שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

עד לפני כשלוש-מאות שנה, היה מובן מאליו בעולם המערבי שכדי להגיע אל הנשמה, יש צורך לדכא את הגוף. שני אלו נתפסו כמנוגדים זה לזה, וזאת על פי הדואליזם ההלניסטי שהציב זה מול זה את החומר והרוח, כאשר האחרון עליון ונשגב, והראשון נחות ושפל. סגפנות היתה בון-טון, ועינוי עצמי נחשב ראוי להערכה.

תהליכים תרבותיים שונים (השחרור מהתלות במסורת, נפילת ההיררכיה האריסטוטלית, עליית המחשבה המדעית והערצת הטבע על חוקיו) שינו את התפיסה הזו בצורה דרמטית, וכיום מובן לנו מאליו שכל אדם זכאי – אם לא ממש חייב – לעשות הכל כדי להנות מהחיים.

אבל נראה שמקיצוניות אחת, שודאי לא היתה בריאה במיוחד, עברנו לקיצוניות שנייה, בה אנחנו עסוקים רוב חיינו ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. במקום לענות את עצמנו, אנחנו מנסים בצורה כמעט נוירוטית לספק את עצמנו, לענג את עצמנו, להפוך ל"מאושרים". דווקא משום כך הגותו של אפיקורוס חשובה לזמן הזה – וכי מי מומחה בהנאות החיים יותר ממנו?

כפי שראינו ברשימה האחרונה, אפיקורוס לא היה הדוניסט גס רוח ולא הטיף לנהנתנות משולחת רסן. להפך. כאמור, אפיקורוס מציג בפנינו פילוסופיה שהיא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים היום, דרך רוחנית. בכך הוא שותף לפילוסופים אחרים מאותה תקופה. באופן כללי טעות היא לראות בשיטות הפילוסופיות העתיקות רק ציור של מפות אינטלקטואליות – מטרתן היתה שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך הבנה החדשה ונכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה.

ספר נוסף שתורגם ממש עכשיו לעברית מציג את הרעיון הזה מפי אחד החוקרים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו (Pierre Hadot). הספר, מהי הפילוסופיה העתיקה?, תורגם על ידי רון ניולד, שבאחרית הדבר שהוא צירף לספר מסביר כי:

עבור אדו, הפילוסופיה במובנה העתיק אינה שיח תיאורטי שקיים לעצמו, כי אם שיח תיאורטי שעומד מאחורי מערכת של פרקטיקות שנועדו לשפר את מצבו הרוחני של האדם ולהכין אותו לחיים על פי עקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הוא גילה שהכתבים הללו אכן אינם מנסים לפתח שיטה אלא להשפיע על הקורא, לחולל בו שינוי. לשם כך הם משתמשים בכל האמצעים הרטוריים והספרותיים שברשותם. המטרה העיקרית שלהם היא הקונברסיה – המרת דרך החיים של התלמיד שאמור להתחיל לחיות על פי האסכולה הפילוסופית שאליה הם משתייכים.

סוג כזה של פילוסופיה נפוץ מאוד במזרח כמובן, והרי הרבה מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לטרנספורמציה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט. הגות מסוג זה היתה גם נפוצה בצורות שונות בזרמי הגנוזיס, ובנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס), אבל עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב היא נדחקה יותר ויותר אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

כיום היא חוזרת בגדול, בקמבק שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, על ואת הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" האלה פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

השוק הקפיטליסטי וצרכינו הכוזבים

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, חץ הרעיונות האפיקוראי מפלח את ההיסטוריה של המערב, בעיקר מאז עידן הנאורות. כבר ברפורמציה הזהיר מרטין לותר מפני נהיה אחרי הדעות "האפיקוראיניות", וזו אכן זכתה לנוהים רבים, החל מתומס הובס שראה את האדם כיצור חומרי גרידא, נתון לחסדי הטבע ואחיו-יריביו. הוגים נוספים (כמו דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס) שתו, במודע או שלא במודע, ממעינותיו הצלולים של אפיקורוס, וכיום, כאמור, הזרם האפיקוראי התת-קרקעי פרץ והתאחד עם מקבילותיו המזרחיות בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. (ולפעמים הוא גם מופיע כך סתם בתרבות הכללית – ראו למשל טקסט אפיקוראי לעילא של אלון עידן מלפני חודש.)

אני רוצה כאן להתייחס לכמה הבחנות אפיקוראיות של הרברט מרקוזה, מההוגים החשובים של המאה העשרים, חבר אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית (ובמקרה גם יהודי). מרקוזה היה ההוגה החביב על "תרבות הנגד" האמריקאית, וסיפק לאותה תנועה מהפכנית את הגרסה המנומקת לצורה בה "הממסד" ו"התעשייה" שוטפים את מוחם ומשעבדים את תודעתם של ההמונים. כהמשך להגותו הגאונית של מרקס, עמד מרקוזה על הצורות בהן הקפיטליזם "מחפצן" את החיים, כלומר הופך הן את תוצרי העבודה שלנו והן את עצמנו לחפצים, ל"דברים", ומביא לניכור בין בני האדם ובינם לבין עצמם.

הנה פסקה אפיקוראית-מרקסיסטית טיפוסית (מתוך האדם החד-ממדי, עמ' 22):

אנו יכולים להבחין בין צרכים אמיתים לכוזבים. צרכים "כוזבים" הם אלה המוטלים מגבוה על הפרט בשם אינטרסים חברתיים מיוחדים, הבאים לדכאו: הצרכים המנציחים את העמל והיגיעה, את התוקפנות, את המצוקה ואת אי-הצדק והעוול. סיפוקם עשוי להיות מהנה ביותר עבור הפרט, אך הנאה ונחת אלו אינם בגדר מצב שיש לשמרו ולהגן עליו, אם הוא מסייע לבלימת התפתחותה של היכולת (של הפרט הנדון ויכולתם של אחרים) להכיר בחולי בו נגוע המכלול כולו ולעמוד על הסיכויים לרפאו. התוצאה היא הרגשה טובה בעיצומה של אי-נחת. מרבית הצרכים שחשים אנו – הצורך להתפוגג, להתבדר, לנהוג ולצרוך בהתאם למודעוֹת הפרסומת, הצורך לאהוב ולשנוא מה שאחרים אוהבים ושונאים – שייכים לקטגוריית הצרכים הכוזבים.

