ספר

חינוך – מהות ורוח

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו מאמרים רבים וטובים על המימד הערכי והרוחני (כן, רוחני) שבחינוך. להלן חלק מתוך המאמר שתרמתי אני לספר. עוד פרטים על הספר בסוף הרשימה.

—

חינוך בין חומר לרוח, בין חוק לצחוק

[…]

על החוק ועל האהבה

כשנודע לראשונה לגאורג ולהלם פרידריך הגל, הפילוסוף הגרמני הגדול, על מחשבותיו של עמנואל קאנט, גם הוא פילוסוף גרמני גדול, בנוגע לנישואין, צמרמורת אחזה בו. קאנט חשב שחתונה היא במהותה חוזה: "איחוד בין שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". הגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של הגל, האהבה היא לב הנישואין, והחוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת, כלל לא צריך חוקים.

נדמה לי שאפשר בקלות למצוא הקבלות בין המחלוקת שהתגלעה בין קאנט להגל ובין הפולמוסים העֵרים בימינו בנוגע לחינוך: האם כדי לחנך צעירים דרושה מסגרת ברורה, דרושים חוקים, דרושים הכוונה ומיקוד ומשמעת – או שמא צמיחה אמתית זקוקה דווקא לחופש, לגמישות, לפתיחות? ועוד: האם ילד יתחנך כראוי אם כשיפרושׂ את ידיו לצדדים יגלה שם גבולות המתוחים בבהירות, או דווקא אוויר הנושב חופשי?

כמו במקרים רבים, יש לחפש את שורש המחלוקת בתפיסות שונות לגבי האדם. יש הרואים באדם יצור מוגבל וחלש מראשיתו, שזקוק להכוונה – וָלא ייטה וייפול אל מצולות של חוסר משמעות ואף של רוע. אחרים תופסים את האדם כיצור שלבו טהור וטוב, שמסוגל להפיק מתוך עצמו, אם רק יאפשרו לו, את המיטב, ושדווקא ניסיונות להכוונה יסיטו אותו מדרך הישר ואף ידכאו את הטוּב הטבעי שבו.

העמדה השנייה מפתה אותנו מאוד. יש לה שורשים בתורות רוחניות קדומות, שראו את גאולת האדם כמצב שבו הנשמה, החופשייה מכל חומר, יושבת לצד (או מתאחדת עם) האל המופשט, שגם הוא כמובן חופשי מכל חומר. למודל סוטריולוגי (soteriologic) זה יש שורשים עמוקים בתרבות היוונית הקדומה ובתרבות ההינדואיסטית הקדומה, ובמערב הוא זכה לפופולריות בזכות זרמי הגנוזיס ובעיקר הודות לנצרות, שאימצה אותו בחום כבר מתחילתה. במסורת הנוצרית, נוסף על כך, התפתחה השאיפה לשחרור מהגוף במקביל לשאיפה לשחרור מהחוק, כלומר מהחוק היהודי, מהמצוות שלכאורה ניתנו על ידי האל.

יש לשים לב שבתורות אלו נתפס האדם ה"אמתי" כנשמה שמימית, ערטילאית, שהגוף הוא לה כלי במקרה הטוב, וכלא במקרה הרע. מכאן מובן מדוע היחלצותה של הנשמה, שהיא כאמור מהותו ו"ממשותו" של האדם, מהגוף, מדוע ריחופה המשוחרר מכל חומר או מכל חוק נתפסים כאידאל וכשיאם של החיים. המערב אם כן צמח (גם) על בסיס התפיסה, שהחומר והחוק הם מוגבלים, מגבילים, ואף שליליים מעצם טבעם. לפי תפיסה זו, הגוף וחובותיו הם זמניים בהחלט, ושניהם ייעלמו עם המעבר לגן עדן, אם כתוצאה מהמוות ואם עקב בואה של הגאולה השלמה.

במהלך ההיסטוריה המערבית המודרנית נזנחו תורות אלו, אולם לא העקרונות העומדים בבסיסן. דרך הדואליזם הקרטזיאני (כלומר החלוקה בין עולם החפצים לעולם המחשבות שהציג הפילוסוף הצרפתי דקרט) ודרך הפסיכולוגיה המודרנית מבית מדרשו של פרויד (שבה האני נתפס כמתווך עצמאי בין הצרכים הגופניים וחוקים החברתיים) תמונת האדם שלנו התעדנה ועברה נטורליזציה, אולם עדיין שמרה על החלוקה בין הגוף פחוּת הערך והמוגבל, לבין הנפש שחייה סוערים וחסרי גבולות.

כך הגענו עד הלום, כלומר למצב שבו השאיפה לשחרור מהחומר ולנסיקה לגבהי עדן הפכה לשאיפה לשחרור מה"חומריות" והתבסמות בחיים "רוחניים" – אינטלקטואליים או רגשיים. כך גם הגענו למצב שהשאיפה לשחרור מהחוק הדתי עברה הפנמה והפכה לעמידה על הזכויות שיש לנו כבני אדם בעלי נפש חופשייה מלידה: הזכות לחיים, לחופש, לשוויון (שהרי בפנים כולנו זהים!), וכמובן, הזכות ל"רדיפה אחר האושר".

כאשר זרמי תרבות עצומים אלה מגיעים לתחום החינוכי, אפשר להבין מדוע הנטייה הרווחת בקרב האוונגרד החינוכי בימינו, נטייה שחלחלה זה מכבר לכל מערכת החינוך, היא להסיר ככל האפשר סייגים וגדרות בעלי אופי סמכותני מהחינוך, לתת ככל האפשר לילד לעצב את יומו ואת תלמודו, ולעודד ככל האפשר את רוחו החופשייה לפתח וללמד את עצמה. אם אכן המצב האידאלי (בין של הנשמה ובין של השכל האנושי) הוא רוחני ושמימי, יש בזה היגיון רב, כמובן.

 

החיים בגוף

ברם, לדעתי גישה זו מתעלמת מכמה גורמים חשובים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. האחד, חיינו הם חיים בגוף. כוונתי היא לא שיש לנו גוף, דבר מובן מאליו, אלא שגם חיי הנפש שלנו מתנהלים שלא בנפרד מגופנו. ושוב, אין הכוונה רק שהנפש תלויה בגוף (בבריאותו, באיזון החומרים שבו), אלא אף הרבה יותר מזה: הנפש שלנו היא "נפש גופנית"נפשנו חושבת ומנהלת את עצמה דרך הגוף .

אם אנחנו רוצים "להתקדם", "להתעלות על עצמנו" או פשוט "לגדול", אנחנו משתמשים במטאפורות גופניות כדי להבין את התהליכים המתחוללים בנפשנו. אם אנחנו מפחדים מ"נסיגה", מ"צמצום" או מ"סגירות" אנחנו מנתחים את הוויות נפשנו בעזרת מושגים "חומריים". אף לומר שהנפש היא "גבוהה" או "עדינה" יותר מהגוף פירושו מניה וביה שיש לנו רק דרך אחת להבין את עצמנו, והיא על ידי פנייה אל העולם שסביבנו וחוקיו החומריים. אין דרך אחרת, כי אין עולם אחר.

מציאות פשוטה זו צריכה לרמוז לנו שהשאיפה המובלעת לנסיקה חופשייה-מגוף למרומים היא אשליה המנותקת (אכן, בדיוק כפי שהיא עצמה מבקשת) מהמציאות. מוזר, אכן, שדווקא בתקופה שהמדע מגלה עד כמה הנפש קשורה בגוף, עד כמה חיי הנפש שלנו הם בעצם תוצר של הגוף, הנחות מובלעות כאלו בדבר אפשרות ניתוקה של זו הראשונה מזה האחרון, הנחות שמניעות כאמור את הכיוונים החינוכיים שדובר בהם, שובות בצורה עמוקה כל כך את לבנו. כך, אף שרבים אינם מאמינים שהם נשמה שחבויה בתוך הגוף, הם יהיו מעוניינים, לא פחות מאבותיהם התרבותיים, להשתחרר ממגבלות הגוף. אך אם חיינו הם כאן, בעולם הזה, יש לשים לב לדרך בה מתנהל העולם: על פי דפוסים קבועים, על פי חוקים, על פי הגיון, ותמיד בכפוף למגבלות.

גורם נוסף הוא, שגישה זו מתעלמת גם מהממד החיובי שבחוק. אם כי מילה זו מעוררת ברבים מאתנו חוסר נוחות, הרי החוק פעמים רבות הוא בבחינת רחם המגדל את אותם עוללים שיקרים לנו כל כך. פעמים רבות דווקא מתוך מגבלות – ורק מתוכן – תיתכן יצירה. כך, כשם שהניצוץ מגיע דווקא מתוך חיכוך של שני סלעים מוצקים מאוד, כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה, פעמים רבות יש הכרח בתנאים מסוימים מאוד ובמסגרת יציבה כדי לעורר יצירה.

בשדה האמנות ניתן לראות זאת בקלות: המסורת היהודית-נוצרית, על כל מגבלותיה הדוקטריניאליות והממסדיות, הייתה הכרחית בהחלט ליצירת הקפלה הסיסטינית. לא רק מבחינת התוכן, אלא שהיצירה גם הגיעה רק לאחר ויכוחים קשים בין מיכלאנג'לו לכנסייה. כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. בניגוד לכך כיום, כשבשדה האמנות הפלסטית הכול אפשרי, המוזיאונים מלאים ביצירות חסרות פשר. בדומה לכך גם במוזיקה (ואיזו אמנות היא חופשייה ממנה?), קבלת ההגבלות המוגדרות לסוגות המוזיקליות השונות בזמנן היא שאיפשרה דווקא את היצירתיות של גאונים כבאך וכמוצרט. המוזיקה החופשייה, הא-טונלית, שנכתבת בימינו, מושכת הרבה פחות.

ואם נחזור לדוגמה שפתחנו בה, שדה האהבה, הרי ייתכן שהגל מתעלם מכך שפעמים רבות החוקים הם הם שמאפשרים את האהבה. לא רק מפני שהם כופים התמדה מסוימת ומייצרים בכך אהבה חברית ועמוקה, אלא גם כשהם מייצרים אהבה בוערת ושטחית, כמו במקרים שבהם נתאהב באדם מסוים רק מפני שאין סיכוי שהוא יהיה שלנו, או במקרים שמגבלה כלשהי (מרחק, מסורת או מנהג) מונעת מאתנו קשר חופשי וזמין עם אהובנו או אהובתנו. במקרים כאלה הלהט מגיע דווקא מתוך המפגש עם הגבול. מתברר לנו אם כן, שהגבולות וההגבלות משמשים לנו כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה: ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין.

[…]

—

הספר חינוך – מהות ורוח הוא אנתולוגיה של מאמרים על חינוך בזמן הזה, זמן המתאפיין באינסטרומנטליזציה הולכת וגוברת של החינוך, והפיכתו למנותק מכל הקשר של ידע, ערך ורוח. החינוך, בעיקר בבתי הספר, אבל לדאבון הלב גם בין הורים לילדיהם, הופך בתקופתנו להסדר מנוכר המכוונן ל"הישגים" שעיקרם שיעתוק מידע, או לחילופין למגרש משחקים הפרטי של הילד, בו הוא אמור לממש במלואם את מאוויו. הספר, שנערך על ידי פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (שהקימו יחד גם את התנועה להעצמת הרוח בחינוך), מכוון לעורר שיח חדש-ישן בנושא המימדים המהותיים יותר של החינוך. בספר כלולים מאמרים של (על פי סדר הופעתם):

אדמיאל קוסמן
קיבוץ נאות סמדר
אילן גור-זאב ז"ל
זהר מליניאק
אגי משעול
עמיק פריימן
אליעזר שור
יוסף אבינון
מוקי צור
יהודה בר שלום
דב זינגר
נעמי סרוקה
דני לסרי
תומר פרסיקו
עדנה אולמן-מרגלית
זהבית גרוס
רחאב עבד אלחלים
שלמה בק
מארי קופטי
ציפי מרחיים
נפתלי רוטנברג
ניר מיכאלי
נמרוד אלוני
רון מרגולין
עדנה ענבר
חנן אלכסנדר
ת'אולה אבו-בקר
אריה ברנע
שלמה טיקוצ'ינסקי
עפרה מייזלס
תמר לוין
ישעיהו תדמור
טליה בירקאן
גלעד גולדשמיט
נירית רייכל
שבתאי מג'ר
יורם הרפז

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, בחנות המכוונת של מכון מופ"ת, או בכרטיס אשראי בטלפון 03-6988616. עוד פרטים ורשימות בבלוג הספר.

