כמו אתמול ושלשום גם היום, גם עכשיו:
בלי רעידת אדמה שבלב:
בלי רהב רינה משיחית על כל כף
שאחריה – גבורות וניסים ומלכות:
פני אמת גלוים ולבבות עמוקים:
מצביא ונביא עם הזמן חבוקים:
אמונה ודעת הולכים תאומים
וכל הכופרים מי אפסיים גומעים – –

אורי צבי גרינברג, דממת מערה ואבל דורות

לפני כחודש וחצי, בערב ירושלמי קריר, עשיתי דרכי ברכבת הקלה לבית אצ"ג שברחוב יפו (זה בסדר, הם מכניסים גם שמאלנים). הגעתי כדי לשמוע את הרצאתו של ד"ר ברוך פלח, עליו מעולם לא שמעתי, תחת הכותרת ההיסטוריה הסודית של המשיחיות היהודית. הגעתי, שמעתי, ואורו עיני. פלח הרצה על נושא הדוקטורט שלו, והצליח להציג בפני הקהל תמונה קוהרנטית ומרתקת בדבר זרם ציוני-משיחי, פחות או יותר קונסיסטנטי מבחינה רעיונית, שנמשך מייסוד ברית הביריונים בסוף שנות העשרים ועד המחתרת היהודית בשנות השמונים, ואף מעבר לה. זוהי תנועה משיחית המבקשת לחדש את מלכות ישראל על פי תורת ישראל, ולא מסתפקת בהמתנה דרוכה למשיח, אלא יוזמת פעולות, מחתרתיות ואלימות כידוע, כדי להחיש את הגאולה.

פלח תיאר את ההתגלגלות הרעיונית של כדור האש המשיחי המסויים הזה מיסוד ברית הבריונים, דרך האצ"ל, דרך חלק מהלח"י, דרך כתב העת 'סולם' דרך כתבי שבתאי בן דב ועד המחתרת היהודית. בקיצור נמרץ, המהלך רץ במהלך הדורות בצורה כזאת: חברי ברית הביריונים (אורי צבי גרינברג בתפקיד הנביא, אב"א אחימאיר בתפקיד הפשיסט), אחרי מאורעות תרפ"ט, התחילו לארגן את חזון גאולת העם והארץ בעופרת ודם. תלמידיהם היו דוד רזיאל ויאיר, שהיו אז חברי ההגנה. אלה הקימו את 'חבורת הרעים' שהפכה ל'הגנה ב" שהפכה לאצ"ל, ושטרן (יחד עם אחרים) כתב אז אחרי הפילוג והקמת הלח"י את "עיקרי התחיה", שעל פי פלח היא הצהרת העצמאות והחוקה של התנועה המשיחית הזאת (עיקר י"ח עומד כידוע על הכרח ב"בניין הבית השלישי").

שטרן, שכנראה חווה התגלות דתית, נפגש לפני שהוא מחוסל על ידי הבריטים עם ישראל אלדד (שייב) ומעביר לו את הלפיד. שייב כותב פירוש ל"עיקרי התחייה", ובאייר תש"ט הוא מפרסם את 'סולם', כתב עת "למחשבת חרות ישראל", שהופך אחר כך לכתב עת "למחשבת מלכות ישראל", וממשיך להתפרסם עד תשכ"ד. בחבורתו נמצאים גם שבתאי בן דב, גאולה כהן, ופנחס הלר. על פי פלח אלדד הקים את כתב העת מפני שהתאכזב שיצחק שמיר מעוניין במדינה דמוקרטית ולא במלוכה (עוד קודם לכן התאכזב אחימאיר מרצונו של ז'בוטינסקי בדמוקרטיה).

מאוחר יותר חוזר שבתאי בן דב בתשובה, לוקח את רוח הנבואה של אצ"ג, מחבר את הרב קוק ואת ניטשה ומקדם אידיאולוגיה מהפכנית שאמורה לשרטט את הדרך להפוך את מדינת ישראל לממלכה תחת משיח בן דוד. ממנו לוקח את רעיוניתיו יהודה עציון, ומתוך הלגיטימציה לפעולה יחידאית, של העל-אדם/הנביא, שבכוחה לשנות את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה, ואחרי קבלת אישור ודחיפה מפי בן דב בעודו על ערש דווי, הוא מנסה בתחילת שנות השמונים לפוצץ את אל-אקצה.

כמובן שעוד לא שמענו את אקורד הסיום מפי זרם משיחי-לאומי תאופשיסטי זה, אבל ידעתי בו בערב שעוד לפני הפיצוץ הבא אני חייב להביא לידיעתכם, קוראים יקרים, את רעיונותיו המרתקים של פלח. יצרתי איתו קשר אחרי ההרצאה ושכנעתי אותו להעניק לי ראיון (ראשון, אגב). פלח עצמו הוא אקדמאי צעיר ולבבי, שמקרב את הגאולה בדרכו: הוא מנהל חנות לספרים יד-שנייה, הכוללת אוסף מפואר של ספרי מקור ומחקר ביהדות ומגוון של חומרים נדירים למדי (החנות נמצאת במושב חבצלת השרון, ניתן לבקר בתאום מראש: 054-4860413). בכל מקרה, הוא הסכים בטובו לראיון קצר, והנה הדברים לפניכם.

ציונות, משיחיות, פשיזם, קבלה, לאומיות, שירה, אמונה, טרור, בית המקדש, ספרות, קנאות

בדוקטורט שלך הראית שקיימת מסורת לאומית-משיחית שתחילתה בברית הבריונים של אב"א אחימאיר, וסופה במחתרת היהודית שיצאה מגוש אמונים. לפני שניגע בעניין עצמו, תוכל לומר כמה מילים על עצמך, ואיך הגעת לחקור דווקא את הנושא הזה?
אני בן 37 כיום, ומגיל צעיר מאוד אהבתי לקרוא ספרים, בעיקר ספרי הסטוריה צבאית. בגיל 14 נכנסתי לקניון השרון בנתניה וקניתי את ספרו של ישראל אלדד 'דגש חזק' בעקבות שידור התכנית 'חיים שכאלה' עליו. הספר, שהוא אוסף מסות בנושאי ציונות ויהדות, הקסים אותי בשלוב היחודי של כתיבה ספרותית- דרשנית סימבולית מיוחדת, עומק הסטורי ועומק חשיבתי. מאז קראתי דברים נוספים של אלדד ודרכו הגעתי לאורי- צבי גרינברג. את אלדד הזמנתי גם להרצות 'בפנימיה הצבאית' שבה למדתי. לאחר סיום הפנימיה למדתי לתואר ראשון במחשבת ישראל ולימודי ארץ ישראל, ובמשך שנתיים סיימתי B.A , לאחר התואר התגייסתי לצבא, ולאחר הצבא המשכתי ללימודי תואר שני בספרות עברית במסלול משולב עם דוקטורט. המנחה שלי, ד"ר תמר וולף-מונזון, זיהתה את משיכתי לנושאים בינתחומיים, וקבענו שאכתוב על כתב העת "סולם למחשבת מלכות ישראל', כלומר שאערוך מחקר שמשלב יהדות, ציונות, ספרות ופוליטיקה. היקף הנושאים הללו השביע חלק מסקרנותי שאין לה סוף. כותר הדוקטורט הוא: "כתב העת 'סלם למחשבת מלכות ישראל' בין פוליטיקה לפואטיקה".