כמו אפיקורוס, מבחין מרקוזה בין צרכים אמיתיים לכוזבים. כמוהו הוא תולה את התמכרותנו לכוזבים בחוסר דעת, אולם שלא כמוהו הוא תולה את חוסר הדעת בכוונת מכוון של התעשייה הקפיטליסטית, כלומר בצורך (ההולך וגובר) של היצרנים למכור. אלו משכנעים אותנו שאנחנו צריכים דברים שאין לנו בהם כל צורך, כלומר ממציאים ומעוררים בנו צרכים כוזבים.

האין זה נכון? האם אנחנו לא מרגישים – באמת, בצורה אקוטית – שאנחנו צריכים דברים שאנחנו לגמרי לא צריכים? לא זאת אף זאת: האם אין פעולת הקנייה עצמה – לא רק של משהו שאנחנו לא צריכים, אלא הפעולה גופא – הפכה לצורך עבורנו? עבור מרקוזה לכך מוביל השוק הקפיטליסטי בצורה בלתי נמנעת:

הכלכלה הקרויה צרכנית ומדיניות הקאפיטאליזם התאגידי בראו טבע שני לאדם, הקושר אותו ליבידינלית ותוקפנית אל התצורה הסחורתית. הנהיה אחרי הקניין, הצרכנות, הטיפול במכשירים ובאביזרים למיניהם וחידושם המתמיד של הכלים, המכונות והאביזרים, כל אלה המוצעים לציבור ונכפים עליו לשמשו, אפילו במחיר הרס עצמו, הפכו לצורך "ביולוגי" במשמעות שהוגדרה זה עתה [כלומר שאם לא סופקו יובילו להפרעות בתפקוד האורגניזם – ת.פ.]. טבעו השני של האדם נלחם נגד כל שינוי העלול להפריע או לבטל את תלותו בשוק – שנמלא ונדחס יותר ויותר בסחורה – והעלול לחסל את קיומו כצרכן המבלה את עצמו בקנייה-ומכירה. הצרכים שמוליד משטר זה הינם מייצבים ושמרניים באופן בולט; הקונטררבולוציה המעוגנת במבנה היצרי. (מסה על השחרור, שם, עמ' 236)

במילים פשוטות, הקפיטליזם נכנס לנו לתחתונים. במילים קצת פחות פשוטות, ההגיון של השוק החופשי עושה מאיתנו מכונות צריכה, והופך אותנו לאגני השתוקקות התלויים לצורך סיפוקם בשוק ורוצים להיות תלויים בשוק. וזה באמצע שנות השישים, כשעוד לא חלמו על אייפון.

איך, אם כן, נצא לחופשי? בפשטנות מסוימת ניתן לומר שמרקוזה בונה על תהליך האוטומציה, עם התפתחותה הלא-ליניארית של הטכנולוגיה, שייתן לאדם יותר זמן פנוי. הזמן החופשי חיוני לצאתו של האדם לחופשי. כאשר ירבה הזמן החופשי "תהא זו ההתעלות ההיסטורית לעבר ציביליזציה חדשה"(האדם החד ממדי, עמ' 46). נאמן למסורת המרקסיסטית מרקוזה לא מתאר איך בדיוק ייראה אותו חופש (וכי איך תודעות שבויות יכולות להבין חופש אמיתי מהו?), ומותיר את העניין בערפל. כשנגיע, נדע.

התקווה והאתגר

נחזור לאפיקורוס. (תמיד חוזרים בסוף לאפיקורוס.) היווני הקדמון ההוא אולי לא התמודד עם שוק קפיטליסטי, אבל ידע, כאמור, להורות לנו להבחין בין תשוקות ושאיפות טבעיות ושאינן, הכרחיות ושאינן. אפיקורוס גם ידע לתאר את העונג העליון, אותה ataraxia שבה האדם הווה ומתהווה במודעות מלאה להוויתו והתהוותו.

אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב (וזכה פעם לתהילה רבה) אמר ש

אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות.

מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התמזרח המערב במאה העשרים.

יחד עם זאת, האתגר שמוצג לפנינו היום הוא שפע חסר תקדים של צרכים לא-הכרחיים שמייצר עבורנו השוק הקפיטליסטי. מה שאפיקורס זיהה לפני 2300 שנה ומה שמרקוזה דיבר עליו לפני חמישים שנה התעצם כיום אלפי מונים והפך את התודעה שלנו לשדה קרב בין האמיתי למיוצר, בין הנצרך למצרך. ללא הבנה פשוטה של המציאות הזאת, וללא פיתוח תשומת לב ורגישות לתולָדותיה, אין למחאה חברתית כזו או אחרת סיכוי לשבור את ההגיון הבסיסי שהופך את החיים שלנו למוצר.

לללללל

—

• השבוע יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, היום בערב, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
• כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

א.

אם מישהו מתעקש לחפש עדויות לכך שאנחנו בתקופה של מחאה גלובלית הוא יכול למצוא אותן בימים האחרונים בהודו. אנה הזארה, שלפני כמה חודשים כתבתי על מאבקו למען הקשחת החוקים נגד שחיתות בהודו (האמירה שבהודו קיימת שחיתות דומה לאמירה שבג'ונגל קיימת צמחייה), נעצר שלשום ושוחרר טכנית אתמול אחרי לילה במעצר. טכנית, כי הזארה לא היה מוכן לצאת מהכלא עד שלא יובטח לו שיוכל לשבות רעב כאוות נפשו. אחרי שקיבל הבטחה נאות לצאת (מרגול עדיין בפנים).

ואכן, הזארה נעצר כדי למנוע ממנו (ומתומכיו) לשבות רעב במחאה על החוקים כפי שהם. שביתת רעב, בעיקר מאז גנדהי, נחשבת בהודו לשיטת מחאה נאצלת ובלתי-אלימה, אולם ראש הממשלה שם החליט שאין לו כוח לעוד שביתת רעב של הזארה (כן, היו רבות), והוא כאמור נעצר.

