרבה כלשהי לדמותו של הראי"ה? האם זה חוסר בתכונות תרומיות? האם מדובר בתנאי חיים אחרים, כאלה המדכאים את הרוח? האם נאלץ להמתין דורות רבים עד שתעלה דמות כרב קוק, או שגם לו קיימת כיום אישיות כזו, היא לא תוכל לעולם להיות דמות תורנית?
מחקרים במדעי החברה עוסקים בשאלת היחס בין כריזמה אישית ובין נסיבות בצמיחתם של מנהיגים. במקרה של הרב קוק אני חושבת שמדובר בראש ובראשונה באמת באישיות יוצאת דופן. זה לא משהו שאפשר ליצור בהזמנה או על ידי מאמץ, עמל ויגיעה. אבל צריך להביא בחשבון שלאישיות עם מטען רוחני כזה יש גם חסרונות מבחינת היכולת המעשית להיות מנהיג ציבור.

כשהרב קוק נאלץ לרדת אל עולם המעשה והפוליטיקה הוא לא תמיד הצליח להביא לידי ביטוי את הרוח המיוחדת והיו לו גם מבקרים, כגון ביקורת סרקסטית בעיתון "הפועל הצעיר" על נאום שלו בעקבות חילול חג ושבת המוני במושבה עין גנים (יוסי אבנרי כתב על כך בדוקטורט שלו). גם דבריו של עגנון על נסיבות הקמתו של בית משפט השלום והפקעת המשפט מן הרבנים מלמדת לטעמי על קשיים של הרב קוק בעולם המעשה (ראה בספרו "מעצמי אל עצמי"). אני לא בטוחה שאם הרב קוק היה חי היום לא היו מתייחסים אליו בביקורת בתקשורת שלנו (אולי משהו מקביל ליחס אל חנן פורת).

אם להתייחס להרהורים האקטואליים שלך לגבי מה שעשוי לקרות לדמות בסדר גודל של הרב קוק בתרבות הנוכחית, הייתי תוהה דווקא לא על ה"תורניות" אלא על האם קיימת עדיין תודעת שליחות שעשויה להיות מתועלת לאפיקים חברתיים ולאומיים כמו אצל הרב קוק, או שאישיות עם עולם פנימי כמו של הרב קוק בימינו הייתה מתעלת את עולמה הפנימי לאפיקים אחרים. ייתכן אגב שזה מה שקורה עכשיו: אנשים המחוברים לעולם התורה עם עולם פנימי עשיר ורוחב אופקים מעדיפים לא לפעול בשדה הציבורי, האידאולוגי או הפוליטי.

אחרי שנים של שקידה על כתביו של הראי"ה, האם עולה מלפנייך דמותו האישית? האם ברור לך יותר איזה מן אדם הוא היה? האם היה לו חוש הומור? האם נראה לך שהיית יכולה להיות מיודדת איתו?
ממדף הספרים שלי מציצה אלי תמונתו המהורהרת של הרב קוק כפי שהיא מודפסת על כריכת הספר "חדריו". אני עוברת ליד התמונה הזו עם הרבה רגש. אני משוחחת אתו כשאיש אינו שומע. אני מבקשת ממנו סליחה על האופן המנוכר או הביקורתי שבו אני מדברת עליו בהרצאות שלי או בכתיבתי האקדמית. הרגש שמתפרץ בי לנוכח התמונה הוא משהו בין פליאה, אהבה, הידהמות או געגוע. ידידות אינה אופציה. קטונתי.

בסיום ספרך את מצרפת מסה קצרה הנוגעת באקטואליה, מסה הנושאת מטען נפיץ ביותר. את כותבת כי

התבוננות מפרשת מפתחת עמדה נפשית מונולוגית. דימויים וחזון הנמצאים בעיני המתבונן עשויים אמנם לרומם את המציאות ולהעניק לה פשר ומשמעות, אולם הם מעמידים בעיה קשה כשהדימוי מסמא את עיני המתבונן ואינו מניח לו להבחין במציאות כפשוטה. […] בחינת דרכם של התלמידים מלמדת שדרכי התבוננותו של הצדיק במציאות והדרכים שבאמצעותם הוא מתמודד עם המציאות ופועל בתוכה חלחלו אל המנטליות והאידיאולוגיה הציבורית של הציבור החי לאורו של הרב קוק. […] דומה שחלקים בציבור זה אימצו לעצמם את עמדת המפרש ומצאו את עצמם בעמדה מונולוגית מול המציאות ומול קבוצות אחרות בחברה הישראלית. עמדה זו מתבטאת בחוסר היכולת להתבונן במציאות המשתנה ולהבין אותה כפשוטה, ובחוסר האפשרות לנהל דיאלוג קשוב עם בני השיח שעמם הם חפצים להידבר. […] שורשי הכשל אינם נעוצים רק באימוץ הדוגמטי שאימצו תלמידי הרב את עמדותיו כפי שנטען בעבר, כי אם בניסיון הבלתי אפשרי להעתיק את השליחות המיסטית מעולמו של המיסטיקן היחיד אל עבר המרחב הציבורי. (עמ' 402-403)

על פי דברייך המעבר של התודעה המיסטית מהפרט הוירטואוזי והאוונגרדי אל ציבור חסידיו אינו יכול להתקיים לא רק מפני שהציבור כולו לא מסוגל להתעלות לגבהים רוחניים, אלא משום שבמרחב הציבורי דרכי ההתבוננות של המיסטיקן היחיד, המקובל או הצדיק, אינן יכולות להתקיים כתפיסה ריאלית של המציאות, ולא כמפגש אותנטי עם הזולת. נבואת הפרט אינה יכולה להיות אידיאולוגיה או דרך חיים לרבים. אם זו אכן כוונתך, איזה יחס את חושבת שראוי לכונן בין המיסטיקה למרחב הציבורי? האם דינה של חוויה נבואית להישאר כלואה בנפשו של המיסטיקן?
את מסת הסיום כתבתי מתוך תפיסה ביקורתית כלפי גישות מטפיזיות ומיסטיות שמחליפות עשייה חברתית ותיקון עולם. הביקורת הופנתה בעיקר כלפי ציבור מסוים שהטלתי ספק ב"מיסטיות" שלו, כיוון שזו אינה ניתנת להנחלה מהצדיק (הרב קוק) לחסידיו. תורת הרב קוק הפכה לגורם מסרס עבור ממשיכיו ותלמידיו שהמשיכו להגן על תורתו בלי רוח החדשנות והתעוזה שהייתה לו. אני הצעתי לראות את הסירוס הזה על רקע אימוץ דרכי הפעולה של "צדיק הדור" על ידי ממשיכיו: כשם שהצדיק מפרש את המציאות במקום לשנות אותה, כך גם ממשיכיו של הרב קוק המשיכו לפרש את המציאות אך התנתקו מהמציאות הקונקרטית. הם שרויים במונולוג במקום בדיאלוג עם המתרחש.

בזמן שכתבתי את הדברים הביקורת הזו בערה בתוכי. כפי שאתה יודע אני בוחנת היום מחדש את התפיסה שבה הייתה הביקורת הזו מעוגנת. נראה לי שיש מקום למתן את הביקורת. במקום להתנגד למיסטיקה (או לרוחניות ניו-אייג'ית) אני מעדיפה להבחין בין נמוך וגבוה, אותנטי לעומת לא אותנטי, וכדומה. מתברר שישנן מגמות מיסטיות ורוחניות שמחוללות מעגלי השפעה ותיקון במציאות (על כך אני כותבת עכשיו בספר חדש שאני מקווה לפרסם). ייתכן שצריך להפסיק לקבוע מסמרות, ולהיות פתוחים למגמות היברידיות במרחב הציבורי: אחד המרבה ואחד הממעיט, אחד ברוחניות ואחד בתיקון ארצי וריאלי, ובלבד שיכוון את לבו. נראה שברוח כזו של הכלה וקבלה מתאים לסיים ראיון על ספר על הרב קוק שליבו עלה על גדותיו באהבה לכל: לאלוהים, לעם ישראל, לאדם וליקום.