לתרגם את הזוהר – ראיון עם דניאל מט

נדמה שלא היתה אי פעם תקופה טובה יותר לחכמת הקבלה מאשר בזמן הזה, לבד אולי מאותן שנים מלהיבות ומשולהבות לפני התאסלמותו של שבתי צבי ומעט אחריה. שכן אם לפני הקטסטרופה השבתאית הקבלה זכתה לפרסום ותהודה חסרת תקדים, הרי שאחריה התכנסו המקובלים שוב פנימה, ויוזמות להפצת תורת הסוד ככלי להבאת הגאולה, שיצאו מצפת והתרבו ברחבי העולם היהודי, שוב לא פרחו כתמול שלשום. או אז חזרה הקבלה, שהחל מהופעתו של ספר הזוהר במאה ה-13 הוכתרה כ"סוד" הרשמי של תורת ישראל, להיות גוף-ידע אזוטרי, או אז שוב נחשבה היא מסוכנת מדי עבור היהודי הפשוט.

רק במאה ה-18 היתה זו תנועת החסידות שגאלה מתוך תורת הסוד את מה שחשבה שראוי להפיץ, ואכן הצליחה להביא להתעוררות רוחנית בחברה יהודית במזרח אירופה, וזאת תוך טרנספורמציה פסיכולוגיסטית של התורה הקבלית. הקבלה הלוריאנית בגרסתה הלא-חסידית התקיימה אז בישיבות בודדות, בהן עסקו מקובלים, לרוב בשקט ובצניעות, בייחודים וכוונות.

החל משנות השבעים של המאה העשרים הקבלה נחשפת שוב, והפעם מזמינה את הכל לגמוע ממימיה: גברים כנשים, יהודים כנוכרים. הפופולריות המחודשת של תורת הסוד היהודית קשורה כמובן לעלייתה של התרבות הרוחנית של הניו-אייג', שבה גם תורות רוחניות עתיקות אחרות זוכות להפצה, שלא לומר החפצה ומסחור. הקבלה, שברנסנס זכתה לאהדה בקרב משכילים נוצרים, הופכת במודרנה לרוחניות פופולרית עבור כל מי שנהנה מהאמריקניזציה של תרבותו.

אחד המאפיינים המעניינים של הפופולריזציה של הקבלה בימינו הוא הקשר שבין המחקר האקדמי שלה לבין התקבלותה בציבור. רבים ממחדשי לימוד הקבלה כיום שואבים את הידע שלהם מהמחקר האקדמי על הקבלה, דבר שאפשר להבחין בו מתוך השימוש שלהם במקורות, שלולא היו יוצאים בצורה אקדמית היו נשארים בכתבי יד. משנה תוקף מקבל ההיזון החוזר בין האקדמיה לחיל-החלוץ הרוחני היהודי בארה"ב, בתופעת ה-Jewish Renewal, אשר בה המחקר האקדמי מאפשר לא רק נגישות לטקסטים נדירים, אלא גם לתרגומם בשפת המקום.

דניאל מט, שכיהן כפרופסור למחשבת ישראל במשך יותר מעשרים שנה באיחוד מכללות המקושר לאוניברסטית ברקלי בקליפורניה, הוא דוגמא מעניינת בדיוק לסוג הקשר האינטימי בין מחקר אקדמי לרוחניות היהודית הפופולרית בארה"ב. כותרת ספרו מ-1996, God and the Big Bang: Discovering Harmony between Science and Spirituality ('אלוהים והמפץ הגדול: גילוי הרמוניה בין דת למדע'), מבהירה זאת היטב. מט הוא מחברם של יותר מעשרה ספרים, הפופולרי שבהם הוא 'לב הקבלה' (The Essential Kabbalah), שאחרי שהפך לרב מכר גדול בארה"ב ותורגם לשש שפות, תורגם כעת גם לעברית (הוצאת עולם קטן). הספר הוא למעשה אנטולוגיה של מקורות קבליים וחסידיים, שעריכתו המדוייקת של מט יוצרת מהם אריג שמצליח להדגיש בצורה מרשימה את קווי המתאר של גוף הקבלה.

אולם את מירב דמו וחלבו מקדיש מט למבצע תרגום שחייב להיות בין היומרניים והקשים שיש: מזה ארבע-עשרה שנים מתרגם מט את ספר הזוהר לאנגלית, בליווי פרשנות מקיפה. מתוך תריסר כרכים מתוכננים יצאו כבר ששה, בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד, ועל עבודתו זכה בפרסים שונים, כאשר חברי הועדה של פרס Koret קבעו שתרגומו הוא לא פחות מאשר "תרומה מונומנטלית להיסטוריה של המחשבה היהודית". אם נבין שלא רק התקדמות המחקר האקדמי, אלא הרבה מהתפתחותה של התרבות הרוחנית היהודית אכן תלויה בנגישות למקורותיה העתיקים, יהי לנו ברור שאכן כך. ניצלנו את ההזדמנות, ולרגל צאת ספרו הפופולרי בעברית שוחחנו עם מט על עבודתו.

נתחיל במפעל המרכזי שלך, תרגום הזוהר. הזוהר הרי כתוב בניב משונה מאוד של ארמית, בשילוב עברית ואם אני לא טועה גם מילה בספרדית ימי-ביניימית פה ושם. איך אפשר לתרגם את זה?
איך אפשר לא לתרגם את זה? הרי במובן מסויים כל הבנה של הזוהר כרוכה בתרגום שלו. לפי ר' יהודה (במסכת קידושין), 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף'. כל תרגום הוא מעין בגידה מסויימת במקור, אבל בכל זאת חבל לפספס את הקסם הטמון בספר הזוהר, ולכם העזתי לקפוץ לתוך ההרפתקה הזאת. אגב, לעתים קרובות בעלי הזוהר בעצם חושבים בעברית וכותבים בארמית. לפעמים הם יוצרים מלים חדשות בארמית תוך הוספת א' למלה עברית, למשל: דביקותא.

ובכל זאת, ממה מתרגמים? הרי יש כתבי יד ונוסחים שונים – איך אתה מחליט איזה זוהר לתרגם?
תחילה התכוונתי לבדוק כתבי יד של הזוהר רק כשנתקלתי בביטויים מבולבלים, אבל מהר גליתי שלעתים קרובות כתבי היד משמרים נוסח עדיף בהשוואה לנוסח הדפוס. לכן החלטתי לשחזר טקסט ארמי של הזוהר שמבוסס על כתבי היד ולתרגם לאנגלית את הנוסח הזה ולא את נוסח הדפוס. עבודה זו מייגעת, אבל היא מאפשרת לי להסיר הוספות והגהות וקלקולים שהוכנסו לזוהר על ידי סופרים ועורכים והצטברו במשך מאות שנים. כך יצרתי נוסח "חדש-עתיק" שהוא יותר מסתורי ופיוטי וקרוב יותר למקור החמקמק והמשוער של הזוהר. טקסט ארמי זה מצוי באתר האינטרנט של המו"ל (www.sup.org/zohar), וכל מי שרוצה יכול לקרוא או להדפיס אותו משם. כל שינוי מנוסח הדפוס מזוהה בקו תחתי. ובאמת, אנצל הזדמנות זו כדי להודות לפרופ' רונית מרוז שסייעה לי בנדיבות והעמידה לרשותי רשימות מדויקות של מאות כתבי יד של הזוהר.

ההחלטה לקחת על עצמך מפעל התרגום בסדר גודל כזה ודאי לא היתה פשוטה. תוכל לומר מה שכנע אותך בסופו של דבר להתחייב למבצע מונומנטלי שכזה?
בשנת 1995 פנתה אלי משפחת פריצקר משיקגו (בעלי רשת בתי מלון היאט) בהצעה לתרגם את הזוהר. נדהמתי. כעבור זמן מה החלטתי להקדיש חודש שלם לניסיון. כל יום ישבתי ותרגמתי וכל ערב הרגשתי מותש לגמרי. החלטתי לסרב באדיבות. נפגשתי עם גברת מרגו פריצקר להסביר לה את נימוקי. אבל במשך הפגישה היא שאלה אותי: 'אם היית מסכים לתרגם את הזוהר כמה שנים תידרשו למפעל'? עניתי: 'שתים-עשרה עד חמש-עשרה שנה'. מרגו השיבה: 'אתה לא מפחיד אותי'. פתאום הבנתי כמה רצינית ומסורה היא היתה, ולפני שסיימנו את הפגישה הסכמתי להתחייב למבצע.

אנחנו מכירים את הזוהר היום בעצם דרך הפרשנות של האר"י ותלמידיו, כך שנדמה לנו שהוא מדבר על ספירות ופרצופים וצמצום-שבירה-תיקון. האם יש "פשט" לזוהר? איך הוא נראה ללא המשקפיים הלוריאניות?
האר"י העמיק בזוהר ועל ידי הבנתו ופירושיו יצר שיטה קבלית חדשה ובעלת השפעה עצומה. אבל אני מעוניין לקרוא את הזוהר, כפי שאמרת, ללא המשקפיים הלוריאניות. אי אפשר להתעלם מתורת הספירות שהיא חיונית להבנת הזוהר. למשל כל דף של הספר רומז על הרומן שבין הקדוש ברוך הוא והשכינה. אולם הרבה מפרשני הזוהר התעקשו להסביר כמעט כל ביטוי צבעוני וכל פסוק מצוטט כרומז על ספירה מסויימת, וכך הם החלישו את הפואטיקה של הזוהר ודיללו את יצירתיותו – הם צימצמו את המרחב הדמיוני שלו לנקודה אחת מסויימת. בתרגומי ובפירושי אני מנסה לשחזר ולשמר את האמנות הספרותית של ספר הזוהר.

דניאל מט מה בדבר הסגנון של הזוהר? האם אחרי שישה כרכי תרגום אתה מצליח להבין את "הראש" של משה דה-ליאון וחבורתו? את האופי שלהם? בנוסף, האם יש לך איזושהי השערה איך הם עבדו? איזה הווי ליווה אותם? מה בעצם התרחש שם בקסטיליה של המאה ה-13?
לפני כמה שנים אמרתי למישהו שעכשיו אני מרגיש סוף-סוף שנכנסתי לתוך ראשו של בעל הזוהר. הוא השיב לי, 'לא, הוא נכנס לתוך ראשך'! אולי. אני בהחלט מרגיש שעכשיו אני מכיר את סגנונו וגם את הטריקים הנעלים שלו. הוא אוהב להפוך את הפשט לגמרי. אפשר לקחת לדוגמא את הפסוק המפורסם בסוף סיפור גן עדן: 'ויגרש את האדם' (בראשית ג:כד). הזוהר שואל שאלה מדהימה (בתרגום): 'אנו לא יודעים מי גירש את מי? האם הקדוש ברוך הוא גירש את האדם, או לא'? כמובן לפי הפשט אין ספק מי גירש את מי, אבל כאן בעל הזוהר מעז לקרוא את הפסוק בדרך הפוכה לגמרי: 'ויגרש את'—הוא גירש את השכינה, שאחת משמותיה הרבים הוא 'את'. ומי גירש אותה? הפסוק ממשיך להסביר: 'האדם'! אדם פיספס את ההזדמנות לייחד את הקדוש ברוך הוא והשכינה, ובמקום זה הוא הפריד אותם והכניס חוסר הרמוניה לעולם. במובן מסויים האדם — קרי, כל אחד — נמצא עדיין בגן עדן, אבל אין אנו מודעים לכך, משום שגירשנו את נוכחות האל, את הרוחניות, מחיינו.