נקודת המחלוקת העיקרית, על פי הדיווח ב-BBC, היא שעל פי החוק המוצע כיום ראש הממשלה ושופטים בכירים יהיו חסינים מפני חקירה של הגוף האנטי-שחיתותי שאמור לקום, אולם המגזין ההודי המצויין טהלקה מביא פירוט רציני יותר של המחלוקת ושל דרישות המוחים, למעוניינים.

ראש ממשלת הודו, מנמוהן סינג, אמר אתמול שהחוק כפי שהזארה מציע אותו הוא "שגוי לחלוטין", שהוא יגרור השלכות שליליות ביותר על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בהודו, ושרק בדיאלוג ניתן ליישב את המחלוקת, ולא בנסיון לכפיית דעה על הממשלה הנבחרת. האופוזיציה, בראשות מפלגת ה-BJP הלאומנית, ביקרה קשות את המעצר, הזכירה – איך לא – ש"אפילו הבריטים" נתנו לגנדהי לשבות רעב מתי שהתחשק לו (והתחשק לו לא מעט), וטענה שמדובר בצעד אנטי-דמוקרטי חמור. בתגובה הקואליציה טוענת שהמעצר היה רק מפני שהזארה ותומכיו לא קיבלו על עצמם את הגבלות המשטרה באשר למספר המפגינים ומספר ימי הרעב (מכמה זוויות זה אירוני שבהודו כדי לרעוב צריך רשיון?).

בינתיים תומכיו של הזארה נאספו וחסמו את הכניסה לירושלים – סליחה, הפגינו מחוץ לבית הכלא בו הוא עצור, וכן צעדו ברבבותיהם במוקדים שונים ברחבי הודו. אליהם הצטרפו שניים מהגורואים הבולטים בהודו כיום, שרי שרי ראווי שאנקר ובאבא ראמדב. הראשון הוא שיעתוק עכשיווי של המהארישי מהש יוגי, ומלמד את ההמונים טכניקה קלה להארה. השני יוגי רב מעריצים וכוח, כנראה בעל שאיפות פוליטיות (1, 2). שניהם מנסים עתה להיבנות מעט מתמיכתם בהזארה, שמבחינת מדד כריזמת ה'אותנטיות' שלו עולה עליהם כמה מונים.

למה? קודם כל כי הוא אותנטי והם לא ממש. אבל ודאי עוזרת לרושם הזה העובדה שהוא חי חיים של צניעות כמעט סגפנית ותורם כל פרס שהוא מקבל על פעילותו החברתית במלואו, ואילו הם חיים בארמונות ומפעליהם הציבוריים מריחים מתכנון ומאמץ מודע. העובדה שגדולי המורים הרוחניים ההודים חיים כיום – בניגוד חריף לעבר – בפאר עצום לא נעלמה מעיני הציבור שם.

כשכתבתי על הזארה בפעם שעברה, באפריל, ניסיתי להשוות אותו, כפעיל חברתי בעל השקפה דתית, למצב אצלנו:

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים.

בינתיים קרה מה שקרה, והקריאה לצדק חברתי (נכון, גם תוך דאגה רבה לכיסים הפרטיים) פרצה דווקא ברוטשילד, מגרונותיהם של חילונים. ויש לנו אפילו מועמד מעודכן לנביא בודד המוכיח בשער: הרב בני לאו, שלא עשה יותר מדי כדי להכחיש את התפקיד שנטל על עצמו בראיון במעריב בסופ"ש האחרון. הזמן יאמר אם מי מאלו הגשים את התקוות שעורר.

http://www.youtube.com/watch?v=ftq2XPHGoK0

ב.

מאמר מעניין ביותר פורסם לפני כמה ימים באתר The Daily Beast. הכותבת, Michelle Goldberg, מסקרת כבר שנים את הימין הנוצרי בארה"ב (ואף כתבה על העניין רב מכר). במאמרה היא קושרת בין שניים מהמתמודדים הבולטים למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב לזרם אידיאולוגי נוצרי שנקרא Dominionism (נאמר, "שלטנות"). נוצרים אלה, היא מבהירה, מרגישים שמחובתם כיודעי האמת וכמחולים על ידי ישו, להגיע אל ולהשתלט על עמדות הכוח בעולם.

מקורות הזרם, מסביר גולדברג, הם בפלג שנקרא Christian Reconstructionism, שנוסד בשנות השישים על ידי תיאולוג קלוויניסטי בשם R. J. Rushdoony. אולם הדומיניוניזם מזמן המשיך ממנו הלאה כרעיון עצמאי, ועל פי גולדברג הוא מצא בית בנפשם של מישל בקמן וריק פרי, שהם, כאמור, מהמתמודדים הבולטים וכו'. וזה אומר שמירוצם לנשיאות ארה"ב מתבצע במסגרת תוכנית תיאולוגית לשליטה עולמית נוצרית.

על פי התיאולוגיה הפוליטית של הדומיניוניסטים, כאשר האדם הראשון חטא הוא איבד את הבטחתו של האל לכבוש את הארץ ולרדות בחיה ובדגת הים. אולם נוצרים אמיתיים כמוהם (ולא כמו אובמה, או רוב הנוצרים למעשה) הרי היטהרו מהחטא הקדמון על ידי האמונה בישו והטבילה במי הקודש. על כן להם ההבטחה, ולהם השלטון.

בקיצור, יש כאן תיקון של החטא הקדמון על ידי האמונה והטבילה (עד כאן נצרות סטנדרטית) ומימוש מחודש של ההבטחה האלוהית לשלטון על העולם (חידוש מגניב). בהפשטה מסויימת אפשר לומר שבניגוד לרוח הנוצרית הקתולית שנותנת לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים, אבל בהתאם לכל מני זרמים פרוטסטנטים שרצו להגשים את הגאולה באמצעים פוליטיים, יש כאן בקשה להביא את ממלכת השמיים על פני האדמה בזכות הטבילה המטהרת מראש והעלייה לשלטון מוחלט בהמשך.