מה אם כן העלית בחכתך? תוכל לסקור את ממצאיך?
במהלך המחקר נדהמתי לגלות 'שדה בור' שלא נחרש על ידי אף חוקר לפני. לדעתי זיהיתי את התנועה המשיחית החשובה והגדולה ביותר מאז 'מרד בר כוכבא', וזאת בכל הפרמטרים האפשריים: הן מבחינת היקף הפעולות ועוצמתן הבינלאומית, הן מבחינת היקף הספרות וההגות והן מבחינת השילוב בין מנהיגות רוחנית למנהיגות מבצעית. בנוסף לכך לתנועה זו קשרים עמוקים למיסטיקה היהודית ולקבלה, מה שאי אפשר להגיד על מרד בר-כוכבא, למרות דמותו המיסטית של רבי עקיבא.

תנועה זו מתחילה ב'ברית הבריונים' בהנהגת אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע השיל ייבין, ממשיכה באצ"ל ומגיעה לשיאה בלח"י וב'עיקרי התחייה' של יאיר (אברהם שטרן), שהם 'מגילת העצמאות' של המשיחיות הציונית. לאחר הפילוג בלח"י מקים ישראל אלדד את 'חוג סולם' ומוציא כתב עת שמונה 12 כרכים, 147 חוברות, מאייר תש"ט ועד תשרי תשכ"ד, וזאת ללא תמיכה כלכלית או פוליטית ותוך נידוי והחרמה. זהו כתב העת 'הסולם'.

מתוך 'סולם' יוצאת מחתרת של יוצאי לח"י, היא מחתרת 'מלכות ישראל' או 'מחתרת צריפין'. בסולם פעל גם הוגה- משיחי יחודי שקיבל עליו לחלוטין את דרך החיים האורתודוכסית ושמר תרי"ג מצוות, שמו היה שבתאי בן דב, שכתב מאמרים בסלם, פרסם בחייו ספר אחד ואשר ספר נוסף שלו פורסם סמוך לפטירתו. בן דב נחשב לנביא של הזרם הרדיקלי ב'גוש אמונים' בהנהגת מרדכי קרפל ויהודה עציון, והוא זה שנתן ליהודה עציון את החיזוק הסופי לנסות לפוצץ את כיפת הסלע, פעולה שהיא כמובן בעלת מימד אפוקליפטי-משיחי מוחלט – ניתן לומר שזוהי הפעולה האפוקליפטית בה"א הידיעה. אפשר לסקור פעולות משיחיות נוספות בעלות משקל רב שיצאו מהזרם הזה: חיסול הלורד מוין בקהיר ב-1944, חיסול ברנדוט בירושלים ב-1948, הכוונה של לח"י לפגוע בשר החוץ בווין שסוכלה על ידי אורי צבי גרינברג ועוד.

צריך לשים לב לעובדה חשובה: כל התנועות הללו מוכרות למחקר הציוני אבל לא זיהו את המימד המשיחי בהן, ואת העובדה שמדובר בתנועה משיחית יהודית אחת רציפה מ'ברית הבריונים' למחתרת היהודית. אני מגדיר תנועה משיחית יהודית כתנועה שמנהיגיה מאמינים בתורת ישראל ובאלוהי ישראל ורוצים לפעול בהיסטוריה כדי לקרב את גאולת ישראל. בכל המובנים הללו זוהי תנועה משיחית אחת. מבחינת הרצף ההיסטורי, הרי אורי צבי גרינברג, אחד משלושת מנהיגי 'ברית הבריונים', נחשב למורה הרוחני והנביא של אצ"ל, של לח"י ושל חוג סולם וגם של שבתאי בן דב ויהודה עציון. יהושע השיל ייבין פעל בכל המסגרות הללו עד יום מותו. ישראל אלדד היה תלמידם של אצ"ג ויאיר ומורהו של שבתאי בן דב שהיה חבר לח"י וחבר חוג סולם. יהודה עציון הוא תלמידם של אצ"ג-יאיר-אלדד וכמובן שבתאי בן דב הוא נביאו הגדול, והרי לך רצף ביוגרפי, רעיוני והיסטורי.

גם דוד בן גוריון דיבר על הצורך במשיחיות ועל "מלכות ישראל השלישית". מה ההבדל בינו ובין אחימאיר או אלדד?
ההבדל הגדול והמכריע הוא שדוד בן גוריון השתמש בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית כדי לבטא את הממלכתיות הציונית, שאין בה אמונה באלוהי ישראל ובתורת ישראל. הציונות מעצם טבעה מנהלת דיאלוג חי עם המסורת: עצם השיבה לארץ, לשפה העברית וחידוש הריבונות היהודית יש בהם כשלעצמם הד משיחי משום שהם מנהלים מגע חי עם העבר היהודי, אולם קו השבר עובר בהשכלה, בחילוניות ובלאומיות המודרנית שהתנועה הציונית היא חלק מהן. ההבדל הגדול הוא שאין בהם מקום לאמונה באלוהי ישראל ובתורת ישראל כפי שידועים לנו מן המסורת היהודית במשך 3500 שנה. התנ"ך של בן גוריון הוא תנ"ך בלי התגלות ובלי אלוהים. כמו כן, בן גוריון התעלם מהספרות היהודית הגדולה הבתר-תנכ"ית. ואילו אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר, יהושע השיל ייבין, אלדד, שבתאי בן דב ויהודה עציון האמינו בתורת ישראל ובאלוהי ישראל, למרות שרק השניים האחרונים שמרו תורה ומצוות באופן מלא. ההבדל הנוסף הוא בכל מה שנוגע להר-הבית ובית המקדש. גאולת הר-הבית והקמת המקדש עומדים בלבה של ההגות והמעש המשיחיים של הזרם שחקרתי, כפי שהם עומדים בלבה של המשיחיות היהודית לדורותיה, ואילו את דוד בן גוריון, משה דיין ודומיהם הר-הבית ובית המקדש כלל לא מעניינים, משום שהיחס שלהם למסורת היהודית הוא יחס תרבותי-פולקלוריסטי ולא יחס אמוני-משיחי.