אפשר שבעלי הזוהר עבדו יחד. אולי השיחות המהוות את רובו של הספר מייצגות דיאלוגים ממשיים שהתקיימו ביניהם בבית המדרש או בדרך כש'רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי באורחא' (היו הולכים דרך). קשה לדעת. יותר סביר שהם יצרו את סיפורי הזוהר כמו שמחברים ומשוררים תמיד כותבים — בחדרם. אבל הם לבטח הושפעו לעומק על ידי אינטראקציה אחד עם השני, עם עמיתים, מורים ותלמידים.

איזו תמונה עולה מהזוהר ביחס לאלוהות, ולקשר בין האדם לבינה?
לפי הזוהר כל תיאור של האלוהות הוא לקוי כי האל האמיתי הוא אין סופי ואי אפשר להגדירו או לתארו. כידוע, המקובלים קוראים לו – אין-סוף. יש שם אלוהי נוסף שהוא אף רדיקלי יותר: אַיִן. מהו משמעותו של שם זה? הוא לא מצביע על אי-קיומו של האל אלא רומז שקיומו הוא מעבר לכל מה שנוכל לשער. במילותיו של מקובל אחד בן דורו של הזוהר: "אותו אין, יותר הוא יש מכל היישות שבעולם". אַיִן הוא מקור הכל: ממנו שופע זרם האצילות וכן כל הויית כל העולמות.

אחת התרומות הגדולות של הזוהר היא דמותה של השכינה. כמובן, כבר חז"ל מדברים הרבה אודות השכינה, אבל בזוהר היא מופיעה כבת-זוגו של הקדוש ברוך הוא, והרומן ביניהם היא העלילה המרכזית של הזוהר שמפותחת במאות דרשות בכל הספר. הזוהר טוען שהזוג האלהי אינו מצליח להתייחד אלא בעזרת עם ישראל, דהיינו על ידי כך שזה ינהל את חייו בקדושה ויקיים מצוות בכוונה. למעשה אפשר לומר שכל מצווה מעוררת תשוקה אלוהית. על בסיס התיאוריה הזאת נוצרה הפורמולה הקבלית: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'. עבודת השם היא מתוארת כהכרחית לאל, כ'צורך גבוה'.

ומה עם הומור? תוכל לומר כמה מילים על תפקיד האירוניה והקריצה בזוהר?
לפי הזוהר 'מעט שטות מראה ומגלה יקר החכמה… יותר מכל דרכי העולם' (בתרגום). במלים אחרות, הניגוד בין שטות לחכמה מבליט את ערך החכמה. אבל נוסף על כך, השטות וההומור מעוררים חכמה. ולכן הזוהר מספר סיפורים מפתיעים ומצחיקים על אנשים יוצאי דופן אותם פוגשים החברייא תוך טיוליהם בגליל. חמר זקן מעצבן המפטפט בלי סוף ומטריד את ר' יוסי בדרך מתגלה לפתע כחכם מדהים והוא מגלה לר' יוסי ועמיתו ר' חייא סודות עמוקים של גלגול הנשמות. ילד הנראה והנשמע כפרחח גמור מותח ביקרות הלכתית על ר' יצחק ור' יהודה ופורש לפניהם דרשות מרשימות. אי אפשר לדעת איפה, מתי וממי תציץ תובנה חדשה. הרבה מסיפורי הזוהר מגשימים את הפתגם: 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם'.

כתבת ספר על הדמיון שאתה רואה בין ההשקפה של הקבלה על האלוהות לבין התמונה שעולה מתוך התיאוריות העדכניות ביותר של האסטרופיזיקה ושל מכאניקת הקוונטים. למה אתה חושב שחשוב למצוא דמיון כזה?
בדרך כלל חושבים שיש ניגוד בין דת ומדע. מי צודק, הרבנים או המדענים? האם העולם נברא על ידי האל, או כתוצאת המפץ הגדול? אני טוען שמדע ורוחניות הם שני כלים להבנה שאפשר להשתמש בהם במקביל. כשאנו מגלים סימני הרמוניה בין שתי גישות אלה, תודעתינו מתרחבת ואנו מטפחים תחושה של פליאה. אחת המקבילות שאני בוחן בספר היא בין תורת שבירת הכלים של קבלת האר"י והתאוריה הקוסמולוגית של סימטריה שבורה. אני משווה גם בין התיאור הנוכחי של התפשטות היקום לבין השקפת המקובל שמעון אבן לביא במאה הט"ז שכתב: 'בהופיע האור נתרחב העולם ובגניזתו נבראו כל הנמצאים למיניהם. זהו סוד מעשה בראשית והמבין יבין'.

אפשר לומר שמאז המאה השש-עשרה חכמת הקבלה נמצאת במגמה של הפצה, עד כדי כך שכיום ניתן לדבר גם על פופולריזציה ודמוקרטיזציה רבתי שלה, כאשר כתבי קבלה מופצים לכל עבר, ופרשנים להם צומחים תחת כל עץ רענן. איך אתה תופס את שדה הקבלה העכשווית?
מדהים איך שהקבלה כבשה את ההמונים בעשורים האחרונים. ללא ספק מה שהעולם טעם מחכמת הקבלה הוא גרסה מאד מדוללת, ובכל זאת משהו מהקבלה האמיתית ריתק קהל עולמי רחב גם מעבר לעם היהודי. לדעתי אחת הסיבות לכך הוא שהקבלה מתארת ומאפשרת רוחניות בתוך העולם הגשמי בלי לדרוש בריחה מחיי היום-יום. אנשים נרגשים למשל על ידי הרעיון של העלאת הניצוצות האלהיים הטמונים בכל דבר שבעולם. בין ההמונים שכעת מכירים נוסחאות פופולריות של הקבלה, רק אחוז קטן ימשיך ויתעמק בחכמה זו,אבל אחוז קטן של מליונים הוא משמעותי.

"לב הקבלה" הפך לרב מכר עולמי, עוד לפני שתורגם לעברית. מה קיווית שתהיה תרומתו?
יש הרבה ספרים על אודות הקבלה המתארים את התפתחותו או מנתחים את תורותיה. במקום זה רציתי לחבר ספר המציג את הקבלה ישירות. כתבתי מבוא קצר והוספתי הערות בסוף, אבל עיקר הספר הוא מבחר מקורות מתקופות שונות של תורת הסוד היהודית מסודרים לפי נושאים: אין-סוף, עשר הספירות, בריאת העולם, התבוננות וחוויה מיסטית, תורה והתגלות, החיים בעולם הזה. בחרתי קטעים מספר יצירה, ספר הזוהר, כתבי מקובלי ספרד וצפת, וגם כמה תורות חסידיות וכתבי הרב קוק. הנה למשל קטע אחד מאת אברהם אבולעפיה המתאר את תכלית החיים:

'ואין תכלית נשיאת האשה לאיש אלא מפני החיבור. ותכלית החיבור — עיבור. ותכלית העיבור —תולדה. ותכלית זה — לימוד. ותכליתו — השׂגה. ותכליתה — קיום התמדת המשיג עם תענוג השגתו'.

איזה תפקיד יכול להיות לדעתך למסורת המיסטית היהודית עבור היהודי המודרני? לבד מפולקלור, למה זה טוב?
הקבלה השפיעה עמוקות על ההסטוריה היהודית והעניקה השראה לדורות רבים, ולכן כדאי להכיר אותה מנקודת מבט הסטורית ותרבותית. אבל מעבר לכך מה שמרגש אותי בקבלה הוא הרעיון שאלהים הוא לא סתם מישהו היושב בשמים אלא חיוּת הזורמת בכל המציאות. כך הבינו המקובלים את הפסוק 'ואתה מחיה את כולם'. אפשר לטעום חיות זו, אפשר לגלות את הניצוץ האלהי השוכן בתוך כל אחד ובתוך כל דבר. כך הופכת המציאות היום-יומית למשהו קדוש ומרהיב.

סתם

—

פורסם ביום שישי האחרון מוסף 'שבת' של מקור ראשון, בגליון מיוחד שהוקדש לקבלה (ראו מאמרים מעניינים של אלחנן ניר על קסמה של הקבלה ורון מרגולין על הגותו של הרב אשלג).

את הספר לב הקבלה ניתן לרכוש מהחנות עולם קטן, דרך האתר, או דרך הכתובת info@olamqatan.com, או בטלפון 02-5637507

עושות סדר – פסח פמיניסטי

מה נשתנה בתקופה הזאת מכל התקופות? שבכל התקופות נשים ניקו לפני פסח ולא עשו מזה עניין. בתקופה האחרונה זה עניין. כלומר, זה issue. ולא תגידו, הפמיניסטיות האלה, בטח שהן עושות עניין, מכל דבר הן עושות עניין; אלא הבינו שהעניין שעושות הפמיניסטיות לא יכול שלא לגלוש ולחלחל אל תוך תודעתן של הנשים כולן, בדיוק כמו שקריאותיהם של צמחונים, גם אם כנראה לא יגרמו לרוב הקרניבורים להפסיק לנעוץ שיניהם בסטייק, בהחלט יעוררו מודעות למשהו שבעבר היה מובן מאליו.

נקיונות הפסח הם מבצע מתיש למדי, וכאשר הם מוטלים על הנשים באופן בלעדי או עיקרי, אותה מודעות, כלומר הרעיון שיש כאן משהו שיכול להיתפס כבעייתי גורמת לצורך לספק לעניין הסברים, וזאת גם ממי שלא רק שלא מתיימר להחזיק בדעות פמיניסטיות, אלא פעמים רבות אף מסתייג מהן. הסברים אפולוגטים כאלה באים פעמים רבות בצורה של פרשנות רוחנית למלאכת הנקיונות. הנה למשל, ציפורה בארבי (מישהו מכיר?) מבהירה ש

עבודות הבית של הנשים אינן עניין גשמי בלבד. אלו החיים עצמם. זה העולם הזה שלנו, זה העולם הבא.

ובפורום ברסלב דואגים להדגיש כי

כל אישה צריכה לדעת שעבודות לקראת פסח הם זכות גדולה אישה מכניסה את עצמה בקדושה וטהרה על ידי שטורחת לקראת פסח בעבודה קשה שגומרת לה להזיע, אישה שמזיעה בעבודות הפסח, הזיעה הזאת היא כמו טבילה במקווה טהרה

גם הרבנית ימימה מזרחי, אולי הבולטת שבין המנהיגות הרוחניות הפופולריות ביהדות האורתודוקסיות בארץ כיום, מסבירה ש

דווקא עבודות הכפיים הנחשבות כעומדות "בצל" [כמו בניית המשכן של בצלאל – ת.פ.] לעומת ההבנות הרוחניות של משה, מקנות את ה"סדר" האמיתי של הכוונה האלוקית, את "ליל הסדר" האמיתי! […] לפי ההבנה הזו, האמירה המזלזלת "נשים- לכיור!" תישמע באזני נשים חכמות לב, כמחמאה גדולה דווקא! לכן, בלי בושה, הסתערי בשמחה על נקיונות הפסח, מהעבודות הטהורות שבמקדש.

מזרחי מסבירה, בצורה אינטלגנטית מאוד אגב, מדוע העשייה החומרית מחזיקה בתוכה לא פחות רוחניות, ואולי אף יותר. מתוך מבנה תיאולוגי דיאלקטי (שמזכיר מאוד את הגות חב"ד) היא מביאה את הקוראות להבנת עבודתן כשיא רוחני, ולא כטרחה הכרחית אך מעצבנת. בהזדמנות אחרת (סליחה, אין לינק) עודדה מזרחי נשים להתייחס לנקיונות כהזמנה למודעות מוגברת לעצמן ולתהליך הניקוי החיצוני, שהוא גם ניקויי נפשי פנימי. פרשנות זו, שבעצם הופכת את עבודות הניקיון ל"עבודה בגשמיות" חסידית, משמעותית לדעתי ובעלת פוטנציאל אמיתי להפוך את העבודה לפרקטיקה רוחנית.