סתם

—

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

"לוליניים רוחניים ההולכים על חבל דק"* – מהטמה גנדהי והרמן קלנבך בידידות ובסגפנות

פני הספראנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים – בדרך כלל תרתי משמע. מהטמה גנדהי, אחד מיוצאי הדופן הגדולים אי פעם, לא היה חריג בעניין הזה, כלומר, נורמלי הוא לא היה. לא שזה בהכרח רע כמובן: החברה שלנו תלויה לא פעם באותם יחידי סגולה שיפרצו דרכים שאותן המעגליות הסטנדרטית של הקיום האנושי אפילו לא רואה. בהמשך לכך ובאופן אירוני, רפורמאטורים חברתיים הם פעמים רבות אנשים לא חברתיים בעליל, כלומר כאלה שסביבתם הקרובה בקושי סבלה את נוכחותם. גם מבחינה זו גנדהי מתאים לפורמט.

ספר חדש שיצא לאחרונה מציג פלח נשכח אבל פורמטיבי בחייו של המהטמה, שבו חברות שקיים וקהילה שהקים עיצבו חלקים מהשקפת עולמו. שמעון לב, אמן, סופר והיסטוריון, קיבל גישה בלעדית לחלק מתכתובת ענפה שהתקיימה בין גנדהי לבין הרמן קלנבך, אדריכל יהודי איתו התיידד גנדהי בעת שהותו בדרום-אפריקה. בספר Soulmates הוא פורש את מערכת היחסים המיוחדת שהיתה בין השניים, חברות שהשפיעה על המשך דרכו של גנדהי.

אנחנו כמובן מכירים את גנדהי ממאבקו הבלתי-אלים בקולוניאליזם הבריטי בהודו, אולם עולמו האידיאולוגי עוצב במאבק אחר, זה של ההודים מול האפלייה שהופעלה כנגדם בדרום אפריקה, שם עבדו כפועלים. שם כאמור פגש גנדהי בקלנבך, ועל פגישה זו ותוצאותיה שאלתי את לב כמה שאלות.

נתחיל עם הרמן קלנבך – מה יהודי יֶקה עושה בדרום אפריקה של ראשית המאה העשרים? ואיך הוא הפך להיות ידידו של גנדהי?
משפחתו של הרמן קלנבאך היגרה מליטא לגרמניה בעקבות הדיכוי והאנטישמיות ברוסיה הצארית. משפחת קלנבאך התגוררה בכפר קטן בשם רוס על גדות נהר, שם הייתה להם מנסרת עצים. קלנבאך למד נגרות וארכיטקטורה בגרמניה, ובסיום לימודיו בשנת 1896 היגר לדרום אפריקה, שם כבר התגוררו שני דודיו שעשו חיל רב בעסקיהם.

הן גנדהי והן קלנבאך אינם מפרטים את תאריכי ונסיבות פגישתם, שהתבררה לימים כמשמעותית ביותר עבור שניהם. המפגש בין שני האנשים שבאו מעולמות כה שונים היה לכאורה כזה שלא ניתן להעלות על הדעת. מחד – קלנבאך: אדם לבן, גבוה וחסון, יהודי, חילוני, רווק, ראוותן, ארכיטקט אמיד בעל ידי זהב, חובב ספורט במגוון ענפים, חובב תיאטרון, אוכל, מותרות ונשים, המכור לסיפוק תאוותיו האישיות ומוציא עליהן הון רב. מאידך – גנדהי: עורך דין, אסיאתי, סגפן קיצוני, חסכן, דתי ומוסרי, בעל משפחה אבל כבר קרוב להחלטה לקבל על עצמו פרישות מינית, העסוק בחיפוש אחר האמת ומקדיש את עצמו כמתקן חברתי בשליחות ציבורית.

אך דווקא ניגודים אלו יהוו את הבסיס לקשר הייחודי בין השניים והם אלו המסבירים את סוד המשיכה ההדדית. גנדהי מתאר את נסיבות פגישתם, בספרו "Satyagraha in South Africa". המתאר את תולדות המאבק ההודי בדרום אפריקה, קלנבאך הוא ללא ספק הגיבור השני של הספר אחרי גנדהי. גנדהי מדגיש את השינוי שחל בקלנבאך לאחר פגישתם ואת היכולת המפתיעה והייחודית שלו לבצע תמורות רוחנית מרחיקות לכת בחייו ללא היסוס ובאופן מיידי:

כבר ממש מתחילת ההתקשרות שלי אתו, מר קלנבאך נוכח בצורך ובחובה של קיום בפועל של כל עקרון ששוכנע בו מבחינה אינטלקטואלית, ולכן הוא היה מסוגל להוציא לפועל שינויים רבי חשיבות בחייו ללא רגע של היסוס.

עניין משותף נוסף היה התיאוסופיה. קלנבאך היה חבר באגודה התיאוסופית בדרום אפריקה, שנקראה "יוהנסבורג לודג'", אשר הוקמה ב-1899 על ידי יהודי בשם לואיס ריץ, שהפך לאחד מתומכיו החשובים של גנדהי. גנדהי אמנם לא היה חבר בפועל באגודה בדרום אפריקה אך רבים מתומכיו באו מקרב שורותיה. האגודה התיאוסופית משכה אליה יהודים רבים מכיוון שהיא הציעה מימד אוניברסלי, ללא הבדל גזע ודת. מרבית היהודים שהתקבצו סביב גנדהי – כמו פולק, ריץ, גבריאל וקלנבאך – הגיעו מהחוגים התיאוסופיים, והם מצאו את המימד האוניברסאלי דווקא אצל עורך הדין האסיאתי הסגפן שפעל למען הקהילה ההודית.

הקשר בין גנדהי לקלנבאך, שהחל כעסקי, התפתח במהרה לידידות אישית, והשניים ערכו שיחות מעמיקות על דת ואורח חיים. הפגישות נערכו קרוב לוודאי גם במסעדה הצמחונית של זיגלר, בה גנדהי נהג לאכול ולהיפגש עם ידידיו האירופאים. הידידות התפתחה לחברות עמוקה "עד כדי זהות המחשבה", וקלנבאך החל לבצע שינויים משמעותיים בחייו על פי דרכו של גנדהי.

כדאי להדגיש שהמחקר שלי מעלה שהרמן קלנבאך היה השותף והאדם הקרוב ביותר לגנדהי בתקופה זו. הוא זה שמילא תפקיד חשוב בהתפתחות ועיצוב אישיותו של גנדהי בתקופה הנתפסת בשדה המחקרי כקריטית ודרמטית, ואשר מהווה את הבסיס לפעילותו של גנדהי בהודו. למעשה, כל המרכיבים של תורתו ודרכי פעולתו המוסרית חברתית של גנדהי לאחר מכן בשנות פעולתו הארוכה בהודו נמצאים בדרום אפריקה. מעמדו ומיקומו של קלנבאך הם משמעותיים ביותר ולא ניתן להבין את גנדהי בדרום אפריקה ללא הבנת הקשר המשמעותי שלו לקלנבאך. עובדה זו, וכן "הסיבוב השני" של יחסיהם שבא לידי ביטוי בשליחותו של קלנבאך אל גנדהי בהודו כחלק מרכזי מהמאמץ הציוני בהודו ב-1937 וב-1939, מציבים את קלנבאך כאדם שחיבר יותר מכל אדם אחר בין העולם היהודי לעולם ההודי במחצית הראשונה של המאה העשרים.