עבור הדומיניוניסטים שלטון של מי שאינו נוצרי הוא חילול הקודש, ומי שאינו נוצרי הוא גם מי שהוא נוצרי לא אמיתי מבחינתם, כמו אובמה למשל (שמציג נצרות מאוד נזילה, פלורליסטית ונטורליסטית (למשל, ישו כמורה רוחני, ולא ישות אלוהית)). באופן לא מפתיע, גולדברג משווה את הדומיניוניסטים לאיסלמיסטים כמו הווהאבים הסונים או השיעים האיראניים. אותו ראש. למי אפשר להשוות אותם אצלנו? יש כמה רבנים שרוצים להחזיר את המלוכה ולכונן מדינת הלכה, אבל הם רחוקים שנות אור מלהיות מועמדים רציניים לראשות הממשלה.

בינתיים פרי מכנס אירועי תפילה בעוד יועציו לוחשים לו שטקסס, מדינתו, היא "מדינת נביאים" ממנה יוצאים המאורות ש"יחזירו" את ארה"ב אל הנצרות; ובקמן (כתבה טובה עליה מהניו-יורקר) מארגנת שידוכים הטרוסקסואלים להומוסקסואלים, כי הומוסקסואליות זה לדעתה "שטני", וגם חושבת, בקשר לכלל האוכלוסיה, שאולי יהיה צורך להקים "מחנות חינוך-מחדש לצעירים" (כן, במילים האלה). בקיצור, יש סיכוי שעוד נתגעגע לבוש.

ג.

ברשימה האחרונה התפתח דיון מעניין בתגובות, בעקבות דברים שנכתבו באשר לנטייה של דתות המזרח לדחוף לניתוק מסויים מהחיים, ובכללן הבודהיזם. אביב ידידי חלק עלי, ואני התעקשתי וכו'. אתמול דיברתי בטלפון עם עמיתתי מאונ' תל-אביב קרן ארבל, שחוקרת את הבודהיזם, וקיבלתי ממנה קצת על הראש (בצורה אי-אלימה כמובן). אחרי שיחתנו היא כתבה רשימה על הנושא, שאני מאוד ממליץ למי שמעוניין בנושא לקרוא.

ואני גם רוצה לדייק את דברי: אני עומד מאחורי טענתי שהבודהיזם המוקדם מבוסס על ראייה דואליסטית של הקיום (הנירוונה היא משהו שונה מהחיים) והוא בסך הכל דוחף להתרחקות ואף ניתוק מהחיים. הבודהה הקים מסדר נזירים ולא ממלכה, נירוונה מושגת על ידי בחינה מרוחקת של הקיום, לא על ידי השתתפות עמלנית בתוכו. אולם חשוב לציין שכל השוואה בין הבודהיזם לבין זרמים הינדואיסטים מסויימים בתקופתו, ובוודאי שבינו לבין בג'ייניזם, תעלה שהבודהיזם הרבה פחות "מנותק מהחיים" מהם.

כל חידושה ויתרונה של המדיטציה הבודהיסטית, הויפאסנה, היא שהיא מחברת את האדם לחייו, ולא מנתקת אותו מהם (מודעות, ולא ריכוז עומדים בבסיסה, להבדיל משיטות מדיטטיביות אחרות דאז), והאידיאל הבודהיסטי הוא שיחרור מלא בתוך החיים האלה, ולא אחרי המוות (כמו בזרמים אחרים – כולל, אם נגלוש למערב, הנצרות). המנזרים הבודהיסטים, כפי שכותבת קרן, היו תמיד ליד מקומות ישוב, ולא מרוחקים (כמו בזרמים אחרים), ובכתבים הבודהיסטים, גם העתיקים, מופיעים לא מעט בעלי בתים שהגיעו לנירוונה. ובכל מקרה, אחרי מאות שנים בודדות הופיעה המהאיאנה, וגם העניין הדואליסטי תוקן.

ד.

הערב יתקיים במאהל המחאה בגן הסוס בירושלים דיון מעניין לדעתי על מקומה של היהדות, מבחינה עקרונית, במחאה החרבתית כעת ובכלל. ידברו של רון מרגולין, מנחם לורברבוים ודב אלבוים. הנה דף הפיסבוק. לדעתי כדאי.

לא לזה התכוון ניטשה כשאמר שאלוהים מת. לא להודי כחוש עם תספורת אפרו, מירקל-מן מזדקן שמוכר קסמים ברופי ומסרים ניו-אייג'יים עם קמצוץ קארי. לא לקדוש משונה שבארצם של היוגים המסוגלים למות ברצונם, ישובים בתנוחת לוטוס ונושפים אויר אחרון, אפילו לא היה יכול לחזות את מותו בדיוק של עשור. אבל תהיה זו טעות לחשוב שזה כל מה שהיה סאתיה סאי באבא . ממשלת הודו, למשל, חשבה שהוא חשוב מספיק כדי לתת לו לוויה ממלכתית

ההודי עם הטורבן שעושה "נמסטה" עם הידיים מול ארון הזכוכית הוא ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג'. לשמאלו עומדת סוניה גנדהי, נצר למשפחת נהרו ואינדירה, ראשי הממשלה לשעבר, ונשיאת מפלגת הקונגרס ההודית, השלטת בהודו בעת הזאת (וכמעט תמיד). הגופה בארון הזכוכית שייכת לסאתיה סאי באבא, אחד מהקדושים הפופולרים ביותר בהודו אי פעם, הנחשב לאלוהים בגוף אדם עבור מיליוני מאמיניו. ללמדנו שמותו של סאי באבא הוא אירוע בסדר גודל לאומי בהודו, מדינה שמניין אזרחיה הרבה מעל מיליארד איש. סאי באבא כזכור חלה לפני כחודש, ומת מקריסת מערכות ביום א' שעבר. בן 85 היה במותו. הוא התנבא שיחיה עד גיל 96.