והיא שעמדה

כמובן, זו לא הדרך היחידה להעצמה נשית. ברשימתה של הרבנית ימימה לעיל, היא מציינת גם נשים שלעומת אלו שמנקות, דווקא "מתעמקות בהגות חג הפסח", ומוסיפה שזה "דבר נפלא כשלעצמו". כמה מהנשים הללו מציגות בפסח הזה צורה שונה להתמודדות עם מקומן המצומצם של הנשים במצוות החג. בשבועיים האחרונים ראו אור שני כותרים חדשים העוסקים בצורות שונות במימד הנשי של פסח. האחד, והיא שעמדה: הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש (הקיבוץ המאוחד) מציג הגדה של פסח עם פרשנות פמיניסטית של מגוון רחב של מחברות. השני, עושות סדר: סדר פסח לנשים – מבט מגדרי מאת חגית אקרמן (רסלינג) מביא מחקר שסוקר את התפתחותה של ההגדה הזאת ממש. הסרט ותוכנית ה"מאחורי הקלעים" יצאו בבת אחת.

ההגדה הזאת נולדה מתוך תופעה שמכונה "סדרי נשים", שבה נשים חוגגות יחד, כמה ימים לפני ליל הסדר, סדר פסח "נשי". אקרמן מספרת בספרה החדש שראשיתה של התופעה בסוף שנות השבעים בארה"ב, אז ניסחו נעמי נמרוד ואסתר ברונר הגדה פמיניסטית ראשונה וערכו סדרי נשים ראשונים. ההתנגדות לתופעה, אף מצד "גברים שנחשבו [על ידי נמרוד] לרפורמטורים ופמיניסטים" (עמ' 30) היתה רבה. ובכל זאת, התופעה התמסדה ונמשכת מאז. על פי אקרמן

סדרי נשים רבים מתקיימים כיום בעיקר בארה"ב, באירופה, ברוסיה ובישראל. בישראל התרחבה התופעה של סדרי נשים בסוף שנות ה-90, כאשר קבוצות, קהילות וארגונים השייכים לזרמים שונים ביהדות מקיימים סדרי נשים. […] לאחרונה מתקיימת תופעה שנראית לי ייחודית לחברה הישראלית – סדר רב-זרמי של אורתודוקסיות, מסורתיות, חילוניות וליברליות [רפורמיות וקונסרבטיביות – ת.פ.]. נשים אלו לומדות בצוותא ויוצרות סדרים משותפים, המתקיימים בראשית חודש ניסן כ"מבואה" לסדר המשותף. (עמ' 32-33)

באחת מקבוצות אחרונות אלה בחרה אקרמן כדי לערוך את מחקרה, וממנה כאמור יצאה ההגדה החדשה.

לעמוד מחדש תחת הר סיני

הבחירה לפרש מחדש את ההגדה של פסח משמעותית לא רק מתוך מקומו המרכזי של החג ושל הסדר בחיים היהודיים כיום; אחת מנקודות התהוותו של הפמיניזם היהודי בארה"ב היתה קשורה גם היא בנעשה במדבר סיני, או ליתר דיוק במעמד הר סיני. ג'ודית פלסקו היא שפרסמה בספרה Standing Again at Sinai (1990), את קריאתה לעמוד מחדש תחת הר סיני. היא תוהה על ציוויו של משה:

וַיּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות, יט, טו)

פלסקו שואלת בעבודתה – מי כאן "העם"? מי מצוּוה, כהכנה לקבלת התורה, לא לבוא במגע מיני עם נשים שלושה ימים? והתשובה: הגברים כמובן. כלומר "העם" הוא הגברים היהודיים. הם מצווים, הם הפועלים, הם בני-השיח של משה. הנשים הן רק מה שאסור להתקרב אליו. כפי שכותבת פלסקו,

משה לא אומר "אסור לגברים ונשים להתקרב אלו לאלו". בנקודה המרכזית בהיסטוריה היהודית הנשים הן בלתי נראות. […] ההוראה של משה יכולה להיתפש כפרדיגמטית למה שאני מכנה "חוסר ההוגנות הבסיסית של התורה עצמה". בפסקה הזאת האחרוּת של הנשים מוצאת את דרכה ללב החוויה היהודית. (Standing Again at Sinai, עמ' 25)

וחוסר ההוגנות הזה ממשיך הישר אל תוך ההגדה, המספרת ביציאת מצריים. המצווה שסביבה נבנה החג, הרי, היא "והגדת לבנך", והיא כמובן מערבת זכרים בלבד. הגבר הוא שמנהל את הסדר, זאת למען חינוך בניו, ובנו הצעיר הוא ששואל את הקושיות. ההגדה כולה כתובה בלשון זכר, ואין בה ולו דמות נשים אחת. זאת, אגב, הסיבה שלהגדה החדשה קוראים "והיא שעמדה" – זו הפעם היחידה בהגדה שנוכחת בה הטייה נשית, ולו דקדוקית בלבד.

מתוך הגדת 'והיא שעמדה'

פמיניזם מכוונן פעולה

אם נחזור לרגע לרבנית מזרחי, נבין שהעלאת מעמדם של הנקיונות בפסח לכדי עבודת המקדש באה לא רק משום שלא קל או נעים לנקות, אלא, בצורה קצת אירונית, דווקא משום שסוף סוף נמצא כאן תפקיד שהוא "נשי"! דווקא הנקיונות, שמוטלים על הנשים, מעניקים לה "תפקיד" רשמי בחג שמתנהל כולו סביב הגברים. הנקיונות נותנים לאשה תפקיד מובחן ומיוחד, מצווה משלה, וממילא אפשר לבנות עליה פרשנויות והגיגים. העצמה נשית. (שימו לב שאותו מהלך מתבצע כיום גם ביחס למצוות הנידה, שהופכת למוקד של העצמה נשית/רוחנית.)

על פי ג'ודית פלסקו פמיניזם יהודי הוא תמיד מכוונן פעולה – החשיבה אמורה ליצור שינוי בחיים היהודיים, הלכותיהם ומנהגיהם. בהתאם לכך, בניגוד לפרשנות מקדשת הנקיונות של הרבנית מזרחי מנסה ההגדה הפמיניסטית לא להאדיר את מקומן הנוכחי של הנשים, אלא לקחת לעצמן מקום משמעותי יותר. על פי אקרמן

העובדה ש[לאורך כל המסורת היהודית עד המאה העשרים ]נשים לא כתבו ושלא נוצרה מסורת של כתיבה נשית הופכת כל כתיבה נשית, במודע או שלא במודע, לאקט מורד החותר תחת הריבונות הגברית; ובמילים הלקוחות מהגדת הפסח המסורתית – הכתיבה כיציאה (נשית) משיעבוד לגאולה. הכתיבה בהקשר זה מהווה מסע לגיבוש הזהות הנשית ותשובה למסע לגיבוש הזהות הגברית, שהוא קונקרטי – מסע הגיבור. הכתיבה מאפשרת לנשים הכותבות להרגיש שייכות ולהפנים את האפשרות שיש להן מקום בנצח הספרות הכתובה, ושהן יכולות ליצור ידע בעל סגולות ייחודיות. (עמ' 62)

מתוך הגדת 'והיא שעמדה', מאת טליה גלזר החשיבות של האפשרות להרגיש משמעותיות בסדר משותפת כאמור לנשים מזרמים יהודיים שונים. על פי אקרמן המפגש הבין-מגזרי הוא גם הזדמנות להפרייה הדדית, ליצירת קהילה משותפת ותומכת, וללידתו של מסר תרבותי משותף:

במפגש הבין-מגזרי נולדת שפה חדשה, שאותה ניתן לכנות "שפה משייכת". שפה זו שוזרת את שיח הזהות, השיח הדיאלוגי והשיח הגישורי-שוויוני עם השיח הפמיניסטי. היא מאפשרת יצירה של מרחב להתחדשות יהודית, ומהווה בשורה דיאלוגית-חברתית החורגת ממרחב סדר הנשים אל המרחב הבין מגזרי ואל לב הקהילה הישראלית. (עמ' 181)

במילים אחרות, הנשים הנידונות פיתחו "תודעה מעמדית" שהופכת אותן לבנות-ברית במאבק משותף על ייצוג ושוויון, וזאת כנגד הסדר הגברי, תרתי משמע, המנוכר עבורן. פחות משנה להן שהן שומרות או לא-שומרות הלכה בצורות שונות. חשוב להן יותר שכולן סובלות מאותה מצוקה, ומנסות להתמודד איתה יחד.

עבור רוב המשתתפות בסדר הנשים, מספרת אקרמן, הסדר המרכזי, עם המשפחה, נותר חשוב יותר, אולם ההשתתפות בסדר נשים מאפשרת להן לבטא זוויות שבאופן טבעי לא היו באות בו לידי ביטוי. כמו כן, ישנו תהליך של היזון חוזר בין הסדרים,

כשאחד מזין את האחר כמו גם מתעמת עמו ושואל עליו. התהליך המתרחש הוא תנועה בין חידוש לשימור […] שבמהלכה כל אחד מהטקסים משתנה ומתעצב מחדש. (עמ' 156)

בעוד סדר הנשים הוא חדש כולו, רק מעט ממרכיביו ורוחו מגיעים גם לסדר הרשמי, המשפחתי. קטעים ודיונים מסדר הנשים עולים גם בסדר המשפחתי, ולפעמים גם אלמנטים סמבוליים כגון כוס מרים, כנגד כוס אליהו. על פי אקרמן "הסדר הנפרד מתפקד כמרחב המאפשר תיקון לחווית הדרה שאותן חוו הנשים בסדר המשותף" (עמ' 176). בהמשך לכך ההשתתפות בסדר הנשים גם מאפשרת הרגשת שייכות גדולה יותר בקרב הנשים לסדר הרשמי, זאת אחרי שהרגישו ניכור כלפיו בעבר.

הרושם שעולה הוא שסדר הנשים משמש כמעין בסיס של העצמה ויצירתיות, ממנו יוצאות הנשים כל אחת לסדר המשפחתי שלה, ומביאות רוחות ומנהגים חדשים. כמובן, יש הבדל בין החילוניות או לבנות הזרמים הפלורליסטים שעושות כן – על פי אקרמן הן לעיתים הופכות למובילות הסדר במשפחותיהן – לדתיות האורתודוקסיות, שלא מובילות את הסדר ואף צריכות לפעמים להאבק על הכנסתם של יסודות חדשים אליו. אקרמן גם מבהירה שעבור החילוניות משמש לפעמים סדר הנשים כמקור להעצמה יהודית יותר מאשר נשית, כאשר הן מנכסות את ההגדה "כחלק מיצירת זהות יהודית, תוך יצירת חיבור משמעותי לטקסט על מנת ליצור טקס משמעותי הנוגע למשתתפים בו" (עמ' 160).

פמיניזם פוליפוני

ההגדה עצמה יפה, מאירת פנים, מעניינת, וחשוב ביותר: מפגינה מודעות עצמית והומור בריא. היא בנויה סביב הטקסט המסורתי, שמובא בשלמותו ומסומן בצבע מאפיין, ומשלבת בצדדיו את יצירותיהן של הכותבות. כתבו אותה במשותף לא פחות משלושים ותשע נשים, ביניהן שמות מוכרים כעלמה זהר, יוכי ברנדס, סיון הר-שפי, רבקה לוביץ' ורבקה מרים – אם כי אולי העובדה המשמעותית יותר היא שישראליות "רגילות", לא משוררות ולא רבניות, השתתפו ביצירה.