חוות טולסטוי - גנדהי וקלנבך במרכז

קלנבך תרם לגנדהי חווה גדולה שהפכה ל"חוות טולסטוי", בה גנדהי, על פי עדותו מאוחר יותר, עבר "טיהור וסיגוף רוחני" שעזר לו בעמידתו העיקשת על האמת במאבקיו הארוכים. אנחנו כמובן מכירים את טולסטוי כסופר מפורסם. תוכל לומר מה היה מעמדו של טולסטוי באותה תקופה כמורה רוחני? על מה ולמה הוא היווה השראה לגנדהי וקלנבך?
הקשר בין טולסטוי לגנדהי מצדיק מאמר נפרד ומרתק. יש לקשר זה מספר היבטים חשובים ביותר להבנת התפתחותו של גנדהי כמי שעתיד להפוך למהטמה. ניתן להגיד באופן כללי שטולסטוי ותורתו, ובכלל המפגש של גנדהי עם המערב, סייעו מאוד לגנדהי להגדיר ולהבין את עצמו. גנדהי היה צריך לצאת למערב על מנת לפגוש את המזרח – את עצמיותו. דוגמא לכך היא שאמנם גנדהי היה צמחוני מבית, אך הוא גילה את העומק האידיאולוגי של הצמחונות ותורת אי האלימות על ידי מפגש עם אנגלים צמחונים באנגליה ועם תורתם של הוגים מערביים כמו טולסטוי ותורו. טולסטוי הוא בודאי הבולט שבהם.

גנדהי גילה את טולסטוי ב-1895, כאשר נפגש עם "הקסם מלא העוצמה" של פירושו של טולסטוי ליסוד המוסרי שבנצרות בספרו החשוב "מלכות האל בתוכך" (The Kingdom of God is Within You). גנדהי ציין את השפעתו של הספר עליו:

ספרו של טולסטוי מלכות האל בתוכך המם אותי. הוא הותיר בי רושם לעד [… הספר] ריפא אותי מהספקנות והפך אותי למאמין איתן באהימסה (אי אלימות).

התמה המרכזית של ספרו של טולסטוי היא כישלונם של הנוצרים והנצרות הממסדית להפנים את "חוק האהבה", האוסר על ההתנגדות לכל רע על ידי שימוש באלימות. הדבר מתבטא בכל מה שנוגע למלחמה ולאלימות החוקית של המדינה, ובצביעות שבהצדקת אלימות ומלחמה בשם הנצרות כפי שנהגה בכל הדורות. טולסטוי קרא להחלטה אישית של הפרט לדבקות ואחיזה באמת הפנימית של האדם, שכן בסופו של דבר, זהו הדבר היחידי עליו יש לאדם שליטה מלאה ומאפשר לו להיות באמת חופשי. כל השאר הוא מעבר לשליטת האדם ונתון לכוחות המדינה והחברה הדורסניים והאלימים. מבחינת טולסטוי זהו המסר האמיתי של הנצרות, כפי שהוא מתבטא למשל בדרשה על ההר, וזוהי המהפכה של ישו.

השפעתו של טולסטוי הייתה רבה בכל החוגים האלטרנטיביים ברחבי העולם. במקומות רבים צצו "יישובים טולסטויאנים", שרובם לא האריכו ימים. אני חושב שיהיה זה נכון לטעון שעד היום לא נחקרה לגמרי השפעתו החברתית מוסרית של טולסטוי ברחבי העולם, ובהקשר זה כמובן גם יש לציין את ההשפעה על ראשית ההתיישבות הציונית המוקדמת. כמובן שפה במציאות הארץ ישראלית הרעיון המרכזי של טולסטוי בדמות תורת אי האלימות התברר מהר מאוד כלא רלוונטי.

דרך החשיפה לטולסטוי יצר גנדהי קשר עם הוגי דעות ודמויות מפתח בעולם המחשבה האלטרנטיבי של התקופה, בעיקר באנגליה, ובכך נחשף לאספקטים מגוונים נוספים של חיים אלטרנטיביים שיכול היה לממשם ולהתנסות בהם באורח חייו בחוות טולסטוי. באותן שנים, כל מי שהיתה לו זיקה לרפורמות של חיים אלטרנטיביים, כגון חיים בריאים, מוסר חברתי וכל אספקט אלטרנטיבי אחר, ראה בדמותו של טולסטוי ובסיפור חייו מקור השראה מרכזי.

גנדהי זיהה בטולסטוי שלוש איכויות שהוא חב לו. (א). טולסטוי חי על פי מה שהטיף לו. (ב). הוא היה "השליח", הנביא הגדול ביותר של תורת אי האלימות. (ג). הוא הדגיש את הדוקטרינה של עבודת כפיים. אך למרות הערצתו של גנדהי את טולסטוי והשפעתו של הלה עליו, ישנם הבדלים חשובים ביניהם. גנדהי שונה מטולסטוי בגישתו הפוזיטיבית יותר כלפי המדינה והלאום, במיוחד באמונתו בצורך בהתנגדות פעילה לרוע. טולסטוי דיבר על אי התנגדות אבסולוטית לרע ועל כך שכל פעולה הכופה על הפרט היא מנוגדת ואסורה על פי ישו, ואין מדובר רק בפעולות אלימות כמו במלחמה. לתפיסתו, הדת האמיתית מבוססת על חוק האהבה ואילו המדינה מבססת את שלטונה על ידי אלימות וכוח (מה שנכון נכון), ולכן הן בהכרח מנוגדות לחלוטין. הכוח היחידי שיכול לפעול הוא הסירוב האישי של היחיד. אי שיתוף פעולה כזה יוביל בהכרח ליצירת קהילות קטנות שיחיו מרצון לפי עקרונות אלו ויפיצו את הבשורה על ידי דוגמא אישית.

גנדהי אמנם חלק עם טולסטוי את העליונות המוסרית של אי אלימות, אך לעומת זאת טען שיש להתנגד לרוע על ידי התנגדות פעילה לא אלימה. יש לבצע פעולות תכליתיות ממוקדות על מנת להסיר את הרע. כמתקן חברתי הדגיש גנדהי את הצורך ביצירת חברה טובה יותר. שלא כמו טולסטוי, גנדהי לא ראה באי אלימות רק סירוב לקחת חלק באלימות המדינה, אלא דרך להכריח את המדינה לשנות את מדיניותה. גנדהי בחר בדרך פעולה פוליטית ואקטיבית האמורה לגרום לטרנספורמציה של היחיד, ובעקבותיה של החברה כולה. קהילה גנדהיאנית כפי שהייתה בחוות טולסטוי, ולאחריה כמרכזי פעולה בהודו, אינה רק הדגמה של דרך חיים ראויה יותר, אלא היא מרכז רוחני פעיל אקטיבי ביותר האמור לגרום למדינה ולחברה להיטיב את דרכיה.

קלנבך מתעמל בחוות טולסטוי, 1912

מה אם כן היה סדר היום בחווה, ואיך ביקשו להגיע שם לטיהור רוחני?
קשה להגזים בחשיבות הניסיון של גנדהי בחוות טולסטוי והשפעתה על עיצוב תפישתו הרוחנית והמוסרית של "המהטמה בדרך". זו הייתה מעבדת ניסויים, שאפשרה לגנדהי להתנסות וליישם את רעיונותיו כמנהיג בחיי היום יום הקשים של החווה. גנדהי התנסה כאן במנהיגות, שהגיעה לשיאה בשלב האחרון של המרי האזרחי בדרום אפריקה, והכשירה אותו לתפקידו כמנהיג תנועת המונים ייחודית בהודו. במובן זה חוות טולסטוי הייתה אב הטיפוס של "האשרם הגנדיאני" העתידי, כפי שהוא פעל לאחר מכן בהודו כדוגמת סברמאטי, האשרם המפורסם של גנדהי ליד אהמדבאד.

תקופת המגורים בחוות טולסטוי הייתה תקופה שהתאפיינה בפרץ אנרגיה רוחנית, ושגנדהי וגם קלנבאך התגעגעו אליה לאחר מכן במשך כל ימי חייהם. גנדהי כתב על התקופה שנים מאוחר יותר:

האומץ והאמונה שלי היו בשיאם בחוות טולסטוי. התפללתי לאלוהים שירשה לי לזכות באותן פסגות, אך התפילה טרם נענתה.

חייו של גנדהי היו שונים באופן מהותי ללא התנסותו בחוות טולסטוי. אורח החיים שבו גנדהי וקלנבאך פעלו על פיו היה יישום בפועל של חיי פשטות, עבודה עצמית ואי אלימות, כהיבטים של טיהור רוחני.