ז'בוטנסקי ואחימאיר היוו מקור השראה איש לאחיו, אבל הראשון לא קיבל את הנחותיו הדתיות של האחרון. יש לך השערה מה גרם לאחימאיר (ואלדד אחריו וכו') לבטא את עצמו בצורה כזאת?
אצ"ג, אלדד, יאיר ושב"ד קיבלו על עצמם להמשיך את דרכם של הקנאים, לוחמי בר- כוכבא, רבי שמעון בר יוחאי, שלמה מולכו, יוסף דילה ריינה, שבתאי צבי (כל האישים המשמעותיים הללו מוזכרים בכתבי החוג הזה) מתוך אמונה דתית-משיחית ומתוך מבנה נפשי דומה. אצל חלקם זה נובע מחינוך של בית אבא, אבל לא אצל כולם, יאיר למשל לא קיבל חינוך דתי והוא זה שכתב את 'עיקרי התחייה'. ז'בוטינסקי היה ליברל ודמוקרט, משכיל חילוני, בעל ידע עצום בתרבות העמים וידע נמוך מאוד בתרבות היהודית, כמו כן באופיו הוא היה רחוק מקנאות ומטוטליות נפשית, הגותית ושלטונית כפי שמחייב הרעיון המשיחי.

האם ניתן לומר, אם כן, שעל המנעד בין הרוח המשכילית לרוח הרומנטית-לאומנית, אחימאיר ואלדד הם ממשיכיה, תוך גיור ושינויים שונים כמובן, של הרומנטיקה הגרמנית, כאשר בן גוריון וחבריו הם בצורה יותר מודגשת צאצאיה של הנאורות האירופאית?
לא, אני לא מקבל זאת, במבט ראשון קל להיתפס לכך, אבל אין לכך אסמכתאות בכתובים ואינני בוחן כליות ולב (בטח לא של מי שהלכו לעולמם). אולי אצל אחימאיר אתה יכול לראות השפעות כאלו, אבל לא אצל ייבין, אצ"ג, יאיר או אלדד. שמו של ניטשה מוזכר לא מעט בהקשר לכך, אולם ניטשה חשוב כאן בעיקר מבחינת השפעתו על הפסיכולוגיה של הרצון והאישיות הלוחמת על ערכיה. בכלל, שימוש בניטשה כדי לבסס את מלכות ישראל זה בבחינת תרתי דסתרי. אפשר לומר שאצ"ג, אלדד וגם שב"ד, האמינו במלכות ישראל למרות אהבתם את ניטשה ולא ההפך.

האם לדעתך האסכולה המשיחית הזאת הסתיימה עם עצירתם של חברי המחתרת היהודית? אם לא, מי לדעתך ממשיך את האסכולה הזו בימינו?
יהודה עציון, מרדכי קרפל וחבריהם מפיצים את תורתו של שבתאי בן דב ומנסים לבנות סביבה חוג רעיוני-חינוכי ולהפיץ את תורתם. עציון פרסם את כתבי שב"ד וקרא להם 'סולם למלכות ישראל היעודה' כהמשך אורגני של כתב העת סולם. מה יהיה על הגותם? מה השפעתם כיום? כהיסטוריון וכחוקר ספרות איני עוסק בשאלות אלו.

האם אתה רואה חשיבות למחקר שלך מבחינת חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית?
למחקר יש חשיבות גדולה בנושא זה. לתנועה שזיהיתי יש קשרים מסועפים למיסטיקה היהודית, לקבלה, לספר הזוהר ולדמויות מופת בהיסטוריה הקבלית. חוקרי הקבלה הזניחו את התנועה המשיחית-קבלית החשובה ביותר במאה ה-20 אפילו מבחינתם הם. והרי לך מספר דוגמאות לקשרים כאלו: אורי צבי גרינברג הוא צאצא של שלושה אישים מרכזיים בהיסטוריה של החסידות: רבי אורי מסטרליסק "השרף", רבי ישראל מרוז'ין ורבי מאיר מפרמישלן. עד היום לא נחקרו השפעות ההגות והפולקלור החסידי על כתביו. ברשותו היו ארבע מהדורות שונות של ספר הזוהר שבהן רשם הערות רבות, אולם אף חוקר זוהר או קבלה לא עסק בזה, ורק פרופ' ליפסקר ופרופ' אלבק גידרון פרסמו על כך מאמר חלוצי וחשוב. השפעת הזוהר על אצ"ג ועל אלדד היא עצומה, אולם אין לנו אפילו מאמר אחד על "מקומו של הזוהר בשירת אצ"ג", למרות שמבחינה לשונית וסמבולית אני זיהיתי מאות הקבלות ביניהן וסימנתי אותן בכתבי אצ"ג שברשותי, ואילו גדול חוקרי הזוהר בימינו, פרופ' יהודה ליבס, בחר להקדיש מאמר גדול על הזוהר ושירת רטוש ששם ההשפעות הן דלילות מאוד, ובד"כ נלקחו מכלי שני.

חוקרי הקבלה הקדישו מאות מאמרים לחקר התנועה השבתאית ואילו הנציג הגדול שלה בספרות העברית החדשה, אורי צבי גרינברג, לא מוזכר במאמרים אלו אפילו פעם אחת (וגם לא פנחס שדה שאת שיריו הראשונים פרסם בסולם). אצ"ג אהב את שבתאי צבי אהבת נפש ממש, הוא ראה בו אח תאום ליסורי הגלות ואח תאום לשאיפת הגאולה, שבתאי צבי מופיע בכתביו עשרות פעמים. אצ"ג וישראל אלדד עברו חוויות מיסטיות חשובות מאוד שקשורות להר-הבית, מחוז החפץ של כל המיסטיקנים היהודים לדורותיהם, לזוהר ולרשב"י.

חוויתו של אצ"ג תועדה במסה לירית נפלאה: "מעמד הבורא בבריאת העולם בהר הבית בירושלים', כהקדמה להדפסה חוזרת של השירים 'מחוז חפץ' ו'לנוכח הפלא' בגליון ערה"ש של כתב העת 'מחניים' לשנת תשכ"ד, והודפסה שוב בכל כתביו, מהדורת מוסד ביאליק, כרך ב'. חוויתו של אלדד גנוזה עימי והיא בבחינת 'סוד' שאפרסמו לעתיד. חוויות מיסטיות בהגות היהודית בד"כ לא תועדו ולכן יש פה מקור חשוב להכרת החוויה המיסטית, אבל לא תמצא כלום מזה אצל חוקרי הקבלה.