באשרם של סאתיה סאי באבא, ביקרתי לראשונה ולאחרונה לפני 14 שנים. שהיתי בו כמה ימים, תחילה בצפייה לבואו של איש האלוהים, ואחר כך בצפייה ל"דארשן", כלומר להזדמנות לראותו, אקט שנחשב בהודו למבורך ומיטיב. והוא הגיע, ונראה. ישבתי לי בין 15,000 מאמינים, באולם עצום בפותפרתי, קצת צפונה לבנגלור, כיתות כיתות, על הריצפה בריבועים, כאשר בין הקבוצות יש מעברים, שתי וערב, שבהם צעד סאי באבא. הוא היה הולך לאן שנשאה אותו הרוח, לא ליד כולם כמובן, אבל לידי הוא הלך, ואף לקח מידי מכתב שכתבתי לו (זה הנוהל). במכתב, שכתבתי בעברית (אם אלוהים לא יודע עברית, מה הוא כן יודע?), הודתי לו על האירוח באשרם, על החיים הטובים שיש לי, וביקשתי שישמור על משפחתי ועלי. לא קיבלתי תשובה ברורה, אבל משפחתי ואני די בסדר.

ימי באשרם העצום היו נעימים, אבל לא ממש מעניינים. "אני בחדר עם עוד חמישה חברה מכל העולם (אחד מסלובקיה)" כתבתי ביומן שלי מאז (11.4.97) – האשרם יכול להלין עד 10,000 מבקרים. וגם "ארוחת בוקר במזנון האוכל המערבי היתה בת, בת זונה (דייסה, סלט פירות, טוסט עם גבינה, טוסט עם חמאת בוטנים, עוגה וקפה – 18 רופי)" – כלומר כשקל וחצי. גם זה עניין אותי בהיותי בן 22. אבל הנה כמה דברים יותר מעניינים:

אני ממש מתלבט בקשר לסאי באבא. מצד אחד, כולם פה מאמינים שהוא אלוהים וכנראה שיש לו באמת כוחות מיוחדים (היום בבוקר ראיתי אותו "בורא" ויבוטי, כלומר אפר קדוש). מצד שני, גם ללאמה זופה כולם האמינו [בקורס במנזר טיבטי שבו הייתי לפני כן], וגם לשבתאי צבי, מהר באבא, הרבי מליובאוויטש ועוד ועוד… וכוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר. היום דיברתי עם אחד מארה"ב שאמר שבאבא אמר בפירוש שהוא לא המשיח היהודי אבל שזה יגיע. עוד הוא ניבא שגלגול חדש של מוחמד יוולד על איזו אבן שהיתה משמעותית בגלגולו הראשון ויביא סוף לקונפליקט היהודי-ערבי. הלוואי. בכל אופן, מחר יום הולדת לראמה. מזל טוב.

האם היו לסאי באבא כוחות מיוחדים? אני עדיין מאמין שכן, למרות סרטונים לא מעטים (למשל זה) שמראים שרבים מה"ניסים" שהציג היו לא יותר מאשר תעלולי קוסמים דרג ז'. אני משער את זה ממגוון סיבות. למשל, מפני שכילד בן 14 הצליח להדהים מספיק אנשים כדי לעלות למעמדו הנוכחי, וכן, למשל, מפני שדמותו של באבא הופיעה בחלומותיהם או בביתם(!) של אנשים רבים, מהם כאלה שלא ראו אותו או שמעו עליו מעולם, והיא זו שמשכה אותם אליו (אני זוכר איך אישה מערבית אחת, שהאשימה את באבא בניצול מיני של בנה,* מספרת בראיון ל-BBC שהוא היה פוקד את חלומותיה, עד שפעם במקרה ראתה תמונה שלו ומיד זיהתה את האיש מהחלומות. כך הגיעה אליו עם משפחתה). כמובן, זה כשלעצמו לא ממש משנה ולא מוכיח דבר. כפי שכתבתי אז, כוחות על טבעיים מוכיחים את עצמם ולא יותר.

אז מה כן היה לסאתיה סאי באבא? לא לאיש, אלא לתנועה העצומה שהוא בנה והנהיג? סאי באבא נמנה עם אותם מנהיגים רוחניים הודיים מודרניים (היו כבר כאלה במאה ה-19) שמוצאים בכל הדתות ביטוי לאותה אמת, אותה אמת שההינדואיזם מציג לדעתם בצורה הברורה ביותר. על סמך הנחה זו (ושמא היה זה לא יותר מתרגיל שיווקי) בנה באבא תנועה אוניברסליסטית ופרניאליסטית, וטען שמכיוון שכל הדתות מדברות על אותה אמת בסיסית (האמת שהוא הציג) הרי שאין טעם לריב, ויש טעם לעבוד במשותף את האל.

סאי באבא עצמו היה מעודד את מאמיניו הלא-הודים להמשיך ולעסוק בחיי הדת המקוריים שלהם, לבד מתוספת האמונה בו כהתגלמות האלוהים. כפי שמעיד הציטוט מהיומן שלי, ממילא היה לו מה לומר על כל דת ועל כל סכסוך בין דתי. מצד שני, הוא הצהיר שמשימת חייו היא להחזיר לגדולתה את הדת הוֶדית, והודו היא על פיו "המקור של כל המוסר, הרוחניות והחוכמה בעולם" – כלומר, הוא לפני הכל ואחרי הכל הינדי נאמן.

תנועתו של סאי באבא היא תנועת בהקטי, כלומר דבקות באלוהות, וככזו העדיפה רגש על שכל. הניסים שהיה מנפיק עוררו הערצה, ודמותו עיטרה מקדשים וקמעות לרוב. יחד עם זאת יש לציין שהאהבה הופנתה לא רק אליו, אלא, במצוותו, כלפי האנושות כולה, והוא עודד מאוד עזרה לזולת ויזם מפעלי צדקה לרוב.