חיי השיתוף הקיבוצי בחוות טולסטוי היו מרכזיים והגיעו לגיבושם המלא. המטבח היה משותף וצמחוני, ואפילו המתיישבים ההודים המוסלמים והנוצרים קיבלו עליהם מרצון את הצמחונות. הגברים והנשים התגוררו לחוד בחדרים גדולים שנבנו על ידי קלנבאך. עיבוד האדמות החקלאיות והטיפול בעצי הפרי נעשו במשותף. המתיישבים עבדו גם בנגרייה ובסנדלרייה ולבשו בגדי עבודה אחידים המזכירים בגדי אסיר, כחלק מההכנה לכלא הצפוי. נסיעה ליוהנסבורג ברכבת הייתה מותרת רק לצורכי ציבור ורק במחלקה שלישית. כחלק מהאווירה של חיי פשטות היה מקובל ללכת את הדרך הארוכה בת ארבעים הק"מ ברגל. העבודה הייתה קשה מאוד, מהשכם בבוקר עד הערב, וכל האוכל והבגדים יוצרו בחווה. קלנבאך נסע ללמוד ייצור סנדלים במנזר תרפיסטי ולימד את גנדהי את המלאכה. במכתב מהחווה גנדהי התגאה שהוא כבר ייצר מעל חמישה עשר זוגות וזה הדבר הכי חשוב שמעסיק אותו. גנדהי אף העניק סנדלים כאלו ליריבו הפוליטי הגדול בדרום אפריקה, הגנרל יוחנן סמאט, כאשר עזב את דרום אפריקה ב- 1914.

גנדהי פתח בחווה בית ספר, שהיום היינו קוראים לו בית ספר אלטרנטיבי ופתוח, אשר היה אחד משיאי ניסוייו של גנדהי בחווה והוא הרשה לעצמו לערוך בו ניסיונות חינוכיים שלאחר מכן כבר לא העז לעשותם. למעשה, גנדהי ייחס חשיבות רבה לניסיון החינוכי, וציין במבט לאחור ש"זה היה ניסוי דתי מלא מחשבה וזהו אחד מהזיכרונות היותר מתוקים מחוות טולסטוי". בסוף יום העבודה הפיזית הקשה גנדהי וקלנבאך היו מלמדים בבית הספר שבו הלימודים התקיימו אחר הצהריים. גנדהי מספר שהוא לעיתים היה נופל מעייפות ונרדם באמצע ההוראה.

כפי שגנדהי התבטא, בחווה היה ניסיון לחיות חיי איכר פשוט ועני ככל האפשר. דגש רב ניתן כמובן על אהימסה, אי אלימות, ואפילו את הנחשים הארסיים הרבים ששרצו בחווה לא הרגו והתנהלו על כך דיונים רבים. השאיפה והאידיאל היו גם לכיוון של פרישות מינית, ברהמצ'אריה, עקרון שבו גנדהי וקלנבאך דבקו וציפו שגם האחרים ילכו בעקבותיהם. נושא זה יצר כמובן גם בעיות "ונפילות", כמו שקרה למשל בעת שבנו של גנדהי מנילאל ניהל רומן עם אשה נשואה בחות פניקס וגנדהי לקח על עצמו סיגוף וצום של שבוע וערך וידוי פומבי. אחד הסיפורים ההזויים שארעו בחוות טולסטוי היה בהקשר של החינוך המעורב והחופשי בין הבנים לבנות שהנהיג בבית הספר הפתוח שלו. הנערים והנערות היו יורדים ביחד להתרחץ במעיין והיו ישנים סביבו על המרפסת בחוץ, ומציין שעיניו תמיד עקבו אחר הילדים "כפי שעיני האם מלוות את הנערה". באחת הפעמים שבהן גנדהי לא נכח בעת הרחצה המשותפת במעיין קרה אירוע בעל רקע מיני בין מספר נערים לשתי נערות. גנדהי רעד בכל גופו למשמע הידיעה ולא ישן כל הלילה, ולאחר שבדק אותה ומצא אותה כנכונה הוא החליט להטיל על הנערות "סימן" ש"מצד אחד יעניק להן תחושת בטחון ובאותו הזמן יזקק את עיני החוטאים". גנדהי גילח את שער ראשן של הנערות והצליח לשכנע הן את הנשים המבוגרות והן את הנערות שיסכימו למעשה הקשה הזה.

אורח החיים בחווה היה בעיקרו מבוסס על עבודה קשה, הן כהיבט מוסרי והם כהכנה לחיי הכלא הצפוי. חיי הכלא הם אחת המטרות החשובות של מאבק לא אלים, וכפי שקלנבאך כתב ביומנו ביום שנכנס בשערי הכלא ושמע את דלתות הברזל נסגרות בחריקה מטרידה : "זהו יום האל שלי"– היום הגדול בחיי. בסוף יום העבודה המתיש היו מתנהלות שיחות ארוכות בין גנדהי וקלנבאך עם מתיישבים אחרים על אלוהים, אי אלימות, חיי פשטות וכדומה, או כפי שגנדהי בעצמו סיכם, במשפט קצר וממצה: "ניסינו למצוא את השורש הדתי בכל פעולה שלנו".

קלנבך כ"טולסטויני אדוק", Indian Opinion May 11 1912

גנדהי מציג אדיקות הינדואיסטית מחד (הדימוי המפורסם שלו הוא כשהוא מחזיק תחת ידו את הבהגאווד גיטה כמובן), ומאידך לא היסס לדבר בשבחו של ישו, או להעריץ את טולסטוי. הוא גרס גם שבסופו של דבר כל הדתות מכוונות אל אותה מטרה ואל אותה אלוהות. ראשית אשאל: האם זה מוזר בעיניך? האם האקלקטיות והפרניאליזם הדתיים הללו קשורה בעיניך למשהו הינדואיסטי מהותי, או חבה יותר להיחשפותו של גנדהי לערכי המערב?
בתשובה לשאלה הראשונה, אני לא מוצא את זה כמוזר, אני חושב שמדובר בשילוב של שני הדברים, כלומר ברור שבמערכת האמונות הנהוגה בהודו יש אלסטיות רבה מאוד, ועד היום ניטש ויכוח, האם בכלל ניתן להגדיר את ההינדואיזם כדת, האם עצם ההגדרה של מערכת האמונות והמסורות בהודו "כהינדואיזם" היא בעצם השלכה וניסיון להגדרה שנעשו על ידי המערב. ברור שיש מגוון דעות ואמונות רב אשר נכללות בתוך ההינדואיזם, שאף סותרות זו את זו, ועדיין יכולות לדור בכפיפה אחת. במובן זה יש בהינדואיזם דבר שאינו קיים באותו עומק ביהדות, בנצרות ובאסלאם, ויתכן שבאף דת אחרת בעולם.

החשיפה של גנדהי למערב ולנצרות בצעירותו והיחשפותו להוגי דעות מערביים השפיעו על אורח חייו ועל הסובלנות שגילה ובכל מקרה לא הייתי מכנה את דרכו של גנדהי "אדיקות הינדואיסטית". בכלל, לטעמי, גנדהי הוא דמות יחידאית וחידתית ולמרות שניתן לראות את המקורות מהם שאב גנדהי את השראתו ודרכו, עדיין צריך להתייחס אליו במידה רבה כמושג בפני עצמו. צריך להדגיש כי חלק מאויביו הגדולים ביותר היו מקרב האורתודוקסיה ההינדית, והם גם אלו שהתנקשו בסופו של דבר בחייו ב- 1948. אך יהיה זה נכון להגיד שהרפורמות שגנדהי ניסה להנהיג נשענו על הערכים ההינדים המסורתיים. הייתי אומר שגדולתו של גנדהי היא דווקא ביכולתו לחבר בין במסורת לרפורמות חברתית, הוא הצליח לצקת תוכן חדש ורפורמיסטי לתוך סמלים מסורתיים, ובכך לחולל שינוי ולהנהיג תנועת המונים.

לכן, לדעתי, היכולת של גנדהי לשלב בין הדתות נובעת לדעתי בראש ובראשונה מכך שהגדרתו של גנדהי היא קודם כל כמתקן חברתי דתי, ולא כמנהיג דתי במובן האורתודוקסי של המילה. יתרה מכך יכולתו לשלב בין הדתות נובעת מכך שמושג האלוהות אצל גנדהי שווה למושג ה"אמת" – הסאטיה. גנדהי ראה במושג האמת את האלוהות, וכך הוא יכל להתייחס לכל הדתות כנושאות את גרעין האמת.