דמותו הקבלית- משיחית של שלמה מולכו זכתה למחקרים של רבקה ש"ץ, משה אידל ואחרים, אולם הם לא הכירו את ההשפעה העצומה שהייתה לדמות זאת על אצ"ג, כולל חוויה מיסטית שקשורה למרד בבריטים! מורתי ד"ר מונזון הקדישה לכך מאמר חשוב, אבל אצל חוקרי קבלה לא תמצא התיחסות לכך. מולכו גם השפיע עמוקות על יהושע השיל ייבין. ספר הזוהר ומשנת הזוהר של תשבי היו אחד הספרים הכי מצוטטים בכתב העת 'סלם למחשבת מלכות ישראל', אבל אצל חוקרי התקבלותו של הזוהר בציבור ובחברה היהודית כמו בועז הוס ואחרים לא תמצא לכך זכר.

בספרו המקסים של יעקב אורלנד 'סמטת החבשים', שהוא לעניות דעתי הספר היפה ביותר שנכתב על ירושלים, מפגיש אותנו אורלנד עם שלל דמויות בהגות, במדיניות, בציבוריות ובפולקלור הירושלמי, הפרק האחרון נקרא 'נשמת העיר' והוא מוקדש לאצ"ג. יש בו מפגש חי ומסעיר בין כל המרכיבים שתארתי בדוקטורט: ספרות עברית, ציונות משיחית וקבלה. במונולוגים מרתקים (אצ"ג לא היה איש של דיאלוג, יכולת רק להקשיב לו) מסביר אצ"ג למשולם טוכנר, ישראל זרחי ויעקב אורלנד את מקומו של ספר הזוהר באמונת ישראל ואת חשיבותם של הסימבוליקה והמיתוס להכרת הבורא.

וחשוב מכל אלו: אחד מחברי לח"י, שהיה גם חבר חוג סולם, מלומד רב-תחומי מרתק בשם עמרם קהתי, פרסם מספר מאמרים מרתקים ב'סולם' על הקבלה והשאיר אחריו כתב יד המכיל אלפי דפים על תורת האצילות והספירות אולם לא רק שכתב היד מעולם לא נחקר או אוזכר, אלא גם שמו של קהתי לא ידוע. במהלך המחקר זיהיתי תרגום לא ידוע של הזוהר לעברית שקשור לאחד מראשי לח"י יעקב אורנשטיין, לשווא תחפש לכך התיחסות במחקר הזוהר בימינו. שבתאי בן דב כתב ביקורת מקיפה ומעניינת על הנחות היסוד שעומדים בבסיס מחקרי המשיחיות של גרשום שלום: ביקורת דומה אך לא זהה לביקורתם של קורצוויל וליבוביץ, אינני מכיר מחקר אחד מחוץ לדוקטורט שלי שהקדיש אפילו משפט אחד לנושא זה. פשוט כואב הלב על ההזנחה המחקרית החמורה שיכלה להפרות הן את חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית והן את חקר הספרות העברית.

על ההקשרים הארציים של ספרות המרכבה וההיכלות אנחנו יודעים מעט מאוד. למעשה, קרוב לשום דבר. זהותם של מחבריה, למשל, היא מסתורין גדול, ומוקד למחלוקת בין חוקרים: האם היו הם יהודים הקרובים לחבורות התנאים (גרשם שלום) או שמדובר בכלל בחוגים של כהנים, או כהנים-בעיני-עצמם (רחל אליאור)? על שאלת מטרתם גם כן נחלקים חוקרים גדולים: האם שאפו לראייה אקסטטית של האלוהים (אליוט וולפסון) או ללמידת סודות מאגיים (פטר שפר)? ואילו בשאלת האופי של פעולתם המיסטית נחלקו כבר פרשני התלמוד: האם עלו בגופם לשחקים (רש"י), או רק דמיינו שעלו בגופם (תוספות)?

רש"י? תוספות? הבא נתעכב על עניין אחרון זה. במאות הראשונות לספירה היה די ברור לכל מי שרצה להיפגש עם אלוהים שזה האחרון לא מתכוון לרדת אליו, ואם הראשון רוצה לראותו, עליו לעלות למעלה, אל חדריו. כך פלוטינוס והנאופלטונים אחריו, כך כתות הגנוזיס למיניהן, כך פאולוס, וכך גם מחבריהם העלומים של ספרות המרכבה וההיכלות. כולם גרסו שיש לעלות, אבל לא כולם הסכימו איך בדיוק עולים.

עבור פלוטינוס וההלניסטים אחרים (וזה חשוב, זכרו את זה) העלייה היתה בפנימיות הנשמה. עבור הגנוסטיקאים, העלייה היתה אחרי המוות, כאשר הנשמה מתנתקת מהגוף. פאולוס עצמו לא ממש ידע איך הוא בדיוק עלה, בגוף או שלא בגוף (ראו הפסוקים הראשונים כאן), ואילו עבור יורדי המרכבה שלנו העלייה (על פי רוב) היתה בגוף ממש: אחרי סיגופים ותעניות, אחרי זיכוכים וטהרות, ואחרי השבעות של מלאכים בשמותיהם, עולים למסע בהיכלות העליונים.

העניין די ברור מקריאת הטקסטים שבידינו, ואכן, כך פירש אותו רש"י. כאשר הוא מדבר על הכניסה לפרדס (חגיגה, יד:), שהיא העלייה המיסטית, הוא מפרש: "עלו לרקיע על ידי שם", כלומר עלו בעזרת שמות של מלאכים (ברגע שאתם יודעים שם של מלאך אתם יכולים להשביע אותו לעשות משהו בשבילכם). אבל שימו לב למחלוקת שמתגלעה עם תלמידיו וממשיכיו (חלקם אף צאצאיו) של רש"י, הלא הם התוספות: כאשר הם מפרשים את עניין הכניסה לפרדס, באותו עמוד תלמוּדִי רק מהצד השני של הטקסט, הם טוענים אחרת: "ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו" – כלומר כבודו של רש"י במקומו מונח, אבל בעניין זה חשוב לנו להדגיש ולומר שהם בפירוש לא עלו לרקיע, אלא היה נדמה להם כאילו הם עלו, וכמובן שרק בדמיונם עלו.

ברור לכם, אני מקווה, שלא אתאיזם ר"ל דחף את ממשיכיו של רש"י לחלוק עליו, ולא רצון להכחיש קיומם של מסעות שמימיים. המסע הפנימי שעברו יורדי המרכבה לדעתם היה רב ערך ואותנטי לא פחות מהמסע בגוף שרש"י חשב שהם עברו – אולי אפילו להפך. הם פשוט חשבו שהגוף מקומו על האדמה, ואילו הנפש, התודעה, היא שיכולה להגיע אל האלוהות. ולמה הם חשבו כך? הם חשבו כך (אני משער) מפני שהם נחשפו לפילוסופיה יוונית, שאצלה ניתן למצוא את החלוקה הבינרית הזאת בין רוח לבשר, בין נפש לגוף, והשתכנעו באמיתותה. זוכרים את פלוטינוס? בתור בן התרבות ההלניסטית הוא ידע את זה כבר במאה השלישית.