מימד חיובי נוסף בהגדה הזו היא שהיא איננה עוד הגדה בסגנון הידוע שבה לצד הטקסט המקורי מובאים דבריו ופרשנויותיו של רב פלוני (ולעיתים, פרופסור פלוני; ולאחרונה, סופר). כאן מדובר ביצירה קולקטיבית, רב קולית, של נשים רבות, שאף מגיעות מזרמים יהודיים שונים. דווקא בכך ההגדה הזו קרובה הרבה יותר לרוחם וצורתם של המקרא, המשנה והתלמוד, חיבורים רבי יוצרים ופוליפונים בעצמם.

ההגדה הנשית הזאת מצטרפת לתופעה מתרחבת והולכת של כתיבה יהודית-דתית-נשית, שכוללת גם תפילות, מדרשים וכמובן הגות. זהו הצד ה"יוצר" של המהפכה הפמיניסטית היהודית, שמגיע (בישראל) אחרי שנים שבה זו התמקדה יותר בלימוד. אחרי שנשים לקחו לעצמן את הרשות (ויש יאמרו, חובה) ללמוד ברצינות מקרא, גמרא והלכה, כעת הן גם עושות בידע הזה שימוש. את היצירתיות הזאת ניתן כבר כמה שנים לראות, למשל, בטקסי חתונה, וכאמור גם בחיבורים שונים. כעת היא מגיעה גם לחגים, ופסח תחילה. בכל זאת, חג החירות.

סתם

—

השיר "והיא שעמדה" לקוח מתוך ההגדה, והוא מאת טליה גלזר. האיור, ככל איורי ההגדה, הוא יצירתה של רחלי שלו.
בשבוע האחרון הוספתי כמה רשימות בבלוג המשנה – ראו שם על רצוננו במדע קסום, על בורותו של הרב חגי לונדין ועל התבטאויות שערוריתיות של הרב קרים והרב אפרתי.

הודו השמימית – ראיון עם ד"ר אייזיק לובלסקי על ספרו החדש העוסק באגודה התיאוסופית

צילום הכריכה הקדמית: ינאי זלצר מהביקור שלי, לפני 17 שנים, במרכז העולמי של האגודה התיאוסופית במדרס שבהודו אני זוכר כמה דברים: את יופי העצים שבמקום (בעיקר את עצי הבאובב המפלצתיים), את ההדר הויקטוריני של המבנים, ואת מורה הזן הויאטנמי טיך נאת האן, שהרשים אותי מאוד. המורה הבודהיסטי המפורסם אינו שייך כמובן לאגודה התיאוסופית (שבאופן כללי כיום שייכים אליה פחות ופחות אנשים), אלא שהוא העביר במקום קורס מדיטציה. הוא היה בהודו לרגל מסע שערך בין האתרים הבודהיסטים, ושפר עלי מזלי כשהחליט לתת קורס בדיוק כשהייתי בסביבה. אבל אם נחזור לאגודה התיאוסופית וחבריה המדלדלים, הרי שניתן להבין מה מצבה גם מכך שהיא משכירה את שטח מרכזה העולמי למורים רוחניים מן החוץ.

לא תמיד היה כך כמובן. בתחילת המאה העשרים היתה האגודה התיאוסופית מהתנועות הדתיות החדשות המצליחות והמעניינות ביותר, כאשר תחת כנפייה מתקבצים אלפי אינטלקטואלים וידוענים (שלא לומר ידעונים) למיניהם, ואשר בתי הדפוס שלה מפיצים תרגומים לכתבי הקודש המזרחיים, וכמובן את ספרי האזוטריה-להמונים של המייסדת, מאדאם הלנה פטרובנה בלווצקי. התיאוסופים היו מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב, והזינו בתחילת המאה העשרים את הרעב המערבי למיסטיקה, ואולי יותר מכך מיסטיפיקציה, מזרחית.

בניגוד חריף לאנטי-אינטלקטואליזם שרווח כיום בקרב ניו-אייג'יסטים למיניהם, האגודה התיאוסופית ראתה עצמה כחלוצה בחקר רציני בהחלט של דתות העולם על המסורות המיסטיות והאוקולטיסטיות שלהן. לבה הפועם היה האמונה שכל הדתות כולן מכוונות אל אותה אמת, ואת אותה אמת ראוי וניתן לגלות (ססמתם היתה, בהתאם לכך, There Is No Religion Higher Than Truth). יחד עם זאת, הנטייה בהחלט היתה מזרחה, ולא פחות מכך, הרחק מהנצרות הממוסדת, שמייסדי האגודה לא ממש סמפטו.

ב-1929 תקוותיהם שג'ידו קרישנמורטי, בן טיפוחיהם, יהפוך ל"מורה העולם" החדש נכזבו, והאגודה ספגה מכה ממנה לא התאוששה. הוסיפו לזה את המגמה ההולכת וגוברת, אחרי מלחמת העולם השנייה, של בני המערב לקבל את המזרח הישר ממורים רוחניים מזרחיים, ותבינו כיצד האגודה התיאוסופית נידונה לדעיכה. יחד עם זאת, תרומתה הגדולה לשדה הרוחניות העכשווית לא תישכח.

ספר חדש, מאת עמיתי באוניברסיטת תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, שחוקר את תנועות העידן החדש ומלמד בתכנית למדע הדתות ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה (ובעל הבלוג הזה), מנסה לא רק לזכור את תרומתה של האגודה התיאוסופית לרוחניות העכשווית, אלא גם לגלות פנים חדשים בתרומתה הלא מבוטלת לעליית הלאומיות ההודית והתעצבותה של הודו העצמאית. הספר נקרא Celestial India: Madame Blavatsky and the Birth of Indian Nationalism, וניצלתי את ההזדמנות לשאול את אייזיק כמה שאלות עליו ועל התיאוסופים.

בין מצריים להודו: מזרוח המערב וניו-אייג' גבוה

האגודה התיאוסופית היא לבטח מהמקורות והמשאבים העיקריים של מה שאנחנו מכנים היום הניו-אייג', או באופן כללי שדה הרוחניות העכשווית. כולנו יודעים שהיא הוקמה על ידי ספיריטואליסטית אוקראינית וקולונל בודהיסט אמריקאי (שהיה המערבי הראשון להמיר דתו לבודהיזם בציילון בשנת 1880), אבל אולי תוכל לגלות לנו יותר על הסיבות החברתיות להקמתה, על הכוחות הסוציולוגיים והתרבותיים שהובילו לייסודה, כמו גם להצלחתה האדירה בתחילת המאה העשרים?
הלנה פטרובנה בלווצקי האגודה התיאוסופית הוקמה בשנת 1875 בניו-יורק בידי הלנה פטרובנה בלווצקי וקולונל הנרי סטיל אולקוט, כחלק מהגל הספיריטואלי האופנתי של שלהי המאה ה- 19 בעולם המערבי. ישנן כמה סיבות מרכזיות להצלחתה, ביחס לתנועות דומות אחרות שקמו באותו הזמן, בעיקר בארה"ב ובאנגליה. סיבה בולטת אחת היא יכולת הכתיבה יוצאת הדופן של מדאם בלווצקי, שפרסמה מספר ספרים בין 1877 ועד למותה, בשנת 1891 ("איזיס החשופה" ו"הדוקטרינה הסודית" הם הידועים בין אלה), ערכה שני ירחונים ("התיאוסופיסט" בהודו ו"לוציפר" בלונדון), כתבה אין ספור מאמרים לעיתונות האמריקנית, אנגלית והודית, ועסקה באופן שוטף בתכתובת פרטית נרחבת.

סיבה שנייה ומשמעותית לא פחות היא הבנתם של מייסדי התנועה, בלווצקי ואולקוט, את חשיבותה האדירה של העיתונות ותקשורת ההמונים בתקופתם. דוגמה בולטת לעניין זה היא טקס שריפת-הגופה הראשון אי-פעם בארה"ב, אותו ניהל אולקוט בשנת 1876, אשר זכה לסיקור עיתונאי נלהב וכתוצאה ממנו לחשיפה תקשורתית נרחבת של האגודה. מעבר לאלה, אין ספק שהמעבר של מקימי האגודה להודו בשנת 1879 היווה נקודת מפנה משמעותית, כאשר תת-היבשת ההודית, שבאותו זמן נשלטה בידי הבריטים, קיבלה את בלווצקי ואולקוט בזרועות פתוחות וסיפקה להם פלטפורמה נרחבת למיסוד הפעילות התיאוסופית, על בסיס עריכת סינתזה בין תרבות המזרח לתרבות המערב. השילוב הזה, בין מזרח למערב, הוא זה שהקנה להגות התיאוסופית את עוצמתה בהמשך הדרך, צבע את האגודה בגוונים אקזוטיים והקנה לראשיה הילה מיסטית ומסתורית.

בהמשך לכך ולצורך דיוק יתר: איך אתה רואה את תרומת האגודה לשדה הרוחניות העכשווית? מה הניו-אייג'יסטים חייבים למאדאם בלווצקי ולקולונל אולקוט? מה היה חסר לנו אם האגודה לא היתה קמה, או במילים אחרות, עד כמה מרכזיים לדעתך המרכיבים התיאוסופיים במרק הניו-אייג'י שסביבנו?
הנרי סטיל אולקוט אנסה לענות לשאלה מורכבת זו בקצרה: כאשר אנו מנתחים את התופעה הנרחבת המכונה "עידן חדש", הרי שלהבנתי אנו חייבים להתייחס קודם כל לשני מאפיינים: ניו-אייג' "נמוך" (כלומר, כל מני פרקטיקות שונות שאינן מערבות עיסוק בהגות כתובה) וניו-אייג' "גבוה", המערב חיבור ועיסוק בכתבים, בין אם כתבי קודש ובין אם הגות כזו או אחרת. האגודה התיאוסופית היא זו שיצרה את הסוג השני והמשמעותי מבין השניים, כאשר בלווצקי הייתה האחראית המרכזית לניפוק שורת ספרים שסיפקו, ועדיין מספקים, ביאורים ותיאוריות שונות עבור מחפשי הדרך, ובמיוחד אלה התופסים עצמם כאינטלקטואלים.

מעבר לכך, התיאוסופים אחראים לאחד המאפיינים המרכזיים של תנועת העידן החדש – החיבור בין מזרח למערב. חיבור זה נוכח גם באימוץ פרקטיקות מזרחיות, כמו יוגה או מדיטציה, בידי מערביים. הוא קיים גם בקבלת תורות רפואיות מזרחיות במערב (שיאטסו, אקופונקטורה וכו'), וגם ברמה הפילוסופית-דתית. זו הייתה גולת הכותרת בפעילותה של בלווצקי: הסינתזה אותה היא התיימרה לערוך בין תורת הנסתר המזרחית לבין זו המערבית. בנוסף, האגודה התיאוסופית הייתה הראשונה מבין תנועות העידן החדש שאימצה קודים, סדרים, טקסים, מנהלה ומידור, בדומה לאלה שאפיינו תנועות קודמות, דוגמת הבונים החופשיים. כל אלה העניקו לה עוצמה, אוטוריטה ויכולות גיוס מרשימות של כספים ואישים משפיעים. בשורה התחתונה, היא זו שיצרה את הגשר הרעיוני בין מזרח למערב, אך היא גם זו שסייעה לראשונה למסד ולהכשיר כלגיטימי את העיסוק באזוטריה ובתורת הנסתר במערב.