גנדהי משמאל וקלנבך במרכז

בהמשך לכך, מה חשב גנדהי על היהדות? האם המסורת היהודית היתה עבורו מקור השראה? ומה חשב על היהודים?
באופן חד וברור התשובה לשאלה השניה היא שלילית – היהדות לא שימשה כלל כמקור השראה דתי ומוסרי לגנדהי, בודאי לא בהשוואה לנצרות כפי שהבין אותה וקיבל השראה מ"הדרשה על ההר". ניתן לומר בהכללה שגנדהי ראה והבין את היהדות דרך משקפיים נוצריות פרוטסטנטיות. גנדהי התבטא בראיון ל'ג'ואיש כרוניקל' בלונדון בזמן ועידת השולחן העגול שם:

בדרום אפריקה הייתי מוקף ביהודים וכמה מהם הפכו לידידי הקרובים ביותר.

בדברים אלה גנדהי התכוון להרמן קלנבאך, להנרי פולק, לסוניה סלזין ואחרים שתמכו בו ובמאבק ההודי באופן חריג ושונה מהקהילה היהודית הקונפורמיסטית בדרום אפריקה. העניין הוא שיהודים אלו היו (למעט קלנבאך) "יהודים לא יהודים", כהגדרתו של ישעיהו דויטשר. הם לא יכלו וגם לא רצו להסביר לגנדהי את היהדות שאחרי התנ"ך, את המסורת התלמודית והפרשנית ובמיוחד לא את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. לנושא זה היו השלכות רבות, שכן למרות הקשר הקרוב של גנדהי עם יהודים, הוא התנגד באופן נחרץ לציונות. רק בסוף ימיו, לאחר מאמץ ציוני שנעשה באמצעות קלנבאך, גנדהי מיתן במעט את דעותיו. קרוב להירצחו, ב- 1947, גנדהי אף התבטא שזכותם של היהודים על ארץ ישראל קודמת לזו של הערבים.

כשגנדהי פרסם את הצהרתו המפורסמת "The Jews" ב-1938, יום לאחר ליל הבדולח, אפילו מרטין בובר ויהודה מגנס שראו בגנדהי את מורם, ותמכו, כמו גנדהי, בפתרון של מדינה דו-לאומית, לא יכלו להסכים עם הפרשנות שלו לציונות. גנדהי רצה לשמור בכל כוחו (אך ללא הצלחה) על האחדות בין הינדים למוסלמים בהודו ומניעת פיצולה, וכך גם בובר ומגנס – חברי 'ברית שלום' וחוג העל – שרצו שבארץ ישראל תקום מדינה דו לאומית. בכך הם היו קרובים מאוד בדעותיהם לגנדהי, אפילו מעבר לאוריינטציה הפציפיסטית. יחד עם זאת אפילו הם לא יכלו לקבל את הניתוק שגנדהי עשה בין "ירושלים הארצית" ל"ירושלים שבלב". גנדהי טען שהיהודים צריכים להסתפק "בירושלים שבלב והציונות היא אך ורק תנועה רוחנית פנימית".

בהיבט אחד מסוים ומאוד מעניין, שראוי לחקור אותו לעומק ביום מן הימים, גנדהי ראה הקבלה מעניינת בין היהדות להינדואיזם, וזאת בהקשר של היחס למנודים. גנדהי ראה ביהודים את "המנודים" (Untouchables) של הנצרות והתנגד ליחס זה והתבטא על כך במספר מקומות,בראיונות לעיתונים וגם בכתביו. הייתי מסכם ואומר שבנושא זה הייתה החמצה גדולה, גנדהי לא ראה ולא הבין את היהדות שמעבר לתנ"ך וקריאה ישירה בתנ"ך לא תאמה את עקרון הסובלנות ואי אי האלימות החשוב.

גנדהי, קלנבך וסוניה שלצין

עליית היטלר והנאציזם בגרמניה הפכה את קלנבך לציוני, בעוד גנדהי גרס שמדינת לאום לעם היהודי אינה הפיתרון הרצוי לאנטישמיות. בספרך את מקדיש מקום לא מבוטל לויכוח הקשה שהיה בין קלנבך לגנדהי בנושא זה. תוכל לתאר בקיצור את השתלשלותו?
לאחר שגנדהי פירסם ב-1938 את הצהרתו המפורסמת בנושא, הוא אף האשים את העם היהודי בכך שהם מעולם לא ניסו לפעול באמת על פי עקרון הסאטיאגרהא. מבחינתו, כמי שקרא את "הברית הישנה", היהודים דוגלים באופן מפורש "בעין תחת עין ושן תחת שן". הוא הביא "כהוכחה" לכך את דרישתם של יהודי העולם שאומות המערב יתאחדו כנגד גרמניה ויפתחו במלחמה כוללת נגדה. גנדהי כתב, והיו שראו בכך נימה אנטישמית (אך כמובן שזהו דבר הרחוק ביותר מהמציאות) כך:

אכן מוטל עליהם כתם שאבות אבותיהם צלבו את ישו. כלום לא נכון שהם מאמינים בעין תחת עין ושן תחת שן? האם אין בלבם רגשי אלימות כלפי אלו המדכאים אותם? כלום לא מבקשים הם שהמעצמות הקרויות דמוקרטיות יענישו את גרמניה בשל הרדיפות וישחררו אותם מדיכוי? אם כך הדבר הרי שאין אי האלימות שוכנת בליבם… אני טענתי למען עקירת האלימות מהלב ובעד שימוש פעיל בכוח הנוצר מוויתור גדול זה.

הנרי פולק, ידיד יהודי נוסף של גנדהי, התרעם באופן חריף על האשמה זו. הוא דרש מגנדהי לספק הוכחה מפורשת ולהראות היכן דרישה כזו התפרסמה מהיהודים. גנדהי טען שוב שבכל עיתון המגיע אליו הוא מוצא תיאורים של סבלות היהודים המבקשים מהמעצמות שילחמו עבורם.

בינואר 1939, הרמן קלנבאך, שהיה כבר בן ששים ושמונה, חזר לאשרם של גנדהי והיה לצידו פעם נוספת על מנת להמשיך לפעול למען יהודי אירופה והעניין הציוני. על מנת לחזק את טענתו שהיהודים אינם מקבלים את תורת אי האלימות גנדהי טען שאפילו קלנבאך, ששכב באשרם שלו חולה ומסכן, מי שהיה שותפו למאבק בדרום אפריקה ומי שהאמין בכל ליבו באי אלימות, עדיין אינו יכול לאהוב את האויב ולכן אינו יכול לאהוב את היטלר:

במקרה חי אתנו כעת ידיד יהודי המאמין בשכלו באי אלימות, אולם טוען שאינו מסוגל להתפלל למען היטלר… איני רב איתו בשל רוגזו זה. רוצה הוא לנהוג באי אלימות אך סבלם של חבריו היהודים הוא יותר ממה שהוא יכול לשאת. ומה שנכון לגביו, נכון לגבי אלפי יהודים שאינם חושבים אפילו "לאהוב אצל האויב" אצלם כמו אצל מיליונים רבים מתוקה היא הנקמה – מחילה היא מהאלוהים.

ציטוט זה מאוד משמעותי, מכיוון שהוא מדגיש את התהום הפעורה בגישה למשמעות החיים, ואת הפער הבלתי ניתן לגישור בין העולם היהודי "המקדש את החיים", והבוחר בחיים כמו במדרש חז"ל, "וחי בהם – ולא שימות בהם", לבין תפישתו של גנדהי, שאינו ירא את המוות.

יש לציין לזכותו של גנדהי שהוא שלח את מזכיריו הנאמנים מהדב דסאי ופייארלאל לחפש "הוכחות" לדרישה היהודית לפתוח במלחמה כנגד גרמניה, ולאחר שלא מצא כאלו בעיתונים מיהר לפרסם התנצלות, והוסיף "אני מקווה שהתרשמותי לא גרמה נזק לאף יהודי".