מה שמעניין כאן הוא שרש"י וממשיכיו מתפקדים כחוקרי דתות. הם נתקלים בדיווחים ההיכלותיים האלה, ובסיפור הפרדס בתלמוד, ואין להם בעצם מושג על מה מדובר. מה עשו אותם יורדי מרכבה? מהי בדיוק כניסה לפרדס? הלא הם פרשני תורה, לא מיסטיקנים. אבל מתוקף תפקידם כפרשנים הם מנסים להבין בעצמם, ולהבהיר לקוראיהם, מה כוונת הטקסט. והם עושים זאת על פי עולמות המושגים שהם מצויים בהם. רש"י על פי העולם המקראי-תלמודי, התוספות על פי אותו עולם, אבל עם השפעה הלניסטית.

רב האי גאון כחוקר של המיסטיקה העברית הקדומה

לא רק רש"י ותוספות, כחוקרי מיסטיקה חובבים, חלוקים בשאלת מסעם של יורדי המרכבה. המחלוקת הזאת מגיעה עד ימינו, כפולמוס בין אקדמאים המתמחים בחקר המיסטיקה היהודית. באופן ספציפי נסובה המחלוקת על עוד פרשן קדום של הנושא, הלא הוא רב האי גאון, שפרופ' יהודה ליבס מכנה אותו "אביה הראשון" של הפרשנות ה"פנימית" של העניין (והוא אכן חי כמאתיים שנה לפני בעלי התוספות, במאה האחת-עשרה).

האי גאון, כמו התוספות, מפרש את מסעם של יורדי המרכבה כמסע פנימי:

כינהו פרדס מענין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים […] והוא המפורש בהיכלות רבתי והיכלות זוטרתי [שניים מספרי ספרות ההיכלות …] ולא שהן עולין למרום אלא בחדרי לבם רואין וצופין כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור.

על פי ליבס פרשנותו של רב הרי גאון (ושמא זה בן היה זמנו ר' נתן מרומי – נעזוב את זה) בטעות יסודה, שהרי הסיפור התלמודי מדבר "דווקא על עלייה ממש". בחזית אחת איתו נמצא פרופ' משה אידל, בספר שמוקדש כולו לעניין ההעפלות המיסטיות השמיימה (Ascensions on High), קובע בחדות:

דעתי היא שרב האי גאון פירש בצורה מוטעית את הטקסטים מהעת העתיקה המאוחרת על ידי הפיכת החוויה האקסטטית שמתרחשת מחוץ לגוף לחוויה פנימית.

יש מבין? מתרחש כאן הדבר הבא: חוקרי המיסטיקה היהודית הגדולים בעולם כיום, יהודה ליבס ומשה אידל מתפלמסים עם רב האי גאון, כאן בתפקידו כחוקר מיסטיקה קדמון, על פרשנות של אירוע מיסטי שנחשף בטקסט תלמודי/היכלותי. בין בני הפלוגתא הללו מפרידים אלף שנים, כמה מאות קילומטרים ומהפכה מדעית אחת.

בספרו החשוב, הפורה ומרכזי קבלה: הבטים חדשים (מ-1988) מסביר אידל גם מה גרם לגאון לטעות:

במקום הסבר עלייה מיסטית של הנשמה, מציע הגאון פרשנות חדשה ורדיקלית של המיסטיקה היהודית הקדומה. ברוח הגישות הרציונליסטיות יותר, הוא מעמעם את ההבטים האקסטטיים או השמאניים [שכוללים עליית נשמה או יציאה של גוף אסטרלי כלשהו – ת.פ.] של חוויות ההיכלות לטובת פרשנותן הפסיכולוגית.

ובספר המעניין שהוזכר לפני כן מוסיף אידל כי

סביר להניח שהפירוש, שאינו תואם את את החומר ההיכלותי, הוא תוצאה של המגע עם האוריינטציה היוונית האינטלקטואלית שחדרה לאזור בבל דרך הוגים ערביים, והחלישה את המימדים החיצוניים, המיתיים יותר, של המסע למרכבה.

אידל תולה אם כן את פרשנותו של האי גאון בחדירה של מחשבה הלניסטית רציונלית, אשר הופכת מסעות מיתיים של האדם, בגופו, אל העליונים, לקשים לעיכול, ולמעשה לחסרי תוקף. כל זה כמובן נכון, אולם האם, אם כך, פרשנותו שגויה? האם לא נכון שמסעות יורדי המרכבה התרחשו בראשם, והם לא באמת עלו לרקיעים העליונים בגופם???

בספר שיצא לפני כחודש מציג פרופ' רון מרגולין את העמדה הזאת בדיוק. בספר, הדת הפנימית פורש מרגולין ביטויים שונים ומגוונים לדתיות שמוקדה בלבו ובראשו של האדם, ובאופן ספציפי היהודי. אחזור מאוחר יותר לספר באופן כללי, אולם כעת אביא את דבריו של מרגולין על העניין הזה. בפולמוס ישיר עם אידל הוא מסביר:

ברור שדברי רב האי גאון הם פרשנות, ואינם מבטאים את תפיסתם העצמית של יורדי המרכבה, עליה אין לנו עדות כלשהי [מרגולין אף חושב שייתכן שיורדי המרכבה חוו את המסע כפנימי –ת.פ. …] הסברו של רב האי גאון אכן משקף את חשיבתו הרציונלית יותר, המונעת ממנו לחשוב שחזיונות כמו אלו המתוארים בספרות ההיכלות נחווים מחוץ לתודעתו הפנימית של המתבונן [… והוא] מסמן את ראשיתה של מסורת רוחנית חדשה ביהדות, המודעת לטיבה המפנים של פעילות רוחנית המכוונת להשגת מגע עם הנוכחות האלוהית בעולם.

מרגולין לא מכחיש שדבריו של האי גאון הם פרשנות, אולם הוא לא חושב שזו פרשנות מוטעית. גם הוא תולה את פרשנותו של הגאון בתהליכי רציונליזציה שעברו על היהדות, וכן בהתפתחות ראשונית של מושג של עולם פנימי, תוך-נפשי, בו ניתן לצאת למסע מיסטי (כיוונים שמהם תימשך רוב המיסטיקה היהודית לאחר מכן, ולכן מדובר בהולדתו היהודית של כיוון מיסטי משמעותי ביותר, כפי שכותב מרגולין). אולם שתי צורות החשיבה הללו, שהתרחבו והשתכללו בצורה עצומה באלף השנים שעברו מאז, מקובלות מאוד על מרגולין כאמצעים פרשניים לגיטימיים ותקפים, וממילא גם הוא, כאשר הוא בא לפרש את המיסטיקה ההיכלותית, עושה בהן שימוש.