קשה לדעת כמה אנשים בעולם מאמינים בסאי באבא, כי קשה לקבוע מי הוא מאמין שלו. האם אדם שמציב במקדשו הפרטי במטבח הבית, לצד פסלון של גאנש ופסלון של לקשמי, גם פסלון של סאי באבא הוא מאמין? או האם רק מי שעובד את באבא אישית וממרר עכשיו בבכי על מותו הוא מאמין? בהודו גם אם אתה אלוהים הרי שבסך הכל גם אתה אלוהים. בכל אופן, ההערכות נעות בין 6 מיליון ל-37 מיליון, מאמינים, ביניהם מספרים מרשימים של פוליטיקאים, שופטים, אנשי עסקים וספורטאים מפורסמים. לורנס באב קובע שסאי באבא הוא "איש האלוהים/הקדוש הבכיר של המעמד הבינוני, גבוה-קאסטה ודובר אנגלית של הודו" (בספר Redemptive Encounters: Three Modern Styles in the Hindu Tradition). ראו כאן כמה סיפורי ניסים מפי משכילים. וכאן אנחנו מגיעים לחשיבות שלו לחיי הדת בהודו כיום.

ביום רביעי נערכה הלוויתו של סאי באבא, בהשתתפות אנשי ממשל, לצד חצי מיליון מאמינים. ראשית נורה מטח יריות מ-21 רובים, על פי כללי הטקס של הדת האזרחית ההודית. אחר כך בא תורן של הדתות הישנות יותר, ומול ארונו מולמלו פסוקים מכתבי הקודש של הנצרות, האיסלאם, הסיקיזם, הבודהיזם והיהדות (אני מת לדעת מי הרב שעשה את זה). לאחר מכן ברהמינים זימרו פסוקים מהודות, מים מנהרותיה הקדושים של הודו הותזו על הארון, ולקינוח נשפך עליו גם שתן פרה. באבא עצמו נקבר ולא נשרף, בהתאם לנוהג לגבי קדושים בהינדואיזם. כל זה רק אחרי ביקורו של ראש הממשלה כמובן.

אז מה נתן לסאי באבא מעמד של מוסד מדיני? מצד אחד, הצלחתו הפנומנלית. לפני מותו חלש באבא על אימפריה עצומה של מפעלי רווחה (בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי, בניית תשתיות לכפרים), ומאמיניו פתחו מעל אלף נציגויות ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם. הערך הכספי של הארגון שהוא עמד בראשו הוערך בעשרה מיליארד דולר, והוא עצמו, כאמור, הוערך כאל חי. לא רע לילד הודי עני שבגיל 14 הכריז שהוא גלגולו הנוכחי של קדוש מוכר והתחיל מיד לעשות ניסים. זו בעצם הגרסה ההודית לחלום האמריקאי.

דבר נוסף שעזר לו מאוד הוא שהוא הטיף לשלום בין-דתי מחד, ושמר היטב על הגבולות בין דת למדינה מאידך (למרות שלחצו עליו, הוא הגורו הגדול היחיד שסירב, למשל, להתייחס למריבה בין הינדים למוסלמים בנוגע למסגד באיודיה). עבור הממסד בהודו הדמוקרטית שני אלה חשובים מאוד. שילוב הסגולות האלה, וכישרון לא מבוטל ביחצנות וניהול קהל, הפך את סאי באבא לקדוש ההודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים.

ומה עכשיו? ספר מעניין שנקרא When Prophets Die מציג אוסף מאמרים על גורלן של תנועות רוחניות מודרניות כאשר נביאן המייסד מת. הבעיה עתיקה כימי הבודהיזם והנצרות: איך להמשיך להחזיק תנועה דתית שהתבססה על הנהגה כריזמטית – ללא ההנהגה הכריזמטית. בהקדמה לספר קובע J. Gordon Melton, מחלוצי חקר הניו-אייג', שבניגוד אולי לצפוי, רק במקרים נדירים מותו של הגורו מביא להתפרקותה של הקבוצה. הדבר מתרחש כמעט רק כאשר הקבוצה נמצאת בשלביה הראשוניים, וטרם הספיק למסד לעצמה מבנה ודוגמה אמונית ברורים. לאחר שאלו נוצרו, אין בעצם הכרח במנהיג הרוחני. ההנהגה הכריזמטית עוברת להנהגה הבירוקרטית, במושגיו של מקס ובר.

לתנועתו של באבא, אם כן, לא נשקפת כל סכנה. מדובר במערכת מבוצרת של פקידוּת בירוקרטית, ממש קונצרן. עוזרו או אחיינו יתפסו את ההנהגה בפועל, ובכוח סאי באבא ימשיך להיות הרוח שבמפרשים.

אולם אין ספק שהאובדן עבור מאמיניו הוא גדול. אמונתם באלוהותו היא ממשית ועצומה – ובל נשכח שמה שמייחד את האמונה באלוהים הזה היא מערכת יחסים האישית מאוד עם מאמיניו, המתקיימת על ידי ראיית האל ממש, בהופעתו בחלומות או חזיונות, ובפגישות אישיות שהיה מעניק – צ'ופר מתוק ומבוקש מאוד כמובן. "מאמיניו של בהגוואן סאתיה סאי באבא מגדירים בצורה מוחלטת את זהותם העצמית על ידי פנייה למערכת היחסים שלהם עם באבא", כותב נוריס פאלמר במאמר על התנועה בספר Gurus in America. ויחד עם זאת, לא צריך לדאוג. עבור המאמינים התחליף לראיית באבא תהיה העליה לרגל ל'סמאדהי' (כלומר ה'ציון') שלו, שיהפוך לאתר קדוש ומעיין נובע של ניסים ונפלאות. חזיונות של דמותו ימשיכו כמובן ללא הפרעה.

סאי באבא מת, יחי סאי באבא

לא רק זה, אלא שבאבא הבטיח שאחרי מותו הוא יתגלגל בגוף חדש, והחסידים כבר מצפים לכך . הגלגול הבא אמור להתחיל בתינוק שיימצא נטוש על נהר Kaveri הקדוש. שמו יקרא פְּרֵמָה סאי באבא, והוא צפוי להתגלות או בשנה הבאה, או ב- 2019 או ב-2030 (יש מעט בלבול מכיוון שבאבא מת לפני הזמן). נקווה שהנבואה לא תעודד נטישות המוניות של תינוקות על גדות אותו נהר. כך או כך, יש למה לצפות.