וואוטר האנחרף, בספרו המאלף על הניו-אייג', עוקב אחרי תהליך ה"מזרוח" של מאדאם בלווצקי. הוא טוען שבעוד שבתחילתה היא פעלה לחלוטין במסגרת ההרמטיציזם המערבי, עם הזמן היא שילבה בתוך המסגרת האיזוטרית-מערבית בעיקרה רעיונות מזרחיים (כקארמה, או כמאסטרים מוארים החיים בהימלאיה). מה תוכל לומר על תהליך ה"מזרוח" של בלווצקי, ושל האגודה התיאוסופית כולה (שלבסוף כאמור קבעה את מרכזה הפיזי בהודו)?
סמל האגודה התיאוסופית הרשה לי לחלוק על הנחראף, או אולי לחדד את דבריו, ליתר דיוק. נכון, בלווצקי היא האחראית על השינוי הגדול באוריינטציה של חובבי תורת הנסתר, שעד לזמנה השקיפו על מצרים העתיקה כעל המקור לקסם באשר הוא. בלווצקי היא זו שהעתיקה, גם פיזית, את העניין המערבי בנסתר לכיוונה של הודו. בתוך כך, נכון שחלק נכבד מהמיתולוגיה התיאוסופית מערב דמויות מזרחיות. למרות זאת, לדעתי, יש לבדוק עד כמה אותו "מזרח" אכן קיים בתיאולוגיה התיאוסופית, מעבר לרמה הקוסמטית. זה בדיוק אחד הדברים המהותיים שעשיתי בספרי, כאשר קראתי את הספרות התיאוסופית הענפה, והתחקיתי אחר מקורותיה.

למרבה הפלא, אלה ברובם המוחלט מערביים ולא מזרחיים. המסקנה החד-משמעית שלי היא שהסינתזה היומרנית של בלווצקי הייתה בסופו של דבר בין גופי ספרות ואזוטריה מערביים, ולאו דווקא בין מזרח למערב. מכאן ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת אחרות, ביניהן כי כאשר התיאוסופים דיברו על שילוב בין מזרח למערב, הם למעשה הכריחו את המזרח לתאום למסגרות המערביות שאפיינו את דרך חשיבתם, כמו את מטרותיהם. דוגמה ידועה לכך היא הפרשנות שבלווצקי, ואחריה גם אני בזנט, ערכו לספרי קודש הינדואים, דוגמת ה"בהגווד גיטה", אותו הם פירשו כאילו היה עמוס ברמזים ומשמעויות אזוטריות, שתאמו את דרך המחשבה המערבית וכלל לא את החשיבה ההודית המקורית.

האם, בהמשך לשלוש השאלות הקודמות: עד כמה לדעתך מתבצע, גם בתרומתה של האגודה התיאוסופית, תהליך של "מזרוח המערב" (כהצעתו של קולין קמפבל)?
אין ספק שהאגודה תרמה רבות לעניין זה, אך יחד עם זאת, נדמה לי שהדגש המהותי כאן הוא דווקא על "מערוב המזרח", בפראפראזה על שאלתך. נכון, האגודה התיאוסופית סייעה רבות למערביים אשר התעניינו בהודו ובמזרח בכלל, אך השפעתה הדרמטית, להערכתי, הייתה דווקא על הודו עצמה ועל קירוב רעיונות מערביים לחברה ההודית המתגבשת של שלהי המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.

בלווצקי ואולקוט, מייסדי האגודה התיאוסופית

גיבוש הודו כמדינה עצמאית, גיבוש ההינדואיזם כדת

נעבור אם כן לענייו זה: בספרך אתה מקשר בין האגודה התיאוסופית ללאומיות ההודית. קל מאוד להבחין שבהודו התבצע אחד ממפעלי ייצור הלאומיות הגדולים של המאה העשרים, כאשר מערב רב של עמים, ממלכות ואמונות נוסדה הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ונולד ה"הינדואיזם" כ"דת" אחת. מה תוכל לומר על תפקיד האגודה התיאוסופית בשני התהליכים הללו?
אחריותה של האגודה התיאוסופית לגיבוש ההינדואיזם המודרני קיימת ברמות מסויימות, אם בהקשר לפרוייקטים של תרגום ספרות קודש אותם סבסדה, אם בהקשר להקמת מערכות חינוך המוניות, אשר סיפקו מסד אידיאולוגי רלבנטי לנערים, נערות ולסטודנטים ברחבי הודו, וכדומה. עם זאת, תרומת התיאוסופים להאחדת האמונה ההינדואית היא מינורית יחסית למקום אותו מילאו הרפורמטורים הניאו-הינדואים הגדולים, וביניהם רמוהאן רוי, דיאננדה סראסוואטי, או ויווקננדה. לעומת זאת, התפקיד אותו מילאה האגודה התיאוסופית בסוגיית הלאומיות ההודית הוא קריטי ועדיין לא זכה להערכה מספיקה, ובכך בדיוק מטפל ספרי.

מפאת קוצר היריעה, אמחיש את העניין באמצעות דוגמה אחת מייצגת: מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי היא מפלגת השלטון ההודית הכמעט נצחית, מאז קבלת העצמאות בשנת 1947 ועד היום, למעט שני פסקי זמן קצרים בהם ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה הזו עמדו כמעט תמיד נציגים של משפחת נהרו, החל מג'אווהרלל נהרו, עבור דרך בתו, אינדירה גנדהי, נכדו- ראג'יב גנדהי, אלמנתו של זה – סוניה גנדהי, ובעתיד הקרוב, כך נראה, נינו של נהרו – ראהול גנדהי. המפלגה הזו נוסדה כגוף פוליטי כבר בשנת 1885, תחת השם "הקונגרס ההודי הלאומי", גוף שבמסגרתו פעלה האליטה ההודית עד לקבלת העצמאות. לדוגמה, אביו של נהרו, מוטילאל נהרו, היה פעמיים נשיא הקונגרס ההודי הלאומי, שלא לדבר על אישים כמו מוהנדס גנדהי ורבים וטובים אחרים. רק מעטים מודעים לעובדה שהקונגרס ההודי הלאומי הוקם בידי תיאוסוף בשם אלאן אוקטביאן יום, שהיה קצין בריטי בדימוס בשנת 1885, האמין בקיומם של המאסטרים התיאוסופיים, הקים בעצמו את הלשכה התיאוסופית בשימלה, והיה חסיד גדול לזמן-מה של בלווצקי והתיאוסופיה בכלל. הקשר בין הקונגרס לבין האגודה התיאוסופית נשמר באופן הדוק עד לשנת 1919, במהלכה נותקו החבלים העבותים שקשרו עד אז בין האגודה התיאוסופית לבין הקונגרס ההודי הלאומי.

אני חושב שקשה למצוא עיר גדולה בהודו שאין בה רחוב "אני בזאנט". בזאנט היתה מנהיגת התיאוסופים בתחילת המאה העשרים, אולם גם מנהיגת מפלגת הקונגרס ההודית, שאחרי מלחמת העולם השנייה תקים את הדמוקרטיה ההודית. איך הגיעה בזאנט להנהגת שני הגופים הללו? מה היה הקשר וההשפעה ההדדית ביניהם תחת הנהגתה?
אני בזנט אני בזנט הבריטית, בעברה עיתונאית מיליטנטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, "הומרה" לתיאוסופיה בעקבות מפגשה הראשון עם בלווצקי, בשנת 1889. זו סימנה את בזנט כיורשתה המוצהרת. לאחר מותה של בלווצקי, בשנת 1891, בזנט טיפסה במעלה ההיררכיה התיאוסופית העולמית, כרתה בריתות, לחמה במלחמות פוליטיות, הביאה לפילוגים באגודה, ולבסוף נבחרה לנשיאת האגודה העולמית בשנת 1907, לאחר מותו של הנרי אולקוט, ונשארה בתפקיד זה עד למותה שלה, בשנת 1933. כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היא העתיקה את מקום מגוריה להודו, שהפכה למולדתה השנייה. במשך שנים רבות היא הידקה את קשריה עם האליטה הברהמינית ההודית ונעשתה למקורבת לאנשי מפתח, כמו למשל גופאל קרישנה גוקלה, שהיה המנהיג בה"א הידיעה של הקונגרס ההודי הלאומי בין 1900-1915.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, בזנט נכנסה בעובי הקורה של פעילות פוליטית בהודו, הקימה ארגון משפיע בשם "הליגה הכל-הודית למען שלטון עצמי", ייסדה עיתון ושבועון בהם הטיפה למען עצמאותה של הודו ובסופו של דבר, לאחר ששוחררה ממאסר בן מספר חודשים זכתה לכבוד גיבורים ולבחירתה לנשיאת הקונגרס ההודי הלאומי בשנת 1917. באותה תקופה נדמה היה כי החלום התיאוסופי מתגשם סופסוף, כאשר נשיאת האגודה התיאוסופית מכהנת כנשיאת התנועה ההודית הלאומית, בדרך ליישום היעד התיאוסופי: החייאתה של ההגמוניה הארית (הודו-אירופית) גם ברמת השלטון הפוליטי וגם ברמה הרוחנית. כשנתיים לאחר מכן, בעקבות טבח אמריצאר, במסגרתו חיילים בריטים חיסלו כמה מאות אזרחים הודים, ירדה קרנה של בזנט והיא נאלצה לפנות את מקומה לטובת הכוכב העולה החדש – מוהנדס גנדהי, שדרך אגב קיבל את כינויו "מהטמה" (נשמה אצילה) מידיה של בזנט עצמה.

לפעמים סדרת-הבת יותר טובה מהמקור: קרישנמורטי ושטיינר

אולי תרומתה החשובה ביותר של התיאוסופיה היתה בפורשים ממנה: הן ג'ידו קרישנמורטי והן רודולף שטיינר הפכו למורים רוחניים בעלי השפעה עצומה אחרי שטרקו מאחוריהם את הדלת התיאוסופית – כל אחד מהם באופן שונה לחלוטין כמובן. בספרך אתה כותב על קרישנמורטי. מה תוכל לומר לנו על יציאתו מהתיאוסופיה? מה לדעתך באמת קרה שם? ומה קרה שם בהקשר הרעיוני-סוציולוגי? ואם תוכל גם לומר כמה מילים על שטיינר, נהיה לנצח אסירי תודה.
ג'ידו קרישנמורטי ג'ידו קרישנהמורטי "התגלה" בידי יד-ימינה של בזנט, צ'ארלס וובסטר לידביטר, בשנת 1909, בהיותו בן 14. לידביטר, שהיה מחלוצי הניו-אייג' בכל הקשור לקריאת הילות, עיסוק בצ'אקרות וכדומה, טען שהוא מזהה מקריאה בהילתו של הנער ההינדואי כי הוא האווטאר (הגלגול) של קרישנה וישוע גם יחד. "גילוי" זה היה קריטי כחלק מפרוייקט הדגל התיאוסופי, פרוייקט "מורה העולם". מאותו רגע ואילך קרישנהמורטי חונך על-פי הערכים התיאוסופיים, בציפייה שגופו ישמש כמעין מרכב אליו ייכנס בבוא העת "מורה העולם", שבהתאם למיתולוגיה התיאוסופית, כבר הופיע בעבר בדמותם של ישוע, בודהא ורבים וטובים אחרים.בשנות ה- 20 הגיעה ההערצה לקרישנהמורטי לשיאה, ועמה גם עלייה מתמשכת במספר החברים באגודה התיאוסופית, כאשר בשנת 1928 זה עמד על 45,000 חברים פעילים, שיא שלא חזר מאז ועד היום.

דווקא ברגע שיא זה, קרישנהמורטי חווה משבר חריף שהביאו להתכחש לייעודו התיאוסופי ולהודיע ברבים כי "האמת היא ארץ ללא דרכים ואינכם יכולים להגיע אליה באמצעות שום דרך, שום דת, שום כת… האמת, בהיותה חסרת גבולות, בלתי-מותנה, לא נגישה באמצעות שום דרך, לא יכולה להיות מאורגנת; לפיכך, אין להקים שום ארגון כדי להוביל או לאלץ אנשים לאורכה של דרך מסוימת". לאחר פרישתו מהאגודה התיאוסופית נעשה קרישנהמורטי למורה רוחני מוערך ברחבי העולם. יחד עם זאת, הוא נשאר בקשר קרוב עם אני בזנט עד למותה ובשנים האחרונות לחייו שלו אף חידש את הקשר עם נשיאת האגודה התיאוסופית הנוכחית, רדהא בורנייר.