פנומנולוגיה אדוקה מול הנכונות לפרשנות

ממה נובעים חילוקי הדעות בין החוקרים הללו? אידל מייצג גישה פנומנולוגית אדוקה, בה על החוקר לאבחן את התופעה שניצבת מולו בצורה נייטרלית כמה שיותר, ולהבין כפשוטן את מילותיהם של מושאי המחקר, דהיינו אנשי הדת. כאשר יורדי המרכבה מדברים על עלייה למסע ברקיעים העליונים, כך יש להבין אותם, ואת מה שקרה להם. לעומתו מרגולין מוכן לפרש את דבריהם דרך מנסרה רציונלית, וכמו האי גאון, או בעלי התוספות, לבטל אפשרות של עליה למרומים בגוף, ולהבין את העבר בצורה שייתכן מאוד שאלו שחיו בו לא הבינו אותו.

היתרון של השיטה שמציג אידל ברור: מי אנחנו שנחליט מה ייתכן ומה לא ייתכן, בעיקר בתחום המיסטיקה? וכי אולי ניתן לטייל במרומים, ולהיפגש שם עם מלאכים? איך נוכל לפסוק שלא? ואם נפסול זאת, אולי מחר יבוא חוקר שיפסול גם אפשרות של חיזיון פנימי של האלוהות, ומתוך שכנוע רציונלי עמוק יחליט שכל דיבור מיסטי הוא סימפטום של מחלת נפש? אולי מחר כל דיווח על חוויה מיסטית ייתפס בפתולוגיה? אין לדבר סוף. אין לנו אלא לקבל את דברי המיסטיקנים כפשוטם. שיטת "לא נגענו".

היתרון של השיטה שמציג מרגולין גם ברור: אם אנחנו רוצים להבין תופעה מסויימת, כדאי מאוד שנחשוב עליה בצורה רצינית. סביר להניח שדווקא הפרשנות הרציונלית של דברי יורדי המרכבה מקרבת אותנו להבנה אמיתית של מה שקרה שם: הם ערכו מסעות פנימיים – זה מה שבאמת קרה – ולא עלו לשמיים בגופם. אם לא נפסול אפשרויות על ידי חשיבה ביקורתית נהיה חייבים להגיע למסקנה שאליהו באמת עלה בסערה של אש השמיימה, שמוחמד באמת קפץ לאל-אקצא על גבי הסוס אל-בוראק ושג'וזף סמית באמת פענח מצרית משודרגת שמצא על גבי לוחות זהב בעזרת אבני אורים ותומים. אין לדבר סוף. אין לנו אלא לשים גבול למה שניתן להסיק מהמקורות, והגבול הזה ייקבע על ידי השימוש בחשיבה רציונלית. שיטת "תחשבו על זה".

כמה מילים על הספר החדש של מרגולין

רון מרגולין הוא המנחה של הדוקטורט שלי, ולכן ברור שאני אוהב את החשיבה שלו ואת עבודותיו. אם אתם קוראים את הבלוג הזה כבר זמן מה אתם יודעים שאני עוסק לא מעט בהפנמתה של הדת, כלומר ברעיון, הפופולרי מאוד בזמננו, שהקשר עם האלוהות יכול או אמור להתרחש בתוככי לבו או ראשו של האדם. מרגולין שם דגש במחקריו על הנושא הזה, ובספרו הקודם, מקדש אדם, הראה את תהליכי ההפנמה הדתית שנערכו במסגרת תנועת החסידות.

בספרו החדש, והחשוב מאוד לדעתי, מטפל מרגולין בדתיות פנימית לאורך כל תולדות המסורת היהודית. כוונתו היא להצביע שאכן היתה "דת פנימית" ביהדות תמיד. הוא מערער על ההנחה, בעיקר של בובר ושלום, שאותם חיי דת פנימיים התקיימו אך ורק במסגרת המיסטיקה היהודית (ואילו לבד ממנה היתה רק הלכה יבשושית), ומראה בצורה משכנעת ומקיפה שכמעט בכל הרבדים של הדתיות היהודית היו בשלבים ובזמנים שונים דגשים על "פנימיות". מכאן גם שהמיסטיקה היהודית אינה מסורת נבדלת, מקבילה, העומדת לכאורה מחוץ ליהדות הנורמטיבית בהדגישה דברים אחרים ממנה (כפי שגרס שלום), אלא היא לכל היותר הדגשה מסויימת של מאפיינים שקיימים במסורת היהודית הכללית ביותר.

כדי להראות שחיים פנימיים תמיד היו בעלי ערך במסורת היהודית עורך מרגולין סקירה רחבה של מופעיה השונים, ומראה, למשל, כיצד המילים לב (כבר במקרא), כוונה ("מחידושיה של המשנה"), פנימיות ודבקות (ימי הביניים) שימשו להדגשת הצורך באינטנציונליות מנטלית או רגשית בכדי לתת משמעות, ולעיתים תוקף, לדתיות היהודית, תהליך שהגיע לשיאו בהעלאתם על נס של חיי הדת הפנימיים בחסידות. באופן מעניין היהדות האורתודוקסית כיום מעמידה את החיים הדתיים בצורה מודגשת, לעיתים אף בלעדית, על "מצוות האיברים" (בלשונו של רבנו בחיי) בלבד, ולא כוללת תחושות וכוונות כחלק מההלכה, דבר שבהחלט היה חשוב ליהודים בעבר.

עניין אחרון זה הוא חשוב, ודורש עיון מעמיק. הסיבות להתמקדות של שמורי המצוות בימינו בהלכה כאוסף של פעולות, הרבה יותר מאוסף של ערכים או כוונות, הן רבות ומגוונות, ובעיקרן סובבות סביב הניכוס של ההומניזם החילוני של המצפון (שבימינו אינו נתפס כמתת אל, אלא כפוטנציאל אנושי טבעי), ובהמשך לכך סביב הפיכתן של המצוות הטקסיות יותר לסממנים של דתיות, שדרושים לצורך קביעת הציבור הדתי כציבור מובחן, כלומר לצורך העמדת חומות בינו לבין כלל החברה, שנתפסת כחסרת דת, שלא לומר כופרנית.