קשה שלא לדמיין את קלנבאך המסכן, השוכב חולה באשרם של גנדהי ונקרע בין גורל העם היהודי וקרובי משפחתו בגרמניה לבין אמנותו באי אלימות, אך רבים אחרים לא יכלו לקבל את עמדתו של גנדהי שאי אלימות היא כלי יעיל והכרחי במאבק כנגד משטרים המיצגים את הרוע המוחלט. ישנה אמרה המיוחסת להו צ'ו מין שאמר שאם גנדהי היה חי מספר שבועות תחת משטר האימים הצרפתי בוייטנאם הוא בודאי לא היה מפתח את שיטת אי האלימות. אך לדעתי זה כמובן לא נכון. גנדהי היה דבק בשיטתו בכל תנאי.

גנדהי וקלנבך בפגישתם ביולי 1937

ידועה גם עצתו של גנדהי ליהודי גרמניה בשנת 1938 להתנגד להיטלר התנגדות אזרחית בלבד.

אף אדם שיש לו אמון באל החי לא צריך להרגיש חסר-ישע או אומלל. […] מכיוון שהיהודים מאמינים שהאל הוא בעל אישיות ושהוא שולט בכל מעשיהם, אל להם להרגיש חסרי-ישע. לו אני הייתי יהודי, והייתי נולד בגרמניה ומתפרנס בה, הייתי מכריז שגרמניה היא ביתי בדיוק כמו שיעשה הגוי הגבוה ביותר, והייתי גם מזמין אותו לירות בי או לכלוא אותי בכלא. הייתי מסרב להיות מגורש ומסרב שיפלו אותי לרעה. וכדי לעשות זאת לא הייתי מחכה שאחי היהודים יצטרפו אלי בהתנגדות האזרחית, אלא היה לי הביטחון שבסופו של דבר השאר ילכו בדרכי.

האם קלנבך ניסה להשפיע על גנדהי לשנות את דעתו בעניין זה? אם בזמן מלחמת העולם השנייה הוא חזר אל גנדהי ועימת אותו עם העובדות הנוראיות?
קלנבאך העיד על עצמו בעת ביקורו השני אצל גנדהי ב- 1939 שגורלו של העם היהודי בגרמניה שיתק אותו. הוא ניסה לפעול אצל גנדהי ואצל נהרו שיפתחו את שערי הודו לפליטים יהודים. ואכן, בניגוד למנהיגים אחרים בעולם גנדהי ונהרו דווקא תמכו באופן ברור ומפורש באפשרות של קליטת בעלי מקצוע נדרש מגרמניה ואוסטריה, אך מי שעצר לרוע המזל את קיומה של ההצעה באופן מעשי בצורה נרחבת היו השלטונות הבריטיים.

ללא ספק אחת הנקודות התמוהות ואף המקוממות לגבי גנדהי היא שתיקתו לאחר השואה. לאחר 1945, גנדהי שמר על שתיקה מטרידה ואף מקוממת. המצב הפוליטי הסבוך בהודו, האיום המוחשי בחלוקתה על ידי הבריטים, כמו גם פטירתו ב-1945 של הרמן קלנבאך שאליו הייתה לו מחויבות אישית, היוו מעצור מרכזי ברצונו של גנדהי להתבטא בנושא ארץ ישראל ויתכן שגם בנושא השואה. התייחסותו היחידה להשמדת היהודים בשואה מופיעה בביוגרפיה הפופולארית שכתב לואיס פישר על גנדהי:

הזכרתי לגנדהי את הנושא ב- 1946 כאשר היטלר כבר היה מת. היטלר, גנדהי אמר, הרג חמישה מליון יהודים. זהו הפשע הגדול ביותר בזמנינו. אך על היהודים היה להקריב את עצמם מרצונם לסכין הקצבים. היה עליהם להשליך את עצמם לתוך הים מהצוק… זה היה מעורר את דעת העולם ואת תושבי גרמניה…. בכל מקרה נכנעו במיליונים שלהם.

אמונתו של גנדהי באי אלימות הייתה אמנם בלתי ניתנת לערעור, אך הוא כבר לא חזר על טענתו שאפשר להמיס את "לב האבן של היטלר". האם גנדהי הבין שכלפי הנאציזם, שיטת הסטיאגרהא אינה יעילה? לדעתי, בהתבטאות נדירה זו גנדהי כיוון למקום אחר, רגיש הרבה יותר ומעורר מחלוקת. הוא למעשה "האשים" את היהודים באותה ההאשמה שהם הואשמו על ידי רבים בארץ – אשמת "ההליכה כצאן לטבח", אלא שגנדהי עשה זאת מהכיוון המנוגד – מהכיוון של הסירוב, של אי שיתוף פעולה ונכונות למות בשל כך – למשל, הסירוב הגורף ללבוש תלאי צהוב כבר בשנות השלושים.

להבנתי, אפשר כיום, במבט לאחור, להתייחס לעמדתו של גנדהי לגבי השואה כשאלה עקרונית. האם מאבק לא אלים מתאים כנגד כל סוג של משטר? האם כנגד הרוע המוחלט בדמות הנאציזם עדיין שיטת אי אלימות תקפה? או שמא היא מתאימה רק כנגד משטרים בעלי חוק וליברליות כזו או אחרת מערבית? (מגעילים ויהירים ככל שיהיו, כמו הבריטים בהודו והלבנים בדרום אפריקה). לטענתו של גנדהי אי אלימות היא ללא תנאי. במובן זה נכונה טענתו של גנדהי שמאבק אלים מהווה בדרך כלל הצדקה למעשים אלימים נוספים.

קברו של קלנבך בדגניהלפני כשנה וחצי התמלאו עיתוני הודו והעולם בדיווחים על ספרו של ג'וזף לליבלד, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India, בו הוא לכאורה מראה, מתוך מכתביהם של השנים, שהם היו זוג. כבר אז פקפקתי בעניין, פשוט בגלל כל הסיפור של גנדהי עם אותן נערות ערומות שהוא היה מכניס למיטתו על מנת שלא לשכב איתן (ראו הקישור האחרון). מה אתה אומר על התזה הזאת? על פי המחקר שלך, האם יש בה ממש?
בשורה התחתונה אני חושב שזה ממש לא נכון. גנדהי וקלנבאך לא היו זוג הומוסקסואלים ולא קיימו יחסי מין הומוסקסואלים. זה מדהים איזה נזק עצום ספר יכול לגרום. כל העיתונים והצהובונים בעולם קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב, על מה שהוא כתב או מה שהובן ממה שהוא כתב עם כותרות של "גנדהי עזב את אשתו לטובת השרירן היהודי".

גנדהי כתב לקלנבאך מכתבים רבים והשתמש בביטויי אהבה אך צריך להבין ולהכיר את השפה והטרמינולוגיה של גנדהי. אם הוא לה היה כותב כך הוא לא היה גנדהי. באחד המכתבים מעוררי המחלוקת שבעיקרם הנושא הזה התעורר, גנדהי כתב לקלנבאך על כך שתמונתו של קלנבאך היא היחידה הנמצאת בחדרו ומזכיר גם משחת וזלין בין שאר אביזרי הגיינה המוזכרים במכתב. בספר שלי ישנו פרק נרחב העוסק בסוגיה זו. ברור מבחינתי, ולדעתי אני גם מספק הוכחות לכך, שאותם אני מביא בספרי. , אחת ההוכחות היא העובדה שבאותה העת ב- 1908, קלנבאך כתב לאחיו סימון קלנבאך שהתגורר בגרמניה ותיאר את חייו לצידו של גנדהי. הוא כתב תקופה ארוכה הוא צמחוני ושכבר 18 חודשים הוא אינו מקיים יחסי מין. בשנים לאחר מכן לקלנבאך גם היה רומן עם אשתו של שותפו למשרד הארכיטקטורה ואפילו מתח מיני רב ואולי אף יותר מכך, עם בת אחותו בת ה-17 בעת שביקר באירופה. אנחנו יודעים שגם גנדהי התמודד כל חייו עם תשוקתו המינית לנשים. כלומר טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם כל מה שאנו יודעים על גנדהי וקלנבאך. נקודה משמעותית נוספת היא שגנדהי באופן עקבי הדגיש את חשיבות הפרישות המינית כנקודת מפתח בהתפתחות רוחנית, ואני לא מקבל את ההנחה שעולה מהאשמות אלו שגנהדי למעשה ניהל סוג של חיים כפולים צבועים ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה פשוט לא נכון.