רודולף שטיינר סיפורו של שטיינר, בהקשר התיאוסופי, סבוך לא פחות. הוא התוודע לראשונה לספרות תיאוסופית כבר בשנת 1887, אך מגעיו הראשונים עם האגודה התקיימו בשנת 1899, בברלין, שם גם פגש תיאוסופית נלהבת בשם מארי פון סיפרס, שנעשתה בהמשך לרעייתו. בשנת 1902 שטיינר פגש בלונדון את אני בזנט, שהתלהבה מהמיסטיקן המשכיל ומינתה אותו למזכיר הכללי של הפלג הגרמני התיאוסופי, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1913. במהלך 11 השנים בהן ניהל שטיינר את הפלג הגרמני, הלך זה וצמח עד שבשנת 1913 מנה 69 לשכות תיאוסופיות שונות ברחבי גרמניה. לדבריו של שטיינר, משנת 1906 ואילך החלו להתרחש בחוגי האגודה מקרים שהבהירו לו כי היא צועדת בדרך לא נכונה. מבחינתו, "גילויו" של קרישנהמורטי והפולחן שהתארגן מסביבו גדשו את הסאה.

למרות ששטיינר האמין בגלגול נשמות ובתורת הקארמה, הרי שהוא לא סבל את הרעיון, האבסורדי בעיניו, לפיו קרישנהמורטי היה גלגולו של ישוע הנוצרי. סלידתו מכך נבעה מאמונתו כי ישוע, אותו תפס כהתגלות אלוהית אותנטית, היה דמות ייחודית בהיסטוריה האנושית. כמו כן, הוא האמין כי הנצרות המקורית הכילה יותר אמת מכל דת אחרת, לפני שהתקלקלה בידי הממסד הכנסייתי. כתוצאה מניגודי השקפות אלה, הלך והחריף המתח בינו לבין בזנט, עד שזו ביטלה חד-צדדית את זיכיונו כמזכיר הפלג הגרמני ובשנת 1913 סילקה אותו מהאגודה התיאוסופית. הכריזמה של שטיינר כמורה וכמנהיג אזוטרי הוכיחה עצמה לאחר שסולק מהאגודה. זמן קצר לאחר מכן הוא הקים את תנועתו החדשה, האגודה האנתרופוסופית, ששאפה לאפשר את לימוד הידע האזוטרי מתוך פניה למשאבי הפילוסופיה המערבית.

בהקשר זה, יש המספקים זווית פרשנית נוספת ומעניינת למחלוקת בין שטיינר לבין בזנט. בניתוח ההבדלים ביניהם על פי קריטריונים מגדריים, הרי שניתן לטעון כי דרכו הרוחנית של שטיינר הייתה גברית ביסודה, בניגוד ל"נשיות" שאפיינה את התיאוסופיה. "נשיות" זו התבטאה בתפקיד המרכזי של נשים בהנהגתה ובמספר הנשים שהאמינו בתיאוסופיה. בנוסף, התכנים הפילוסופיים התיאוסופיים היו בעלי אופי אוריינטלי שנתפס בתודעה האירופית כ"נשי" יותר מהפילוסופיה המערבית ה"גברית" והרציונליסטית. לפי קו מחשבה זה, שטיינר הציע לחסידיו פרשנות "גברית", "רצינית" וקרובה יותר לזרם הפילוסופיה הגרמני וה"גברי" מזו שסיפקה להם קודם לכן התיאוסופיה ה"נשית".

האם אוכל לשאול מה הקשר האישי שלך לנושא? איך התחלת להתעניין ולחקור אותו? מה משך אותך אליו? והאם יש בין אישי האגודה התיאוסופית ופורשיה מישהו שאתה מעריך באופן אישי?
אייזיק לובלסקי אין קשר אישי של ממש ביני לבין הנושא. אני חוקר רציונליסט, הפועל לפי כללי הדיסציפלינה של ההיסטוריה של הרעיונות, ועם זאת, תמיד גיליתי עניין פסיכולוגי ורומנטי בדמויות שפעלו בניגוד למצופה מהן ויצרו במו ידיהן סדר עולמי חדש. התחלתי לחקור את הנושא הזה כבר לפני שנים רבות, כאשר עמדתי לפני סיום לימודי התואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. בסמינר אותו העביר פרופסור דוד כ"ץ, שנעשה לאחר מכן למנחה שלי בעבודות המאסטר והדוקטורט, הזדמן לי לקרוא טקסט של בלווצקי, דרכו גיליתי לראשונה את החשיבה התיאוסופית, אשר הזכירה לי לא במעט את זרם המחשבה ההרמטי מתקופת הרנסנס. עניין הוביל לעניין, ולאחר שגיליתי שבזנט הייתה נשיאת הקונגרס ההודי הלאומי, הבנתי כי גיליתי תחום מחקר מרתק, שיוכל לערב את העניין שלי בדתות ובפילוסופיה, לצד אהבתי למחקר ההיסטורי.

מבין מנהיגי האגודה התיאוסופית, נדמה לי שבאופן מיוחד אני מעריך ומחבב את אני בזנט, שבאמת הייתה אישה יוצאת דופן. חכמה, תרבותית, משכילה, חדורה בתחושת שליחות ורצון לסייע לחלכאים ונדכאים, וכן, גם יפה.. לצדה, מדאם בלווצקי היא אישה שבשמחה הייתי שותה אתה קפה או שניים. לא הזדמן לי עד היום להכיר מישהו שכוח דמיונו ויכולות ההמצאה שלו עלו על אלה שלה.

סתם

—

בבלוג הלווין לבלוג זה הוספתי ידיעה על ניסיונותיה של תנועת "בני ברוך" להיכנס לבתי הספר, וזאת תחת "תנועת הערבות" המשמשת לה כזרוע מיסיונרית.

נכנסו לפרדס – אבל איך? פולמוס בין רש"י, תוספות, אידל ומרגולין

על ההקשרים הארציים של ספרות המרכבה וההיכלות אנחנו יודעים מעט מאוד. למעשה, קרוב לשום דבר. זהותם של מחבריה, למשל, היא מסתורין גדול, ומוקד למחלוקת בין חוקרים: האם היו הם יהודים הקרובים לחבורות התנאים (גרשם שלום) או שמדובר בכלל בחוגים של כהנים, או כהנים-בעיני-עצמם (רחל אליאור)? על שאלת מטרתם גם כן נחלקים חוקרים גדולים: האם שאפו לראייה אקסטטית של האלוהים (אליוט וולפסון) או ללמידת סודות מאגיים (פטר שפר)? ואילו בשאלת האופי של פעולתם המיסטית נחלקו כבר פרשני התלמוד: האם עלו בגופם לשחקים (רש"י), או רק דמיינו שעלו בגופם (תוספות)?

רש"י? תוספות? הבא נתעכב על עניין אחרון זה. במאות הראשונות לספירה היה די ברור לכל מי שרצה להיפגש עם אלוהים שזה האחרון לא מתכוון לרדת אליו, ואם הראשון רוצה לראותו, עליו לעלות למעלה, אל חדריו. כך פלוטינוס והנאופלטונים אחריו, כך כתות הגנוזיס למיניהן, כך פאולוס, וכך גם מחבריהם העלומים של ספרות המרכבה וההיכלות. כולם גרסו שיש לעלות, אבל לא כולם הסכימו איך בדיוק עולים.

עבור פלוטינוס וההלניסטים אחרים (וזה חשוב, זכרו את זה) העלייה היתה בפנימיות הנשמה. עבור הגנוסטיקאים, העלייה היתה אחרי המוות, כאשר הנשמה מתנתקת מהגוף. פאולוס עצמו לא ממש ידע איך הוא בדיוק עלה, בגוף או שלא בגוף (ראו הפסוקים הראשונים כאן), ואילו עבור יורדי המרכבה שלנו העלייה (על פי רוב) היתה בגוף ממש: אחרי סיגופים ותעניות, אחרי זיכוכים וטהרות, ואחרי השבעות של מלאכים בשמותיהם, עולים למסע בהיכלות העליונים.

סיפור ארבעה שנכנסו לפרדס, בבלי, חגיגה, יד:

לשון רש"י העניין די ברור מקריאת הטקסטים שבידינו, ואכן, כך פירש אותו רש"י. כאשר הוא מדבר על הכניסה לפרדס (חגיגה, יד:), שהיא העלייה המיסטית, הוא מפרש: "עלו לרקיע על ידי שם", כלומר עלו בעזרת שמות של מלאכים (ברגע שאתם יודעים שם של מלאך אתם יכולים להשביע אותו לעשות משהו בשבילכם). אבל שימו לב למחלוקת שמתגלעה עם תלמידיו וממשיכיו (חלקם אף צאצאיו) של רש"י, הלא הם התוספות: כאשר הם מפרשים לשון התוספות את עניין הכניסה לפרדס, באותו עמוד תלמוּדִי רק מהצד השני של הטקסט, הם טוענים אחרת: "ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו" – כלומר כבודו של רש"י במקומו מונח, אבל בעניין זה חשוב לנו להדגיש ולומר שהם בפירוש לא עלו לרקיע, אלא היה נדמה להם כאילו הם עלו, וכמובן שרק בדמיונם עלו.

ברור לכם, אני מקווה, שלא אתאיזם ר"ל דחף את ממשיכיו של רש"י לחלוק עליו, ולא רצון להכחיש קיומם של מסעות שמימיים. המסע הפנימי שעברו יורדי המרכבה לדעתם היה רב ערך ואותנטי לא פחות מהמסע בגוף שרש"י חשב שהם עברו – אולי אפילו להפך. הם פשוט חשבו שהגוף מקומו על האדמה, ואילו הנפש, התודעה, היא שיכולה להגיע אל האלוהות. ולמה הם חשבו כך? הם חשבו כך (אני משער) מפני שהם נחשפו לפילוסופיה יוונית, שאצלה ניתן למצוא את החלוקה הבינרית הזאת בין רוח לבשר, בין נפש לגוף, והשתכנעו באמיתותה. זוכרים את פלוטינוס? בתור בן התרבות ההלניסטית הוא ידע את זה כבר במאה השלישית.

מה שמעניין כאן הוא שרש"י וממשיכיו מתפקדים כחוקרי דתות. הם נתקלים בדיווחים ההיכלותיים האלה, ובסיפור הפרדס בתלמוד, ואין להם בעצם מושג על מה מדובר. מה עשו אותם יורדי מרכבה? מהי בדיוק כניסה לפרדס? הלא הם פרשני תורה, לא מיסטיקנים. אבל מתוקף תפקידם כפרשנים הם מנסים להבין בעצמם, ולהבהיר לקוראיהם, מה כוונת הטקסט. והם עושים זאת על פי עולמות המושגים שהם מצויים בהם. רש"י על פי העולם המקראי-תלמודי, התוספות על פי אותו עולם, אבל עם השפעה הלניסטית.

רב האי גאון כחוקר של המיסטיקה העברית הקדומה

לא רק רש"י ותוספות, כחוקרי מיסטיקה חובבים, חלוקים בשאלת מסעם של יורדי המרכבה. המחלוקת הזאת מגיעה עד ימינו, כפולמוס בין אקדמאים המתמחים בחקר המיסטיקה היהודית. באופן ספציפי נסובה המחלוקת על עוד פרשן קדום של הנושא, הלא הוא רב האי גאון, שפרופ' יהודה ליבס מכנה אותו "אביה הראשון" של הפרשנות ה"פנימית" של העניין (והוא אכן חי כמאתיים שנה לפני בעלי התוספות, במאה האחת-עשרה).

האי גאון, כמו התוספות, מפרש את מסעם של יורדי המרכבה כמסע פנימי:

כינהו פרדס מענין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים […] והוא המפורש בהיכלות רבתי והיכלות זוטרתי [שניים מספרי ספרות ההיכלות …] ולא שהן עולין למרום אלא בחדרי לבם רואין וצופין כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור.