מה שמרגולין מראה בספרו הוא שעד לתקופה המודרנית החיים הפנימיים של היהודי היו תמיד בעלי חשיבות לרבנים ולהוגים הדתיים, ואלו עמדו על ההכרח הדתי להתכוון בתפילה למשל, או לאמץ גמישות מחשבתית הנשענת על המצפון, ולא רק על החוק הכתוב (ראו פרק מעניין על עניין אחרון זה בעמ' 235-238). תחייה יהודית דתית תהיה חייבת לאמץ מחדש את המימד הזה של הדתיות, ולהפוך אותו שוב ל"הלכה". דהיינו לעמוד על הכרחיותן של "מצוות הלבבות", ולא רק על חשיבותן של "מצוות האיברים".

סתם

—

המקורות המצוטטים:

• יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, אקדמון, עמ' 2-4
• Moshe Idel, Ascensions on High in Jewish Mysticism: Pillars, Lines, Ladders, Central European University Press, pp. 33-35
• משה אידל, קבלה: הבטים חדשים, שוקן, עמ' 107
• רון מרגולין, הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות, בר אילן, עמ' 200-205

נפתח בשריד מהמסע האחרון שלי בהודו: ה-Times of India מביא (18.2.12) את דבריהם של ארכיאולוגים הינדים שמתלוננים על כך שבעוד ש"ארכיאולוגים באירופה" כבר גילו את מקום לידתו המדוייק של ישו, את הצלב עליו נצלב, את ביתו של פטרוס הקדוש ואף עצמות של "ענקים שהתקיימו לפני מלכותו של דוד", הרי שבהודו לא נעשו מספיק מאמצים כדי למצוא ראיות לקיומו של קרישנה, שבהתבסס על הסיפורים בפורנות ובמהאברתה ניתן להבין שהוא התהלך על אדמת תת-היבשת. על כן נחשב האל רק ל"דמות מיתולוגית", ר"ל. הארכיאולוג המרואיין בכתבה גורס שתגבור לימודי הארכיאולוגיה יפתור את הבעיה.

בעוד תחושת הנחיתות מול המערב המבוטאת כאן שגורה למדי בהודו, הערבוב המגוחך בין מיתולוגיה למדע דווקא חריג כאשר מדובר באנשים משכילים ובעיתון רב-תפוצה שכזה (מדובר במעין ידיעות אחרונות של הודו). בקרב האליטה המשכילה בהודו קיימת פעמים רבות דחייה של האמונה הפשוטה באלים, והיא תחזיק בגרסה מתוחכמת ומונותאיסטית יותר של הינדואיזם (בדרך כלל עיבוד של אדוויטה ודאנטה), או במקרים קיצוניים יותר תהיה אתאיסטית, ואף אנטי-תאיסטית. גם המשכילים הרבים שמאמינים באלים (ויש כאלה, ב"ה) לא יגרסו שקרישנה התהלך, מילולית, ממש, על פני האדמה, או גם אם כן, שאפשר למצוא ראיות ארכיאולוגיות לכך.

אבל הסיפור האמיתי כאן הוא קריאתו של המדע לתת כתף ולסייע לאמונה: אנא, מבקש הארכיאולוג, תנו לי כוח אדם ומשאבים כדי לגלות ממצאים ולהוכיח את קיומו של האל, קרישנה. את ישו כבר הוכיחו, ולמה לאל שלנו לא מגיע?

ואם לא ארכיאולוגיה, אז פיזיקה תת-אטומית

מעניין לעניין באותו סוג של עניין. הממצאים המוזרים והקונטרה-אינטואיטיבים של מכניקת הקוונטים משמשים כבר עשרות שנים כתימוכין (רעועים וחסרי יושר אינטלקטואלי) לתפיסות ניו-אייג'יות שונות, ורבים וטובים הצליחו לשכנע את עצמם ואחרים ש"התודעה קובעת את המציאות" (למשל) על ידי העלאתו (באוב? לא ברור) של החתול של שרדינגר, או "להוכיח" ש"הכל קשור להכל" על ידי פנייה לתיאוריות שמתארות בצורה דומה את העולם התת-אטומי. מרב המכר העולמי הטאו של הפיזיקה ועד לשובר הקופות בליפ, תמיד היה אפשר לסמוך על חוסר הבנתנו המוחלט בקוונטים כדי להבהיר לנו איך משהו אחר שאנחנו לא מבינים באופן מוחלט אכן מתקיים.

והנה, נראה שרבנים אורתודוקסים שונים התקנאו בניכוס הניו-אייג'י של הקוונטים, והם אינם מתכוונים לתת לגויים להינות לבד מאוצר בלתי-נדלה זה של אפולוגטיקה תיאולוגית. בגיליון החדש של כתב העת Tradition (שעדיין לא עלה לאתר כתב העת), שיוצא לאור מידי ה-RCA (הסתדרות הרבנים באמריקה), מנסה הרב דוד בלייך (J. David Bleich), בתגובה לנדנודיו החוזרים ונשנים של נתן סליפקין, להשתמש בחלקיקים תת-אטומיים כדי לתמוך בעמדת חז"ל על פיה ישנם יצורים שנוצרים באופן ספונטני, כלומר לא על ידי פרייה ורבייה.

למה זה חשוב? ובכן, בין שאר אבחנותיהם הלא-כל-כך-מדוייקות על המציאות, גרסו חז"ל שכל מני יצורים מסוגלים להתקרץ משום דבר. או כמעט משום דבר – נדמה לי שהרשימה כוללת היווצרותם של כינים מזיעה, עכברים מעפר וסלמנדרות מאש. עניין הכינים משמעותי במיוחד, משום שיש לו השלכות הלכתיות, שכן אם מדובר ביצורים שנולדים מזיעה, מותר להורגם בשבת (בניגוד ליצורים שנולדים מתוך הפרייה מינית).

כך יוצא שהרמב"ם, שידיעותיו על עולם החי היו כנראה רק קצת יותר טובות מאלה של חז"ל, קבע כי "מותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה", והחרה-החזיק אחריו בעל השולחן ערוך. כיום רוב הרבנים האורתודוקסים דבקים בהלכה הזו, וזאת למרות שהטעם שמוביל את חז"ל לפסיקתה הופרך כבר בראשית המאה ה-18 על ידי המדע המודרני, בעודו בחיתוליו – דהיינו, גילו שכינים אכן פרות ורבות, ולא נוצרות מזיעה (ראו סיכום קצר של הסוגייה כאן, ואת נימוקי הרב שרלו להיתר הריגת כינים בכל זאת בשבת כאן).