אך גם ברור שנושא המיניות והעיסוק האובססיבי של גנדהי בהתגברות על תשוקה מינית קשורים גם לנושא זה. הסיטואציה שבה שני הגברים מתגוררים באותו בית, מנהלים חיים משותפים כמו זוג ומבצעים את כל עבודות הבית לבד תוך דרישות אישיות מחמירות ביותר היא חריגה. כל צורת החיים של קלנבאך וגנדהי הייתה למעשה מעין שבירת מוסכמות ומן הכרח שהיא מבטאת אינטימיות יוצאת דופן. השניים חלקו עולם רוחני התנסותי בו עברו חוויות משותפות עמוקות עקב הניסיון המשותף לחיות חיים נעלים יותר. ברי שגנדהי היה בעל הסמכות המוסרית ושהוא זה שהוביל את הצמיחה האישית הרוחנית, אך למרות זאת, היו אלה יחסים שיש להבינם מעבר למודל של יחסי גורו ותלמיד. היחסים היו של שותפות וחברות שבה כל אחד נושא בתפקידים שונים. וכפי שאמרתי צריך להכיר את הטרמינולוגיה המיוחדת של גנדהי וכל פי זה לקרוא את מכתביו. קלנבאך תיאר את סגנון חייהם האינטימי בראיון למהדב דסאי ב-1937:

למרות שעבדנו כל אחד במשרדו, חיינו באותם חדרים, כמעט באותה מיטה – ובזמן שהוא בישל עבורנו, אני עשיתי את עבודות הניקיון. הייתי צריך לתת דין וחשבון על כל דבר קטן שהוצאתי.

אני כן הייתי מגדיר את היחסים ביניהם "כהומו-ארוטיים" אך לא במובן של קיום יחסים הומוסקסואלים. כיום היינו בודאי, (אם להשתמש בלשון פופולארית), אומרים על גנדהי "שהצד הנשי שלו היה מאוד מפותח". הפסיכולוג אריקסון בביוגרפיה המפורסמת שלו עמד כבר על כך, וכתב בצורה נרחבת על "דו המיניות" של גנדהי, וזאת למרות שמכתביו של גנדהי לקלנבאך לא היו נגישים אליו. אני רק יכול לדמיין מה הוא היה כותב על גנדהי אם המכתבים היו לנגד עיניו. את המתח האינטימי והמיני שאולי נוצר בהכרח הם תעלו למקומות אחרים תוך נסיון להתפתחות רוחנית.

מה תוכל לומר על דמותו של גנדהי, על פי התרשמותך? האם הוא היה סגפן קדוש? מגאלומן מטורף? תמהוני בר-מזל? או שכל התשובות נכונות? איך בכלל הופך לדעתך אדם נורמאלי ל"מהטמה" – או שנולדים כאלה?
זוהי כמובן שאלת השאלות. איך מבינים את החידה הזו ששמה גנדהי? המחקר על גנדהי עדיין נמשך, שישה עשורים לאחר הירצחו ודמותו החידתית ממשיכה להעסיק את האנושות, וזו כשלעצמה עובדה ראויה לציון המעידה על הניסיון הבלתי נלאה להבין את גנדהי. בהקשר זה אני חושב שיש שלוש גישות במחקר על גנדהי: גישה אחת מתייחסת אליו כקדוש, והספרות שנכתבת היא הגיוגרפית – ספרות קדושים. ספרות אחרת היא מה שניתן לכנות ספרות השטנה, שבה גנדהי מוצג כשטן וכצבוע מוחלט. בהקשר זה ישנם הרבה ספרים, שמטרתם העיקרית היא לנסות "להוציא" את האוויר מהבלון או מהמיתוס הנקרא גנדהי. חידתו של גנדהי, ממש כמו שהיא מרתקת היא גם מטרידה חוקרים, ורבים מנסים לעיתים לעורר פרובוקציות, כמו ספרו של לליבלד, ומנסים להמעיט מדמותו של גנדהי.

אני, כמו גם חוקרים אחרים, נוקט בדרך שלישית, אמצעית. מבחינתי גנדהי הוא דמות יחידאית שלא הייתה כמוהו ולא תהיה כמוהו. הוא ייחודי וקיצוני בכל קנה מידה, ובהקשר זה ראוי לצטט את אלברט איינשטיין שאמר עליו (בציטוט חופשי) שבדורות העתידיים אנשים לא יאמינו שאדם כמו גנדהי הסתובב בקרבינו בדמות בשר ודם. אך יחד עם דמותו היחידאית והמרתקת, גנדהי היה אכן אדם בשר ודם, עם כוחות בלתי נלאים אך גם עם ספקות וסתירות. דווקא בגלל זה המחקר עליו הוא מרתק.

אז מי היה גנדהי? לדעתי השאלה המרכזית – שאני לא בטוח שיש לי עליה תשובה מוחלטת – היא פחות מי היה גנדהי, ויותר מה היה סוד הצלחתו כמנהיג המונים בהודו. זו שאלה מרתקת, ואני רומז על כך שהתשובה יכולה למעשה להיות במסלול צמיחתו האישית והתגברותו על רגשי נחיתות, בהופכו מעורך דין כושל למנהיג תנועת המונים. גנדהי העביר את כל הודו במסלול מדהים של ההתגברות על רגשי הנחיתות, יצירת הזהות פנימית עם "הודיות" ועורר זקיפות קומה תרבותית ככור היתוך. גנדהי ידע לצקת תכנים חדשים לסמלים בעלי ערך מסורתי.

גנדהי בודאי לא היה צבוע מטורף. בה בעת הוא גם לא היה בדיוק סגפן קדוש – כלומר הוא לא היה סאדו מתבודד בהימלאיה שמטרתו היא "מוקשה" אישית והוא גם לא שאף להיות כזה. גנדהי בודאי לא היה תימהוני בר מזל, מכיוון שהוא היה מחושב ומתוכנן מאוד במרבית פעולותיו. מער לכך הוא עצמו האחראי העיקרי ליצירת המיתוס של עצמו. הוא בהחלט עשה צעדים מחושבים וחכמים לבנות את שמו, כבר מראשית דרכו. למשל הביוגרפיה הראשונה נכתבה עליו, על ידי הכומר דוק ב- 1910, והציגה אותו כדמות של קדוש נוצרי (גישה שהמשיכה וממשיכה עד היום). גנדהי רכש כבר אז את כל המהדורה הראשונה של הביוגרפיה, וחילק אותה למי שהיה חשוב בעיניו, בין היתר לטולסטוי. גנדהי ידע תמיד לנצל היטב את התקשורת, ודאג תמיד במקביל שיהיו לו כלי ביטוי עצמאים – עיתונים שהוא ערך ובהם יכל להשמיע את דברו ללא תלות באחרים.

אני בהחלט חושב שגנדהי היה סוג של מגולמן. אך אני חושב שאם חושבים על זה לעומק אז כל אדם גדול צריך להיות מגולמן. כלומר אתה לא יכול להיות אדם גדול אם אתה לא תופס את עצמך כאדם גדול. אחת התכונות של גנדהי שניתן לראות כמגלומניה היא ברצון שלו לטפל ולשרת, במובן הפסיכולוגי העמוק ביותר בכל העולם כסוג של אחות רחמנייה. בהתחלה הוא טיפל בהוריו, אחרי כן הוא טיפל בהודו, ולאחר מכן כאוניברסליסט הוא שאף לטפל ולתקן את כל העולם. היבט אחר שניתן לתפוס כמגלומניה, ואני לא בהכרח מתייחס למושג זה בקונוטציה שלילית, היא הראייה המורכבת של חייו כסוד של שיקוף מוסרי של העולם. כלומר, היכולת או חוסר היכולת שלו לחיות חיים מוסריים ולהתגבר על התשוקות המיניות המטרידות היא המפתח ומשפיעה על היכולת של הודו להתקדם בדרך של שחרור עצמי ומדיני. קשה להבין זאת, ובודאי קשה להגדיר זאת, אך גנדהי העמיד וראה את עצמו כמעין נייר לקמוס של הודו. אם הוא לא מצליח להתגבר על התשוקה המינית שלו, אז כיצד הודו ראויה לעצמאות? וזה כמובן ביטוי למגלומניה.