על פי ליבס פרשנותו של רב הרי גאון (ושמא זה בן היה זמנו ר' נתן מרומי – נעזוב את זה) בטעות יסודה, שהרי הסיפור התלמודי מדבר "דווקא על עלייה ממש". בחזית אחת איתו נמצא פרופ' משה אידל, בספר שמוקדש כולו לעניין ההעפלות המיסטיות השמיימה (Ascensions on High), קובע בחדות:

דעתי היא שרב האי גאון פירש בצורה מוטעית את הטקסטים מהעת העתיקה המאוחרת על ידי הפיכת החוויה האקסטטית שמתרחשת מחוץ לגוף לחוויה פנימית.

יש מבין? מתרחש כאן הדבר הבא: חוקרי המיסטיקה היהודית הגדולים בעולם כיום, יהודה ליבס ומשה אידל מתפלמסים עם רב האי גאון, כאן בתפקידו כחוקר מיסטיקה קדמון, על פרשנות של אירוע מיסטי שנחשף בטקסט תלמודי/היכלותי. בין בני הפלוגתא הללו מפרידים אלף שנים, כמה מאות קילומטרים ומהפכה מדעית אחת.

היצירה מתוך תערוכה שמוצגת במוזיאון ריטברג בציריך

בספרו החשוב, הפורה ומרכזי קבלה: הבטים חדשים (מ-1988) מסביר אידל גם מה גרם לגאון לטעות:

במקום הסבר עלייה מיסטית של הנשמה, מציע הגאון פרשנות חדשה ורדיקלית של המיסטיקה היהודית הקדומה. ברוח הגישות הרציונליסטיות יותר, הוא מעמעם את ההבטים האקסטטיים או השמאניים [שכוללים עליית נשמה או יציאה של גוף אסטרלי כלשהו – ת.פ.] של חוויות ההיכלות לטובת פרשנותן הפסיכולוגית.

ובספר המעניין שהוזכר לפני כן מוסיף אידל כי

סביר להניח שהפירוש, שאינו תואם את את החומר ההיכלותי, הוא תוצאה של המגע עם האוריינטציה היוונית האינטלקטואלית שחדרה לאזור בבל דרך הוגים ערביים, והחלישה את המימדים החיצוניים, המיתיים יותר, של המסע למרכבה.

אידל תולה אם כן את פרשנותו של האי גאון בחדירה של מחשבה הלניסטית רציונלית, אשר הופכת מסעות מיתיים של האדם, בגופו, אל העליונים, לקשים לעיכול, ולמעשה לחסרי תוקף. כל זה כמובן נכון, אולם האם, אם כך, פרשנותו שגויה? האם לא נכון שמסעות יורדי המרכבה התרחשו בראשם, והם לא באמת עלו לרקיעים העליונים בגופם???

בספר שיצא לפני כחודש מציג פרופ' רון מרגולין את העמדה הזאת בדיוק. בספר, הדת הפנימית פורש מרגולין ביטויים שונים ומגוונים לדתיות שמוקדה בלבו ובראשו של האדם, ובאופן ספציפי היהודי. אחזור מאוחר יותר לספר באופן כללי, אולם כעת אביא את דבריו של מרגולין על העניין הזה. בפולמוס ישיר עם אידל הוא מסביר:

ברור שדברי רב האי גאון הם פרשנות, ואינם מבטאים את תפיסתם העצמית של יורדי המרכבה, עליה אין לנו עדות כלשהי [מרגולין אף חושב שייתכן שיורדי המרכבה חוו את המסע כפנימי –ת.פ. …] הסברו של רב האי גאון אכן משקף את חשיבתו הרציונלית יותר, המונעת ממנו לחשוב שחזיונות כמו אלו המתוארים בספרות ההיכלות נחווים מחוץ לתודעתו הפנימית של המתבונן [… והוא] מסמן את ראשיתה של מסורת רוחנית חדשה ביהדות, המודעת לטיבה המפנים של פעילות רוחנית המכוונת להשגת מגע עם הנוכחות האלוהית בעולם.

מרגולין לא מכחיש שדבריו של האי גאון הם פרשנות, אולם הוא לא חושב שזו פרשנות מוטעית. גם הוא תולה את פרשנותו של הגאון בתהליכי רציונליזציה שעברו על היהדות, וכן בהתפתחות ראשונית של מושג של עולם פנימי, תוך-נפשי, בו ניתן לצאת למסע מיסטי (כיוונים שמהם תימשך רוב המיסטיקה היהודית לאחר מכן, ולכן מדובר בהולדתו היהודית של כיוון מיסטי משמעותי ביותר, כפי שכותב מרגולין). אולם שתי צורות החשיבה הללו, שהתרחבו והשתכללו בצורה עצומה באלף השנים שעברו מאז, מקובלות מאוד על מרגולין כאמצעים פרשניים לגיטימיים ותקפים, וממילא גם הוא, כאשר הוא בא לפרש את המיסטיקה ההיכלותית, עושה בהן שימוש.

פנומנולוגיה אדוקה מול הנכונות לפרשנות

ממה נובעים חילוקי הדעות בין החוקרים הללו? אידל מייצג גישה פנומנולוגית אדוקה, בה על החוקר לאבחן את התופעה שניצבת מולו בצורה נייטרלית כמה שיותר, ולהבין כפשוטן את מילותיהם של מושאי המחקר, דהיינו אנשי הדת. כאשר יורדי המרכבה מדברים על עלייה למסע ברקיעים העליונים, כך יש להבין אותם, ואת מה שקרה להם. לעומתו מרגולין מוכן לפרש את דבריהם דרך מנסרה רציונלית, וכמו האי גאון, או בעלי התוספות, לבטל אפשרות של עליה למרומים בגוף, ולהבין את העבר בצורה שייתכן מאוד שאלו שחיו בו לא הבינו אותו.

היתרון של השיטה שמציג אידל ברור: מי אנחנו שנחליט מה ייתכן ומה לא ייתכן, בעיקר בתחום המיסטיקה? וכי אולי ניתן לטייל במרומים, ולהיפגש שם עם מלאכים? איך נוכל לפסוק שלא? ואם נפסול זאת, אולי מחר יבוא חוקר שיפסול גם אפשרות של חיזיון פנימי של האלוהות, ומתוך שכנוע רציונלי עמוק יחליט שכל דיבור מיסטי הוא סימפטום של מחלת נפש? אולי מחר כל דיווח על חוויה מיסטית ייתפס בפתולוגיה? אין לדבר סוף. אין לנו אלא לקבל את דברי המיסטיקנים כפשוטם. שיטת "לא נגענו".

היתרון של השיטה שמציג מרגולין גם ברור: אם אנחנו רוצים להבין תופעה מסויימת, כדאי מאוד שנחשוב עליה בצורה רצינית. סביר להניח שדווקא הפרשנות הרציונלית של דברי יורדי המרכבה מקרבת אותנו להבנה אמיתית של מה שקרה שם: הם ערכו מסעות פנימיים – זה מה שבאמת קרה – ולא עלו לשמיים בגופם. אם לא נפסול אפשרויות על ידי חשיבה ביקורתית נהיה חייבים להגיע למסקנה שאליהו באמת עלה בסערה של אש השמיימה, שמוחמד באמת קפץ לאל-אקצא על גבי הסוס אל-בוראק ושג'וזף סמית באמת פענח מצרית משודרגת שמצא על גבי לוחות זהב בעזרת אבני אורים ותומים. אין לדבר סוף. אין לנו אלא לשים גבול למה שניתן להסיק מהמקורות, והגבול הזה ייקבע על ידי השימוש בחשיבה רציונלית. שיטת "תחשבו על זה".

כמה מילים על הספר החדש של מרגולין

רון מרגולין הוא המנחה של הדוקטורט שלי, ולכן ברור שאני אוהב את החשיבה שלו ואת עבודותיו. אם אתם קוראים את הבלוג הזה כבר זמן מה אתם יודעים שאני עוסק לא מעט בהפנמתה של הדת, כלומר ברעיון, הפופולרי מאוד בזמננו, שהקשר עם האלוהות יכול או אמור להתרחש בתוככי לבו או ראשו של האדם. מרגולין שם דגש במחקריו על הנושא הזה, ובספרו הקודם, מקדש אדם, הראה את תהליכי ההפנמה הדתית שנערכו במסגרת תנועת החסידות.

בספרו החדש, והחשוב מאוד לדעתי, מטפל מרגולין בדתיות פנימית לאורך כל תולדות המסורת היהודית. כוונתו היא להצביע שאכן היתה "דת פנימית" ביהדות תמיד. הוא מערער על ההנחה, בעיקר של בובר ושלום, שאותם חיי דת פנימיים התקיימו אך ורק במסגרת המיסטיקה היהודית (ואילו לבד ממנה היתה רק הלכה יבשושית), ומראה בצורה משכנעת ומקיפה שכמעט בכל הרבדים של הדתיות היהודית היו בשלבים ובזמנים שונים דגשים על "פנימיות". מכאן גם שהמיסטיקה היהודית אינה מסורת נבדלת, מקבילה, העומדת לכאורה מחוץ ליהדות הנורמטיבית בהדגישה דברים אחרים ממנה (כפי שגרס שלום), אלא היא לכל היותר הדגשה מסויימת של מאפיינים שקיימים במסורת היהודית הכללית ביותר.

כדי להראות שחיים פנימיים תמיד היו בעלי ערך במסורת היהודית עורך מרגולין סקירה רחבה של מופעיה השונים, ומראה, למשל, כיצד המילים לב (כבר במקרא), כוונה ("מחידושיה של המשנה"), פנימיות ודבקות (ימי הביניים) שימשו להדגשת הצורך באינטנציונליות מנטלית או רגשית בכדי לתת משמעות, ולעיתים תוקף, לדתיות היהודית, תהליך שהגיע לשיאו בהעלאתם על נס של חיי הדת הפנימיים בחסידות. באופן מעניין היהדות האורתודוקסית כיום מעמידה את החיים הדתיים בצורה מודגשת, לעיתים אף בלעדית, על "מצוות האיברים" (בלשונו של רבנו בחיי) בלבד, ולא כוללת תחושות וכוונות כחלק מההלכה, דבר שבהחלט היה חשוב ליהודים בעבר.

עניין אחרון זה הוא חשוב, ודורש עיון מעמיק. הסיבות להתמקדות של שמורי המצוות בימינו בהלכה כאוסף של פעולות, הרבה יותר מאוסף של ערכים או כוונות, הן רבות ומגוונות, ובעיקרן סובבות סביב הניכוס של ההומניזם החילוני של המצפון (שבימינו אינו נתפס כמתת אל, אלא כפוטנציאל אנושי טבעי), ובהמשך לכך סביב הפיכתן של המצוות הטקסיות יותר לסממנים של דתיות, שדרושים לצורך קביעת הציבור הדתי כציבור מובחן, כלומר לצורך העמדת חומות בינו לבין כלל החברה, שנתפסת כחסרת דת, שלא לומר כופרנית.

מה שמרגולין מראה בספרו הוא שעד לתקופה המודרנית החיים הפנימיים של היהודי היו תמיד בעלי חשיבות לרבנים ולהוגים הדתיים, ואלו עמדו על ההכרח הדתי להתכוון בתפילה למשל, או לאמץ גמישות מחשבתית הנשענת על המצפון, ולא רק על החוק הכתוב (ראו פרק מעניין על עניין אחרון זה בעמ' 235-238). תחייה יהודית דתית תהיה חייבת לאמץ מחדש את המימד הזה של הדתיות, ולהפוך אותו שוב ל"הלכה". דהיינו לעמוד על הכרחיותן של "מצוות הלבבות", ולא רק על חשיבותן של "מצוות האיברים".

סתם

—

המקורות המצוטטים:

  • יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, אקדמון, עמ' 2-4
  • Moshe Idel, Ascensions on High in Jewish Mysticism: Pillars, Lines, Ladders, Central European University Press, pp. 33-35
  • משה אידל, קבלה: הבטים חדשים, שוקן, עמ' 107
  • רון מרגולין, הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות, בר אילן, עמ' 200-205