ומה עם הנבואה שכבר נכשלה? בכל זאת, סאי באבא התנבא שיחיה עוד 11 שנים, וממילא אמר גם שהוא יכול לחיות ולמות כרצונו. ברשימה הקודמת על העניין, כשהוא היה רק חולה, הבאתי ציטוט של חסיד פולני שטען ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני". זה הזכיר לי את ריקודי חסידי חב"ד תוך שירת "דער רעבע איז געזונט" קולנית כאשר הרבי מליובאוויטש לקה בשבץ. גם מיד אחרי מותו היו חסידים שטענו שזהו רק מבחן אמונה, והרבי יקום בקרוב מאוד לתחייה. מאז עברו 17 שנה, ואין סימן לתחיית המתים. השאלה היחידה, אם כן, היא מה יהיה תירוץ התיאולוגי שינתן לכשלון נבואתו של הבאבא. אם מישהו שומע על משהו, שיאמר.

—

* בקשר לאותן האשמות חמורות בניצול מיני של נערים – אני מאמין שהן מבוססות, והייתי רוצה לעמוד על התגובות השגורות של המאמינים להן. חלקם מכחישים הכל כמובן – העובדות שונות לחלוטין. חלקם מתרצים זאת בכך שהם טוענים שמדובר ב"טיפול טנטרי" שהעניק באבא לחסידיו הצעירים, שהיו כנראה זקוקים לו במיוחד (מזכיר לכם מישהו?) – כלומר העובדות הן אכן כך, אבל פרשנותן שגויה. התגובה מהסוג השלישי לכך היא שוב הודאה בעובדות, אך במקום לנסות למצוא להן הסבר מיטיב, יש משיכת כתפיים ותמיהה על עצם הרצון שלנו לשפוט את אלוהים. נכון שהוא עשה כך, אבל מי אנחנו שנתיימר להבין את מעשיו של האל? כאן, אם כן, כפי שכותב נוריס פאלמר הנ"ל, "אלוהותו של באבא מקבלת תוקף מעצם העובדה שהוא חורג מהתפיסה שלנו על מה שראוי – וככל שהחריגה גדולה יותר, כך ודאית יותר אלוהותו". וגם זה מזכיר אי אילו תנועות רוחניות קרובות יותר אלינו.

[עוד דבר: למתעניינים, לרגל מותו של באבא, כתבה טובה שמספרת גם קצת על סצנת הניו-אייג' בהודו]

הירצה ראמה באלפי קוקוסים, ברבבות נחלי-שמן?

לא מכבר כתבתי על גנדהי, והנה אתמול נחל ניצחון חשוב ממשיך עכשווי של דרכו. כותרות העיתונים ההודים עסקו אתמול כולן רק בו, ב- Anna Hazare, מהארשטרי בן 72 שכבר כמה עשורים פועל כאקטיביסט חברתי מהז'אנר ההודי (בערך המפורט שלו בויקיפדיה אפשר לקרוא על מאבקיו הקודמים, ועל הפרסים השונים שקיבל). אתמול בבוקר הוא סיים עוד מאבק מוצלח, לא לפני ששבת רעב במשך 96 שעות. מאבקו היה למען תיקון (דהיינו, הקשחת) חוק מסויים כנגד שחיתות, שמתגבש בימים אלה בהודו אחרי שכמה וכמה פרשיות שחיתות מכוערות במיוחד נחשפו שם בחודשים האחרונים. מאות שבתו רעב יחד איתו, אך אין ספק שהוא הכוכב הבלתי מעורער של המאבק הזה, כמו גם מאבקים אחרים. למעשה אפילו כוכבי בוליווד שונים הביעו את תמיכתם בו.

כמובן, הבוליוודים עשו כן כדי להראות שהם לא "מנותקים מהעם" (ה-Times of India מדגיש את תמיכת ההמונים בהזארה), אם כי הזארה מטיף לחיים שונים לחלוטין מחייהם. וכאן העניין האמיתי, שכן כמיטב המסורת הגנדהיאנית הזארה הוא פעיל חברתי דתי מאוד. אני לא מכיר אותו מספיק, אבל על פי נאום הניצחון שלו אפשר לסמן את האתוס שמניע אותו: חיי דלות וצניעות, הקרבה עצמית למען הכלל, מאבק למען השכבות החלשות ומה שאפשר לכנות "מוסר הנביאים" הישן והטוב. הנה כמה ציטוטים מהנאום שלו אתמול, עם נצחונו האחרון:

אני חי בחדר של 8X10 בתוך מקדש. יש לי מיטה לישון עליה וצלחת לאכול ממנה. ועדיין, אנשים תומכים בי. […] העניין כאן אינו אנה הזארה. אולי יאמרו אנשים שאני עושה את זה למען עצמי. אני פיקחתי על תוכניות ששוות מיליוני רופי, אבל מעולם לא היה לי חשבון בנק משל עצמי. קיבלתי פרס על סך 2.5 מיליון רופי, ותרמתי הכל לעמותה, למען עזרה לנישואי נשים עניות [יענו, 'הכנסת כלה' – ת.פ.]. אני לא קיבלתי מזה דבר. כל קארמה שאתה עמל בה בחייך היא כמו פולחן לאל. זה הפולחן שלי. ראיתי אנשים שמבלים חצי שעה במקדשים. זה טוב, אבל הם גם מבלים שעה בתפיסת אדמתם של אחרים. […] אני עובד את האל שעבד סוואמי ויווקאננדה. אל אשר עבודתו היא השירות לזולת, למדוכאים ולנזקקים.