על השאלה כיצד הופך אדם למהטמה איני יכול לענות, אבל כחוקר גנדהי – ובמיוחד כמי שחקר לעומק את יחסי גנדהי וקלנבאך בתקופה המעצבת והמשמעותית ביותר של גנדהי בדרום אפריקה, ששם נזרעו כל הזרעים, ואני מדגיש, כל הזרעים להפיכתו של גנדהי למהטמה בעתיד – אני יכול להגיד שלדעתי ניתן לראות כמזל את העובדה שגנדהי נאלץ לנסוע לדרום אפריקה ולהיתקל שם באפליה כנגד ההודים. אלמלא גנדהי היה נוסע לדרום אפריקה, יתכן שהיה נמנע התהליך של הפיכתו למהטמה, מכיוון שהפוליטיקה הפנימית של מפלגת הקונגרס באותן שנים הייתה מסרסת אותו.

לסיום, אולי תוכל לספר כיצד הגעת אתה לעיסוק בנושא, והאם לעיסוק אינטנסיבי בגנדהי יש השלכות עליך בחיי היום יום?
נסעתי להודו בפעם הראשונה אחרי הצבא בשנת 1984. באותה תקופה רק מעט ישראלים הגיעו להודו בעיקר בגלל בעיות ויזה. הסיבה לבחירתי במזרח הייתה די טריוויאלית אחי הגדול (נחום לב ז"ל) נסע לדרום אמריקה אז אני כמובן רציתי לעשות משהו אחר. אבל היום במבט לאחור זה די ברור שהעולם האינטלקטואלי תרבותי של הודו יותר התאים לי מאופי הטיול בדרום אמריקה. היה לי מאוד טוב בהודו ודי מהר עם חזרתי העיסוק בהודו ובתרבותה הפך לחלק מהקרירה שלי. פרסמתי, כתבתי וצילמתי ונסעתי שוב ושוב. היום במבט לאחור במקרה אן שלא במקרה, הספר הראשון שקראתי היה הביוגרפיה על גנדהי של לואיס פישר ומיד לאחר מכן את האוטוביוגרפיה סיפור ניסויי עם האמת. ובמובן זה אפשר לראות בספר שכתבתי מעין סגירת מעגל.

ב -2005 נסענו עם ילדינו – שלושה תינוקות – להודו עם תכנון לשהות שם כמה שנים. הנסיעה לא עלתה יפה ועם חזרתנו לארץ החל תהליך גירושין מכוער וכואב שבו למזלי ובאופן חריג ביותר קבלתי את המשמורת על שלושת ילדי שהיו הרבה מתחת לגיל שש. היה ברור שאני צריך לשנות לחלוטין את אורח חיי וכמובן שנסיעות להודו ירדו מעל הפרק למספר שנים. החלטתי שזה הזמן להתחיל ללמוד על הודו באוניברסיטה בעיקר כדי לא להרגיש מסכן, ואכן למדתי תואר ראשון בלימודי הודו והמשכתי לתואר שני בתוכנית אישית בהנחייתו של ד"ר יוחנן גרינשפון מהאוניברסיטה העברית. כבר במהלך התואר הראשון הוא סיפר לי וגם דחף אותי להתחיל לחקור את ארכיון קלנבאך.

באותה תקופה הלכתי את שביל ישראל ופרסמתי סדרת כתבות במגזין מסע אחר. פעם בחודשיים התפרסמה כתבה שלי שעסקה ביומיים הליכה של השביל. כשהגעתי לאזור, נכנסתי לבית הקברות של קיבוץ דגניה וחיפשתי את המצבה של הרמן קלנבאך ששם טמון האפר שלו. כתבתי עליו מספר שורות והכנסתי אותם (די באילוץ) לכתבה שתארה את ימי ההליכה האלו. להפתעתי לאחר כמה ימים קבלתי טלפון ובו הזמנה לבקר בארכיון קלנבאך בדירה הקטנה במרכז הכרמל. אני לא יכול לשכוח את ביקורי הראשון, על המדפים היו מונחים עשרות קלסרים עם השם גנדהי וקלנבאך. פרק חשוב בהיסטוריה של גנדהי והודו היה מונח על המדפים בחדר הקטן בדיקה קטנה בחיפה מחכה לחוקר, ארכיון כזה הוא חלומו של כל היסטוריון. העניין שאני בכלל לא התייחסתי לעצמי כאל היסטוריון, אבל כבר באותו ביקור ידעתי שסופו של התהליך יהיה ספר מחקר.

במשך כמעט שנה הייתי מגיע לארכיון ומנסה להבין מה יש בו, ורק לאחר מכן הורשיתי להתחיל לצלם חומרים. זה היה מסע מופלא שבו מצאתי את עצמי צולל לעולמם של גנדהי וקלנבאך בדרום אפריקה. מהר מאוד הבנתי שאני חייב להרחיב את המעגל ולהתחיל ללמוד ולחקור את גנדהי עצמו. במשך חמש השנים האחרונות עסקתי בו באינטנסיביות רבה ביותר ואני נוהג לומר ספק בצחוק ספק ברצינות שבכל אותה תקופה הלכתי לישון מדי ערב עם גנדהי – תמיד נרדמתי עם טקסט שלו או עליו – וזה בהחלט סוג של ברהמצ'אריה מכיון שזה מחלחל לתוכך לכל תחומי החיים. יש בגנדהי משהו ממגנט השואב אותך, ואני בודאי לא הראשון וכנראה גם לא האחרון שנשאב לתוך היקום הגנדהיאני החידתי, המסתורי והקיצוני כל כך.

אני חושב שכל אדם שחשוב לו לבחון את עצמו ואת אורח חייו בהיבט המוסרי צריך לקרוא לפחות את האוטוביוגרפיה של גנדהי. גנדהי היה דמות מאוד קיצונית "וגדולה מהחיים". אורח חייו היום יומי היה סגפני וכלל ויתורים ונדרים רבים בכל תחומי החיים, היכולת לוותר ולסרב לדברים שהם לכאורה חשובים לחברה מסביב שימשה לו מנוף אדיר לעיסוקיו ולהספקי הכתיבה שלו והפעילות המדהימים שלו. אני חושב שבאמת אחד הלקחים החשובים שלי מהעיסוק האינטנסיבי בגנדהי, זה היכולת לוותר ולהפוך "חסרונות" אלו ליתרונות. מבחינתי גנדהי משמש כמעין סמן קיצוני ביותר המאפשר לעצמך לבחון את חייך לעומתו בכל תחומי החיים. אורח חייו של גנדהי הקיפו את כל תחומי החיים ולכן בכל דבר ניתן לקחת "פירורים גנדהיאנים" וליישמם בחיי היום יום, אפילו מעמדת החוקר שלי, שמנסה להתבונן על הדברים פחות או יותר מהצד. אני אישית מרגיש זכות גדולה להצטרף לקבוצה מצומצמת של חוקרי גנדהי בעולם.

סתם

—

* הציטוט בכותרת הוא ממכתב של גנדהי לקלנבאך בעת שהלה חשק בג'ודית, בת אחותו בת ה-17. גנדהי מזהיר אותו שהוא עלול למעוד כל רגע.

בתזמון נאה במוסף 'שבת' האחרון של מקור ראשון הופיעה כתבה של אריאל הורוביץ על הספר של לב.

לאחרונה התקבלה תרומה לקופת הבלוג – תודה רבה!

לרגל צאת רוח הארץ פורסם בסוף השבוע האחרון ראיון איתי מאת עידו קינן ב'מוסף הארץ'.