ישנם יהודים שומרי מצוות כיום, שייוצגו ארכיטיפית להלן על ידי נתן סליפקין, שהשלימו עם כך שחז"ל לא ידעו הכל על העולם. לכאורה עניין פשוט – למה שחז"ל ידעו כיצד נוצרות כינים? בנוסף, העמדה הזאת כלל לא חדשה, וכבר גדולים כרמב"ם והפחד יצחק גרסו שחז"ל מסוגלים לטעות באשר לאופי העולם הטבעי. אבל כיום, כשהמחקר המדעי מערער בצורה חסרת תקדים וחריפה ביותר את עיקרי אמונה, יש רבנים, חרדים בעיקר כמובן, שגורסים שההתבצרות מולו חייבת להיות הרמטית, ולכן אין להשלים עם כל פקפוק באמת האבסולוטית והמילולית של המקורות.

כאשר סליפקין פרסם ספר שבו הוא מסכים עם הממצאים המדעיים בדבר גילו של העולם הוכרז על ידי גדולים שונים (ביניהם הרבנים אליישיב, פינשטיין ושטיינמן) חרם על ספריו (קראו כאן וכאן על הסיפור, וכאן על חלקו בתהליך הפונדמנטליזציה של האורתודוקסיה בארה"ב). החרם סימן את סגירתה הסופית של התודעה החרדית (לפחות זו הרשמית – היו וישנם רבנים חרדים שמתנגדים לחרם) ואת התבצרותה בעמדות שאינן בנות הגנה ביחס לגיל העולם, האבולוציה וכיוצא באלו. סליפקין מצידו פתח בלוג הנקרא Rationalist Judaism, אשר בפוסט האחרון בו קראתי על המאמר הקוונטי של בלייך.

ומה אם כן רוצה הרב בלייך? ובכן, הרב בלייך מייצג סוג מוזר ומיוחד של יהודים, כאלה שעונים הן אחרי שגיונותיהם של גדולי התורה, אבל מכיוון שבכל זאת קמצוץ בינה בראשם, קשה להם לפטור בלא כלום את ממצאי המדע. לכן הם יעשו ככל יכולתם כדי לישב בין אלה לבין אלה. במאמרו שהתפרסם ממש עכשיו מגייס הרב בלייך את הפיזיקה התת-אטומית כדי לקבוע את היתכנות לידת כינים מתוך כלום. על פי בלייך (מצוטט בתרגום מתוך הבלוג של סליפקין) "פיזיקאים הראו שחלקיק תת-אטומי הידוע כגולדסטון-בוסון יכול להיווצר ספונטנית בריק", ולכן, לכאורה, גם כינים יכולות לצוץ מתוך זיעה. [עדכון, 9:03 : לחלקיק בכלל קוראים בוזון-היגס, ואילו גולדסטון הוא משפט הקשור לתיאוריה של פיזיקה תת-אטומית.]

הרב בלייך נותן עוד כמה נימוקים (לא רציניים) למה אכן אפשרי שכינים נוצרות מזיעה. לעניינינו חשוב שהוא נאמן למסורת השימוש במכאניקה הקוונטית על ידי תורות ניו-אייג' בכך שכמו אצלם, גם אצלו אין כל קשר לוגי בין קביעותיו בקשר להתנהגותם של החלקיקים התת-אטומיים לבין המסקנות אותן הוא מבקש לגזור באשר לעולם האטומי, המולקולרי, התאי, הרב-תאי, הצומח, החי והאנושי עליו הוא רוצה לומר דבר מה. וכי אם חלקיק גולדסטון-בוסון כלשהו נוצר בתוך ריק זאת אומרת שכּינה יכולה להיוולד מתוך זיעה? מסופקתני אם אפילו קוראי Tradition הרוצים מאוד להאמין בכך יצליחו לבצע את הקפיצה הקוונטית הדרושה כדי לקבל טיעון קלוש זה.

עדיין, בכל זאת, המחקר המדעי כמקור סמכות

כאמור, יש להבין את החרם על ספרי סליפקין כחלק מההתבצרות אל מול העולם המודרני שחלק מהאורתודוקסיה נגועה בה. בעוד הרמב"ם היה יכול ללא בושה לשלב את התיאוריות האריסטוטליות ה(פסאודו)מדעיות של זמנו בתיאולוגיה שלו, כיום, עם הדה-מיתולוגיזציה והדה-מטפיזיקיזציה שהחשיבה הרציונלית-מדעית מובילה אליה אין אפשרות אלא להודות שחלקים מהמקורות אינם נכונים מילולית, או לחילופין להכריז שכל המדע הוא כפירה וקשקוש ולהמשיך להאמין שהעולם בן פחות מ-6000 שנה ושהאשה הראשונה נזרקה מגן קסום אחרי שאכלה פרי אסור שנתן לה נחש מדבר.

במקרה הראשון עדיין ניתן לשמר את מעמדם של המקורות על ידי אסטרטגיה נפוצה (ופעמים רבות חיובית לדעתי) שבמסגרתה מוצאים משמעות "פנימית", דהיינו אלגורית, של הכתוב. במקרה השני אנחנו דנים עצמנו לחיים של בורות. המעניין אצל הרב בלייך, כמו גם אצל הארכיאולוג ההינדי המצוטט לעיל, הוא השילוב בין העמדה השניה לבין הרצון, בכל זאת ולמרות הכל, להישען על המחקר המדעי.

שני דברים, אם כן, למדנו מהדוגמאות האלה. ראשית, שהמציאות התת-אטומית המוזרה משמשת כאבקת פיות אותה ניתן לפזר על כל דבר שהוא כדי לגרום לו לעוף (כלומר להפוך אותו למבוסס מחקרית) – זו השיטה היעילה והנפוצה בה מסבירים דבר בלתי-מובן אחד על ידי דבר בלתי-מובן אחר. שנית, ראינו שעל אף ההסתייגות של חלק מהמסורות הדתיות מהחשיבה המדעית, המדע עדיין נחשב לסמכות עליונה. עדיין צריך את הגושפנקא המדעית כדי להרגיש שלאמונה דתית מסויימת יש בסיס. כך בהודו, כדי להוכיח שקרישנה התהלך על פני האדמה, וכך עבור הרב בלייך, כדי להוכיח שכינים יכולות להיווצר מזיעה (אפשר לציין כאן גם את הרב זמיר כהן שמשקיע אנרגיה כבירה בניסיון להראות שממצאי המדע משתלבים למופת עם המשמעות המילולית של פסוקי המקרא). ההספדים שהכריזו על דעיכת המדע כסמכות בעולם הפוסט-מודרני היו מוגזמים.

סתם

—

בעוד קצת יותר משבועיים יתקיים הכנס הישראלי הרביעי לחקר הרוחניות העכשווית, בו ירצו רבים וטובים, ואני ביניהם. הפרטים כאן. מומלץ מאוד.

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

—

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.