"קארמה" כאן היא במובן "מעשה", שהוא המובן הראשוני של המילה. הפעולות שלנו בעולם, אומר הזארה, הן הפולחן שלנו לאל; הפעולות הן הקורבנות שאנחנו מקריבים, אנו נותנים אותם כמנחה לאל מפני שאנחנו עושים אותן בצורה נטולת-אגו, ללא אינטרס וללא צפייה. כל זה המשך ישיר להטפות של גנדהי, וזאת בעקבות הבהאגווד גיטה, שבה בעצם הוצאה להמונים אופציה פשוטה לעבוד את האל דרך מעשיהם. הוא מזכיר בדבריו עוד אושיה הינדית מודרנית, ותיקה מגנדהי, והיא סוואמי ויווקאננדה, שתרם לזקיפות הקומה ההינדית בתחילת המאה העשרים והיה מראשוני המייצאים של היוגה למערב, ושהקים תנועה חברתית גדולה שמבוססת על נזירים הינדים שפועלים בשם האל.

וכמה שדבריו מזכירים גם את דברי נביאי ישראל השונים כנגד נטייתם של העבריים לעשוק את העניים ומיד לרוץ אל המקדש ולהקריב קורבנות לאלוהיהם! האין לנו כאן מעין נביא מודרני, שבשם האל לוחם למען החלכאים? ואפשר להרחיב את השאלה ולשאול, האם הדת היא גורם הכרחי כיום במאבקים חברתיים, כאתר בחברה ההיפר-קפיטליסטית שעדיין לא קיבל על עצמו בהכנעה את מערך הערכים הניאו-ליברלי? לא הניצול הציני של הדת על חשבון החלשים כמו בתנועת ש"ס, וכמובן לא כהפנמה המלאה של הקפיטליזם הגלובלי כמו בחלקים גדולים של הניו-אייג', אלא הדת כמקור סמכות אלטרנטיבי לכוחות השוק הצודקים תמיד, כדרישה לאידיאלים שאינם האקזיט המולטי-מיליונרי, כמחסן של ערכים ישנים ומוזרים כמו ענווה, דאגה לחלש והקרבה עצמית אותם אפשר לשלוף בעת צרה.

בתוככי החברה החרדית כיום ניתן למצוא כוכים שהקפיטליזם פסח עליהם, כל מני גמ"חים ואתוסים של לימוד תוך ויתור על נוחות ותהילה. אבל החרדים מתעניינים רק בעצמם, וקשה להאמין שמהם תבוא בשורה חברתית. לכן מבחינת היהדות אפשר לחפש משהו כמו הרגישות החברתית של חלקים מיהדות ארה"ב, או כמו "במעגלי צדק", או כמו הגרעינים הסרוגים בעיירות הפיתוח. הגם שניתן לשאול האם היהדות הדתית כיום היא קולקטיביסטית מדי בכדי להצמיח מתוכה נביאים בודדים, ומסוגלת רק לייצר תנועות וארגונים. בינתיים ההמונים בהודו חגגו את הניצחון ברחובות.

אלוהים לא מרגיש כל כך טוב

בעוד אני קורא בעיתונים ההודיים על הזארה, נתקלתי בסיפור על סאתיה סאי באבא, אחד הקדושים הידועים והפופולרים בהודו. באבא נחשב על ידי חסידיו לאלוהים (כפשוטו). חסידיו מונים מעל חמישה מיליון מאמינים אדוקים, והוא מפעיל מרכזים ב-166 מדינות מסביב לגלובוס, וזה כמובן הרבה מאוד. מצד שני, הוא כנראה היה פדופיל אקטיבי, וזה כמובן רע מאוד. ויש לציין בהקשר לדברינו לעיל שסאי באבא הפנה חלקים לא קטנים מהונו לבניית תשתיות, בתי ספר ובתי חולים בקרב הכפרים העניים של הודו, ובאופן כללי מטיף בצורה מודגשת לעזרה לחלשים כחלק מהדרך הרוחנית.

בכל מקרה, סאי באבא מאושפז כבר 13 יום בבית חולים הודי. מצבו יציב, אבל הוא סובל מקריסת מערכות – לא משהו שהיית מצפה שיקרה לאלוהים. סאי באבא כיום בן 85, והוא התנבא שיחיה עד גיל 96, כך שהוא אמור להחזיק מעמד אם הוא לא רוצה לאכזב קשות את מאמיניו.

כאן טוען חסיד פולני של האיש ש"באבא הוא אלוהים – זה רק זמני", אבל האם אלהים אמור להיות חולה, אפילו זמנית? השאלה המעניינת כאן היא מה יהיה העיקרון התיאולוגי שיתרץ את חולשתו (או מותו) של הגורו: האם הוא נשא על עצמו את סבלנו ישו-סטייל? אולי זה 'מבחן', והוא רצה לבדוק את חוסן אמונתם של חסידיו? אולי 'ירד לצורך עליה' וביצע תיקון (קארמטי) בשורש החולי האוניברסלי?

נראה שכל התשובות לא נכונות, וכאן נוכל להתמוגג מתיאודיציה מקורית. בעבר סאי באבא היה כבר בבית חולים והתבטא בעניין: ב-2003 הוא טען שכל נסיגה בבריאותו היא רק זמנית, ולכן אין מה לדאוג; ב-2005 הוא טען שהוא "עבר את כל הסבל הזה כדי להדגים שאל לאיש 'להאחז' בגופו", וש"הגוף אינו שלי" ולכן אין מה לדאוג לו (לגוף). דהיינו באבא מציג כאן אנתרופולוגיה דואליסטית בה הוא עצמו אינו הגוף, והבנתו המלאה שאכן כך מאפשרת לו להתמודד עם כאב, ומקדמת גם את הבנתם של חסידיו שאין להתייחס ברצינות-יתר לגוף הגשמי. כלומר מחלת הגורו כשיעור לתלמידיו – ייתכן שזו תהיה הגרסה הרשמית.

אולם קשה לראות איך היא תעבוד במקרה של מוות, שגם יסתור את נבואתו של באבא עצמו כאמור. כרגע האשרם מבטיח שבאבא יתן דארשן, כלומר יראה למעריציו, ב-12 לאפריל, וזה יהיה המבחן הראשון להתאוששותו, או לאמונתם של החסידים. בכל מקרה ראו כאן לרשימת אנשי הניהול שיקחו את מפעליו העצומים, שמוערכים ביותר מעשרה מיליארד דולר, לידיהם אם האל החי יחליט לוותר על שירותיו הנאמנים של גופו.